הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 53
פרפרים בנובמבר”, סיפור מסע ושחרור של אידור אווה אולפסדוטיר”
“אי אפשר ליהנות מהחיים האלה אם לא מנסים משהו חדש”
סיפורי מסע פיקרסקי עושים לי טוב. למה? כי גם אני כמו הגיבור עושה מסע. בין דפי הספר והאירועים אני מוצאת את עצמי יחד עם הדמות בחלק מהמצבים שאליהם נקלע הגיבור.
מעטים מאוד הם הספרים האיסלנדיים שתורגמו משפת המקור, בעיקר הם תורגמו מאנגלית. לפני כמה ימים סיימתי לקרוא את הספר “גן עדן וגיהינום” בתרגום מאיסלנדית על ידי דנה כספי. “פרפרים בנובמבר” תורגם מאנגלית, תרגום שאינו פוגע ביופיו של הספר.
הספרים על איסלנד שקראתי תיארו והתמקדו באווירה ובטבע היומיומי. הצבע האפור , התכלת המעורפל, הסלעים, האזוב היו העיקר של הספר. הספר “פרפרים בנובמבר” מתמקד בדמות ובמסע שהיא עוברת. מאוד שמחתי על כך, הנה, אני זוכה להצצה לנבכי הנפש של הדמויות מהאי האפור והמעורפל.
“פרפרים בנובמבר” נפתח בכך שהגיבורה חסרת שם, בת שלושים ושלוש, שולטת ב11- שפות, חלקן אקזוטיות ומשמשת כמתרגמת, מגיעה למאהבה בהחלטה שעליהם להיפרד, ולבסוף מוצאת עצמה נעזבת על ידו. כשהיא מגיעה לביתה, בעלה מודיע לה על כוונתו להיפרד ממנה, זאת לאחר שמנה בפניה את כל מה שהיא לא. אחרי כפל הטראומה שחוותה ,ברגע של חוסר שליטה היא מחליטה לצאת למסע. היא פלטה את הרעיון בפני בעלה ומאהבה ועכשיו היא מתכוונת לממשו, זהו מסע קיץ בתחילת החורף.
לפני היציאה מודיעים לה שזכתה בהגרלת אגודת החרשים (סמל לכך שלא היתה קשובה ורמז מקדם) בבית קיץ שניתן לפירוק והסעה. ועל כל האירועים הללו חברתה הטובה, אם חד הורית, מבקשת ממנה להשגיח על בנה הקטן, טומי, שהוא חרש אילם ואינו רואה טוב. הבקשה המוזרה הזו נעשית בעקבות אישפוזה של האם. באותו סוף שבוע, שניהם ממלאים כרטיס הגרלה וזוכים בכסף רב והופך אותם לאנשים הכי עשירים באי.
עכשיו יש לה מספיק מטבעות לממש את המסע. הם יוצאים לדרך שניהם. היא נוסעת במסלול הטבעתי, כי אי אפשר לטעות בו, או ללכת לאיבוד, תמיד ניתן להגיע לנקודת ההתחלה.(מסלול הטבעת הוא מסלול המקיף את האי. ממנו מסתעפים מעט כבישים אל תוך היבשת שנסגרים בסוף אוגוסט) הם פוגשים אנשים שבעיר לא היה סיכוי שיפגשו. הגיבורה לומדת שפה נוספת והיא שפת הסימנים על מנת לתקשר עם טומי. וטומי לומד ממנה לקרוא ולכתוב ואפילו לצרף מילים למשפטים.
הרבה הומור יש בספר. הפתיחה מלווה בהומור של מצבים קומיים.
בתחילת הספר, במפגש הראשון שלי עם הגיבורה היתה לי תחושה כאילו היא חיה בעולם משלה, אינה מבינה את מהלכה בעולם וכל אחד יכול לעשות בה כרצונו. בעלה לוקח כל חפץ שרוצה והיא עונה לו שזה בסדר, חברתה מבקשת ממנה להשגיח על בנה ולעשות עבורו עוד כמה דברים מבלי לשאול אותה אם היא מעוניינת בהם.
כשהיא נפרדת מאמה אומרת לה האם “אל תתחילי לחפור בעניינים ישנים. אין טעם להעלות זיכרונות ישנים, אי אפשר לשנות אותם. “
למרות דבריה של אמה היא נזכרת בעברה לאורך כל מסעה. זיכרונות שמאפשרים לה להבין את עצמה. המסע הפיסי הופך למסע נפשי, מסע של התבגרות מאוחרת.
הגיבורה מגלה שלא ניסתה להכיר את בעלה או להבינו. ועכשיו,דווקא היא זו שמקבלת לשמור על ילד שלשניהם קשה לתקשר ולהבין. הילד עושה לה שיקוף של עצמה בכך שגם אותה לא הבינו נכון, כי מעולם לא הסבירה את עצמה.
פתאום היא מגלה אחריות לילד ועל הילד, דואגת לו. אם קודם עולמה היה מצומצם רק היא מחשבותיה ושני הגברים בחייה. הרי שבמסע היא נפתחת לעולם החיצוני ליופיו, לטבע, לאנשים שהיא מכירה תוך כדי מסע.
הקריאה היתה עבורי טיול קצר באיסלנד. הימים הממהרים להחשיך, איסלנד גדולה וקרה. ילדים מחליפים בגדים ונעלים כמה פעמים ביום. מבוגרים מחליפים סרטי וידאו אבל רבים בעיקר נשארים בבית. תיאורי הטבע הגשום מתואר בפשטות שיוצר תחושה של תמונה ונוכחות במקום. “השחר עולה לאט. רק לקראת הצהרים יש שמץ בהירות מעל לנמל, פס של אור יום באפילה קודרת.” הטבע משמש לתיאור מצבה הנפשי של הגיבורה.
אהבתי את דמותה של הגיבורה ואת האירועים שהיא חווה. בחלק מהתיאורים היו אלו תיאורי מצב קומיים שרק מי שנמצא קרוב לאירוע וצופה בו יבין אותם ויחייך.
“הרבה דברים מתרחשים בה בעת ולכולם יש משמעות בחיי, שאירועים לא מתרחשים סתם כך זה אחרי זה ,אלא בכמה מישורים מקבילים…רק הרבה יותר מאוחר הזיכרון יבחין ויבחר בחוט אחד מתוך התוהו ובוהו”
הכתיבה של המחשבות, תיאור האירועים והדמויות נעשתה באופן עדין ואמיתי. יכולתי לחוש באנשים שבספר. היו רגעים בעיקר בתחילת העלילה שרציתי לטלטל את הגיבורה ולהעיר אותה מ”האוטיסטיות” שלה. אבל ידעתי שהסופרת תיקח אותה למסע שבסופו היא תכיר את עצמה ותדע מהו ערכה.
“יש רגע שצריך להחליט שדי, לא בהכרח מפני שהכל נגמר, אלא מפני שמחליטים לשים את זה בצד”. כמה חכם ופשוט המשפט הזה.
ספר שמתאר את מצב הנפשי של הגיבורה באופן הומוריסטי, נעים ולא מעיק. הלמידה שלה והשינוי שהיא עוברת טבעיים ומתוארים בצורה הכי כנה ואמינה.
מזמינה אתכם לטיול באיסלנד ביום הכי קצר בשנה, ביום הכי חשוך, מי יודע אולי תזכו למצוא פרפרים, ואם לא כמה אזי לפחות אחד כמו הגיבורה.
“צריך לזכור שהדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים, ובניגוד לתמונה אחת המציאות דווקא משתנה כל הזמן”
בסיום הספר מוגשים לקורא מתכוני מאכלים המוזכרים בו. כמו: קפה שאי אפשר לשתות, גיבתון השלג בגריל, מקפא ראש כבש, נקניקיות בשר סוס. וגם כריך מיונז, עוגיות תבלינים, משקה קקאו.
לסורגות שבקוראות יש גם הוראות סריגת גרבים לתינוקות
פרפרים בנובמבר, אידור אווה אולפסדוטיר
תרגום מאנגלית, גבי סילון
הוצאת מודן 2018
בין העולם וביני” ספרו הכואב של טא-נהסי קואטס”
“לעולם אל תשכח שהיינו משועבדים בארץ הזו זמן רב יותר משהיינו חופשיים. דורות שלמים שהכירו אך ורק שלשלאות.”
מתחילה מהסוף, זהו מסמך חשוב להבנת הגזענות והאפליה על כל סוגיה, שחורים, לבנים, נשים, להטבי”ם. זהו מסמך אנתרופולוגי קשה ואינו קל לקריאה, אך חשוב ביותר.
בנעורי, בשעורי אנגלית בתיכון למדתי סיפורים ומסות של ג’יימס בולדווין, הוא היה עבורי אוהל הדוד תום המודרני. אחרי כן הפכה טוני מוריסון לנושאת דגל עוולת השחורים.
טא-נהסי קואטס הוא עיתונאי, בלוגר וסופר אפרו אמריקאי, הוא נושא הדגל של מאבקם של השחורים בארצות הברית.
ספרו “בין העולם וביני” נכתב בהשראת ספרו של ג’יימס בולדווין, “The Fire Next Tim שאותה כתב כמכתב. בספרו פונה קואטס במכתב לבנו בן ה-15 ומגולל בפניו את תולדות הכעס העצור בליבם של השחורים. הפניה אינה רק לבנו הביולוגי, אלא לכל הילדים שנולדו בתקופה האחרונה, בתקופת עידן הגלובליזציה.
הספר מחולק לשלושה חלקים.
בחלק הראשון מגולל קואטס את ילדותו, נעוריו, התבגרותו עד להיכרותו עם אשתו.
קואטס פותח את דבריו בשאלה ששאלה אותו מגישת תוכנית טלוויזיה “מה זה אומר לאבד את הגוף שלך?” משאלה זו מגולל קואטס בפני בנו את מסכת ההתעללות בו. ראשית התעללות בגוף, מכות, רצח, פגיעות גופניות שהובילו לפגיעה נפשית, לרגש נחיתות, עלבון ובעיקר פחד. כילד וכנער ראה את הפחד בכל מקום, ברחוב, במוסיקה, בבית, בפארקים. בחלק הראשון של הספר קואטס אינו פוסח על דבר. “להיות שחור בבולטימור של נעורי היה להיות עירום מול יסודות העולם, אל מול כל כלי הנשק, האגרופים, הסכינים, הקראק, האונס והמחלות.”
החלק השני מתאר את התקופה ששינתה את חיו, לידתו של בנו, סאמורי. הוא קורא לבנו סאמורי על שם סאמורי טורא, מנהיג מרד נגד הקולוניאליזם הצרפתי באפריקה. בחלק זה מגולל קואטס את פחדיו מפגיעה בבנו, בעיקר חושש שהלבנים ינסו לשכנע אותו שמצב השחורים היום הוא טוב. “אולי ינסו לשכנע אותך שכל מה שאני יודע, כל הדברים שאני חולק איתך כאן הם אשליה או עובדה מעבר רחוק שאין צורך לדון בו עוד.” הקריאה בחלק הזה היתה לי קשה. קואטס אינו מרכך את הכעס והשנאה שלו כלפי הלבנים, להפך הוא מעמיד את הכעס והעלבון ומציב אותם כחיץ. “נגזר עליך להיוולד לגזע שבו הרוח תמיד נושבת נגדך וכלבי הציד תמיד בעקבותיך.”
החלק השלישי נפתח בציטוט של ג’יימס בולדווין. ציטוט קשה וכואב המפנה אצבע של שנאה מול הלבנים.
“והביאו את האנושות אל סף תהום:
כי הם חושבים שהם לבנים.”
בחלק הזה נוסע קואטס לבקר את אמו של פרינס ג’ונס, שנהרג על ידי שוטר שטען כי פרינס ניסה לדרוס אותו. כאן פונה קואטס לבנו ומבקש ממנו לא להפסיק להילחם. “אני לא מאמין שבכוחנו לעצור אותם, כי בסופו של דבר הם מוכרחים לעצור את עצמם. ועדיין אני מפציר בך להיאבק. תיאבק למען זיכרון אבותיי, תיאבק למען החוכמה, למען סבך וסבתך.”
לא יכולתי לקרוא את הספר / המסמך ברצף. הייתי זקוקה למרחב נפשי על מנת לעכל את דבריו ולהבין את הרעיונות.
במהלך הקריאה הייתי צריכה לחפש ולבדוק מיהם היוצרים שעליהם דיבר, רוברט היידן. מי הם האנשים שעליהם כתב.
קשה לקבל ולשמוע את התוכחה שבדבריו של קואטס. למה? כי אנחנו לא נמצאים במקום שבו הוא נמצא, איננו מושכים גנטיקה של עבדות, קיפוח וגזענות. את הספר צריך לקרוא עם הרבה חמלה וניסיון להבין את הרקע שממנו צמח קואטס. הוא מגיש את המכתב לבנו מהסיבה שאינו רוצה שבנו ישכח מהיכן הוא צמח. מזכיר לו שעליו ועל הדור הצעיר להמשיך ולהיאבק על זכויותיהם. כי “אם נולדת שחור נולדת בכלא.” אמריקה נחשבת לדמוקרטית אבל בעיניו של קואטס היא לא.
הקריאה בספר הלא קל הזה חידדה אצלי את ההבנה של המקופחים באשר הם. יש קהילות שלמות בעולם ובארצנו שסוחבות את אפלייתם שנים ודורות. הבנתי את הדרישה בהכרה של קהילת הלהטבי”ם, שנים הם נרדפו והתחבאו, ועכשיו הם דורשים בהכרה. קשה היה לי לקרוא את הכעס של קואטס, כיוון שהוא היה מרוכז במספר רב של עמודים.
ספר חשוב להבנת כאב הקיפוח באשר הוא. מומלץ.
בין העולם וביני, טא-נהסי קואטס
תרגום ובאורים, זהר אלמקייס
הוצאת הקיבוץ המאוחד,2018
גן עדן וגיהנום באותו האי. על “גן עדן וגיהינום” של יון קלמן סטפנסון
ספר שמספר את איסלנד ותולדותיה. ובעיקר את הטבע העוצמתי שלה הגובה את חיי תושביה.
ספר שחווית הקריאה בו שונה. מצאתי עצמי לא ממהרת לקרוא אותו ולסיימו, אלא כל מה שרציתי היה להמשיך ולהתענג על כל משפט, כל תיאור של ענן בשמים וערפילי המכסים את האי.
באיסלנד עדיין לא ביקרתי (זה בתוכנית). מעטים הספרים שתורגמו מאיסלנדית לעברית. קראתי את “על שפת הים, בקצה העולם” של סולוויג אגרז. שהילך עלי קסם מעורפל. כך שידעתי לאיזו אווירה אכנס בקריאה.
ספר שמספר את איסלנד ותולדותיה. את הטבע העוצמתי שלה הגובה את חיי תושביה. הספר הוא הראשון מטרילוגיית ספרים (ניתן לקרוא כל ספר בנפרד).
הסיפור מתרחש בסוף המאה ה-19. הנער, הוא הדמות הראשית, היחיד ללא שם,(לשאר שמות שאי אפשר להגות או לקרוא) אולי כדי להבדיל אותו מהשאר או להראות שהוא יכול להיות כל אחד. הנער נמצא בין יורדי ים דייגים, הוא הצעיר ביניהם ולכן עליו מוטלות המטלות הפחות נעימות. חברו היחיד הוא בָּרְד’ור ,שניהם היחידים מבין הדייגים שקוראים ונמלטים מפחדיהם בקריאת ספרים. שניהם אוספים חפצים בתרמיליהם ובסוף היום פורקים אותם. “מוציאים מהתרמילים את שאר הדברים שנותנים ערך לחיים לא כולל במקרה שלהם שפתיים אדומות וחלומות ושיער רך.”
הספר נפתח ביציאת הדייגים לים, הם יצאו שישה ויחזרו חמישה (לא ספוילר נאמר מיד בפתיחה.)
תוך כדי ההכנות ליציאה לים אנחנו מתוודעים לאנשי הסביבה, לדייגים, לנשותיהם שחוששות ומתפללות שיחזרו בשלום, מתפללות לישו שיחזירם. הנער נזכר בביתו, באמו שגם היא חיכתה לבעלה אהובה שיחזור מהים. גם אביו יצא בסירת 6 חותרים ולא שב. “השכן בא וכיבה את אור העולם.” המשפחה מתפזרת, אמו כותבת לו שלא ישכח את אביו שימשיך לחיות במחשבותיו. זו הצוואה שמותירה לו והוא מקיימה.
כולם יודעים שהמסע מסוכן ובכל זאת יוצאים אליו.
“אותם מעמקים שלוקחים את יקיריהם הם אלו שמקיימים אותם, מרחיבים את ביתם ומגדילים את חלומותיהם.”
ובחזרתם ליבשה
“האושר שלהם הוא להרגיש קרקע יציבה תחת כפות רגליהם לאחר 12 שעות באוקיאנוס. זה סימן שלא טבעת.”
הגיבור חוזר ליבשת ומחליט כי לא יצא אל הים לעולם. בחזרתו הוא עורך מסע על מנת להחזיר לבעליו את הספר “גן העדן האבוד” שחברו, בָּרְד’ור, קיבל. הם קראו יחד בספר. הם נשבו בקסמיו ובילו שעות בשיחות על הספר. המסע על היבשה אינו קל ומקביל למסע בים. עכשיו הוא מספר את סיפורו של חברו במטרה להחיות אותו שוב. בדיוק כמו אמו שניסתה להחיות בפניו את אביו.
מי שרוצה עלילה קצבית ומהירה, עלילה מרתקת, לא ימצא אותה כאן.זהו ספר בעל עלילה מצוצמצת.
ספר פיוטי, שיר הלל לטבע ולחיים או שיר קינה למוות. שיר הלל לטבע ולגורמי האדם, שיר הלל לאפסותו וקטנותו של האדם מול הטבע ,שיר קינה לפחד מגורמי השמים. האדם שבוי בין גן עדן וגיהינום. יופיו של הטבע יכול להיות גן עדן וגיהינום יחד.
“הגיהינום הוא זרועות שאין את מי לחבק שם”.
“הגיהינום הוא לא לדעת אם חיים או מתים”
חלקו הראשון של הספר הילך עלי קסם. הרגשתי כאילו אני נמצאת בתוך ציור אפלולי, היו רגעים שהיה לי נדמה כי אני נמצאת בין אנשי המקום, רואה את הערפל, מרגישה בלחות ,נפעמת מעוצמת הטבע ויראה מהגלים ולב הים.
החלק השני של הספר הוא פילוסופי, מעלה שאלות על משמעות החיים. שתי יממות חלפו מהרגע שהנער עזב את המסעדה עם חברו וחזר בלעדיו. עכשיו הוא מחליט להחזיר את הספר גן העדן האבוד לבעליו. מסעו על האדמה הוא מסע נפשי לעצמו. מסע עם תהיות על משמעות החיים.
המספר שהוא חלק מהסיפור, נוכח ונפקד גם יחד, מתערבב לפעמים עם הדמויות, עובר מגוף שלישי לגוף יחיד רבים, מה שממחיש את התחושה שהוא נמצא בין החבורה. המספר יוצר סצנות ויזואליות שעובדות על כל החושים של הקורא. לעיתים התחושה היא שאנחנו נמצאים יחד עטופים בערפילי האי, בשחור אפור של העננים, בקור של האוויר ,במרחבי האוקיאנוס האינסופי ובפחדים של היוצאים לים ואלו שנותרים מאחור. לא רק תיאורי הנוף הקסימו אותי, אלא צירופי המילים והמשפטים. למשל:
“המפרץ בפקספלואי רחב ידיים, כמה רחב? רחב כל כך שהחיים אינם חוצים אותו.”
“הים ישן ההר מנמנם ובשמים שוררת דממה, איש אינו ער שם.”
הספר הומחז ומועלה על הבמה באיסלנד.
https://www.youtube.com/watch?v=uwaSCYpE10Y
ממליצה מאוד, חווית קריאה שונה ומיוחדת.
גן עדן וגיהינום, יון קלמן סטפנסון
תרגמה מאיסלנדית, דנה כספי
מודן, סדרה לספרות יפה 2018
חיים שלמים, ספרו של רוברט זטהאלר
נובלה עדינה המתארת חיים שלמים של אדם. אדם שחי את חייו בפשטות ובשלמות נפשית.
את הספר סיימתי לקרוא לפני כמה חודשים. ספר אחר שקראתי הרגיז אותי והזכיר לי את הספר העדין הזה.(עוד אכתוב על הספר ומדוע כעסתי) הספר שהרגיז אותי עומד בניגוד מושלם ליופיים של החיים כמו שנפרשים בספר “חיים שלמים”. כמו בספר “סטונר” נפרשת בפני הקורא עלילת חייו של אדם.
שמו של הספר מעיד על תוכנו. חיים שלמים. חיים שלמים הם תקופת חיו של אדם, מעגל חיו מרגע לידתו ועד מותו. אך צרוף המילים חיים שלמים הוא גם מטאפורי ורגשי. הם מעידים על מי שאומר אותם שחי חיים ומיצה אותם. עשה כל מה שחשב לנכון לעשות מתוך שלמות.
חיים שלמים יכול אדם לעבור ולא לעצור לרגע ולתהות מה משמעותם. ויש ששואלים כמעט כל יום מה תכלית קיומם.
אגר, גיבור הספר יכול להיות כל אחד מאיתנו, השכן, האב, קרוב משפחה, איש שחי את חיו ואנחנו כמעט ולא יודעים על רגשותיו.
כשהיה בן ארבע הובא אגר אל אחוזתו של קרנצשטוקר, אמו היתה אחת הגיסות של האיכר, לולא מספר השטרות שהוצמדו בנרתיק לצווארו האיכר לא היה מקבלו. עבור האיכר הוא היה פה מיותר, אבל ידיים עובדות נוספות. אותו איכר מתעלל בו פיסית ונפשית. אגר לומד לא להגיב, לשתוק. “הוא דיבר לאט והלך לאט כל מילה וכל צעד הותירו עקבות.”
ללא מילים מיותרות מתאר הספר את חייו של אגר. חיים שלמים – מהגיל שהובא אל הכפר ועד למותו. תהפוכות החיים והשנים מראשית המאה משמשות רקע לדמותו. דרך השינויים הגלובליים, תיעוש, מלחמות עולם, קידמה טכנולוגית אנו לומדים על אופיו ואישיותו. אגר כמו הסביבה שבה חי, משתנה ולומד להסתגל, בתחילה הוא עובד בחווה של האיכר וצובר כוח לאחר מכן עובד בהקמת רכבל, בהמשך כאיכר, כיוון שהכיר את הדרכים להר הוא הופך למדריך טיולים. אגר גם זוכה באהבה למרי, אומנם לזמן קצר, אהבתו היא טהורה, אמיתית.
אגר אוהב את הטבע מעריך ומוקיר אותו. “בלילות קיץ נעימים, פרש שמיכה באחו שזה עתה נקצר, שכב על גבו והביט בשמים זרועי הכוכבים, אחר כך חשב על עתידו שנפרש לפניו עד אינסוף, דווקא משום שלא ציפה ממנו לדבר, ולעיתים היתה לו תחושה שהאדמה עולה ויורדת ברכות מתחת לגבו, ברגעים אלה ידע שההרים נושמים.” הטבע בעיניו מהווה השתקפות של חייו, עדין ועוצמתי, מכאיב ומרגש.
אהבתי את השלמות הנפשית שבה חי אגר, למרות התהפוכות בחייו והסבל הוא מקבל את חייו כפשוטם, לא שואל שאלות קיומיות, נהנה מכל מה שניתן לו, אוהב את האדמה וקרני האור.
יופיו של הספר הוא בכתיבה המאופקת, כתיבה שהיא מעט סגפנית ויחד עם זאת מלאת רגש אהבה מצידו של הסופר לגיבורו. הסופר יכול היה למלא את האירועים והתהפכות בחייו של אגר בתיאורים פלסטיים ארוכים. אך לא. דווקא הבחירה בצמצום הופכת את הספר לעדין ורגיש. תהיתי לאורך הקריאה כיצד ניתן לספר על חיו של אדם בנובלה קצרה? רוברט זטהאלר הצליח.
אגר גם הוא בעל רגשות מאופקים. מגיל קטן ידע שאינו יכול לבטוח באיש, שרגשותיו אינם משמעותיים ולכן למד לשתוק. האיפוק שלו מקביל לאיפוק הכתיבה.
“הוא לא רצה להיות איכר. פרושו לחטט באדמה בעיניים מושפלות. אדם צריך לשאת מבטו כדי שיוכל לראות רחוק ככל האפשר מעבר לפיסת הקרקע הצרה המוגבלות שלו.” אגר לא נכנע ונצמד כמו איכר לפיסת האדמה שלו, הוא נשא עיניים והמריא במחשבותיו.
“איזהו האדם השמח בחלקו” אמרו חז”ל. על ברכי המשפט הזה חינך אותי אבי.
אגר שמח בחלקו יודע לעבוד קשה בשביל קיומו ותרומתו לעולם אך יודע ליהנות מענן החולף בשמים, משלג על רכסי ההרים, מאהבתו לאדם. אפילו דמותה של גרייס קלי בטלוויזיה מעוררת בו רגשות.
“בסך הכל יכול היה להיות מרוצה, הוא חווה ילדות, מלחמה, מפולת שלגים. שום עבודה לא היתה מתחת לכבודו…לעיתים תלה את חיו על חוט השערה….הוא בנה בית, הוא אהב, אבל כל הזמן שבין לבין יכול היה להביט לאחור בלי חרטה, בצחוק שבא מן הלב ובפליאה אחת גדולה”
מאחלת לכולנו שנחייה את חיינו ללא חרטה, בצחוק ובפליאה.
חיים שלמים ,רוברט זטהאלר
מגרמנית, דפנה עמית
ספרית הפועלים, 2017
מה מסתתר מאחורי דלתות, על ספרה של הדס ליבוביץ’, דלת מול דלת
משבר קריאה קטן. חברה זיהתה שזה הספר שיוציא אותי ממנו הביאה לי אותו לפתח הדלת ואני? הופ נשאבתי אליו.
אני אוהבת ספרים שמתארים פיסת חיים ועוד בהומור. ספרים שניתן לזהות בהם את המצבים היומיומיים של כולנו. כן, הבנתם נכון, אהבתי מאוד את הספר “דלת מול דלת”. ספר שהגיע לי ממש בזמן ממש עד הדלת.
אוסי ורלי גרות דלת מול דלת, הן מעולם לא החליפו מילה, כל אחת מהן דמיינה את חייה של שכנתה והיתה משוכנעת שמאחורי הדלת של השכנה הדשא ירוק יותר.
אוסי נשואה לאיתן, איש הייטק. היא עובדת מצליחה בחברת הייטק שכול כולה מקדישה עצמה להצלחתה בחברה. אוסי בחודשי הריון מתקדמים, הריון לא מתוכנן מפוצצת בהורמונים. כל מריבה עם בעלה מובילה אותה לסרטים שאוטוטו הם נפרדים.
רלי, אמא לארבעה ילדים, הבת הבכורה מתבגרת שרואה באמה את כל הפגמים, שני בנים פרועים המזמנים לאמם הפתעות כל יום ותינוק שלא היה בתוכנית. בעלה של רלי הוא קצין בצבא המגיע בסופי שבוע. רלי מוצאת עצמה מסתובבת רוב היום בטרנינג, מחפשת שפיות ,כי בעיקר היא מתרוצצת בין בית הספר לביתה.
אוסי מזכירה לרלי את מי שהיא היתה פעם, בעבר. רלי גורמת לאוסי רגשות אשם כשרואה אותה מתפקדת ברוגע עם ארבעת ילדיה. רלי מקנאה באוסי שלבושה מוקפד וריצפת ביתה המעוצב מכוסה בפרקט. אוסי מעוותת פניה כשרואה את רלי עם ילדיה הפרועים כאילו היו חבורת מצורעים שאסור להתקרב אליהם.
ביום שבו איתן, בעלה של אוסי, נוסע לנסיעת עבודה בחו”ל מפוטרת אוסי מעבודתה. בחזרתה הביתה, בשעת בוקר שהיא אינה רגילה לה, פוגשת אוסי לבושת החליפה את רלי לבושת הטרנינג ושקית זבל בידה. אוסי ההורמונלית מוצאת עצמה בוכה מול רלי, רגע לא הגיוני עבור שתיהן. מכאן במשך מספר ימים שתיהן תעבורנה מסע של פתיחת דלתות, לא רק במובן המטאפורי. הדלתות הן ראי מול מראה. כל אחת חושבת שהדשא או מאחורי הדלת. של השכן טוב יותר. כל אחת רואה בשכנתה את הפגמים והחסרונות שבה. כל אחת מהן מזהה את הפגמים שלה אצל שכנתה ולהפך.
בוקר אחד מופיע בדלתה של רלי איש נדל”ן המציע לה מרפסת שמש באמצעות פרויקט תמ”א. רלי ששנים גידלה את ילדיה ושכחה על מה חלמה ומה רצתה להיות, מסתערת על פרויקט התמ”א כאילו היה מבצע צבאי שימשוך אותה לעשייה ושינוי. כל חלומות נעוריה מתרכזים בבניית המרפסת, מקום מפלט מרגעי היומיום המתישים, מקום שבו ברגעי ראות טובה תראה פיסת ים ממרחקים.
מה יקרה לפרויקט המרפסת, האם הקרבה בין שתי השכנות תתהדק לפתע כשלאוסי זמן מיותר? על כך תצטרכו לקרוא. ולא רק בגלל העלילה והדמויות אלא בזכות הכתיבה. בכתיבה ישירה ומדויקת בציניות והומר מצליחה הדס ליבוביץ’ לא רק להעלות חיוך על שפתי הקורא, אלא בעיקר להעביר לו את רגשות הדמויות, את המצבים הפשוטים שבהם הם נמצאים. הדס ליבוביץ’ מתארת מצבים משפחתיים רגילים ואפילו בנאלים. מתארת כעסים טבעיים ומצוקות נפשיות של כל אם, קנאה, זעם, כעס. התיאור נעשה ברגישות ובהומור. אני אוהבת את סוג ההומור הזה. מין הומור מעט שחור שמראה את המציאות בציניות חיננית. לדוגמה, “עופר כיאה לאיש צבא דיבר תמיד קצר. גם כשלבש רק תחתוני בוקסר בבית נדמה שהיו לו דרגות על הכתפיים.” מי מאיתנו לא יודעת על מה מדברת הסופרת.
ספר כיפי, אמיתי ומצחיק, אני נשאבתי אליו, עכשיו תורכם.
דלת מול דלת, הדס ליבוביץ’
ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018
מנגד, של ורד קלנר הוא סיפור על החמצה והעזה בסופו
סיפור של התבגרות מאוחרת הכתוב ברגישות וחמלה.
בסיום הספר הרגשתי כמו נווד המגיע לנווה דקלים בתום מסע מפרך במדבר. הרגשתי כי מאמץ הקריאה היה מוצדק. לא רק אני עברתי מסע, אלא גם הגיבורה יעל יוצאת למסע באופן בלתי מודע.
אדם בורח מביתו וארצו אך לא מעצמו.
יום אחד, ארזה יעל את חפציה, סגרה את דירתה ונסעה לניו יורק. רצתה להשתחרר מכבלי אמה, מזיכרונות אביה, מהדת ובעיקר מליל הסדר וניקיונותיו שרודף אותה. יעל נסעה לניו יורק, ועד ש”תספוג את העיר” לפי הגדרתה היא עובדת כמטפלת לשני ילדים לאב ישראלי ואם יהודייה אמריקאית.
הספר נע בין עבר להווה בין ירושלים 1982 לניו יורק1999 בין חילוניות לדת. בין פסח וניקיונותיו לראש השנה והתחלה חדשה.
יעל, ילידת ירושלים, בת למשפחה דתית התייתמה מאביה בגיל 11, כמה חודשים לפני בת המצווה שלה. אמה מחליטה עבורה שעדיף שלא תהיה בהלווית אביה.(למרות שראתה אותו ברגעיו האחרונים ושמעה את חרחוריו). זיכרון אין הלוויה וחוסר הפרידה מלווה ורודף אותה.
“העולם היה יכול להיעצר שם. במרווח הזה שבין יעל אחת לשנייה, כמו אכילס שאף פעם לא מצליח להשיג את הצב.”
שנים אחרי האירוע היא קמה ונסעה לניו יורק, כי “היתה בטוחה שהרחק מנחמה עם חרדת החמץ והניקיונות המופרכים תצליח להרכיב את הנוסחה המושלמת לליל הסדר, אילו רק היתה מצליחה לפענח מה התקלקל”.
הספר נפתח בערב ליל הסדר. יעל מסרבת להזמנת חברים לחגוג איתם את החג. היא נשארת בדירתה ובהתרסה אוכלת פסטה ורוגלך. ליל הסדר על משמעותו הדתית והסמלית לניקיון וסדר שזור כחוט בעלילת הספר. אביה נפטר לפני ליל הסדר ובחזרה מבית הקברות האם רותמת את ילדיה לניקיון מטורף. יעל נזכרת בכאב בניקיונות אצל סבתה.
אותו ליל הסדר שבו נפתח הספר מהווה סמל ליעל לעשות סדר במחשבותיה. מאותו ערב היא נעה בין עבר להווה. יעל בוחנת את חייה ומגלה כי תמיד לא היתה שייכת, לא בין חברותיה, לא במשפחתה ובעיקר כעת בגולה. תמיד הרגישה כי היא תוספת, גלגל נוסף בעגלה, שותפה נוספת בדירה. את כאב הבדידות היא יורשת מאמה. לאח מות האב מעמיסה אימה עליה את נטל הבדידות. נערה צעירה החוזרת משיעור בלט בו הרגישה זקופה מקבלת שק עמוס בכאב של אמה בנושא הבדידות. כמה כואב היה התיאור שבו אמה בוכה על בדידותה מול הנערה שאינה יודעת כיצד עליה להגיב וקומתה הזקופה מהשיעור הולכת ושחה. המרחק בין השתיים מתעצם והולך מתקופת השבעה עד שגורם ליעל להתרחק פיסית מאמה לניו יורק.
סיפור העלילה נע בין הווה לעבר. ביד מיומנת מנווטת הסופרת את זיכרונות העבר אל תוך ההווה עד כי התחושה היא שאנו נמצאים בתוך מחשבותיה של יעל ונזכרים אתה בפרקי חייה באופן אסוציאטיבי. בשפה רגישה ומאמינה מצליחה ורד קלנר לחדור אל נפש הגיבורה ולהביא בפנינו את תחושותיה באופן אמין ביותר.
מספר קולות מדברים בספר, נחמה, אימה של יעל שאינה מהווה נחמה לביתה, מספרת את סיפורה. לאחותה וחברותיה ניתנת גם הזדמנות לספר את נקודת מבטן. ריבוי הקולות יוצר בחלק מפרקים אמינות. אנו מצליבים מידע, מאמתים את האירועים והמחשבות ובעיקר מבינים את הרגשות של יעל. נקודות המבט של נחמה האם ושל יעל מוכיחות עד כמה חוסר קירבה גורם לחוסר הבנה ובעיקר לריחוק. נחמה מתרגמת את יעל כמתנשאת בעוד יעל מתרגמת את יחס אמה אליה כחוסר רגישות.
לטעמי חלק מהדמויות הנוספות אינן תורמות לעלילה, להפך הן הכבידו. כמו כן לא הצליחה הסופרת ליצור שוני בין הקולות ושוני במשלבי לשון שבהם אוכל להרגיש הבדלים בין הדמויות.
רק בסיום הספר יעל מבינה מהו הגעגוע והחסר שאינו נותן לה אפשרות קיום, ומה ההסבר לתחושת הכובד שהיא נושאת עימה שנים על גבי שנים.
בסיפור המקראי הגר עוזבת את ביתם של אברהם ושרה ונודדת במדבר. “וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.”
יעל מפרשת זאת “הגר הפחדנית מסתתרת מהחיים כמטווחי קשת,” והמשך הפסוק מוביל אותה להבנה והכרה שעליה לא לברוח מעצמה.
“להזכיר לה את כל הבארות שפיספסה מרוב פחד, להטיח בה את העדפתה לשבת מנגד”.
בסיום הספר יעל אינה משה שרואה את הארץ המובטחת מנגד ואינו יכול להיכנס אליה. יעל רואה את חייה המוחמצים מנגד קמה ועושה מעשה.
מנגד, ורד קלנר
זמורה ביתן 2018
לא אמא שלי, ספר נוסף של תומס ה’ אוגדן העוסק במשפחה
סודות, שקרים, הסתרה, פחדים ובעיקר חוסר תקשורת בינאישית, זהו נושאו של הספר.
במקור נקרא הספר הידיים של כוח הכבידה והסיכוי. ואכן הספר נפתח בנפילתה של קתרין ממדרגות הקומה השנייה של הבית, עיני כל בני הבית נשואות אל קתרין וחוקקות בזיכרונן את אותו רגע. קתרין נופלת, אמה ואחותה של אמה, מביטות בה מהקומה הראשונה, שני אחיה עומדים מאחוריה במעלה המדרגות. הנפילה היא כוח הכבידה של המשפחה ושל הסיפור.
מאותו הרגע המשמעותי בחיי המשפחה נעה העלילה אחורה אל העבר, שבה להווה וממשיכה אל העתיד.
בתקופת אשפוזה של קתרין בבית החולים, האם רוז משחזרת את חייה. בעלה נהרג בתאונת דרכים כשהיתה בהריון עם קתרין. היא היתה אמא צעירה לארין ודמיאן. כשקתרין היתה קטנה רוז מסרה את בנה השני דמיאן לגידול אצל אחותה מרגרט. “דמיאן ואני אף פעם לא הסתדרנו…ככל שגדל נעשה לא קל יותר עם דמיאן, אלא יותר קשה…מבחינתי הוא כמו אדם זר בבית, עשיתי לו דברים בלתי נסלחים.”
אחת החוויות הקשות שאיש אינו יכול להתמודד איתן היא חווית הנטישה, נטישה יכולה להיות מוות של בן משפחה, או עזיבה ופרידה. דמיאן חווה מספר נטישות, אביו שנהרג, הוצאתו מהמשפחה ועזיבת אחיו הבכור את הבית.
דמיאן ננטש על ידי אימו. הוא נמסר לדודתו כיוון שהאם רוז, אשה קרה וחסרת יכולת הכלה מגיעה למסקנה שאינה יכולה להתמודד עם דמיאן, הוא ילד קשה עבורה, לכן היא מוסרת אותו לאחותה הגרושה, גם האחות אינה מגדלת אותו, אלא מפקידה אותו בידי מטפלת וזו הדמות האימהית שמלווה אותו כל חיו.
סצינת הנטישה בספר קשה וקורעת לב, באחד הביקורים מועבר הילד אל האחות מבלי שיקבל הסבר. האם מפקידה אותו לגידול אצל אחותה בתקוה ובטענה שהוא קטן ולא יזכור. דמיאן אינו מביםן מדוע הוא נשאר בבית דודתו.
דמיאן גדל שנים אצל מרגרט והוחזר הביתה.השהות אצל מרגרט לא היטיבה עימו כמו שחשבה רוז. בחזרתו עליו להתמודד עם שאלות רבות שאף אחד לא טרח להשיב לו עליהן. הוא גדל בתחושה של סוד ושבר בתוך המשפחה. הוא גדל בתחושת אשמה על כך שקתרין נשארה נכה לאחר אותה תאונת נפילה, דמיאן משוכנע כי הוא זה שדחף את קתרין. הנפילה בפתיחת הספר הופכת להיות סמלית ומלווה את בני המשפחה לאורך כל העלילה. כוח המשיכה הופך למשיכה בין שני האחים. אוגדן מטיל על כל בני המשפחה ארועים קשים והסתבכויות נפשיות.
תומס אוגדן הוא פסיכואנליסט ידוע הדוגל בגישה האינטרסובייקטיבית, גישה בפסיכואנליזה, העוסקת ב”פסיכולוגיה של שני אנשים”, גישה המדגישה את השותפות והקשר בין שני אנשים ורואה את התפתחות האדם כנובעת מתוך הקשרים בהם הוא נמצא. תומס אוגדן אכן נאמן לגישתו זו בדמויותיו בספר. כל המורכבות הנשית של הדמויות בספר הן תוצאה של מפגש עם דמויות משמעותיות בחייהן. תומס אוגדן כסופר מצליח להפגיש את הדמויות במצבים קיצונים שישפיעו על חייהם ועתידם.
זהו ספרו השני של אוגדן. בספרו הקודם, “הפרטים שהושמטו” הוא נטה לפרש פסיכולוגית את הדמויות ואת התנהלותן. הדרך הסיפורית היתה חלשה, בספרו “לא אמא שלי” הדרך הסיפורית טובה יותר, הוא מצליח לבנות דמויות ולתת להן להסביר לקורא את מחשבותיהן ודרך התנהלותן והוא כסופר חיצוני מתערב פחות. אולם לי היה קשה עם גודש הדמויות הפגומות בעלילה, שלא לדבר על הסיום. נראה לי מוגזם לדחוס את כל המקרים הטיפוליים במשפחה אחת.
אם מתעלמים מכך ומניחים לסופר להוביל אותך בנבכי הנפש והעלילה הסיפורית אזי הנאת הקריאה מובטחת.
ולמי שתהה, בתמונה המוצמדת לספר זו אני התינוקת בזרועות אמי, שאליה אני מתגעגעת 39 שנים.
לא אמא שלי ,תומס ה’ אוגדן
מאנגלית, יואב כ”ץ
עם עובד 2018
גבר אשה ציפור ואיריס אליה כהן אחת
מפגש הקוראים של ידיעות עם הסופרת איריס אליה כהן, שבו היא מספרת על גבר אשה ציפור הרומן האחרון שכתבה.
את המפגש הראשון שלי עם איריס אליה כהן לא אשכח. היה זב ביום קר באמצע חודש דצמבר במחסן הספרים של ידיעות ספרים. החודש היה חודש דצמבר, היה קר, אך הקור נמוג מול המילים החמות והקולחות של איריס. במהרה נעשה חם באוויר. באותו מפגש סיפרה איריס אליה כהן על ספרה “גלבי” שעמד לצאת לאור חודש לאחר מכן. מאז אותו מפגש קראתי בשקיקה כל מה שאיריס כתבה.
איריס מחוללת, מחוללת ורוקדת עם המילים, מפתה אותן ומפלרטטת איתן. הכתיבה של איריס מהפנטת ומרתקת כמו אישיותה. יכולת הכתיבה שלה מקבילה וזהה ליכולת הדיבור שלה. היא צבעונית מכסה ומגלה, כמעט כמו הסארי הצבעוני של סבתה שנולדה במחוז קוצן שבהודו.
אתמול נפגשנו, קהילת הקוראים המשפיעים וקהילת הקוראים הראשונים של ידיעות ספרים עם איריס בחנות הקסומה “סיפור פשוט” שבנוה צדק.
איריס דיברה על ספרה גבר אשה ציפור.
ומה היא סיפרה לנו?
אמרה שזה הספר הכי אישי שלה, סיפרה שהיה חייב להיכתב ונכתב מעצמו במשך 5 חודשים.
קרוב לשעתיים הפנתה והקסימה אותנו. סיפרה על הספר “גבר אשה ציפור”. איך בספר האין והיש דרים יחד והאין הופך ליש. העדר האהבה של הגיבורה מייצר את הכתיבה, אחיה המת של הגיבורה מוביל אותה לכתוב ספר.
הספר הוא סיפור של אהבה גורלית שנקבעה, מעין קארמה. קשר בן גבר לאשה הוא קשר בלתי ניתן להסבר. משהו גדול וחזק. הציפור היא החופש, יש בספר חופש. כל עוד הגיבורה יוצרת היא חופשיה. תוך כדי האזנה לה הבנתי שאיריס היא הציפור, היא עפה למחוזות רחוקים בעזרת המילים, מרחפת מעל העולם והיקום בעזרת הדמיון ובעיקר אי אפשר לכלוא אותה. היא חופשיה.
ולא רק על “גבר אשה ציפור” סיפרה לנו איריס. גילתה לנו שמגיל צעיר קראה את כל הספרים בספריה. בכיתה ב’ העיזה לכתוב לסופר הנערץ עליה את צפונות ליבה ואת רצונה להיות סופרת כמותו, כמו האחד הנערץ עליה. לאחר חודשים קיבלה מכתב מאותו סופר, כל מה שכתב לה הוא שעליה לכתוב בעברית ללא שגיאות כדי להיות סופרת. (איריס היתה בכיתה ב’ !!)
גילתה פרטים אישיים, כמו מות אביה שהשפיעו על כתיבה, כן, אותו החסר שמייצר יש, מייצר כתיבה ובעיקר שירים אישיים. שיריה מהספר “שחרחורת” שובצו בספר “גבר אשה ציפור” וחלקם היוו השראה.
איריס סיימה את דבריה בהקראת שירים מספרה “פלא” (ספר נפלא ורגיש, ממליצה. ) היא קראה חלקים מהפואמה יולדות והפתיעה אותנו ביכולת השירה שלה ובקולה הנעים.
איריס בעיני היא קופסת הפתעות צבעונית, ובכל פעם שאני קוראת משהו משלה אני מרגישה מוקסמת ומהופנטת כמו ילדה בחנות צעצועים.
תודה לך איריס על ערב מרתק ומהפנט, ערב שבו היית כל כולך לנו הקוראים.
סקירה שלי על ספרה ,גבר אשה ציפור של איריס אליה כהן
הסיפור שלי עם אליס- על סיפור שהוא מסע מאת פרנצסקה ג’קובי
סיפור עצוב וכואב על אהבת אם לבן מתנכר. גילדה, גיבורת הרומן לומדת מטעויות העבר ומנסה לשקם עצמה.
אני אוהבת סיפורי אודיסאוס, סיפורים שבהם הגיבור יעבור תהליך של שינוי בסוף המסע. המסע יכול להיות פיסי מנקודה לנקודה תוך כדי התגברות על קשיים פייסים. או מסע פסיכולוגי שבו הגיבור לומד על עצמו. הספר “הסיפור של עם אליס” משלב את שני המסעות יחד.
השנה היא סוף שנות השישים, גילדה מאייר, גודמן ילידת גרמניה בת 53 מוצאת עצמה מטולטלת רגשית. בנה היחיד, משוש ליבה התחתן עם אליס, גויה בלונדינית וקטנת קומה. לגילדה קשה להשלים עם הנישואים
גילדה, אשה כפייתית, מנסה לאחוז בבנה גם כשהוא נשוי ובוגר.
לאחר נישואי בנה מוצאת גילדה עצמה עוקבת באופן אובססיבי ובלתי רציונאלי אחר בנה ואשתו. היא אינה משחררת עצמה ממנו. גילדה מציצה אל ביתם, בולשת אחריהם, מחפשת אחר הכלה בחנויות יוקרה, כל זה בטענה “אני אמא שלו, זו שצריכה לטפל בו”.
תוך כדי המעקב הטורדני והאובססיבי אחר בנה וכלתה היא נזכרת בעברה, בגרמניה שבה נולדה, בהוריה העשירים ואמה המכורה לוויסקי, בנישואים ובגרושים שנכפו עליה, ובעיקר באהבתה הגדולה לבן שהתנכר לה.
המעקב, ברובו הוא אחר הכלה גורם לה למסע בזמן אל עברה לילדותה ונעוריה “כשאני צופה באליס אני מרגישה כאילו חזרתי לגירסה הצעירה של עצמי”. ההשתקפות שלה באליס מראה לה עד כמה הסתירה מעצמה את אמת חייה. כמו אליס בארץ המראות משקפת אליס לגילדה את עצמה ואת הכוחות הרגישים החבויים בנפשה.
בסיום היא אומרת ,”אני אעשה מה שנכון לרובן ולי, לרובן ולאליס ולילד”.
הספר בנוי מפרקים קצרים הנעים בשני זמנים ההווה והעבר. מה שיוצר הקבלה בין שתי תקופות החיים. ובעיקר מלמד על השינוי שחל בין התקופות. השינוי הוא שינוי של תקופה וכן שינוי של הגיבורה בראיית העולם שלה.
בתחילת הקריאה הרגשתי שהספר אינו מספיק חד עבורי, העלילה והמבנה נראו לי בנאלים, אבל משהו פנימי אמר לי להמשיך ולקרוא. התחושה שלי לא הטעתה. החלק האחרון של הספר ריתק אותי. שמחתי בשביל גילדה על המסע שעשתה ועל גילוי הכוחות הפנימיים שלה.
אני הייתי קוראת לספר מה שאליס לימדה אותי על עצמי.
אהבתי מכל את הסיום. בקלות יכול היה להיות קיטש, אבל לא. הסופרת נתנה לו חלק מציאותי וראליסטי מאוד.
הסיפור שלי עם אליס, פרנצסקה ג’קובי
מאנגלית, אסנת הדר
הוצאת פן, 2018
גברת בירד היקרה – ממתק ספרותי מאת א”ג פירס
רומן שיש בו הכל, אהבה, חברות, מלחמה, התמודדות בימי מלחמה, העצמה נשית, כאב. וכל זאת מתואר בהומור ובאופטימיות, כי מה צריך היה בימים הקשים של מלחמת העולם השנייה כדי לשרוד, אם לא הומור ואמונה בעצמך.
את הספרים של הוצאת תמיר // סנדיק אני קוראת בידיעה שלא אניח מהיד, יודעת שהספרים יעמדו בציפיות שלי ולא יאכזבו. ואכן כבר מהמשפטים הראשונים של קריאת הספר הרגשתי שזו הולכת להיות ידידות מופלאה. יותר נכון התאהבות מופלאה. ישבתי בבוקר שבת במרפסת והתענגתי על הספר.
אנגליה היא המדינה שאותה אני מעריצה על התמודדותה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אנגליה שלא נכנעה להפצצות והמשיכה לתפקד, ראש הממשלה, צ’רצ’יל שהנהיג את האומה בנוקשות ובהערכה לעמו.
לונדון, סוף 1941, הימים הם ימי הבליץ הקשים שספגה לונדון בתקופת מלחמת העולם השנייה. הנשים נותרו בעורף וניסו לנהל את חיי היומיום, נשים רבות מילאו בעורף את מקומם של הגברים שהיו בשדה הקרב. בפני הנשים שנותרו מאחור נוצר חלון הזדמנויות להיכנס לנעלי הגברים שיצאו למלחמה. הן לומדות לנהוג, לרכוב על אופנוע, להצטרף ליחידות לוחמה. לנהל משרדים או מפעלים.
העיתונים היללו את הגבורה ואומץ הרוח של הנשים. דיברו על כך שהנשים צריכות להמשיך בשגרת יומן עד שהגברים יחזרו הביתה. והנשים? השתדלו בכל התחומים, אך היו גם מבוהלות מההפצצות, חרדות לבעליהן , בניהן, ארוסן, אביהן. החברה ציפתה שתישארנה מצד אחד נאמנות, עדינות, נדיבות ומצד שני תתפקדנה כאילו היו גברים.
אמלין לייק lake)) עברה מהכפר ללונדון. בלונדון היא מתגוררת עם חברתה הטובה ביותר, באנטי, בדירת סבתה של באנטי. החבר והאח של אמי מגויסים ונמצאים בחזית, חברה של באנטי, ביל, עובד ככבאי בלונדון.
אמלין לייק חולמת להיות כתבת מלחמה. בדמיונה היא רואה עצמה מתרוצצת בין השוחות תחת הפגזות. והנה חלומה עונד להתממש, היא מתקבלת לעבודה כעובדת זוטרה במשרה חלקית בעיתון, לונדון איבניניג כרוניקל, תחת ניהולה של גברת ה. בירד.
“ידעתי שכעובדת זוטרה אתחיל בתחתית, דמיינתי את עצמי מתיידדת עם טיפוסים ססגוניים, דנה בחדשות.”
המפגש בין אמי לגברת בירד מנפץ את אשלייתה להפוך לכתבת התורמת למאמץ המלחמתי. גברת בירד אשה נוקשה, שמרנית, בעלת דעות מיושנות וקפדניות, אינה מתפשרת ואינה מוכנה לשמוע לעצות של אחרים. גברת בירד היא עורכת מדור קטן בעיתון בשם “ידיד האשה” ,תפקידו לענות ולתת עצות לנשים בכל התחומים, אך גברת בירד צמצמה את התחומים והותירה שניים או שלושה תחומים מהוגנים. והמדור? אינו ידיד האשה כלל. זהו מדור מיושן הרואה את האשה כבעלת מעמד נחות שעליה לרצות את החברה.
המפגש בין שתי הדמויות השונות, אמי, בעלת נעורים רעננים ומוטיבציה לשינוי ועזרה מול גברת בירד המיושנת יוצר קונפליקט אירוני. כשאמי ראתה את גברת בירד היא היתה בעיניה כל כך מכובדת שהיא משווה אותה לצ’רצ’יל. “נראתה אשה מרשימה….כמו המלכה ויקטוריה בערוב ימיה, רק יותר כועסת.”
גברת בירד, ששמה עומד בניגוד למשמעותו היא אשה נוקשה וקשה ואינה מוכנה להתפשר ולוותר על עמדותיה.
“עמוד שידרה מיס לייק” אמרה זה מה שהנשים האלה צריכות. עם פחדים לא ננצח במלחמה.”
תאום הציפיות של גברת בירד מול האכזבה הקשה של אמי העלו על פני חיוך.
הקונפליקט של אמי וגברת בירד ילך ויתעצם, ולא רק הקונפליקט ביניהן, אלא גם ההפצצות שמחוץ למשרד. תיאורי המלחמה וחיי היומיום אינם מעיקים ואינם קשים, הם מראים את ההתנהלות בתקופה זו באופן טבעי, התמודדות בפרטים הקטנים, כמו מחסור במזון מסוים, מחסור בבגדים, חיפוש אחד שמלה הולמת לערב ריקודים או אפילו מדוע נעלה נעלי עקב בערב כשהיא יודעת שתאלץ לרוץ ולהסתתר מההפצצות.
המלחמה שבחוץ היא למעשה סמל למלחמה הסמויה בין שתיהן. הקונפליקט בין שתי אידאולוגיות של שתי הנשים, זו הנאחזת בישן כהגנה, “גב בירד עורכת מדור…אמרה שאם ב 1911 לא ענתה ויעצה על בעיות נישואים אין סיבה שתתחיל כעת ב1941” מול הנערה הצעירה שחושבת על שינוי ורוצה שוויון, או לפחות התעניינות בנשים וברגשותיהן.
“בחוץ הפצצות קשות. הנשים חוששות לחיי אהובם וליידי בירד מתעסקת עם הנמלים שבחצר. אינה מוכנה לקרוא על רומנים של אנשים נשואים, על בגידות ,על אכזבות ופחדים. עדיין תקועה בשנת 1911 לפני המלחמה הגדולה”
הספר הוא הספר המוחשי ביותר שקראתי לאחרונה, ראיתי אותו כסרט בריטי מול העיניים. שמעתי את ההומור הציני והקר של גברת בירד, ראיתי את תמימותה של אמי, ואפילו שמעתי את פרצי הצחוק של הקהל.
הכתיבה מעולה , כתיבה שנונה שמעלה חיוך לאורך כל הקריאה , גדולתו של הספר היא שאינו “נופל” לקלישאות ,מדבר על נושאים שאינם קלים אבל באופן שאינו מעיק, גם אם יודעים לאן מובילה הסופרת עדיין נשארת הסקרנות כיצד.
דמותה של אמי שבתה אותי, תמימה עם המון חן מצד אחד, אך גם נחושה ומאמינה בדעותיה, חברה טובה, נערה שעוברת תהליך של התבגרות.
רומן ממתק שיש בו הכל, אהבה, חברות, מלחמה, התמודדות בימי מלחמה, העצמה נשית, כאב. וכל זאת מתואר בהומור ובאופטימיות, כי מה צריך היה בימים הקשים של מלחמת העולם השנייה כדי לשרוד, הומור ואמונה בעצמך.
ספר מרגש, מצחיק, כואב עם מבט אופטימי על השינויים שבחיים.
רוצו לקרוא את הממתק של הקיץ.
גברת בירד היקרה א”ג פירס
תרגמה מאנגלית, דנה טל
תמיר//סנדיק 2018