הספר “עשר אגורות”  לימד אותי שלחיים יש סיפורים משלהם ולעיתים הם מוצלחים ביותר.

 לעיתים אני מזדמנת לבית הרופאים ברחוב דובנוב 10 בתל אביב. מודה, מעולם לא פניתי לשומר היושב בכניסה, איני זוכרת את פניו, תמיד הגעתי היישר לקומת המרפאה.

הספר “עשר אגורות” סיקרן אותי בזכות מי שכתב אותו.

ליאוניד פקרובסקי נולד ברוסיה, הוא בעל תואר שני בתולדות האומנות, ברוסיה הוא היה אוצר ופרסם מאמרים בנושא אומנות. בגיל 44 עלה לארץ, כמיהתו היתה להגיע ל “תחת שמי ים התיכון” שיר שהפך עבורו לאגדה. כשהגיע לארץ, בגלל קשיי השפה  נאלץ לעבוד כגנן בבית הקברות הצבאי בחולון ולאחר מכן כשומר.

הקריאה בספר הפתיעה אותי.

 זה אינו ספר סיפורים רגיל, אין בו מקבץ של דמויות מתפתחות, שעוברות תהליך של שינוי או סיפורים עם עלילה ואירועים. הסיפורים הם מחשבות על אירועים שחווה הסופר, או יותר נכון אירועים שהובילו אותו לחשוב מחשבות פילוסופיות והרהורים על החיים.

לאוניד כאילו צופה מהצד בחיים, רק “כאילו”, בניגוד לאנשים שחולפים על פניו ואינם מביטים בו (כולל אני)  הוא רואה את כל מי שחולף על פניו. הדמות נחרטת במוחו ואם הצליחה לעניין אותו הוא מתחיל לשוחח איתה במוחו, מכאן הדרך אל הנייר והסיפור הכתוב קצרה.

“אני מנסה למלא בפרטים אמיתיים כדי לחזק אצל הקורא את תחושת האמינות…ומה יכול להיות יותר מציאותי מן המקום שבו אני מבלה במשך השבוע שמונה שעות בכל יום?”

והוא אכן כותב על הכל. חולדה שחלפה מול עינו ומצאה את מותה מקבלת מקום רחב, ליאוניד תוהה מדוע אומרים על חולדה מתה ועל אשה נפטרה? הרי שניהם נטמנים באדמה.

 ליאוניד רכש מזדה 2 בצבע ירוק זרחני. אירוע שהיה עבורו משמעותי, פרידה ממכונית ישנה שליוותה אותו ורכישת מכונית חדשה. בנו כינה את האוטו צרצר, מכאן מתחיל משחק וירטואוזי על המילה צרצר, אותו החרק מתגלגל עד לצאר הרוסי.

קריאת הסיפורים היתה  כמו לשבת בתוך מוחו של הסופר ולעקוב אחר האסוציאציות המחשבתיות  שלו.

קראתי ספרים רבים על אנשים שהיגרו ממולדת אחת לשנייה. אנשים שעלו לארץ ותארו את קשיי הקליטה שלהם. לימדתי תלמידים רבים שלהוריהם היה לא קל להיקלט בארצנו. הספר “עשר אגורות” מצליח לגרום לקורא להבין עולה חדש שההתאקלמות קשה לו. איש אינטלקטואל בעל עושר תרבותי הכלוא בתוכו, ואינו יכול לבוא לידי ביטוי בגלל קשיי השפה.

מתוך הסיפורים מתגלה אדם רגיש שרואה את הפרטים הקטנים בחיים. אדם צנוע, אושרו בכך שאנשים מתייחסים אליו כאדם ולא כשומר בבית הרופאים, אושרו רב כשהוא מגלה שמוכנים לעזור לו ולגמול לו על התנהגותו האדיבה והיחס האדיב והחם שהוא מעניק.

אהבתי את כל הסיפורים שבספר, נהניתי לעקוב אחר מחשבותיו ותבונתו על החיים, חייכתי על האפיזודות שמצא לנכון להפכם לסיפורים.

לאחר שסיימתי לקרוא את הספר מצאתי עצמי צועדת אל בית הרופאים שבדובנוב 10. בכניסה פגשתי איש נעים הליכות בעל פנים עדינים וחיוך חם. “ליאוניד ?” שאלתי, הוא חייך אלי , שלפתי מתיקי את הספר ואמרתי לו: ” באתי לפגוש אותך בזכות הסיפורים.” הייתם צריכים לראות את פניו הקורנים כששמע שקראתי את סיפוריו.

מכאן התגלגלה שיחה נעימה ומרתקת. על אומנות וספרות. גילתי  אדם  נעים, חכם, רב ידע ומעל לכל בעל חוש הומור. ליאוניד סיפר לי שהוא כל הזמן חושב על הכל, הוא יכול להסתכל על העץ ולחשוב מניין הגיע, מה העץ חושב. מי שתל אותו ומה חשב הגנן.

את מרבית השעות שלו הוא מעביר בקריאת ספריהגות ופילוסופיה, אפלטון, פושקין, קפקא. הוא כותב כל הזמן, הוא הראה לי את היומן שלו הכתוב בכתב יד צפוף ונאה. ליאוניד כותב ברוסית, אך מכוון את סיפוריו לקוראי העברית, הישראלים הם גיבורי הסיפורים שלו.

בסיום השיחה לקח אותי לחניה להציג בפני בכבוד רב את הצרצר המכובד.

כשחזרתי הביתה חשבתי לעצמי, החיים הם בדיוק כמו הסיפורים של ליאוניד, מזמנים לנו הפתעות וסיפורים טובים יותר מאלו שאנחנו יכולים לדמיין.

סיפורים קטנים עם פילוסופיה גדולה, סיפורים שמכוונים הישר ללב הקורא. סיפור לסיפור מצטרף להוויה שלמה שלנו, ממש כמו עשר אגורות ועשר אגורות למאה.

למי שתוהה מדוע מבצבצת כותרתו של היומון בתמונה שיקרא את הסיפור “עשר אגורות” הנושא את שמו של הספר. אחד הסיפורים המצחיקים והשנונים שבקובץ. כן. האירוע שבסיפור  אמיתי לגמרי. הרי אמרתי שהחיים הם הסיפורים הטובים ביותר.

עשר אגורות, לאוניד פקרובסקי

מרוסית,טניה חזנובסקי ותומר שריג

ספרית הפועלים, 2018

ליאוניד בכניסה לבית הרופאים וליד מכונית הצרצר