הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
ליל הנשים השרות – ספרה של לידיה ג’ורג’ הוא שיר על פורטוגל
בתרבות של היום, שבה כל אחד רוצה להיות מפורסם ולו לרגע, אף אחד אינו נותן את דעתו על המחיר שאותו מפורסם משלם. מחיר התהילה כבד ולא כל אחד יכול לשאת אותו. סולאנג’ חברת להקת זמרות בשנות השמונים בליסבון, מספרת את סיפורה האישי. סיפור של תהילה. סיפור שבו שזורה גם ההיסטוריה של פורטוגל. סיפורה מסופר במבט רטרוספקטיבית.
סולאנג’ מספרת את סיפורה הכואב של נערה צעירה מפוחדת העומדת מול אנשים מפורסמים וכל רצונה הוא להיות כמותם. מחיר התהילה שלה ושל חברותיה ללהקה הוא מחיר כבד.
“ליל הנשים השרות” נפתח בשנת 2008 ,ערב שבו מופיעה ז’יז’ליה בשידור חי ומחייה מחדש את שירי הלהקה, סולאנג ושתי האחיות יושבות בקהל, כשלפתע ניגש אל סולאנג איש לבוש בלבן ושואל, את זוכרת אותי? סולאנג’ זוכרת מאוד. זהו כוריאוגרף הלהקה ואהובה מהעבר.
באותו הערב יושבת סולאנג’ וכותבת את זיכרונותיה מהרגע שהצטרפה ללהקה 21 שנים קודם לכן.היא כותבת כי היא מוכרחה לכתוב ולפרוק את כל אשר על ליבה.
בגיל 19 כאשר סולאנג’ היתה סטודנטית, נערת כפר ביישנית, סגורה ומפחדת מעצמה, נפגשה עם שתי אחיות, מאריה לואיזה ונאני, זמרות שביקשו ממנה לכתוב מילים לשירים. הן הפגישו אותה עם ז’יזלה, מנהיגת להקה, דמות כריזמטית וקשוחה. סולאנג’ חסרת הביטחון נשבת בקסמה חדורת האמביציה של ז’יזלה. וזו הופכת עבורה לגורו.
הסיפור הוא סיפור זיכרון, סולאנג זוכרת כל פרט מהלהקה, היא אינה זוכרת את האירועים והפרטים האחרים, אינה זוכרת אם ירד גשם, אם היה קיץ, כלום אינו זכור לה מהעולם החיצוני, אך אירועים שחוותה עם הלהקה זכורים לה לפרטי פרטים. לטענתה העולם שבו חיה בזמנו היה עולם מצומצם, קטן כל כך.
הראיה הרטרוספקטיבית מאפשרת לה לבחון את עברה, לבדוק מה היה שם שהוביל אותה להיות מי שהיא כיום. הגילוי המרכזי עבורה הוא, שבתקופת הלהקה כל עולמה היה מצומצם ומרוכז בז’יז’לה בבנות הלהקה ובז’ואו, כוריאוגרף הלהקה שמכתיב להן את השירים, התנועות והתלבושות. ז’ואו הופך להיות אהובה של סולאנג’, היא מאוהבת בו נואשות. לדעתי תיאור הקשר והאהבה ביניהם אינו אמין ואפילו חלש.
עלילת הספר “ליל הנשים השרות” לדעתי מעט קלושה ואין בה אירועים מהפכניים, לקראת סיום הרומן יש מתח וסוד.מה שמחזיק את הספר והופכו לאיכותי הוא הכתיבה המיוחדת והנפלאה של לידה ז’ורז,’ כתיבה שריתקה אותי ולא נתנה לי להניח את הספר. היכולת שלה לתאר את רודנותה של ז’יז’לה כלפי הבנות, תחושותיה של סולאנג’ כנערה חסרת ביטחון העומדת נפעמת מול עוצמתה של המאסטרו, תיאור כתיבת השירים והמוזה של הגיבורה , הם שהפעימו אותי. הלחץ החברתי של ז’ואו וז’יז’ליה שהפעילו עליה לוותר על שמה כיוצרת השירים מוספר ומוסבר באופן פסיכולוגי נפלא.
הספר אומנם מספר את תיאור הלהקה והסודות שהוסתרו, אך שזירת שיריה של סולאנג’ הם מטאפורה לפורטוגל עצמה .”הוא קיים, הוא קיים, העברת לשם את הבית הפורטוגזי, ובו אתה חי, ישן, יוצר שב לתחייה, מת, יום יום…”
ליל הנשים השרות, לידיה ג’ורג’
מפורטוגזית, מרים עברון
הספריה החדשה,2017
רכבת הבוקר לפריס – של ז’אן פיליפ בלונדל תקח אתכם למסע בזמן ללא יכולת עצירה
ספר קטן שלא תרצו להניח אותו עד שתגיעו לתחנה האחרונה. פריס.
מה קורה כששני אנשים שלא התראו שנים נפגשים? בדרך כלל הם שמחים לראות אחד את השני ומיד משלימים פערים, בתום שיחה קצרה של מספר דקות הם נפרדים.
גיבורי הספר שלנו, היו נערים כשנפרדו ומאז לא התראו. היום ברכבת הבוקר לפריס שניהם אנשים בוגרים.
ססיל, מתעכבת יום נוסף בעיר הולדתה טרואה ויוצאת ברכבת של 6:41 לפריס עיר מגוריה, פיליפ לדוק גם הוא מגיע לעיר הולדתו טרואה על מנת לסעוד חבר שגוסס, גם הוא עולה לרכבת של 6:41 לפריס. ססיל ופיליפ לדוק מכירים, הם היו בעבר ,לפני 27 שנים זוג שניהל רומן אשר הסתיים בכאב.
ססיל מתיישבת בקרון , פיליפ מזדרז למצוא מושב ,אך המושב הפנוי היחיד שנותר הוא זה לצידה של ססיל. שניהם מזהים אחד את השנייה, שניהם מתלבטים אם להגיד שלום. הרכבת יוצאת לפריס והם אינם יכולים לרדת או להחליף מקום. שניהם נאלצים לחלוק את אותו הספסל ומסתבר שגם את אותם האירועים מהעבר.
ססיל, אשת עסקים מוכשרת, בעלת מותג קוסמטיקה ורשת חנויות, נזכרת בתקופת לימודיה בתיכון, היא היתה נערה רגילה, אפרורית, חסרת ביטחון, זו שנמצאת בשוליים החברתיים ואינה במעגל הנבחרת. פיליפ, היה הנער המוצלח, מוכשר, חתיך ואהוב הבנות, זה שהותיר לבבות שבורים. כיום הוא איש מכירות, גרוש שאיבד את יופיו וזוהרו. ססיל ופיליפ נעשים לזוג, היא אינה מאמינה שזכתה בבחור הכי מקובל ואהוד. הם נוסעים לחופשה בלונדון ושם קרה השבר שממנו ססיל מחליטה לצמוח.
במשך שעה וחצי חולפות המחשבות בראשם. במשך שעה וחצי הם מנהלים דיאלוג פנימי עם עצמם.
הם נזכרים בעבר באירועים שהובילו אותם לקשר ולניתוק, נזכרים בעיקר ברגשות , ססיל מתארת את רגשותיה כאילו היא חווה אותם בהווה, התיאור מדויק ואמין.
שעה וחצי ואין להם אפשרות לרדת מהרכבת, והרכבת כאילו סמל לכך שאי אפשר לעצור את הפגישה ביניהם, אי אפשר לשכוח את כאב העבר, המפגש הקרוב פיסי, שבו ברך נוגעת בברך מוביל לאינטימיות נפשית וחשיפת רגשות. מלבד זיכרון העבר המחשבות מובילות לחשבון נפש של כל אחד מהם. ססיל נזכרת בכאב, שהוביל אותה לצמיחה ולהחלטה שלעולם לא תהיה שקופה, פיליפ מתמודד עם כך שמנער מוכשר וציפייה לעתיד מזהיר הפך להיות מוכר טלוויזיות. יתכן והאירוע הוביל אותו לשקיעה ודעיכה איטית.
“רכבת הבוקר לפריס” הוא ספר קטן הבנוי מדיאלוג פנימי, ללא מילים ואמירות מיותרות, פעם ססיל חושבת ולאחריה פיליפ, כל אחד מציג בפני עצמו את הגירסה של אותה חופשה בלונדון, המחשבות האישיות שעוברות מאחד לשנייה יוצרות תחושה של שקשוק גלגלי הרכבת. תחושה של קצביות. זהו ספר בעל תובנה פסיכולוגית המתאר מצב אפשרי.
הרכבת נוסעת במהירות, המחשבות חולפות להן, האם יזדהו ססיל ופיליפ אחד בפני השנייה ? האם יצרו קשר וידברו?
כדי לדעת צריך לקרוא את הספר הקטן והמקסים שמעלה הרבה תובנות.
רכבת הבוקר לפריס , ז’אן פיליפ בלונדל
מצרפתית, רמה איילון
כתר, הסדרה הקטנה,2017
על סוף הבדידות – ספרו הכואב של בנדיקט ולס
אם יש ספר שאוכל להצביע עליו כאחד הספרים הטובים שקראתי זה יהיה הספר הזה.
סיימתי לקרוא את הספר לפני שבוע ואיני מוצאת מילים לסקירה, לא שאין לי מה לומר, יש לי כל כך הרבה מה לומר על הספר המיוחד והמעניין הזה ואיני יודעת איך להתחיל.
מזמן לא קראתי ספר כל כך מצוין. ספר שגרם לי לחשוב. ספר שבו העלילה המרכזית היא תובנות החיים והקיום. תוך כדי קריאה עלו לי שאלות, כיצד סופר כל כך צעיר יודע לכתוב כך, יודע להביע את דבריו ומחשבותיו באופן מופלא. הוא אומנם צעיר בגילו, אך זהו ספרו הרביעי, מה שגרם לי להעריצו.
לאורך הקריאה תהיתי על משמעות השם, סוף הבדידות או על סף הבדידות מתקבל מבחינה לשונית אבל על סוף הבדידות? התשובה שעלתה במוחי לקראת סיום הספר היתה, על מה הספר? התשובה היא – על סוף הבדידות.
הספר מחולק לפי תקופות ושנים. לכל תקופה יש שם בעל משמעות והבנה של הפרק.
ג’יל, גיבור הספר, מתעורר בבית חולים לאחר תאונת דרכים. מיד כאשר פוקח את עיניו עולות מול עיניו תמונות מחייו. ימי שהותו בבית החולים הם ימים של זיכרונות. ימים של הבנת עצמו ומהות הבדידות הפנימית שלו, כדי להשתחרר מזיכרונות העבר וכדי להבין את עצמו הוא יוצא למסע בזמן מסע שדורש ממנו התמודדות פנים מול פנים מול החיים ולא מול המוות והנטישה. כדי להצליח במסעו הוא יצטרך להיזכר בכל אירועי חייו הטובים והפחות טובים.
הוריו של ז’יל נהרגו בתאונת דרכים, הוא אחיו ואחותו נשלחו לפנימייה, כל אחד מהאחים התמודדבדרך שונה עם המוות והאבל, אחיו השקיע עצמו בלימודים, אחותו טרפה את החיים, הסתבכה בסמים ועם גברים. ואילו הוא הסתגר בבדידותו, עד שהגיעה אלווה לכיתתו ובחרה לשבת לידו. הקשר המיוחד שנרקם ביניהם מציל אותו. אלווה , גם היא כמותו חוותה נטישה, אחותה התאומה נעלמה. הקשר עם אלווה נמשך עד שנותק ורק לאחר שנים הם שוב נפגשים ומגלים עד כמה הסתירו האחד מהשנייה את מהות הקשר שלהם.
ז’יל, גיבור הספר יורש מאביו את האהבה לצילום, הצילום הופך עבורו שימור הזיכרונות. בגיל ההתבגרות והבגרות הוא נאחז בהם. בזמן שהותו בבית החולים הוא מדפדף באלבום זיכרונותיו, התמונות המצולמות משמעותיות עבורו, במהלך שיחזור הצילומים הוא מגלה עד כמה זוויות הצילום משתנות בהתאם לנסיבות חיו ומרחק הזמן.
בשפה מדויקת, לעיתים סגפנית, לעיתים מציירת מצליח בנדיקט ולס להעביר לנו את תחושת הבדידות הפנימית של ג’יל. הגיבור יודע לנתח באיזמל חד של מנתחים את דמותו ו את מצבו הנפשי ואירועים בחייו שהשפיעו עליו.
אהבתי את דעותיו של ז’יל את מחשבותיו על החיים, על הבדידות והנטישה, את הבנתו הפסיכולוגית של האנשים והאירועים. אהבתי את הקשר בין האחים השונים זה מזו, הם יכלו להתנתק אחד מהשני,אך בחרו להילחם על הקשר.
החלק הראשון של הספר כתוב סגפני, כמעט ללא רגשות וזאת על מנת להעביר לנו הקוראים את תחושותיו של ג’יל כעובדות יבשות. רק כאשר הוא מתבגר ומצליח להשתחרר נפשית הוא מצליח לתאר את רגשותיו, מצליח לתאר את אהבתו לאלווה, את הקשר לאחיו ואת הגילוי החשוב בסיום הספר, משמעות החיים והפרידה מהבדידות,
ספר מצוין, בעל תובנות שגורם לחשוב על משמעות החיים, על משמעות הזיכרונות שאנחנו נושאים עמנו, האם הזיכרון נכון או שאנחנו משנים אותו, על קשר משפחתי בין אחים ,בין ילדים להורים, על אהבה ,זוגיות, אהבת הורים ואהבת ילדים.
יותר ממומלץ !!!
על סוף הבדידות, בנדיקט ולס
מגרמנית, ארז וולק
ספרית הפועלים 2017
שיר ענוג – ספרה של לילה סלמיאני הוא שיר צורם וכואב
ספר קטן, אך מטריד, שיר ענוג שאינו ענוג אלא שיר מעיב ומטלטל, ספר שאינו יכול להשאיר אותך אדיש.
הילד מת, כך נפתח הספר “שיר ענוג”. פתיחה שאינה מותירה בפנינו הפתעה או מתח מורט עצבים. מכאן העלילה הולכת בכיוון הפוך, יש מוות, מה שנותר לנו לשאול לאורך הקריאה, מה קרה, מה הסיבה שהביאה את האומנת לרצוח את שני הילדים שטיפלה בהם.
פתיחת הספר היא שיאו, תיאור מצמרר של זירת הרצח, מחדר האמבטיה עד לחדר הילדים שולחן החתלה הפוך, שטיח ספוג בדם. הילדים חסרי הישע, שהיו צריכים להתערסל בזרועות האומנות ולשמוע שיר ענוג (או מתוק, במקור) שומעים במקומו שיר מוות.
אל תיבהלו, בתיאור הראשוני הוא הקשה ביותר ולאחריו אין תאורי זוועה נוספים. יש רק רצון לדעת מה קרה לאותה אומנת מסורה.
מרים, עורכת דין שהפסיקה את עבודת בגלל לידת ילדיה מרגישה מתוסכלת מהטיפול המשמים בהם, חוזרת לעבודתה למורת רוחו של בעלה.
מבין המטפלות שהם ראיינו הם בחרו בלואיז, אשה קטנה ועדינה שההמלצות עליה היו חמות. לאט לאט פולשת לואיז אל תוך חייהם של בני המשפחה, היא מארגנת את הבית למופת, מנקה, מסדרת, מטליאה בגדים, שרה לילדים, ממש כמו מרי פופינס. ולא רק על הבית משתלטת לואיז האומנת, אלא על חייהם של בני הבית. הילדים מוצאים מפלט בחיקה ומעדיפים את האומנת על פני אמם.
אופייה של לואיז, חרדותיה, עברה, אומללותה הנפשית נחשפת אט אט עד לרגע שבו היא פוגעת בילדים ובעצמה.
המספר יודע הכל, מספר את סיפורו דרך מספר דמויות, הוא משקיף על הדמויות, יודע את נבכי נפשם, מה הן חושבות ומה מניע אותן. וכמו במחול אימים הוא נע בין הדמויות בין עבר להווה עד כי נדמה שהקורא מתבלבל בין הזמנים.
“שיר ענוג” כתוב באיפוק, עלילה רזה ומצומצמת, אך יש בו לעיתים תיאורים ססגוניים וצבעוניים, תיאורי העיר פריס מדויקים עד כי נדמה שאנחנו מטיילים בעיר, היו רגעים שבהם הרחתי את עור פניה המפודרים של לואיז.
“שיר ענוג” המקפל בתוכו נושאים רבים, מהגרים המציפים את פריס, אבטלה, יחסי הורים ילדים, בעל אשה ובעיר פסיכולוגית הנפש.
עלילת הספר בנויה סביב אירוע אמיתי.מטפלת פורטוריקנית שרצחה את שני הילדים שבהם טיפלה. לילה סלמיאני בנתה את העלילה סביב המקרה וטוב עשתה שבראה מטפלת שאינה מהגרת או צבעונית, אלא אישה מקומית.
שיר ענוג , לילה סלימאני
מצרפתית, רמה איילון
הוצאת מודן 2107
הנשף – על ספרה הביקורתי של אנה הופ
אני אוהבת סיפורים המסופרים מכמה נקודת מבט, הסיפור יוצר מהימנות אצל הקורא ומאפשר לו להחליט לצידו של מי עליו להיות.
הספר “הנשף” נשמע כאילו מדובר בספר רומנטי ונעים, אז זהו שהוא לא. יש בו אומנם רומנטיקה ונשף,אך בעיקר יש בו תאור מצב היסטורי קשה.
איך בורות ופחד מהשונה גורמים לסבל ואומללות. בראשית המאה ועוד לפני כן לא ידעו רבות על נפש האדם, התאוריה של פרויד והפסיכואנליזה טרם הגיעו לידיעת הרופאים המטפלים. אנשים כפייתיים, אנשים מתפרצים וחמי מזג, אותרו כמשוגעים ונכלאו בבתי משוגעים, שם טופלו בעזרת, מכות, הענשה אכזרית, קשירות, הזנה בכפייה. האומללים ביותר והרבים היו העניים, שכן לא היה ביכולת המשפחה לשמור עליהם בבתיהם ולהשגיח עליהם.
הסיפור מסופר מנקודת מבט של שלוש דמויות. אלה, ג’ון והרופא צ’ארלס.
אלה בחורה צעירה מוצאת עצמה בבית משוגעים שכל מה שאומרים לה הוא, תתנהגי כמו שצריך, כל עוונה היה שאחרה להגיע לבית החרושות, כנראה השתוללה וידתה אבן וניפצה שמשות. מיד מצאה עצמה אסירה וכלואה בבית משוגעים.
במקום כלא זה היא מוצאת עצמה עם נשים שכלואות שנים רבות, מוזנחות, משוועות ליחס, אך בעיקר נשים שוויתרו על החופש שלהן, ויתרו על יחס אנושי והבינו שמכאן הן לא תצאנה.
בבית המשוגעים היא מתחברת לקלם, נערה ממשפחה בעלת אמצעים הדואגת להביא לה ספרי קריאה, קלם יודעת שבחוץ לא מחכה לה אידיליה והיא מעדיפה להישאר בין כותלי המוסד עד שתחליט כי הוא מסוגלת להתמודד עם החופש.
בבית המשוגעים יש אגף של גברים, הנשים והגברים אינם נפגשים, רק בערבי שישי הם רוקדים יחד. בכל ערב שישי רוקדים באולם הנשפים, גברים ונשים שהתנהגו יפה וזכו לבילוי.
אלה פוגשת בג’ון, גבר אירי שהגיע לאנגליה לאחר טרגדיה משפחתית, ג’ון חרוץ, עובד במרץ, חברו הספן, דן, קורא לו מיו קפיטנה, ג’ון ואלה מתאהבים, אך רופא המוסד, צ’ארלס, מחבל באהבתם.
לאורך הקריאה עלו במוחי מחשבות קשות על דרך הטיפול וההתעללות באנשים תשושי הנפש (רפי נפש, כך נקראו), כאב לי על הסבל שהם עוברים, כאילו לא די בכך שנפשם סובלת, הסביבה החיצונית ממשיכה להתעלל בהם בטענה שהם יודעים מה טוב להם.
הרופא, האיש שצריך לדאוג להם, להקל עליהם אינו עושה זאת, להיפך הוא עושה השלכה ממצבו הנפשי עליהם.
אנה הופ, קיבלה השראה לסיפורה מסבא רבא שלה ,אולי בגלל זה היא מצליחה להעביר את נבכי הנפש של הדמויות באופן משכנע, היא מציגה אותם כדמויות אנושיות, לו היו זוכים לטיפול נאות, וליחס אנושי מצבם היה אחר. אפילו את נפשו של הרופא שלדעתי היה המטורף האמיתי בספר היא מצליחה להמחיש.
ברגעים מסוימים בכיתי מרוב כאב על הסבל, בכיתי מכעס על ההתנהגות של הסגל ובעיקר על הבורות של אנשי המדע, על התאוריות המטורפות שהומצאו בגין העניים שגוזלים מקום בחברה ויש להכחידם, הזדעזעתי מכך שווינסטון צ’רצ’יל שהיה מזכיר הפנים ,באותן שנים היה תומך נלהב של תוכנית האאוגניקה. תוכנית שהאמינה כי השיגעון הוא גנטי והעניים הם החולים בו, מזל שלא יצאה לפועל.
הספר הזכיר לי את הכתובים הסודיים של סבסטיאן בארי ואת לטענת גרייס של מרגרט אטווד, ואת הסרט פרנסס.
ספר מצוין , מצליח להעביר את התקופה ויחס החברה לשונים באופן משכנע מאוד, ספר שיש בו ניצחון הרוח וניצחון האהבה על הטירוף.
ממליצה בחום רב.
הנשף , אנה הופ
מאנגלית ,שי סנדיק
תמיר/סנדיק, ידיעות אחרונות 2017
לא אנושיים -על ספרו החדש של פיליפ קלודל
כשילדיי היו קטנים חמותי נהגה להקריא ולספר להם מהעיתון את כל סיפורי הזוועות, רציחות, כלבים שנושכים בני אדם. אני שהייתי מזועזעת אסרתי עליה להפחיד אותם, לימים התברר לי, שהם דווקא אהבו מאוד את ארוחות הפחד והאימה.
הספר “לא אנושיים” הותיר אותי מפוחדת לנוכח כמות הזוועה שבתוכנו.עד כמה אנחנו יכולים להגיע רחוק בהתעללות שלנו בבני אדם. כשסיימתי לקרוא את הספר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, למה? כי פיליפ קלודל מספר אנקדוטות אנושיות שהן כלל לא אנושיות. הוא לוקח את כל המקרים הזוועתיים והמוזרים בעולמנו ומכניס אותם אלינו הביתה לסלון שלנו ולחברים שאנו מתרועעים איתם.
“לא אנושיים” הוא אנקדוטות, או סיפורים קצרים, 25 במספר. כל סיפור מתאר מצב קיומי, מכלול הסיפורים גורם לקורא תחושה של חוסר נחת, תיאור אירוע שעל פניו הוא רגיל ושגרתי מוביל לביקורת קשה על החברה המערבית. על בגידות ואיזה עונש צפוי לבוגד, על עוני, הומלסים, זרים שמציפים את אירופה, נישואי תערובת, ניכור בין הורים לילדים בעולם המודרני, זקנים שהמהווים בעיה שכן הם אינם מתרבים, אך מספרם הולך וגדל, חוסר אהבה בזוגיות. אלוהים שמוצא למכירה ואין דורש לו. ילד שאוכל את הלב של סבתו והוריו ולא במובן המטאפורי.
חלק מהדמויות מופיעות בכמה סיפורים, מה שיוצר תחושה של עלילה.
ספר צנום שמצליח להטריד, ספר ששם ללעג את החברה המערבית המתייפה והצבועה. החברה הלא אנושית המתנשאת, אנחנו אוספים זבל, ממחזרים אותו ואפילו הופכים אותו למיצג אומנותי, כמו אומנות בזבל של ויק מוניז, אז מדוע שלא נאסוף את ההומלס מהרחוב ונציג אותו במוזיאון?
פיליפ קלודל בדרכו המיוחדת והמעניינת, בעזרת הומור שחור, מצבים אבסורדים וגרוטסקיים מצליח להעביר ביקורת על כלל החברה שאיבדה את אנושיותה, על החברה שהפכה לחסרת רגשות .לחברה שבה ההזוי הופך למציאות. חברה שבה אין יותר במה לזעזע, אין גבולות חברתיים ואנושיים. ערכי המוסר וערכי העבר נעלמו מהעולם, כי להתחתן עם בן מין שונה אינה הכוונה להינשא לבעל צבע/דת/מין שונה אלא להתחתן עם דובה. הגיבורים בסיפורים הם אנשים נורמטיביים, הם יכולים להיות כל אחד מאתנו או ממכרנו.
הספר הקטן הזה הטריד את שנתי , לא נתן לי מנוחה, ואני מתכוונת לקרוא אותו שוב.
אהבתי מאוד את עטיפת הספר, עטיפה שנראית נעימה ועדינה אך לא, ממש כמו הסיפורים. עטיפה המחדדת את התחושה שכולנו חיים במוזיאון אחד גדול, כולנו מוצגי לראווה, אין בנו יכולת להימלט מהחשיפה.
“לפעמים אנחנו מוצאים סיפוק בפעולות הפשוטות: רחיצת כלים, כיסוח דשא, צביעת דלת. אנחנו מעמידים פנים שאנחנו נושמים. החיים נעשים נסבלים כשמעמידים פנים. זאת אומרת, כמעט.”
לא אנושיים , פיליפ קלודל
מצרפתית, לי עברון
הוצאת תמיר/סנדיק, ידיעות אחרונות 2017
הטבח, ספרו של הארי קרסינג על תבשילים אנושיים בעיירה מנומנמת
בוקר אחד מגיעה לקוב ,עיירה ציורית ומנומנמת, דמות גבוהה מאוד ןרזה, לבושה שחורים, זהו קונרד, הטבח המיועד למשפחת היל.
משפחת היל ומשפחת וייל הן בעלות הקרקעות באזור, אדמות הגבעה שייכות למשפחת הייל ואדמות הבקעה שייכות למשפחת וייל. שתי המשפחות שונאות אחת את השנייה. אבי המשפחה הקדומות הוא קוב שעל שמו נקראת העיירה, בצוואתו הורה לבנותיו היורשות, כי אינן יכולות למכור את הנחלות שלהן ,עליהן מוטל הטיפול בטירה הגוטית, אך אין לגור בה עד ששתי המשפחות תאוחדנה בנישואים.
מצויד במידע הזה צועד קונרד לפגישת הכרות עם משפחת הייל ואנחנו הקוראים צועדים עימו אל האחוזה וסקרנים לדעת מה יקרה. הליכתו מעוררת בקורא חשדות ופחדים.
קונרד, שף אומן, בוטח בעצמו, מעז לומר את דעתו על כל דבר. לפני המפגש הראשון באחוזת הייל הוא מסייר ברחוב הראשי. מבקר בחנות האטליז שבה הוא מביע דעתו על הבשר, אומר זאת בקול רם ובטוח, כדי שישמעו אותו, הקצב ואנשי העיירה. משם הוא ממשיך לחנות הדגים ומתלונן על טריותם, ואילו בחנות הירקות הוא אינו חוסך במילים.
בביתם של בני משפחת היל הוא עורך סדר מחדש בקרב העובדים ותפקידם. פוקד עליהם ברודנות, משנה את הסדרים שאליהם היו רגילים, ולא רק באנשי ועובדי האחוזה הוא נוהג בעריצות, אלא גם באנשי העיירה סביבו.
תיאורי הפגישות בחנויות המזון הן למעשה רמז מקדם ועריכת הכרות עם דמותו של קונרד. אנשי העיירה נשבים בקסמו ובביטחונו האישי.
ולפי המשפט הידוע, הדרך ללב אנשי הבית והעיירה עוברת דרך הקיבה , המטעמים שקונרד הטבח מבשל, יכולתו הפסיכולוגית להבין את האנשים סביבו, מובילה אותו לרקוח מזימות. אנשי העיירה ואנשי האחוזות אינם ערים לתוכנותיו, הם שבויים במטעמים של קונרד, באישיותו החזקה, בכוחות הפיסיים שלו וביכולת הקיבול של קיבתו. לאחר שהצליח להפיל אותם ברשתו הוא יכול להתפנות לתכניותיו, והם אינם ערים למזימה שלו. או שכן ,אך חוששים ממנו.
העיירה מתוארת כמו אגדה, טירה קסומה ,סגורה, גינתה מטופחת, שתי משפחות עשירות אך מסוכסכות ,ואם יש אגדה יש נסיכים וקללה ואולי מכשפה. מאגדה שיכלה להיות קסומה הופך הספר לספר אימה.
הספר כתוב באיפוק וצמצום, אין תיאורי רגשות ומחשבות מה שיוצר מתח וסקרנות, התיאורים מאוד מדויקים ואמינים עד כדי כך שיוצרים תחושה שהקורא נמצא במקום האירוע וצופה במתרחש. לאורך קריאת הספר עצרתי עצמי מלדהור לסיום, כמעט בכל דף רציתי לקרוא את הסיום כדי לדעת מה המזימה שרוקח קונרד ומדוע.
בקושי רב התאפקתי, מוכרחה לציין שהיה שווה להתאפק.
במהלך הקריאה לא יכולתי שלא להשוות בין הספר ומזימותיו של קונרד למחזה “ביקור הגברת הזקנה”. אווירת הספר הזכירה לי את המחזה “ביקור הגברת הזקנה.”
הספר מתחיל כממתק וממשיך עם כל הטעמים ששף טוב יודע לרקוח ולבשל. מתחיל כאגדה וממשיך לסיפור אפל של שליטה וכוחות השליטה. לדעתי זהו ספר על זמני, ספר שהוא אלגוריה חברתית.
מומלץ מאוד, תבשיל מצוין לכל סוגי הקיבות.
הטבח , הארי קרסינג
מאנגלית, תןמר בן אהרון
הוצאת תשע נשמות , 2017
צל השרביט מאת מאורו קורונה, על פנטיות דתית ויצריות
מה גורם לסופר צעיר, לא בגיל הכרונולגי, אלא ברזומה שלו לכתוב על תופעות אירציונלית דתיות ועל פנטיות דתית?
הסיפור נפתח בסיפור מסגרת, שבו קורונה הסופר מקבל מַחברת מבחור צעיר המספר, כי מצא את המחברת ברפת המשפחתית .זינו קורונה כתב את המחברת והבחור חושב, כי הסופר ששמו קורונה הוא בן משפחתו של זינו, לכן הביא לו אותה.
זינו קורונה מספר את סיפורו לאחר שעזב את ביתו ואת הכפר שבו נולד. זינו ואחיו התייתמו לאחר שאביו נרצח על ידי איש שאהב את האם וחשב, כי כשתהיה אלמנה היא תסכים להינשא לו, אבל האם מתה מרוב צער על מות בעלה. הרוצח לא נתפס , איש אחר הואשם ברצח וישב 20 שנה בכלא.
זו פתיחת הספר, פתיחה שמעידה על יצריות ואהבות לא ממומשות, הדמויות הגבריות בספר אינן חפות מפשע ומיצריות מינית, אנשי הכפר הפרימיטיביים המאמינים באל ובכוח הדת להענישם. הסופר מתאר את הכפר ואנשי הכפר ופורש לפנינו כפר של רועי צאן החיים בבדידות בהרים קפואים, כפר שאנשיו הם בורים המאמינים באמונות תפלות ובשכר ועונש. הם מאמינם, כי אסונותיהם ומיתות משונות של גברים הן בגלל קללת המכשפה ובגלל מיניות ויצרים. הם מאמינים כי הנשים כולן מכשפות והן נוקמות גם לאחר מותן.
זהו מסמך אנתרופולוגי על תושבי ההרים בצפון איטליה בראשית המאה.
התופעות האירציונליות תופסות מקום נכבד באמונה הדתית הפנטית והפרימיטיבית של התושבים, הם מאמינים שהמכשפה קיללה את כל הגברים שאשמים במותה, הם מאמינים, כי היא חזרה בדמות תינוקת שעושה ניסים, והיא למעשה התיקון.
הספר כתוב בשפה תמציתית ופשוטה, בדיוק כמו תושבי ההרים הבורים. הכתיבה לעיתים דחוסה בפרטים רבים, בעמוד אחד מצליח הסופר להביא בפנינו גודש של פרטים , ללא הרחבה וללא תיאור.
תיאורי הטבע סיקרנו אותי עד כדי שחיפשתי אחר הכפר ומיקומו באיטליה. (ההרים שמעל מחוז פריולי) גיליתי מקום מופלא, הרים גבוהים ירוקים בקיץ ומושלגים בחורף, מפלי מים ובתים הבנויים על צלע ההר. (שווה לבקר ).
על רקע התגברות הדת והאמונות הדתיות באירופה כותב קורנה את סיפורו של השרביט והצל שמאיים על תושבי הכפר, רוצה להביא בפנינו את האנשים המאמינים בדת, בישו, בקדושים ובניסים, אך עוברים את כל העבירות של בין אדם לחברו, לא תגנוב, לא תחמוד, לא תנאף, לא תרצח.
ממליצה על הספר, מחכה לתרגומים נוספים של ספריו של קורונה.
צל השרביט, מאורו קורונה,
מאיטלקית ,ארנו בר
ספרית הפועלים,2016
ימים לראות,שגית אמת. על עיוורון האהבה
אני אוהבת ספרים קטנים גדולים, קטנים במקום ההתרחשות ובמיעוט הדמויות, אך גדולים בתחושה שהם מעניקים לקורא. לא צריך להריץ את הקורא על פני כל הארץ והגלובוס, להציף אותו בדמויות, כדי להרשים אותו. מספיק לקחת דמויות בעלות עולם פנימי עשיר, לתת להן ללכת מחולון לבת ים והכי רחוק עד לגבול תל אביב על מנת לטלטל את הקורא. ת ידיעות אחרונות 2017
סופי נולדה עיוורת, היא אינה יודעת איך נראה העולם החיצוני, היא יודעת שכולם מסתכלים עליה, מרגישים לא בנוח במחיצתה ובעיקר אומרים לאחרים, שהיא כמו בן אדם רגיל. סופי היתה שמחה להעלים מהם את המילה “כמו” ולהישאר עם המילה בנאדם, כי בניגוד לאנשים שרואים סביבה והם עיוורים, סופי רואה. לדעתי סופי אכן אדם אינו רגיל, לא בגלל מומה, אלא בזכות חדות ההבחנה שלה, הרגישות שלה לסביבה ולעצמה.
הספר נפתח מהסוף להתחלה, סופי מקריאה בפאב את הסיפורים שכתבה על סבתה, מכאן היא חוזרת לשנה שעברה, שנה שבה הכל התחיל. בסוכות היא וסבתה מוזמנות לסוכה אצל השכנים החדשים, מאותו החג כל עולמה המסודר והמוקפד, עולם עם חומת הגנה, יתערער.
העולם החיצוני שלה מצומצם, מהבית לעבודה וחזרה, אבל העולם הפנימי שלה עשיר מלא וגדוש. היא מצליחה לצבוע את חושך בצבעים הכי חזקים. היא גם יודעת להתאים צבעים לאנשים מבלי שראתה צבע בימי חייה. התכלת בשבילה הוא קצף חלבונים. הגדרה מופלאה למי שאינה רואה.
הספר מסופר מנקודת מבט של כמה דמויות ובכך יוצר אמינות עלילתית והצלבת מידע ואמיתות. כל דמות מתארת בקולה הפנימי והיחודי את האירועים ואת חוויותיה האישיות.
בשפה עשירה ומדויקת מצליחה שגית אמת להעביר לנו את עולמה הפנימי והחיצוני של סופי גיבורת הספר. סופי נולדה עיוורת, אמה נפטרה בלידתה. אביה גידל אותה והעבירה למוסד, לאחר שעזב לחו”ל. לאחר ניסיון לא מוצלח לחיות בדירת שותפים עוברת סופי לגור בדירת סבתה בחולון. סבתה מתייחסת אליה כאל רואה, “תראי סופי ” היא אומרת לה ומראה לה חוברות סריגה, מתייעצת עימה בבחירת הצבעים, ולנו הקוראים נדמה לרגע, כי סופי רואה. סופי רואה את כל מה שמתרחש סביבה, עד שבאה האהבה ומעוורת אותה.
כך הרגשתי בספר הזה. ראיתי מול עיני את סופי המגששת עם תומס, מקל ההליכה שלה, ברחובות חולון, ספרתי איתה את מס’ הצעדים מהבית לרחוב סוקולוב וכיכר ויצמן, ישבתי עם הסבתא המדהימה בסלון הקטן ובחרתי יחד איתה צמר לסריגה.
גדולתה של שגית אמת, להעביר לקורא את העולם הפנימי והחיצוני של הדמויות. בשפה בטוחה, עשירה, בעזרת צירופי לשון ומילים מצליחה שגית אמת לרגש את הקורא, להמחיש את עיוורונה של סופי ואת הראייה הפנימית שלה. התענגתי על השפה המדויקת והציורית.
אהבתי מאוד את דמותה של הסבתא המגוננת מצד אחד על נכדתה, אך רואה בה גם דמות עצמאית וחזקה. לא פלא שהנכדה העיוורת כתבה בכתב ברייל את סיפוריה של הסבתא המיוחדת שלה.
זהו ספר שונה מהספרים הרגילים,ספרים שכתובים על אנשים שונים,זהו ספר רגיש, עדין , ספר נפלא, מיוחד.
קראתי אותו לאט , בכיתי בו והתענגתי על כל מילה, לא רציתי שהוא יסתיים, וכשסיימתי קראתי אותו שוב.
ממליצה בחום רב לקרוא ולספור צעדי הליכה ולהקשיב דרך אוזניה של סופי לעולמנו .
תודה לך שגית אמת שפתחת לי עולם קסום ואמין של אלו שאינם רואים והצעדת אותי הלוך ושוב ברחובות העיר חולון שבה גדלנו שתינו.
ימים לראות, שגית אמת
הוצאת ידיעות ספרים 2018
בני בולטימור, ז’ואל דיקר
בני בולטימור, ז’ואל דיקר
מצרפתית, רמת איילון
מודן, 2017
עמ עמ
ידעתי שזה מה שיקרה, של א יתאפק ותתחיל לקרוא את הספר, תשאב לתוכו ולא יירגע עד שתסיים, גמד קטן בראשי הינשוף ויאמר לי, אל תמהר, וכשתסיים תבכה, שאין לי ספר טוב יותר ממנו או ספר כמותו לקרוא .
היה היה זה הספר הטוב ביותר שקראתי לאחרונה, ספר סוחף, חכם, כואב, עצוב, מצחיק.
לזאב בן, הלל, אחוזה, סבתא, סבתא, סבתא, בית קיט, כסף.
מהלך הזמן הם משכנים, יפים, הילדה, ילד. וודי הוא כמו בן.
הבן השני, נתן, גר במונטקלייר עם אשתו ובנו מרקוס. שהם10 בסיס
הניגוד בין שתי המשפחות בעיצומו של הבגרות, הבעל.
מרקוס, בנם של נתן ממונטקלייר מגיע בחופשות, בסופי שבוע ובחגים לבולטימור, שלושת הנערים,מרקוס, הילל וודי מאוחדים יחד, עובדם בגננות, משחקים, חולמים ומכנים עצמם, כנופיית הגולדמנים. הם אפילו מדפיסים את הכיתוב על חולצה, קבוצה מאוחדת.
לכנופיה מתחברת, איך לא, נערה, מוכשרת ,יפה, אלכסנדרה.הם כבר ארבעה.
מרקוס ואלכסנדרה יהפכו לזוג.
אבל הספר נפתח בטרגדיה, זה אינו ספוילר, בפתיחה נאמר לנו שקרה משהו נורא לוודי, ונאמר שזה חודש לפני האסון.
האסון מרחף מעל דפי הספר ומעל לזיכרונות של מרקוס שכותב אותם. מרקוס בהווה הוא סופר מוכשר, סופר שפרסם ספר שהיה לרב מכר, כעת הוא מחפש רעיון לספר חדש, שכנו ליאו, גם רוצה לכתוב ואינו מוצא על מה, ואם אמרנו טרגדיה ,ליאו משמש כמקהלה בטרגדיה. הוא צופה מהצד ויודע לומר את הדבר הנכון, הוא המצפון של מרקוס. מרקוס כותב כדי להשתחרר מהעבר, כדי לעמוד מולו באומץ.
האסון שמרחף הוא המניע של העלילה והופך אותה לעלילת מתח, האסון מוביל לפירוד בין אלכסנדרה למרקוס, מוביל להתפקחות, צער וסבל.
ז’ואל דיקר יודע לכתוב, יודע לשזור עבר והווה ולנוע בין הזמנים, יודע להביע את התחושות עד כדי כך שהרגשתי כאילו אני נמצאת יחד עם נערי בולטימור, עוצרת נשימה במגרש הכדורסל, שמחה בשמחתם וחוששת לגורלם ועתידם.
זהו ספר על ידידות ונאמנות בין חברים וקרובי משפחה, על קנאה ורגשות אשם, קנאה שמעוורת ,פוגעת ואינה מצמיחה, על סודות ,הסתרות ואי הבנות. זהו ספר על דינמיקה פסיכולוגית של קבוצה, כל אחד מחברי הקבוצה חושב על האחר כמוכשר ועליו עצמו כנחות.
הספר הוא ספר על תהליך הכתיבה, מרקוס מציג עצמו מיד בפתיחה כסופר, בתחילת הספר הוא אינו מוצא על מה לכתוב עד שליאו שכנו אומר לו ,כתוב על הכאב שלך ומרקוס יושב וכותב על משפחתו. במקור הספר נקרא, הספר של בני בולטימור.
ספרו הקודם של ז’ואל דיקר, האמת על הקארס מרקוס גולדמן, הקוסמוס מרקוס גולדמן, מרקס גולדמן.
מי שעוד שמע על הסופר על וספרותו, אני רואה אותך.
ואני? מה ייקרא כעת? מתכו מתכו לקרואנשים.