הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

חלונות נמוכים- ספרו הקומי והכואב של דורון שנער

ספר פרוע, ססגוני עם דמויות מעט גרוטסקיות ראליסטיות, אבל מתחת לפני השטח הוא ספר על בדידות וכאב.

הסיפור מתרחש במסעדה תל אביבית, לא מסעדה יוקרתית, אלא מסעדת בית עם לקוחות קבועים. גם העובדים קבועים שנים על גבי שנים.

תינוקת בשמלה ורודה בלול ישן גדלה במסעדה, בעלת המסעדה, זו שמכנה עצמה בוס היא הסבתא של התינוקת שננטשה על ידי בתה שנעלמה. התינוקת  גדלה במסעדה, אף אחד כמעט ואינו שם לב אליה, מידי פעם עובר עובד זה או אחר ומתייחס אליה, והיא, התינוקת לומדת לקרוא מעטיפות קופסאות השימורים, לומדת שפות מהעובדים שמתחלפים וכמעט שאינה מדברת.

המסעדה מהווה בסיס הבית לכולם. מסעדה שבה העובדים הם דמויות גרוטסקיות, אולי סוראליסטיות שמעלות חיוך וצחוק ומעל לכל מציאותיות. יש במסעדה  שני אחמדים ,צרפתייה יפה, משגיחי כשרות משוחדים, מאהב מצרי, טבח הודי ועוד…

הדמויות ה”הזויות” יוצרות מצבים קומים כמעט בלתי הגיוניים. העובדים מתחלפים אבל ג’ניה הבוס נשארת, התינוקת שבינתיים יצאה מהלול ובגיל מאוחר מתגלה כגאון שפות וידע חשבוני מבלה כל ימייה במסעדה. המסעדה  למרות שידעה עליות ומורדות נשארת איתנה במקומה כשבחוץ האירועים משתנים בקצב. הסכם השלום עם מצרים, מותה של עופרה חזה, זכייתה של דנה אינטרנשיונל בארוויזיון, רצח  ג’ון לנון, רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, פינוי ימית, כהנא, מלחמת לבנון ועוד ועוד אירועים היסטוריים השזורים בעלילה ובתולדות חייה של המסעדה ויושביה.

את הסיפור מספרת דמות, שאין אנו יודעים עליה. היא מייעצת למי ששומע את סיפורה. בתחילה מספרת בגוף שלישי ואף פונה ישירות למאזין ובהמשך הגוף השלישי הופך ליחיד.

יש סיבה מדוע הגופים מתחליפים ומדוע אין שם לדמות המספר. את הסיבה תצטרכו לגלות לבד. תאמינו לי שהיא מפתיעה וכואבת.

המספר מלבד היותו מספר את האירועים של המסעדה והמדינה הוא משמש בתפקיד של יועץ. נותן למאזין שלפניו ל”ו עצות.

“את הפרק הזה אפתח בעצה. אם אינני טועה זוהי עצתי הארבע עשרה לך: כל אדם שייקרה בדרכך, ישפיע על חייך. את השפעתו תוכל לדעת רק בדיעבד, כמו אושר אשר נולד מן הצרה.”

“חלונות נמוכים” הוא ספר שמספר על האנשים שנמצאים אולי בשולי החברה, הם אינם נמצאים בחלונות הגבוהים של החברה. הם האנשים הפשוטים, הצוחקים מבדיחות פשוטות שחבריהם מספרים, עוזרים אחד לשני, מייעצים. דמויות אנושיות המתוארות בהמון צבע והומור.

ספר שמעלה שאלות על עצמאות ובחירות בחייו של האדם.

“חלומות נמוכים” הוא לא רק ספר על דמויות ואירועי המדינה, זהו ספר המתאר כאב של בדידות, מצד אחד כאב של חוסר יכולת להשתלב בחברה ומצד שני יכולת להסתגל לשינויים שחלים בה. נשמע פרדוקס? לא.

חלונות נמוכים הוא ספר קריא ופרוע כמו שאמרתי, עם דמויות אנושיות, ססגוניות אפילו מעט הזויות והן אלו שנותנות את הטעם של הפלפל במסעדה או מחוצה לה.

הספר ניתן במהלך כמה ימים (שהסתיימו לצערי) להורדה בחינם באתר “עברית”.

תודה לאתר “עברית” שגרם לי לחייך הרבה בימים אלו. תודה לדורון שנער שכתב ספר קומי עצוב עם דמויות משעשעות.

ממליצה.

חלונות נמוכים, דורון שנער

כנרת זמורה דביר,2016

הצגה יומית – אדיבה גפן

״הצגה יומית״ – ספר שהוא סרט, תמונות תמונות של אירועים המתחברים לעלילת קולנוע ולסרט כואב. נעמי הגיבורה חוזרת אל שכונת ילדותה 15 שנים לאחר שעזבה ונשבעה שלא לשוב.

מה מחזיר אותה? שיחת טלפון מאהוב נעוריה, שנטש אותה הקורא לה להגיע לבית שעזבה, כי אמה חולה ומצפה לראותה. נעמי אינה נכנעת ונאחזת בשבועתה. אך אירועי ההווה גורמים לה לקבל החלטה מידית ולהגיע לביתה.

נעמי, ילדה שננטשה מספר פעמים חוזרת לבית ילדותה, לכאורה נדמה שהשיבה נכפתה עלייה, אך במהלך הקריאה מבינים שנעמי רצתה מאוד בשיבה. החזרה לביתה והחזרה לזיכרונות העבר הצרובים בה הם לשם תיקון.

נעמי מגיעה לרחוב השילוח 14א בחיפה, בית שעזבה 15 שנים קודם לכן, בית שרצתה להוציא אותו ממנה ללא הצלחה. היום לאחר משבר זוגיות ואהבה לא מוצלחת היא שבה לעברה. העבר כואב, העבר מצחיק, העבר צבעוני מלא בריחות וטעמים.

כשנעמי חוזרת היא רואה את עצמה בכמה גרסאות, כילדה קטנה הננטשת, כנערה מאוהבת, כבת של.

עכשיו היא מהלכת בשכונה שבה גדלה, ״בימים שרחוב השילוח שלי היה עולם ומלואו״.  חזרתה היא בעיקר אל מערכת היחסים שלה עם אמה, לכעסים הטעונים שיש בה על אותה אם נוטשת שלא תפקדה. ״ את יודעת כמה כאב יש לילדה שננטשה?״ אומרת נעמי לאסתר לוי שמבקשת ממנה לסלוח.

אמה, הילדה המוזנחת של הקצב, קראו לה מרים והיא קראה לעצמה מרי, אביה של נעמי קרא לה מרינה. היא היתה הילדה הכי יפה. מרינה התיתמה בגיל צעיר וחייה היו לא קלים, היא גם הוסיפה לעצמה קשיים בהתנהגותה המרדנית והכועסת. סיפור עברה מסביר את הנטישות שלה. אמה היתה אלופה בהכנת קינוחים שלצערה לא המתיקו להם את החיים. מרינה עוזבת את הבית מספר פעמים. נעמי ואביה נותרים מאחור. נעמי אומנם מרגישה זנוחה, אך הימים ללא האם הם ימי חגיגה עבורה. כל השכונה מתאגדת על מנת לטפל בילדה העזובה. היא חופשיה ללכת ולחזור כרצונה, חופשיה להיכנס לבתי השכנים. אנשי השכונה מאוחדים וכמו חמ”ל מתארגנים לטיפול בה.

כל אנשי השכונה מגדלים אותה, וקוראים לה “ילדה של כולנו” והיא? ילדה של אף אחד.

הספר כתוב בשני קולות, קול ראשון הוא קולה של נעמי המספרת את סיפורה וזיכרונותיה, הקול השני הוא קול המקהלה. אנשי השכונה מביאים את סיפורה של נעמי דרך עיניהם כמו שהם צפו בו מהמרפסת.

רחוב השילוח הוא רחוב של פעם, רחוב תוסס שבו הילדים מתרוצצים ברחוב, עוברים מדירה לדירה. השכנים מכירים את כולם, יודעים הכל על כל שכן. שכונה שרובם היו ניצולי שואה. שכונה שבה כל דמות מקבלת כינוי לפי מקצועה, מחלק הנפט הוא אריה נפט, הספרית נקראת שוש ספריי, יוסף הירקן, לרוקחת קוראים סופלה מבית המרקחת.

ונעמי? ילדה שצריכה שכולם יאהבו אותה, שיגידו שהיא טובה, שהיא מבינה, שהיא בוגרת. ״מה רציתי? רציתי רק להיות בתוך הלב של מישהו להתרווח שם, לנשום את הלמותו”. במקום זאת אביה מבקש ממנה להבין את העזיבות של אמה. לנעמי קשה, היא בעצמה מתרעמת מדוע ילדה קטנה צריכה להבין אמא שנוטשת את בתה פעם אחר פעם.

אבא שלה מסריט בקולנוע, חיי המשפחה שלהם יכולים להיות כמה סרטים. תושבי השכונה היושבים המרפסת עוקבים אחר הדיירים ומחכים לפרטים הפיקנטיים של שכניהם.

״לאט לאט התמלאו המרפסות במבוגרים ובילדים כאחד. הדרמה למטה היתה מרתקת מכל ספר או תוכנית רדיו.״

 אחת השכנות ״צמודה למעקה עוקבת מקשיבה ומשם מנהלת את חיי החברה שלה ושלנו רואה הכל יודעת הכל״.

מה אהבתי בספר? אהבתי את שירת המקהלה. כמו בטרגדיה היוונית המקהלה אינה חלק מהדמויות, היא צופה במתרחש ונותנת לקהל רקע, מגבירה את המתח, חוזה את העתיד. גם כאן אנשי השכונה המספרים את סיפורה של מרי, אמה של נעמי, מציירים את האירועים במכחול העבר, הם מַחיים לרגע את התקופה של מדינת ישראל הצעירה, מדינה שבה היה רק רדיו וסרטי קולנוע, מדינה שבה כולם ידעו על כולם, עזרו אחד לשני נתנו עצות. שכונה שבה הירקן הרוקח מוכר הנפט הם השכנים. השכנים לא רק מרכלים ומתעסקים בעניינים של שכניהם, הם גם דואגים ותומכים כמו משפחה אחת גדולה.

כשקראתי נדמה היה לי שאיני קוראת על השכונה בחיפה, אלא על שכונת ילדותי בחולון.

“הצגה יומית” הוא ספר של געגועים, געגועים לאב אוהב, מצחיק, מבין ומכיל, אב שהגן עליה ועל אשתו, כולו היה משפטי חוכמה. געגועים לעבר שלא יחזור, לימים שבהם לא היתה מדיה, טלוויזיה ושאר מסכים. געגוע לימי ההצגה היומית.

הספר “הצגה יומית” היה הפתעה עבורי. העטיפה המתקתקה הרתיעה אותי. כיוון שלא קראתי את ספריה הקודמים של אדיבה גפן לא ידעתי למה עלי לצפות. מהרגע שקראתי את המשפט הראשון נשבתי במילים ובעלילה שהיו בעיני כמו פנס קסם שהחייה את העבר והעלה מול עיני מראות צבעוניים.

ספר נפלא הכתוב ברגישות ותיאורים ססגוניים החיים מול עיני הקורא, ממש כמו סרט בהצגה יומית של פעם.

ממליצה מאוד.

הצגה יומית, אדיבה גפן

עורכת, נעה מנהיים

הוצאת, כנרת, זמורה, דביר 2019

כוחו של הכלב – ספרו רב העוצמה של תומס סוואג

ספר בטעם של פעם !!!

הספר הזכיר לי את כתיבתו  של ג’ק לונדון, משהו בניחוח העביר בי את אותן תחושות הקריאה כשקראתי את “מרטין עדן”.

בדרך כלל איני מתייחסת לסופרלטיבים שנרשמים על הספר. בגב הספר  נכתב  “קולו של תומס סוואג’ הוא פלא מהפנט…הנה לכם סופר שאינו מבזבז מילה שלמה במָקום שבו תתאים השתיקה” הניו יורק טיימס.

הפעם המשפט  כל כך נכון, ואני מוסיפה, כל מילה בספר אינה מבוזבזת. כל מילה עומדת נטועה במקומה, לכן יש לקרוא את הספר קריאה איטית, כי כל מילה היא בעלת משמעות ויש לה הסבר מדוע היא נמצאת שם. הכל מוקפד ומתוכנן ולכל דבר התכוון המספר.

העלילה בספר מצומצמת ואיני רוצה לספר ולהרחיב עליה כדי לא לפגום בהנאת הקריאה שלכם.

מציעה לכם לא לקרוא מאומה על העלילה. פשוט לקרוא את הספר.

פיל  וג’ורג’ אחים בני ארבעים החיים בחווה במונטנה שבמערב ארה”ב.  משנת 1900 במשך 25 שנים מאז שהיו בני 15 הם מובילים בקר. שניהם עשירים, אך חיים חיים פשוטים.

פיל הבכור, איש גס ומחוספס, חוואי נוקשה העובד בידיים חשופות ללא כפפות ולועג לשאר אנשי המקום המכסים ידיהם. מתקלח פעם בחודש בנהר ומסתפר שלוש פעמים בשנה. הוא החכם, זה שהיה תלמיד מצטיין וקורא הרבה. הוא בעל יכולת הבחנה, עיניו חדות לזהות כל פרט בטבע ואפילו את “ההונאה העלובה של הטבע הנקראת צבעי הסוואה”. הוא מזהה כל חיה פצועה וחלשה ממרחקים. עיניו חדות עד כדי כך שהוא היחיד הרואה את הסלעים והרכסים שמזדקרים אל מול החווה בדמותו  של כלב רץ.

״צופה מבחין מפענח בעוד כולנו רואים ושוכחים״

פיל הוא בעל תכונות של מנהיג, כל הפועלים מעריצים אותו ובעיקר חוששים מהתנהגותו הלעגנית.

הוא לועג להכל ולכולם. אינו חוסך במילותיו. התכונה הבולטת והמובילה אצלו היא יכולת ההמתנה.

אחיו ג’ורג’ הצעיר ממנו שונה באופיו. הוא בעל תכונות של חוואי, בוקר מלידה, אך בהשוואה לאחיו  הוא עדין יותר, שקוע במחשבות, הוא חסר דמיון, אך הוא זה המתקשר עם הסביבה טוב יותר מאחיו.

שני האחים גרים יחד וחולקים את אותו החדר מילדותם למרות בית החווה גדול הממדים שלהם. שני האחים כל כך שונים, הדבר היחיד המשותף להם הוא קשר דם.

״הם תמיד היו קרובים, חייהם משלימים אלה את אלה בצורה מלאה כל כך, האחד רזה האחר מוצק, האחד נבון האחר איטי-הם היו כמו תאום יחיד״.

שני האחים חיים יחד  כצמד רקדנים מושלם. עד שיום אחד ההרמוניה ביניהם מופרת.

מכאן באיטיות נדירה  מוביל הסופר את הקורא אל נבכי הנפש של הגיבורים למערכת היחסים בין שני האחים הדומים והשונים.

מכאן היחסים והעניינים הולכים ומסתבכים, באיטיות נפלאה, צעד אחר צעד  לוקח הסופר את הקורא ויחד אנחנו בוחנים את מה שעלול להיות. הקורא תוהה מה יקרה, יש רמזים לכמה אפשרויות, אבל הסוף הוא רק אחד, וכשמגיעים אליו למילה האחרונה של הספר הנשימה נעתקת.

לאחר שסיימתי לקרוא שבתי אל הפתיחה שכן שם מקופלים כל ההסברים.

“כוחו של הכלב”, הוא ספר מצוין. מזמן לא קראתי כמותו. הספר ראה אור בשנת 1967. אולי בזה כוחו. סגנון הכתיבה, תיאורי הטבע ותאורי הנפש כל כך מדויקים ואמינים ומקבלים משמעות דרך עיניהם של הגיבורים. תומס סוואג’ מצליח להיכנס לנפש כל הדמויות שבעלילה, לתאר במדויק את מניעיהם הפסיכולוגים ולהציב בפנינו את מצבם הנפשי של הגיבורים. הכתיבה  הדרמתית המדויקת היא בעלת עוצמה. המתח נוצר במספר רבדים, גלוי וסמוי, אך לסמוי יש מקום רב יותר.

“כוחו של הכלב” הוא ספר דרמתי שבו האירועים והמניעים מצטברים אט אט עד למילה האחרונה. קראתי את הספר באיטיות, התענגתי על כל מילה, על תיאור ערבות ארה”ב, על תיאור רכס הרי הרוקי באופק, על הוואדיות ועל איסוף עדרי הבשר. ובעיקר על כל נבכי הנפש והכוחות הפסיכולוגים הסמויים שמניעים את הדמויות. על הדינמיקה המשפחתית בין שני אחים.  על יופיו של הטבע ועוצמתו. ועל בדידות נוראית.

הספר יצא לאור ב1967 ולפני שנתיים זכה למהדורה מחודשת. זהו ספרו הראשון של תומס סוואג’ המתורגם לעברית. ואני מקוה שיתרגמו עוד מספריו.

עוד מילה על התרגום המצוין של יעל אכמון. תרגום שמצליח לשמר ולהתאים לתקופה. יעל אכמון מצליחה להעביר את האווירה של המקום ואת חווית ההתנהלות של הבוקרים בעיירה במערב ארה”ב.

ספר מצוין שמזמן לא קראתי כמותו.

כוחו של הכלב, תומס סוואג’

מאנגלית, יעל אכמון

אחרית דבר אני פרו

הוצאת, כנרת זמורה,דביר, 2019

בתמונה,רותי הכלבה המקסימה של בתי,טל,כוחה הוא באהבתה לבני אדם.