כהרף עין עוסק במשמעות הזמן עבורנו, האם אנחנו מתגעגעים לעבר ומה העבר מייצג עבורנו.

את הספר קראתי כהרף יום כיפור, בלעתי אותו תוך מספר שעות. זה אומר כמעט הכל, לא?

אביגיל, ספרנית, ובנימין “באנקר” קרונוביק, קוסם שרוצה מאוד להיות שחקן. שניהם צמד חוקי מקרי מוות, לא בדיוק חוקרים, למרות שיש להם סוכנות חקירה. עד היום טיפלו בתיקים קטנים, נשים חשדניות, חפצים אבודים, הונאות. שניהם מוזמנים לפגישה עם פרופסור יהונתן ברנד, פיזיקאי שחולם לנוע על ציר הזמן, כדי לפגוש את אביו, באותו היום לפני שנפטר.  כשהם מגיעים לפגישה מתברר שהפרופסור נרצח ועכשיו עליהם לפענח את תעלומת מותו, מי רצח אותו ומה הסיבה. אביגיל אינה מעוניינת בחקירת הרצח, כי הם אינם מנוסים. באנקר עונה לה שהם חיפשו אחר החתול של הדודה שלה והוא נמצא דרוס, אז זה סוג של רצח.

שניהם מתחילים בחקירת הרצח, הם הזכירו לי צמד חובבנים שמנסה לחקות או לנסות לפתור תעלומה על סמך סרטי רצח שבהם צפו.

הבדיקות שלהם והגילויים הם נסיבתיים.

מיד בתחילת החקירה הם מגלים שחבריו של יהונתן הם חברי ילדות שהקימו חבורה סודית לא כמו החמישיה או השביעיה שגדלנו עליהן.  אלא כמו הבונים החופשיים, אחווה סודית, אחווה לכל החיים עם חוקים שאותם הם קבעו. ארבעה בנים  ובת, שהופכת לנערה ואישה. נערה בין הנערים מפרה את האיזון.

במהלך חיפושי הבלשים הם מוצאים את מכונת הזמן שבנה יהונתן, ומכאן תעלומת הרצח והחיפוש אחר הרוצח הופכת להיות דינמית ומעניינית, מעניינת במישור האישי של כל אחד מחברי החבורה, ובעיקר מעניינת במובן הפילוסופי, האם יש אפשרות לחזור בזמן, האם ניתן לשנות את העבר, ואם כן איך ישפיע על ההווה. פרדוקס סבתא המוכר לכולנו.

אצלנו בבית יש ויכוח תמידי, האיש שלי מוכן לחזור בזמן רק כדי להרחיק עצמו מהסוף, אני איני מוכנה לחזור לרגע אחד מהעבר, כי מה יועיל לחוות שוב את אותן החוויות, ואם לא אזי אלה יהיו חיים אחרים בלעדיו.

גם בספר אנשי החבורה מתלבטים, לכל אחד מטרה אחרת ברצון שלו לחזור בזמן. אליאנה למשל, אינה רוצה לחזור בזמן, כדי לא לראות מה היתה ואיך נשחקה, ״הייתי מדהימה פעם וזו תזכורת שאני כבר לא.״ מצד שני הם מלאים שמחה על כך, שבעזרת המכונה יוכלו לראות מי הרג את יוליוס קיסר, לגלות מי היה ג’ק המרטש.

העלילה וגילוי הרצח ומטרת המכונה נעשה תוך כדי, החוקרים שאינם חוקרים למעשה, מוצאים את הדרך לפתרון בדרכים יצירתיות. דבר גורר דבר, גילוי אחד מוביל לשני עד לפתרון.

זהו ספר קולח שהדפים בו נגמעים כהרף דף. אומנם יש הסברים פיסיקליים על מכונת הזמן, אך הם אינם מחבלים בקריאה, כמי שאינה מבינה בפיסיקה והמתמטיקה שלה בסיסית הצלחתי להינות מקטעי ההסבר.

הספר   בנוי חלקים, מאמר בעיתון, ראיון עם יהונתן, שאלות ותשובות לקראת פרק ההסברים ופרק שבו הסופר מדבר אל הקורא ומציע לו איך להתייחס לספר, לקרוא, לדלג, לחזור לאחור להפסיק לקרוא. בשנים האחרונות יש סופרים שעושים זאת כמו היצ’קוק בסרטיו, הסופר מגיע לרגע ונעלם, בספר “כהרף עין” מופיע יואב בלום כהרף פרק ומסביר. לי זה לא הוסיף, להפך זה היה מיותר וכמו חיקוי של “כמו רומן” של דניאל פנק.

“כהרף עין” ספר עם חקירת רצח שנקרא בשטף, אך אינו ספר מתח מובהק. ספר שיש בו תובנות פילוסופית על משמעות החיים, כאב הפרידה מאנשים, משמעות החברות. ובעיקר הרעיון שאי אפשר לשנות את העבר, רק לצפות בו. והמסקנה “העבר צריך להישאר בעבר ואת העתיד צריך ליצור.”

סיום הספר הוביל אותי למחשבה, האם כדאי לחזור לצפות שוב בעבר? תשובה מורכבת, אם אחזור ואוכל לראות כדי להבין מה קרה וחיי יהיו טובים יותר בהווה כן. גם  אם לא אוכל לשנות.

התשובה שלי לחזרה בזמן מצויה בספר.

אז איך חוזרים בזמן? על כך בקריאת הספר.

כהרף עין, יואב בלום

עורכת: עלמה כהן ורדי

הוצאת כתר, 2023