הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 53
שלוש” – ספרו המרתק של דרור משעני”
ספר שתפס אותי לא מוכנה הקריאה בו כמו רכבת הרים ללא יכולת עצירה. שלוש נשים שנכנסו ללב שלי ולנשמתי
מזמן לא הצלחתי לשבת ולקרוא ספר בנשימה אחת.
הספר “שלוש” עשה לי את זה. הושיב אותי וכל מה שעשיתי היה לקרוא ולנשום אוויר לפעמים, כי הייתי חייבת. לא יכולתי להניח אותו ולא יכולתי להשאיר את הנשים שבו לבד, דאגתי להן.
בגב הספר נכתב : “שלוש גיבורות שלא תוכלו לשכוח. אחרי שתקראו את “שלוש“ ,תבינו למה אי־אפשר לגלות אף פרט נוסף מתוכו.”
ממש כך. אני פוחדת לספר פרטים כדי לא לפגום בהנאת הקריאה.
מי הן השלוש?
האחת. אורנה גרושה טרייה, אמא לערן בן 9, מורה בתיכון בחולון. (אולי בתיכון שבו לימדתי) אורנה גרושה טרייה, מנסה לשקם עצמה ומשוטטת באתר ההיכרויות.
שתיים. אמיליה, עובדת זרה הנמצאת שנתיים בארץ ואין לה איש חוץ מנחום שבו טיפלה ונפטר ואליו ולחדרה היא מתגעגעת .עכשיו היא מחפשת, לא רק עבודה היא מחפשת גם את האל, את הסימן שינחה אותה בחיי היומיום.
שלוש. אלה, לאחר לידה שלישית, מנסה לסיים את עבודת המחקר שלה, מחפשת מפלט בבדידות ובשיגרה שבחייה.
שלושתן בודדות, שלושתן מחפשות ריגוש ונחמה.
בספר “שלוש” מביא אלינו דרור משעני הביתה את האנשים הרגילים, וזה מה שאני אוהבת אצלו, גיבורות יומיומיות שאנחנו רואים ברחוב, באוטובוס בסופר. מורה המנסה להתמודד עם גירושיה ומשכורתה הנמוכה, לחץ הבחינות. עובדת זרה העובדת למחייתה ומחפשת איזה סימן וקשר לבית שעזבה ואמא הנופלת תחת נטל הטיפול בילדיה ומחפשת את עצמה.
עלילת “שלוש” מתרכזת בחולון (דרור זוכר לעיר שבה גדל חסד נעורים) גבעתיים, תל אביב, יפו. קוביה קטנה, כאן מעבר לפינה מה שהופך את הספר לאמין וקרוב אלינו הקוראים. וכך בין רחובות הערים המוכרים לי מוביל דרור משעני את הקורא אל תוך העלילה והתעלומה שבה.
הכתיבה של דרור משעני מרתקת, כל משפט מושך למשפט הבא ולזה שאחריו, דרור כותב בבהירות ורהיטות. הוא מצליח להבין את הגיבורות שלו ולהיכנס למוחן, לתאר את ההיסוסים של כל אחת בבניית מערכת היחסים, הוא מראה לנו את הדקויות הקטנות של כל אחת. שלוש דמויות שונות אחת מרעותה.
עמדת המספר שלו גאונית לטעמי, ביחוד בסיפורה של אלה, מספר שלוש. בסיפורה הוא לא רק מספר יודע כל, אלא גם מספר מתערב, לא אוסיף פרטים על עמדתו בסיפור זה על מנת לא לפגוע בהנאת העלילה.
הקריאה בספר “שלוש” כל כך ריתקה אותי אהבתי את דמותה של אלה, מספר שלוש, עד שמצאתי את עצמי ממלמלת ומדברת אליה.
אני הייתי מהופנטת, לא עזבתי את הספר, עכשיו עזבו הכל ולכו לקרוא אותו ומהר !!!
שלוש, דרור משעני
אחוזת בית, ידיעות ספרים, 2018
המשכונאי” של אדוארד לואיס וולנט- קלאסיקה במיטבה”
“המשכונאי”, ספר על איש שמנסה לשרוד את השואה. סיפור של אדם שמדחיק את המספר שעל ידו ללא הצלחה.
קלאסיקה שתורגמה לאחרונה מזמנת לנו חווית קריאה מרתקת.
כילדה אני זוכרת את אותם אנשים שבאו מ”שם”. כילדים לא היינו רגישים אליהם, אני חושבת שלא הבנו אותם ומה הם עברו במשך שנות המלחמה. בשכל ידענו אבל לא הבנו באמת. היינו ילדים שנולדו לתוך ביטחון.
באותם ימים, היו שהסתגרו, היו שטרפו את החיים, היו שדיברו והיו ששתקו.
הספרים שנכתבים היום על השואה נכתבים במרחק של זמן, לכן זווית הראייה שונה.
הספר “המשכונאי” נכתב בשנת 1960 זמן קרוב מאוד לסיום המלחמה ולפני משפט אייכמן. בשנות השישים, שנים שבהם רק אז התחילו להיכתב ספרים על השואה.
לדעתי זו העובדה שעושה אותו מהימן וכואב. בספר “המשכונאי” אין תיאורים רבים על המחנות, אך אלו שמופיעים הם מצומצמים ואינם קלים, למרות זאת אין זה ספר שואה המספר על החיים במחנות ההשמדה, אלא ספר על איש שמנסה לשרוד את השואה. סיפור של אדם שמדחיק את המספר שעל ידו ללא הצלחה.
סול נצרמן,גיבור הספר, איבד את כל משפחתו בשואה, הוא עצמו שרד את ברגן בלזן. כיום בגיל 45 הוא מנהל בית עבוט בהארלם עסק ששייך לגנגסטר. סול יצטרך להחליט האם עליו להמשיך להיות הסוואה למאפיה או לא.
סול הוא חי מת המסתגר מהעולם. סול חי, הוא נושם, עובד, מפרנס ובעיקר זוכר את מי שהיה לפני ה”שם”. הוא אינו נותן לרגש להיכנס אליו. את הרגש השאיר שם. הוא חי ונושם כדי להוכיח שגבר על החיות הנאצים.
“מה כבר יש לנו בחיים האלה?
יש לנו, יש לנו. אנחנו חיים,
אנחנו חיים וגוברים על החיות.”
בחנות המישכון שלו, בין חפצי העבר המאופסנים מאוחסנים גם זיכרונות העבר שלו. החנות היא חבל ההצלה עבורו והקשר בינו לבין העולם. לסול אין סבלנות לאנשים ולצרות הקיום היומיומיות שלהם. הוא עבר צרות וסבל שאין להשוות. מרגיש שהממשכנים משאירים חלק מסבלם אצלו בחנות ומוסיפים משקל לסבלו.
האנשים שמגיעים לחנותו למשכן חפצים, רובם חסרי ערך, מנסים לעורר בו רחמים וחמלה, מנסים אף ליצור עימו קשר בתקוה שיחוס עליהם. אך סול, איש קשוח מצטייר כחסר רגש. הוא אינו עומד איתם על המקח והם מרגישים שהם שבויים בכספו. “אין לך לב” אומר לו אחד מהם. כיצד יהיה לו לב אם השאיר אותו “שם”. אבל מתחת לחומה הקשוחה שבנה סול מסתתר איש אחר, סול דואג לבני משפחתה של אחותו, ובעיקר לבנה הצעיר שרוצה ללמוד ציור. הוא עוזר לאשת חברו הטוב שלא שרד ולאביה.
סול מסתגר מהעולם החיצוני על מנת לא להרגיש את כאב הזיכרון, אלא שהזיכרונות והצער מציפים אותו בזמן שאינו יכול לשלוט בה, בלילות, בחלומות.
“אני נמלטתי כעת אני מוגן בתוך עצמי, יצרתי לעצמי סדר וכעת אני מוגן”.
ההגנה שבנה היא רק לכאורה, שכן החוץ נדחק ונדחף פנימה ואינו מותיר אותו אדיש. חסוס הפועל שעובד בחנותו מנסה לאט לאט להגיע לליבו של סול, הוא גומע בצמא כל הסבר של סול על טיב המשכונאות.
וכשמו כן הוא, ישו המושיע. ויש את מרילין הצעירה שאינה נכנעת לסגירות שלו.
“אני יודעת שיש סבל ואכזריות ואי צדק בעולם,….אבל אני מאמינה שיש תקוה לכולם” היא אומרת לו באחת הפעמים.
“המשכונאי” הוא ספר שהשואה בו מרחפת מעל לדמותו של הגיבור, אין תיאורים רבים של אירועי השואה. התיאורים על מה שעבר סול אינם קלים והם מופיעים בעיקר בחלומותיו.
הסיפור מתרחש במשך שבועיים, רוב הספר הוא הקדמה ליום הגורלי, יום השנה למותם של בני משפחתו. יום שממנו חושש סול.
מה יקרה באותו היום? האם נשמתו של סול תנצל או שהוא ימשיך להישאב לתוך זיכרונותיו?
אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. ספר שאי אפשר להישאר אדישים.
התכשיט שעל כריכת הספר הוא תליון מתנה לנישואי מדודתו של בעלי ששרדה את אושוויץ, לזכרה.
המשכונאי, אדוארד לואיס וולנט
מאנגלית, תום דולב
הוצאת מחברות לספרות, 2018
בוקר מעניין שבו “יקיצה ” וניר ברעם התארחו אצלי בסלון
ניר ברעם השאיר אותנו אחרי המפגש ללא אוויר.
למה?
הוא נכנס כמעט כמו סופה, ריתק והיפנט אותנו. ענה בגלוי ובכנות על כל שאלה ששאלנו. והכניס אותנו לעולמו שלו.
סיפר על ילדותו בבית הכרם, ולרגע החייה את אותה שכונה של שנות השמונים, שהוודאי משמש מקום משחקים, מקום שאליו ברח. “כילד עולם הדמיון העשיר אותי ועזר לי להתמודד ולהתבגר.” מכאן צמח הסופר.
סיפר לנו על כך שהכתיבה היא כתיבה רטרוספקטיבית, כילד הוא לא יכול היה לנסח את התחושות, אבל הן היו קימות, היום בבגרות הוא מסוגל לתרגם את הרגשות אך התחושות הן של אותו הילד שחווה את האירועים, גם אם לא ידע איך לתרגם אותם למילים, עדיין הילד זוכר את התחושה. עולם הדמיון לא נעלם, הוא נשמר גם בבגרותו. “התודעה של הילד באותו הווה שבה חי אינה מענינית, ההתערבות של הסופר בזיכרונות הופכת את הזיכרון למעניין.”
כילד היו בו פחדים שהאושר ורגעי האושר שאותם חווה יגמרו, “אני זוכר את הניצחון של משחק כדורגל שהשתתפתי בו ובו ניצחנו, אני זוכר בבירור שבאותו הרגע חששתי שהאושר הזה לא יחזור” היום למד להבין שרגע אושר מוחלף ברגע אחר.
הכתיבה היא כדי לשמור על אותם הזיכרונות של נערותו ובגרותו, הכתיבה מהווה דרך להתמודד. הוא מביא לכתיבה את המטעינים הרגשיים והכאב שלו ומצמיח אותם לסיפור.
סיפר בגלוי על מערכת היחסים עם חברו. על החברות רבת השנים, על עולם הדמיון שחיבר את שניהם. סיפר על עולם הבנות מול עולם הבנים. “הבנות נמצאות בעולם פנימי, הן רואות מבחוץ. העולם הגברי שונה, יש לו חוקים משלו.”
גילה לנו שחלק מהאירועים שבספר הם אמיתיים עם שינוי קל.
שאלנו אותו על הכתיבה, ניר גילה לנו שהוא כתב את הספר ללא פרקים, והסכים לתת שמות לפרקים כדי להקל על הקורא. הבחירה לא לתת לגיבור שם ולכנות אותו בשם “הוא” היתה בחירה מכוונת, “לא יכולתי לתת לו שם, אני יודע שזה מקשה על הקורא.”
“מה רצית להיות כשתהיה גדול?” “כדורגלן” הוא ענה, “בטח שלא חשבתי על סופר.” מזל חשבתי בליבי שלא הגשמת את החלום.
לא רק על הספר ועליו כסופר הוא דיבר, הוא העשיר את עולמנו הספרותי, הזכיר והשווה ספרים וסופרים אחרים, דיבר בשטף ותוך כדי סיפר בדיחות.
תודה לך ניר על בוקר מעניין ומרתק.
ומי קרא קרא את עדיין יקי ציצה ממליצה לו מאוד הר. ספר תישארו אדישים, ספר חכם, מתמסר אך מתגמל. מסע של התבגרות לנגד עיניכם.
מי שלא קרא את “יקיצה” שירוץ לקרוא.
סקירה שלי על הספר “יקי gra” http://rachelfaran.co.il/?s=%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A6%D7%94
עשר אגורות” – ספרו מעורר הסקרנות של ליאוניד פקרובסקי”
הספר “עשר אגורות” לימד אותי שלחיים יש סיפורים משלהם ולעיתים הם מוצלחים ביותר.
לעיתים אני מזדמנת לבית הרופאים ברחוב דובנוב 10 בתל אביב. מודה, מעולם לא פניתי לשומר היושב בכניסה, איני זוכרת את פניו, תמיד הגעתי היישר לקומת המרפאה.
הספר “עשר אגורות” סיקרן אותי בזכות מי שכתב אותו.
ליאוניד פקרובסקי נולד ברוסיה, הוא בעל תואר שני בתולדות האומנות, ברוסיה הוא היה אוצר ופרסם מאמרים בנושא אומנות. בגיל 44 עלה לארץ, כמיהתו היתה להגיע ל “תחת שמי ים התיכון” שיר שהפך עבורו לאגדה. כשהגיע לארץ, בגלל קשיי השפה נאלץ לעבוד כגנן בבית הקברות הצבאי בחולון ולאחר מכן כשומר.
הקריאה בספר הפתיעה אותי.
זה אינו ספר סיפורים רגיל, אין בו מקבץ של דמויות מתפתחות, שעוברות תהליך של שינוי או סיפורים עם עלילה ואירועים. הסיפורים הם מחשבות על אירועים שחווה הסופר, או יותר נכון אירועים שהובילו אותו לחשוב מחשבות פילוסופיות והרהורים על החיים.
לאוניד כאילו צופה מהצד בחיים, רק “כאילו”, בניגוד לאנשים שחולפים על פניו ואינם מביטים בו (כולל אני) הוא רואה את כל מי שחולף על פניו. הדמות נחרטת במוחו ואם הצליחה לעניין אותו הוא מתחיל לשוחח איתה במוחו, מכאן הדרך אל הנייר והסיפור הכתוב קצרה.
“אני מנסה למלא בפרטים אמיתיים כדי לחזק אצל הקורא את תחושת האמינות…ומה יכול להיות יותר מציאותי מן המקום שבו אני מבלה במשך השבוע שמונה שעות בכל יום?”
והוא אכן כותב על הכל. חולדה שחלפה מול עינו ומצאה את מותה מקבלת מקום רחב, ליאוניד תוהה מדוע אומרים על חולדה מתה ועל אשה נפטרה? הרי שניהם נטמנים באדמה.
ליאוניד רכש מזדה 2 בצבע ירוק זרחני. אירוע שהיה עבורו משמעותי, פרידה ממכונית ישנה שליוותה אותו ורכישת מכונית חדשה. בנו כינה את האוטו צרצר, מכאן מתחיל משחק וירטואוזי על המילה צרצר, אותו החרק מתגלגל עד לצאר הרוסי.
קריאת הסיפורים היתה כמו לשבת בתוך מוחו של הסופר ולעקוב אחר האסוציאציות המחשבתיות שלו.
קראתי ספרים רבים על אנשים שהיגרו ממולדת אחת לשנייה. אנשים שעלו לארץ ותארו את קשיי הקליטה שלהם. לימדתי תלמידים רבים שלהוריהם היה לא קל להיקלט בארצנו. הספר “עשר אגורות” מצליח לגרום לקורא להבין עולה חדש שההתאקלמות קשה לו. איש אינטלקטואל בעל עושר תרבותי הכלוא בתוכו, ואינו יכול לבוא לידי ביטוי בגלל קשיי השפה.
מתוך הסיפורים מתגלה אדם רגיש שרואה את הפרטים הקטנים בחיים. אדם צנוע, אושרו בכך שאנשים מתייחסים אליו כאדם ולא כשומר בבית הרופאים, אושרו רב כשהוא מגלה שמוכנים לעזור לו ולגמול לו על התנהגותו האדיבה והיחס האדיב והחם שהוא מעניק.
אהבתי את כל הסיפורים שבספר, נהניתי לעקוב אחר מחשבותיו ותבונתו על החיים, חייכתי על האפיזודות שמצא לנכון להפכם לסיפורים.
לאחר שסיימתי לקרוא את הספר מצאתי עצמי צועדת אל בית הרופאים שבדובנוב 10. בכניסה פגשתי איש נעים הליכות בעל פנים עדינים וחיוך חם. “ליאוניד ?” שאלתי, הוא חייך אלי , שלפתי מתיקי את הספר ואמרתי לו: ” באתי לפגוש אותך בזכות הסיפורים.” הייתם צריכים לראות את פניו הקורנים כששמע שקראתי את סיפוריו.
מכאן התגלגלה שיחה נעימה ומרתקת. על אומנות וספרות. גילתי אדם נעים, חכם, רב ידע ומעל לכל בעל חוש הומור. ליאוניד סיפר לי שהוא כל הזמן חושב על הכל, הוא יכול להסתכל על העץ ולחשוב מניין הגיע, מה העץ חושב. מי שתל אותו ומה חשב הגנן.
את מרבית השעות שלו הוא מעביר בקריאת ספריהגות ופילוסופיה, אפלטון, פושקין, קפקא. הוא כותב כל הזמן, הוא הראה לי את היומן שלו הכתוב בכתב יד צפוף ונאה. ליאוניד כותב ברוסית, אך מכוון את סיפוריו לקוראי העברית, הישראלים הם גיבורי הסיפורים שלו.
בסיום השיחה לקח אותי לחניה להציג בפני בכבוד רב את הצרצר המכובד.
כשחזרתי הביתה חשבתי לעצמי, החיים הם בדיוק כמו הסיפורים של ליאוניד, מזמנים לנו הפתעות וסיפורים טובים יותר מאלו שאנחנו יכולים לדמיין.
סיפורים קטנים עם פילוסופיה גדולה, סיפורים שמכוונים הישר ללב הקורא. סיפור לסיפור מצטרף להוויה שלמה שלנו, ממש כמו עשר אגורות ועשר אגורות למאה.
למי שתוהה מדוע מבצבצת כותרתו של היומון בתמונה שיקרא את הסיפור “עשר אגורות” הנושא את שמו של הספר. אחד הסיפורים המצחיקים והשנונים שבקובץ. כן. האירוע שבסיפור אמיתי לגמרי. הרי אמרתי שהחיים הם הסיפורים הטובים ביותר.
עשר אגורות, לאוניד פקרובסקי
מרוסית,טניה חזנובסקי ותומר שריג
ספרית הפועלים, 2018
ליאוניד בכניסה לבית הרופאים וליד מכונית הצרצר
ציפורי גשם” – ספר הביכורים הנפלא של קלריסה גונוואן”
ספר עדין על בדידות ומערכות יחסים בינאישיות. הקריאה בו היא כמו צעידה איטית בשביל המוליך למודעות.
“אני נושם את הדממה.
היא חדרה לתוכי והפכה אותי לדממה.
אני הדממה”
הדממה היא מילה נרדפת לבדידות המציפה את הדמויות בספר. כמו מרבית האנשים ביפן הדמויות בספר בודדות, מאופקות, אינן חודרות למרחב של הזולת ומאוד מנומסות.
חשבתי שאקרא את הספר ללא הפסקה, אבל לא כך היה. הקריאה בו היתה מלווה בעצירות והפסקות, לא כי לא עניין אותי, אלא שבכל פעם הייתי זקוקה לעצור על מנת לחשוב. לקראת סיום הקריאה הרגשתי שאני כמו הגיבור, יצאתי יחד איתו, למסע והייתי זקוקה זקוקה להפוגות בדרך הארוכה.
רן אישידה מגיע מטוקיו לאקאקאווה ללוויית אחותו קייקו. אחותו נרצחה בדקירות סכין והוא סקרן לדעת מה עבר עליה באקאקאווה במשך השנים שהיא גרה שם. קייקו היא אחותו הבוגרת של רן והוא היה קשור אליה. אומנם הקפידו לדבר בטלפון פעם בשבוע, אך רן לא ידע על אחותו הרבה.
לאחר הלוויה רן מחליט להישאר באקאקאווה. הסיבה הגלויה היא רצונו לדעת על אחותו ואולי להבין מי רצח אותה. בהמשך יתברר לו כי החיפוש הוא אחר עצמו.
זה אינו ספר מתח, איני יודעת מי החליט לסווג אותו כמתח, יש בו אומנם רצח ותעלומה, אך הוא אינו כתוב במתכונות הרגילה של רצח עם פתרון. זהו ספר מסע פנימי, מסע של הגיבור אל עצמו. אל עברו, אל חייו האישיים.
בתרבות יפן קיימת מסורת יציאה למסע רוחני על מנת להגיע לשלווה הפנימית, לבודהה הפנימי שלך. רן אישידה יוצא למסע לחפש אחר אחותו ולמעשה הוא מוצא עת עצמו. במסעו הוא פוגש אנשים המלמדים אותו על אחותו, עליו, על עברו ועל משמועות האנשים שבחיו. המסע הפנימי שלו הופך להיות החשוב עבורו, אם בתחילת המסע חיפש תשובה למות אחותו הרי שבסיום המסע הוא אינו זקוק לשובה. האמת היא פנימית שלו.
הדמויות שאותם הוא פוגש הן דמויות בודדות, ביפן האנשים מאופקים ובודדים, אינם חודרים לפרטיות של הזולת גם אם הוא בן משפחה. בן משפחה שעובר לעיר מרוחקת לא נפגש לעיתים קרובות עם בני משפחתו.
הכתיבה מינימליסטית, מאופקת כיאה לספרות יפנית. יש בה ערבוב של מציאות וחלום, עבר והווה. החלומות מציפים את הגיבור עד שלעיתים חודרים למציאות היומיומית שלו. יש רגעים שנדמה כי ישנם שני זמנים ושני עולמות מקבילים. (בורחס, מורקמי)
הסגנון הזכיר לי את הסופר היפני האהוב עלי, מורקמי. יש בספר הקבלות רבות לספריו.
קלריסה גונאוון ילידת אינדונסיה המתגוררת בסינגפור כתבה ספר על דמויות יפניות המתרחש ביפן. אני מסירה את הכובע פעמיים בפני הסופרת. היא הצליחה להכניס אותי לאווירה המינימליסטית, המאופקת והמסתורית של יפן, למרות שהיא אינה ילידת יפן. וכן הצליחה להיכנס לדמותו של גבר ולתאר את בדידותו הפנימית ויחסיו עם נשים בצורה משכנעת.
ספר עצוב שסיומו גרם לי לחייך בתקווה.
ממליצה על הספר בתקוה שאולי יביא לנו את הגשם.
קלריסה גונוואן, אישיות כובשת ,מרתקת ומעל לכל נמרצת.
קלריסה גונווואן הגיעה לארץ להשקת ספרה. נפגשתי איתה 3 פעמים. פעם ראשונה במפגש הקוראים המשפיעים של ידיעות ספרים, בפעם השנייה במפגש אינטימי שאירגנה הוצאת תמיר//סנדיק. המפגש התקיים בסיפור פשוט בנווה צדק. המפגש השלישי והמרתק היה בסדנת כתיבה שהיא העבירה.
ציפורי גשם, קלריסה גונאוון
מאנגלית, אורה דנקנר
תמיר // סנדיק 2018
הפרחים האבודים של אליס”- ספר הביכורים הנפלא של הולי רינגלנד”
סיפור כוחם של הפרחים להצמיח אהבה ועוצמה מכאב וצער.
בילדותי אהבתי אגדות, נכון יותר את הסיום של האגדות, אחרי שהמכשף מת, האש השורפת שלו כבתה, והגיבורים האוהבים חיים באושר עד היום.
פתיחת הספר “הפרחים האבודים של אליס” כתובה כמו אגדה על כל יסודותיה, אבל, עד שהגיבורה תגיע ל”חיים באושר עד היום” היא תעבור מסע.
פרחים אש, רוח ומים הם היסודות שילווה את חייה של אליס וינחו אותה. אליס הארט גרה עם הוריה בחווה מבודדת קרוב לים. בגיל תשע נותרת אליס לבדה בחווה כל רצונה באותו היום היה להעלים בעזרת כישוף האש את תכונותיו הרעות של אביה. אלא שהניסיון מסתיים באסון ואליס מועברת לגור בחוותה של סבתה ג’ון שלא ידעה על קיומה. בחווה סבתה ונשים פגועות נוספות מגדלות צמחי מרפא. לכל פרח יש את יסודות הריפוי שלו.כל פרח מקבל משמעות ואיכות טיפול.
לאט לאט בעזרת קוד הפרחים מצליחה סבתה לסלול את הדרך אל ליבה של אליס.
אליס שותקת וג’ון תלמד אותה את שפת הדיבור בפרחים. ג’ון מבטיחה לה שכאשר היא, אליס, תדבר גם היא, ג’ון, תדבר ותספר לה. אלא שהסבתא אינה עומדת במילתה.
סבתה יוצקת את הפרחים לתוך תכשיטים ואליס מביטה בהם וחושבת.
“היא היתה רוצה לענוד את שפת הפרחים הסודית הזאת שתאמר במקומה את כל הדברים שקולה ממאן לומר”.
אמה של אליס טיפחה גינה, אליס אהבה להיות איתה בחלקה הקטנה שבה עבדה.אליס גם היא אוהבת את הפרחים וכאן בחווה של סבתה היא מבינה את הקשר הדורי בין הנשים במשפחה לפרחים.
אליס מגלה שלכל אחת מבנות המשפחה סוד שהיא נושאת עימה. סוד כאב האהבה.
כשהגיעה לבית סבתה זו הבטיחה לה שתהיה תמיד איתה כאן ועכשיו. כשהבטחה הופכת למעיקה עם השנים, אליס רוצה למצוא את דרכה שלה ללא עיניה של סבתה שאינן מרפות. אליס מוצאת את קולה, אולם סבתה אינה מוצאת אף קול לספר לה את האמת כמו שהבטיחה.
בגיל עשרים ושש, עוזבת אליס את החווה ועכשיו היא תאלץ להתמודד עם העבר וסודותיו בעצמה.
ספר שיש בו יסודות של אגדה וכישוף, אגדות מדורי דורות שנשזרו בחיי ההווה של נשות החווה ובנות המשפחה. ספר של אור וחושך, קרח ואש, ובעיקר ספר של פרחים המצמיחים את מי שמטפל בהם. ספר שבו הפרחים הם כמו הוויה אנושית, בעלי כוחות ויכולות. לא בכדי הנשים בחווה נקראות פרחים. ספר של ניגודים, כוחות הרס וכוחות ריפוי על אותה אדמה, אהבה ושנאה חיים יחד תחת אותה קורת גג. אש ומים.
הולי רינגלנד, שזהו רומן הביכורים שלה מצליחה לרתק את הקורא, לגרום לו לרצות לדעת מה יעלה בגורלה של הגיבורה והאנשים שחיים סביבה. הולי רינגלנד עשתה עבודת מחקר על הצמחים הגדלים באוסטרליה, כל פרק נפתח בשם של צמח ובמהות הריפוי שלו, למשל: ורטיקורדיה פיקטה, פרח הנוצה המצוירת , משמעות דמעות. שמות הפרחים סיקרנו אותי כך שמצאתי עצמי מחפשת את תמונותיהם באינטרנט. הפרחים מציפים את הספר, בשמות, במשמעות ,בציורים בראש כל פרק.
הסופרת מצליחה לתאר את הרגשות והמצבים בשפת הפרחים. כמו
“הכל בתוכה היה חרוך כעשב הים בחלומותיה.”
“לעבר יש מין נטיה כזאת להצמיח נצרים חדשים. אם לא מטפלים בהם נכון סיפורים כאלה יודעים להנביט את עצמם.”
“תורנפילד מוצאת מגוון דרכים שונות ומשונות לרפא את הנשמות השבורות ששוכנות בה”
“זה המקום שאפשר לומר בו את הדברים שאי אפשר לבטא במילים”
המחצית הראשונה של הספר קולחת ומרתקת, הייתי מהופנטת מיכולת התיאור, של אליס הקטנה שעברה תלאות וסבל שהצמיחו אותה. בשליש האחרון של הספר הרגשתי שעריכה היתה מיטיבה מאוד עם הספר והופכת אותו למשובח.
אל תטעו, אני ממליצה עליו, הספר מרתק, הדמויות הראשיות עגולות ומעניינות. הסופרת עשתה עבודת מחקר ראויה לשבח.
הפרחים האבודים של אליס הארט, הולי רינגלנד
מאנגלית, נעה שביט
הוצאת תכלת, 2018
אולי בחיים אחרים” – ספר הביכורים המרגש של מיכל צינמון -פירון”
אני אוהבת ספרים שמשאירים מחשבות שמלוות אותי אחרי הקריאה. ספרים שמלווים אותי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותם. ספרים שיש בהם אמירה פילוסופית שאינה נותנת לי מנוח. וכזה הוא ספר הביכורים “אולי בחיים אחרים” של מיכל צינמון –פירון.
לפני שנים צפיתי בסרט הרגיש והנוגע ללב “שמש צלולה באור נצחי” סרט שבו הגיבור מבקש למחוק זיכרון רע ממוח. להפתעתו התברר לו שאם ימחק את זכרונו הרע יאבדו לו גם הזיכרונות הנעימים.
האם אפשר למחוק זיכרון? הזיכרונות הקשים נשמרים במוחנו על מנת להגן עלינו והטובים נשארים כדי שנוכל לדעת למה לצפות וליהנות. על זיכרון רע כל אחד אומר, אני לא רוצה לזכור את זה, אך האם באמת הזיכרון נשכח מאיתנו?
איילת גיבורת הספר “אולי בחיים אחרים” מתעוררת בבית חולים לאחר תאונה, זה אינו ספוילר, כתוב מיד בהתחלה. בתאונה היא מאבדת חלקי זיכרון. עשר שנים אחרונות מחייה היא אינה זוכרת. היא אינה זוכרת שנפרדה מבעלה. כעת בזמן שהותה בבית החולים היא ממתינה לו שיבוא לבקרה ויאהב אותה במלוא העוצמה כמו שהיא זוכרת. אלא מה? הם נפרדו.
אף אחד מהקרובים לה אינו מוכן לספר מה קרה ביניהם.
“אני תלויה בחלל שבו הימים חולפים, בלעדיי, אנשים חיים את חייהם בעוד אני ממתינה לחיי שישובו, שיתחילו לקרות, שיימצאו”
בתחושת עצב וריקנות אינסופית מנסה איילת הגיבורה למצוא שברים מעשר השנים שנמחקו ממנה. היא נעזרת באחיה, חברתה, אמה ואפילו בעלה לשעבר.
הספר נע בין הווה כואב לעבר. ההווה כתוב בגוף ראשון מפיה של איילת. הווה כואב שבו נמצאת הגיבורה. העבר כתוב בגוף שלישי על ידי מספר יודע כל, כשמו כן הוא, הוא יודע על איילת ויודע את העבר שמסתירים ממנה. הוא יודע את כל מחשבותיה מהעבר.
ואילת? איילת לאט לאט מוצאת תשובות לשאלות שלה, מגלה על עצמה ועל עברה ועומדת מול הגילוי באומץ לב.
מה קורה לקורא?
הקריאה בספר טלטלה אותי במנעד רגשות. ראשית הכאב של איילת, על התאונה ואובדן הזיכרון. הרגשתי כעס על התנהלות חלק מהדמויות הקרובות אליה. אך היתה בי גם סקרנות לגלות מה קרה בינה ובין צחי, בעלה אהובה, ובעיקר רציתי לדעת מה עבר עליה עד לאותה תאונה נוראית שבה איבדה תקופה משמעותית מחייה.
וכך כמו בספר מתח ליוויתי את איילת בחיי היומיום שלה, בפעילות השגרתית ובעיקר בניסיון למצוא את עברה. תוך כדי קריאה עלו לי תשובות בנאליות לאירועים. אף אחת מהתשובות שחשבתי לא היתה הסיבה למצב שבו איילת מוצאת את עצמה.
איילת בעיני היא גיבורה, לא רק במובן גיבורה כדמות ראשית של העלילה, אלא גיבורה באומץ הלב שלה. ברצון לגלות מיהי ומהו העבר שאותו משתדלת הסביבה להסתיר.
“עלמה פעם אמרה לי כשמביטים בכל מחצית של הפנים שלי לחוד אפשר לחשוב שאלה שתי נשים שונות”.
מיכל צינמון-פירון מצליחה במילים שהיא רוקמת להעביר לקורא את התחושות של איילת. המילים המצוירות שלה גרמו לי להרגיש את מה שאיילת חשה.
“היא מחייכת ומהנהנת וכל אותו הזמן כאב עמום הולך ומתפשט בה, מכווץ את הבטן ודוחס את הריאות ומצר את הגרון ולופת סביב הרקות.”
משפט שכזה לא יכול להשאיר את הקורא אדיש. תיאור הרגשות והכאב של איילת צובט את הלב ולופת את הבטן. שלא לדבר על הדמעות שמציפות בזמן הקריאה.
כשסיימתי לקרוא את המשפט האחרון כל מה שרציתי הוא לחבק את איילת. בטוחה שגם אתם תרצו.
אולי בחיים אחרים, מיכל צינמון-פירון
מודן, 2018
חוף מנהטן”- ספרה החדש והשונה של ג’ניפר איגן”
ספר בטעם של פעם אמרתי כשסיימתי לקרוא.
מה הסיכוי שבחורה צעירה תהפוך להיות אמודאית בצי ארה”ב בתקופת מלחמת העולם השנייה? אפסיים !!
אנה קריגן מצליחה.
זהו סיפורה של אנה ושל ארה”ב בימי השפל הכלכלי ולאחריו, סיפור רווי מתחים ורבדים על פני האדמה ומתחת לפני המים.
התקופה ימי השפל הכלכלי באמריקה. האיגוד שולט ברציפי הנמל ואינו מאפשר עגינת אניות עם סחורות.
בתחילת הספר אנו פוגשים באנה בת ה- 11 המתנהגת וחושבת כמו בן כשהיא מתלווה לאביה, אדי, ולעסקי הבלדרות שלו.
הספר נפתח במפגש גורלי של אנה ואביה עם דקסטר סטיילס בביתו שעל החוף. הבית המפואר, המשרתים והילדים המטופחים של סטיילס מעוררים באנה קנאה. אביה שהיה אמיד איבד את מרבית נכסיו בימי השפל הגדול. בעבר הם גרו בדירה גדולה ואילו עתה הם מתגוררים בדירה קטנה בקומה עליונה. לאנה אחות צעירה, לידיה, שלא התפתחה. בימים אלו אביה נאלץ לשמש בלדר ולהעביר סחורות לא חוקיות.
באותו היום אנה יורדת לחוף ובאומץ חולצת נעליה והולכת יחפה על החול הקר. דגסטר ההמום מעוז רוחה של אנה שואל אותה :”נו, איך ההרגשה?” אנה משיבה :”כואב רק בהתחלה, אחרי כמה זמן כבר לא מרגישים כלום.” משפט שילווה את אנה לאורך כל חייה.
לאחר אותו מפגש גורלי, מקפיץ אותנו לימי מלחמת העולם השנייה, לאחר הפצצת פרל הרבור. אביה נעלם שש שנים קודם לכן, הלך כהרגלו לעבודה ולא שב. עקבותיו נמחו. אנה עכשיו בת 19 ועובדת במספנה, הנשים תופסות את מקומות העבודה של הגברים.
“יש להן יתרונות, הן קטנות יותר גמישות יותר, נכנסות לחללים שגברים לא יכולים להיכנס אליהם, עבודות הבית עושות אותן חרוצות ומיומנות”
אנה חולמת להיות אמודאית ומתקבלת לקורס. חרף התנגדותו השוביניסטית של מפקד הקורס אנה מסיימת את לימודיה, אבל היא מרגישה שנותרת מאחור. לא נותנים לה לצלול, מטילים עליה עבודות נשיות של מלאכת בית כמו הטלאת חליפות צלילה, ניקוי מסננים. רואים בה הרפתקנית שלא תצליח.
ביום שהיא מורדת לצלילה אומר לה המפקד : “הסיבה היחידה שאת צוללת היום היא שאין לנו אף אחד אחר”.
המים, החוף והאדמה מלווים את העלילה. חוף מנהטן יהיה הקרקע שבו תצמח אנה ותתפתח. המים מסתירים סודות ובקרקעיתם תאלץ אנה לצלול ולדלות פרטים על העבר ועל העלמות אביה. החוף שבו חלצה את נעליה כילדה יפגיש אותה שוב עם דגסטר. הרומן נע בין ההווה שאותו מסמל החוף לבין העבר המסומל באמצעות המים.
למה אני חושבת ש”חוף מנהטן” הוא ספר טוב או אפילו מצוין.
ראשית בזכות הדמות הראשית, נשבתי בדמותה של אנה, אנה הילדה הפקחית שיודעת איך להתנהג בחברת הגנגסטרים, אנה האחות הרגישה והנאמנה ללידיה, אחותה הנכה, התרגשתי מהמסירות שלה אליה ובעיקר מהאהבה שהיא מרעיפה עליה, מלטפת את שיערה, מוכנה לעשות עבורה הכל. הנאמנות של אנה נשמרת לאורך כל העלילה. “את יותר מידי חכמה. כדי להיות טיפשה.” אומרת לה דודתה. אהבתי את הנחישות שלה, וחוסר הוויתור, שלא היה קיים אצל נשים באותם זמנים.
זה ספר שכתוב טוב, נכון. מזמן לא קראתי ספר שכתוב כך. אין הסברים מיותרים או תיאורים שאינם שייכים. אין סטייה לעלילות שאינן שייכות. התנועה מההווה לעבר נעשית בצורה נכונה ואינה מעיקה או נעשית בקפיצות שאינן מובנות.
נשאבתי לספר בזכות הראליזים שבו. הסופרת מצליחה להחיות תקופה ואווירה. מתארת את תקופת השפל הכלכלי וחוק היובש, חוק שבאמצעותו התעשרו אנשי המאפייה, מתארת את תקופת מלחמת העולם השנייה, מאבקי הכוחות בין נשים לגברים ותחילת הפמיניזם. התחושה היא כאילו אנחנו צופים בסרט פילים נוטר, מדמיינים את אנשי המאפייה עם חליפותיהם והכובעים האופייניים. את תנועותיהם במועדונים, שומע את השיחות. הסופרת מכניסה אותנו לעולם המאפיה ולעולם הפנימי של אלו שמנהלים אותה. יודעת את כל המהלכים והחשיבה הגנגסטרית של הדמויות.
הסופרת עוברת במיומנות מדמות הגנגסטר לדמות הגיבורה, שתי דמויות שונות וקוטביות, ומצליחה לשמור על קול אמין של כל דמות. מה שיוצר חמלה אצל הקורא לדמויות וגם הזדהות עם המצבים שאליהם נקלעו, גם אם המצבים אינם לפי הבנתו והסכמתו של הקורא.
אבל, מעל לכל שומר הספר מתח לאורך כל העלילה, לאורך הקריאה הסתקרנתי מה יעלה בגורל המפגש של אנה ודגסטר, מה קרה לאביה ומדוע נעלם.
ג’ניפר איגן, זכתה בפרס פוליצר על ספרה המצוין “מפגש עם חוליית הביריוניים “
פנו לכם זמן, הכינו כוס שתיה חמה ותצללו למים של חוף מנהטן.
ממליצה מאוד מאוד
חוף מנהטן, ג’ניפר איגן
מאנגלית, יואב כץ
הוצאת תכלת 2018
בעל חיים” – ספרו החדש והנועז של רון דהן”
אני אוהבת את הכתיבה של רון דהן, כתיבה ישירה, מדויקת, משפטים קצרים וטעונים ומעל לכל כתיבה חצופה, מתגרה. כתיבה ששוברת את כל המוסכמות, ובעיקר מוסכמות רעיוניות. אין לו, לרון, בעיה לכתוב על הכל כרצונו, ללא ניסיונות ליפות או להתחנף לאיזה קהל יעד.
רון דהן הוא משורר, משורר שכותב גם פרוזה (אהבתי מאוד את ספרו לראות לוויתן). וכמשורר הכותב פרוזה יש לו יתרון. במה? ברגישות שלו לעולם הפנימי של הגיבור ולעולם החיצוני.
הגיבור של ” בעל חיים”, משורר, מוזמן לכנס משוררים בליטא. הנובלה כתובה כמו יומן מסע, משפטים קצרים והתמקדות בתיאור כל האירועים שחווה הגיבור, אירועים חיצוניים, כמו מפגשים עם משוררים ותיאורים נפשיים שלו , מחשבות על ובעיקר תיאורים המתייחסים למין.
המפגש עם חבורת המשוררים מעמיד אותו במצב של אינדיבידואל בתוך “עדר” של אנשים כמותו. ההתנהגות תהיה בהתאם. מכאן הוא עובר מסע, ו… ואוו איזה מסע הוא עובר. המסע הגופני מתערבב עם המסע הנפשי עד שנדמה כי הם אחד. הגיבור אינו מתחשב ואינו מתייחס לכלום. הוא חושב על עצמו ועל גופו ותשוקותיו, מרוכז בחלקי גופו. הגיבור מציג את המין כחלק בלתי נפרד מהחיים מהפעילות היומיומית ומהמחשבות. הוא מתפרץ באופן טבעי ללא מסכה וללא כיסוי. המין נמצא שם. המין והמחשבות על המין מציפות את הגיבור ללא גבולות וללא עכבות.
זוהי נובלה המתארת את האדם כיצור יצרי ומיני שהחברה מנסה לנתב אותו, אך ברגע שבו יפגוש את עצמו כיצור חייתי בתוך עדר הוא יתנהג בהתאם.
ווידוי אישי, בתחילה לא התחברתי לתיאורים המיניים, היצריים, הם נראו לי כאילו נדחפו למשפט. אבל ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי את משמעות המיניות ביצירה באופן השלם שלה. כוונתו היתה להראות לנו הקוראים, המין מעסיק את המוח שלנו כל הזמן, הוא מניע אותנו ואת קיומנו, לכן בכל רגע נתון הוא יצוץ ויעלה. אף אחד לא יעיז לומר זאת בגלוי. לומר ולגלות את מחשבותיו על מין כשהוא עומד בתחנת אוטובוס או בתור של הסופר, אבל רון דהן קם ואומר באומץ, כן. זה מעסיק אותנו, ולולא החברה הייתי רוצה לעשות את מה שהגיבור עושה בנובלה.
המין, אברי המין, העיסוק בהם, הם מטאפורה וציור להתנהגות של האדם כבעל חיים יצרי. את היצר דיכא באמצעות מילים, חוכמה, שירה, התכוונות. וכאן בכנס המשוררים הוא משיל עצמו מכל המסכות החברתיות ומרשה לעצמו לחשוב על המין, לעסוק במין. מרשה לעצמו לומר לחבריו המשוררים כל מה שעולה במוחו ללא סינון. כאילו אין גבולות וחוקים. רק רון דהן מסוגל להזכיר את הספר “פלופ” שיצא לאור בהוצאת תשע נשמות ולומר :”רק דפוק בראש כמו אוריאל קון מסוגל להוציא ספר כזה לאור”.(ברור שהמשפט נאמר בחיוך)
בספרו “בעל חיים” מדבר על חנופת דבריהם של המשוררים. ומסיים את מחשבותיו בכך ש “אתם בסך הכל גוף שעלול להיוותר שרוע בפינת הגן, עד שמישהו ימצא אתכם”. כן מה שלא נעשה אנחנו יצור יצרי ומיני הכלוא בתוך גוף שכלוא בחברה.
בעל חיים כשם הספר מקבל משמעות כפולה, חיים במובן של life והשני זה שאנו רואים מעל פני השטח והוא an animal.
ככל שעוברים הימים של הכנס והמפגשים עם חבריו הגיבור מתקדם אל השיא שאליו כיוון ואולי אף התכונן בימים שהגיע לכנס. המפגש בינו לבין המשוררת היפה ביותר בכנס.
לא היה לי קל להיכנס לנובלה ולהבין את מטרתה. אפילו חשבתי לוותר, אבל הידיעה מיצירות קודמות שרון דהן כותב עם מטרה ומסר, כותב את עצמו בעור חשוף ואמיתי, גרמה לי להמשיך לקרוא. ידעתי שרון דהן כסופר סומך על הקורא שלו כקורא אינטליגנטי שימצא את המובנה של הנובלה. ואני לא מצטערת על כך.
ספר שאינו מתאים לכל אחד, ספר חצוף, בועט, שורט.
למי שמוכן להשיל עצמו מחוקיות החברה ומעול החינוך מוזמנת חווית קריאה.
בעל חיים, רון דהן
הוצאת בלה לונה, 2018
כך להישאר לעולם” ספרו המופלא של יונה אלון”
אם הייתי כותבת יומן אישי כך הייתי רוצה לכתוב אותו.
זה אינו ספר עלילה, זהו יומן מחשבות. ספר שיש בו תובנות ופילוסופיה.
את הספר הזה אי אפשר לקרוא בקריאה רציפה. צריך לגמוע אותו בלגימות איטיות. הקריאה דורשת הפוגה בין רעיון אחד למשנהו. צריך לעכל את דבריו של יונה אלון. בדרך כלל, במהלך קריאה אני מסמנת משפטים חשובים. בקריאת הספר “כך להישאר לעולם” ניצבתי בפני בעיה. כל משפט, כל תובנה רציתי לסמן. איך אפשר לכתוב על ספר שכזה? איך אפשר להעביר את כל מה שנאמר בו? כמה שאשתדל ארגיש שאני חוטאת לאיש ולמחשבותיו.
יונה אלון פורס בפנינו את נבכי נפשו ומחשבותיו על העולם. בשפה פיוטית חכמה וישירה הוא מעלה על הכתב את הרהוריו.
ואני מצאתי עצמי פוסעת בין המילים שלו כאילו היו כולן מחשבותיי שלי.
על מה הוא כותב? כמעט על הכל.
יונה אלון כותב בכאב על ילדותו. פג ירוד שנולד בחודש שביעי וחי שנתיים ללא אם. אב מנוכר שבכלל לא רצה בקיומו שלו ושל אחיו התאום. גדל תחת עיניה הבוחנות של אמו שהעבירה לו את פחדיה. לא רק עיני אמו, אלא גם עיני הקבוצה בקיבוץ היו נעוצות בו. הספרים הם אלו שהצילו אותו. בספרים מצא מפלט ומקלט.
בין דעה אחת לשנייה ,בין הרהור למחשבה מתגלה בפנינו אדם חכם ורגיש בעל מודעות עצמית גבוהה שאינו עושה לעצמו הנחות. יונה אלון כותב מודע לאישיותו הקשה המתרחקת מאנשים, מודה לאשתו שבזכותה אפשרה לו קיום. הוא אינו זקוק לקהל חברים, מסתפק במשפחתו המצומצמת. “יפה חוצה את העיר…עופר יושב בבית קפה…נועם ספון בבית…הנכדות צומחות בגן הילדים. אלה הנפשות הקרובות לי, שבשלומן לי שלום.” מודע לעצמו שהוא מחושב, אפילו את הכובע מסיר מעל ראשו בדיוק באותו המקום. מתכנן את יומו בקפדנות וכך מצליח לארגן עצמו.
יונה אלון בעיקר מתמקד במחשבות על הכתיבה. כמו היה הספר שיר הלל לארספואטיקה. הכתיבה חשובה לו היא חלק מהנשימה שלו וחלק מגופו. בלעדיה לא יכול להתקיים. הקדיש עצמו לאותיות ולמילים. הקפיד לכתוב, הכתיבה כמו מבצע מתוכנן עבורו.
“הכתיבה תבוא אחרונה, זורמת מעצמה, תמיד מפתיעה”.
הוא נגד השראה ומוזה, טוען שהכתיבה כמו שדה שעל הכותב לעבד יום יום. “הכתיבה באה לשם החיים ולא החיים לשם הכתיבה.”
המוסיקה אף היא חשובה לו כמו הכתיבה. יונה אלון למד פסנתר וחצוצרה וסיים תואר באקדמיה למוסיקה ע”ש רובין. המוסיקה ניכרת בכתיבתו, הוא מזכיר רבות יצירות מוסיקליות שהשפיעו עליו, אבל מעל לכל הכתיבה שלו היא כמו מוסיקה מתנגנת האותיות תווים שמצטרפים לסימפוניה קולית.
הוא מעלה בפניו הרהורים נוגים על המוות. חושש שמחלת הסוכרת שממנה סבל תכניע אותו “כולם זורמים אל ים המוות, איש איש ותחבולות ההתחמקות שלו.”
“זמני מוגבל, אני יודע. האם זו הסיבה לרוץ ולהספיק מהר? להפך. להאט ככל האפשר. להתבונן היטב ולא להחמיץ את העיקר”.
יונה אלון מציב מול המוות את החיים ויופיים. שני קצוות שחיים יחד. התרגשתי לקרוא את מחשבותיו על החיים ויופיים. הרהרתי לעצמי כמה יש לי ללמוד ממנו. הוא מוצא טעם הנאה וחן בכל שבריר של קיום. מתאר באופן פיוטי את יופיו של הטבע, אפילו את השלולית. הוא לא נזקק לטיסות מסביב לעולם כדי ליהנות, מספיקה לו קרן אור, או יופי השמיים. העולם שסביבו מספיק לו. נהנה מהליכתו לעבודה, לספריה, מעץ הבוגנוויליה הצומח, “לכל צמח אביב משלו.” מודע לכך שחיו מונוטוניים, אך מוצא יופי בשבירת השיגרה, אפילו חיוכה של הרוקחת מעלה בליבו שמחה.
“נס החיים. לאחרים טבעי הדבר. לא לי. בגילי המופלג אני עדין יכול ללכת לשוק. לסחוב את סם החיים : פרי טרי, ירק בשל, אוכל נפש.”
יונה אלון הוא אדם שיודע להעריך, לא רק את יופי העולם ואת האומנות, אלא גם את מי שעומד מולו ואותו הוא מכבד. האנשים אינם שקופים לו. למשל מנקה הרחובות שמאבק את האוויר ואת מחברותיו גורם לו להבין שלולא הניקיון שלו הוא לא היה זוכה באוויר נקי. ועל הגילוי הקטן הזה הוא אומר “גם באבק יש חיים”.
הכתיבה הברורה המדויקת של יונה אלון מזכירה לי פנס שמאיר פרח בחושך ומי שמתבונן בו מרגיש כאילו עולם ומלואו מתגלה בפניו בפעם הראשונה.
יונה אלון מבודד מצבים שאנו בחיי היומיום חולפים על פניהם בלי לשים לב ולהקדיש להם מחשבה. כמו למשל אושר שנקנה בשמונה וחצי שקלים, לחמנייה טרייה עם חביתה שמשובבת את ליבו. ” ואני נהנה מכל לעיסה ולגימה. יטען הטוען, אכן אושר בזול אבל הוא נגמר מהר. מיד שכחת, ואולי יטען מישהו אחר זוהי אשליה. האושר מורכב גם מהדשא הירוק ומהשקט, מיום המשגר אלינו שמים כחולים כים.”
החיבור בין כל ההרהורים והמחשבות כמו שמציין אוריאל קון באחרית דבר הוא עונות השנה סתו וחורף בעיקר, וההליכה הלוך ושוב מביתו אל הספרייה ובחזרה. מעין קו ישר בתוך מעגל העונות.
האביב הפורח בסתו כך מכנה את הטבע.
יונה אלון רצה שמחשבותיו אשר אותן הביע בקפדנות מדויקת במחברותיו יתפרסמו ובכך יזכה לחיי נצח. בחייו פרסם ספרי פילוסופיה ושירה, אך לא זכה לאותה עדנה שייחל לה. אוריאל קון גאל את המחברות, ערך אותן והגיש לנו פנינה נדירה. בסיום הספר כתב אחרית דבר מרגשת על תהליך האיסוף, העריכה עד להוצאה לאור.
“לאן אני הולך? אני הולך אל החיים. מהם החיים? איני יודע בדיוק. ומה אני כן יודע? אני יודע כמה מעט דרוש לאושר. רק שמים כחולים, גוף שאפשר לשאתו ומטרה רחוקה ויציבה שאתה פוסע לקראתה יום יום.”
ספר פיוטי שיש בו הכל, חיים ומוות, פחדים ואושר, מוסיקה, אומנות, כתיבה. יוצרים דגולים, קפקא, פסואה, לאה גולדברג. ומעל לכל יופיים של החיים ושברירותם.
לכו לקרוא את הספר המופלא הזה. פנינה אמיתית שתאיר לכם את החיים.
כך להישאר לעולם, יונה אלון
תשע נשמות 2018