משכילה הוא ספר אישי אוטוביוגרפי המתאר את כוחה של הסופרת לפלס דרכה לעצמאות ממשפחתה באמצעות ההשכלה.

ידע הוא כוח, תלמד ותצליח אלו משפטים שעליהם גדלתי בילדותי. הורי והורי חבריי שהלימודים נלקחו מהם (מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה) ראו את הלימודים כפתח לעולם, פתח להצלחה.

מטארה וסטאובר נלקח הצוהר הזה. טארה גדלה בעיירה נידחת באיידהו במשפחה מורמונית. אביה מטורף, חושד בממשלה ומכין את  בני ביתו ליום הדין. הם כובשים מאות קילוגרמים של אפרסקים, מכינים תיק ציוד ובו חפצים לבריחה.

טארה לא למדה בבית הספר והממשלה אינה יודעת עליה ועל אחיה, כי האב לא טרח להודיע על לידתם. היא וחלק מאחיה למדו בבית, מהאם, מהאחים.

היא ואחיה עובדים עם האב במגרש הגרוטאות ומתכוננים ליום הדין. טראה מוצאת עצמה במצבים מפחידים, באחת הפעמים היא נתקעה בתוך מכולה מלאה טונות ברזל וכולה פחד מכך שישפכו אותה מהמיכל.

מגרש הגרוטאות מתגלה בהמשך כמקום המסוכן ביותר, מקום שהופך להיות מוקד לתאונות נוראיות. בכלל, המשפחה עוברת תאונות עבודה ותאונת רכב והם אינם נלקחים לטיפול בבית החולים. האב שאינו מאמין ברופאים, אלא רק באל, אינו מוכן שהממשלה תטפל בהם. רק צמחי המרפא של אשתו ושליחותה האלוהית הם שיעזרו. (האמת גם אני הייתי מופתעת מיכולת ההבראה של בני המשפחה שנפצעו אנושות)

האב שרואה עצמו שליח האל רודה בבני המשפחה ובאחיה. בנוסף לאב טארה סובלת מהתעללות פיסית ונפשית מצד אחיה הבוגר.

טארה גדלה בבית שבו לא ידעה איך תשרוד. הפחד מהאב שאינו צפוי, הפחדת בני המשפחה מגורמים ממשלתיים והתלות באל שאינו נראה וביום הדין שלא יודעים מתי יגיע מערער את ביטחונה.

היא יודעת שכל מה שהיא צריכה על מנת להציל את עצמה יהיה לצאת מהבית. איך? היא תלך לקולג’, כדי להגיע לקולג’ עליה ללמוד ולרכוש השכלה.

והיא עושה זאת. לומדת בעצמה למבחן הפסיכומטרי, מתקבלת ללימודים ואף זוכה במלגות. לומדת לתואר ראשון ושני באוניברסיטאות יוקרתיות. מתקבלת להרווארד, לומדת אידאליזם גרמנית לצד סריגה ורישום בפחם. קוראת בשקיקה את יום רוסו גודווין. עקרונות המוסר ושעבוד האשה.

בעזרת הלימודים והתארים היא רוכשת ביטחון, עתה היא  יודעת שיש לה מקום במשפחתה והיא יכולה לדבר בפתיחות על משפחתה, על המקום שממנו באה, על המחסן התת קרקעי בשדה החיטה.

עכשיו בגיל 29 היא יושבת וכותבת, משחזרת את האירועים. מנסה לאחות ולהדביק, מנסה למלא את החלקים והחורים החסרים. היא כותבת את ספרה כשהיא מסתמכת על יומניה מאותה תקופה. היא כותבת שלא על מנת לבקר את הוריה או את הדת שעל ברכיה גדלה. הכתיבה היא ניסיון להבין את העצמה וניסיון לרפא את מכאוביה.

בסיפורה היא נעה קדימה ואחורה ולפעמים מקדימה את המאוחר, רומזת לנו על אלו פרטים לשים לב. טארה כותבת ברגש רב ובדם ליבה על האירועים ועל משפחתה. לעיתים מודה בכנות שלאותו אירוע יש כמה פרשנויות וכמה זוויות ראייה, אך האירוע היה קיים. גם לה יש מס פרשנויות.

טארה בגיל 29 עשתה את הבלתי יאומן, עזבה את ביתה, השתחררה מכבלי הבית, סיימה לימודים גבוהים בהצלחה וזכתה בתואר דוקטור. חצתה עולם ולמדה באוניברסיטאות יוקרתיות באמצעות מלגות. להפתעתה הבית לא עזב אותה. היא לא מצליחה להשתחרר מדעותיו של אביה מההפחדות שהממשלה תרדוף אחריה, לכן אפילו מסרבת לקבל מילגה או מענק. משפחתה ניתקה איתה את הקשר בטענה שהשטן נכנס בה. כיום היא עדיין רוצה להיות נאהבת על ידי הוריה. רוצה שיקבלו אותה. אבל הוריה ובעיקר אביה מתנה תנאי, עליה להודות בפשעיה.

ספר מרגש שמעביר בקורא צמרמורת. ספר שנקרא בשטף למרות שיש בו תיאורים קשים. הספר הוא אוטוביוגרפי שמעמיד את משמעות זיכרון עובדתי מול זיכרון רגשי.

“משכילה” הוא ספר שמעלה שאלות רבות אצל הקורא.

מה על אדם לעשות, כשחובותיו כלפי משפחתו מתנקשים בחובות אחרים לחברים, לחברה, לעצמו.

איך הורה צריך לקבל את ילדיו  שחושבים אחרת ומתנגדים לאורח החיים שההורים בחרו.

מהי הורות טובה. מה הם חובותיהם של ההורים כלפי הילדים. ובעיקר על הזכות הבסיסית של כל ילד, לא על תנאים בסיסיים שכל מדינה וחברה נותנת כמו לימודים, תנאים סוציאליים, אלא על הזכות של הילד להיות מוגן בביתו, הזכות להרגיש את אהבת ההורים וההגנה שהם מספקים לו ויכולת ההישרדות שלו.

ספר כואב, נוגע ללב, מציף רגשית את הקורא.

ממליצה מאוד.

משכילה, טארה וסטאובר

מאנגלית, אורה דנקנר

הוצאת שוקן, 2020