כשילדיי היו קטנים חמותי נהגה להקריא ולספר להם מהעיתון את כל סיפורי הזוועות, רציחות, כלבים שנושכים בני אדם. אני שהייתי מזועזעת אסרתי עליה להפחיד אותם, לימים התברר לי, שהם דווקא אהבו מאוד את ארוחות הפחד והאימה.

הספר “לא אנושיים” הותיר אותי מפוחדת לנוכח כמות הזוועה שבתוכנו.עד כמה אנחנו יכולים להגיע רחוק בהתעללות שלנו בבני אדם. כשסיימתי לקרוא את הספר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, למה? כי פיליפ קלודל מספר אנקדוטות אנושיות שהן כלל לא אנושיות. הוא לוקח את כל המקרים הזוועתיים והמוזרים בעולמנו ומכניס אותם אלינו הביתה לסלון שלנו ולחברים שאנו מתרועעים איתם.

“לא אנושיים” הוא אנקדוטות, או סיפורים קצרים, 25 במספר. כל סיפור מתאר מצב קיומי, מכלול הסיפורים גורם לקורא תחושה של חוסר נחת, תיאור  אירוע שעל פניו הוא רגיל ושגרתי מוביל לביקורת קשה על החברה המערבית. על בגידות  ואיזה עונש צפוי לבוגד, על עוני, הומלסים, זרים שמציפים את אירופה, נישואי תערובת, ניכור בין הורים לילדים בעולם המודרני, זקנים שהמהווים בעיה שכן הם אינם מתרבים, אך מספרם הולך וגדל, חוסר אהבה בזוגיות. אלוהים שמוצא למכירה ואין דורש לו. ילד שאוכל את הלב של סבתו והוריו ולא במובן המטאפורי.

חלק מהדמויות מופיעות בכמה סיפורים, מה שיוצר תחושה של עלילה.

ספר צנום שמצליח להטריד, ספר ששם ללעג את החברה המערבית המתייפה והצבועה. החברה הלא אנושית המתנשאת,  אנחנו אוספים זבל, ממחזרים אותו ואפילו הופכים אותו למיצג אומנותי, כמו אומנות בזבל של ויק מוניז, אז מדוע שלא נאסוף את ההומלס מהרחוב ונציג אותו במוזיאון?

פיליפ קלודל בדרכו המיוחדת והמעניינת, בעזרת הומור שחור, מצבים אבסורדים וגרוטסקיים מצליח להעביר ביקורת על כלל החברה שאיבדה את אנושיותה, על החברה שהפכה לחסרת רגשות .לחברה שבה ההזוי הופך למציאות. חברה שבה אין יותר במה לזעזע, אין גבולות חברתיים ואנושיים. ערכי המוסר וערכי העבר נעלמו מהעולם, כי להתחתן עם בן מין שונה אינה הכוונה להינשא לבעל צבע/דת/מין שונה אלא להתחתן עם דובה. הגיבורים בסיפורים הם אנשים נורמטיביים, הם יכולים להיות כל אחד מאתנו או ממכרנו.

הספר הקטן הזה הטריד את שנתי , לא נתן לי מנוחה, ואני מתכוונת לקרוא אותו שוב.

אהבתי מאוד את עטיפת הספר, עטיפה שנראית נעימה ועדינה אך לא, ממש כמו הסיפורים. עטיפה המחדדת את התחושה שכולנו חיים במוזיאון אחד גדול, כולנו מוצגי לראווה, אין בנו יכולת להימלט מהחשיפה.

“לפעמים אנחנו מוצאים סיפוק בפעולות הפשוטות: רחיצת כלים, כיסוח דשא, צביעת דלת. אנחנו מעמידים פנים שאנחנו נושמים. החיים נעשים נסבלים כשמעמידים פנים. זאת אומרת, כמעט.”

לא אנושיים , פיליפ קלודל

מצרפתית, לי עברון

הוצאת תמיר/סנדיק, ידיעות אחרונות 2017

בוקר אחד מגיעה לקוב ,עיירה ציורית ומנומנמת, דמות גבוהה מאוד ןרזה, לבושה שחורים, זהו קונרד, הטבח המיועד למשפחת היל.

משפחת היל ומשפחת וייל הן בעלות הקרקעות באזור, אדמות הגבעה שייכות למשפחת הייל ואדמות הבקעה שייכות למשפחת וייל. שתי המשפחות שונאות אחת את השנייה. אבי המשפחה הקדומות הוא קוב שעל שמו נקראת העיירה, בצוואתו הורה לבנותיו היורשות, כי אינן יכולות למכור את הנחלות שלהן ,עליהן מוטל הטיפול בטירה הגוטית, אך אין לגור בה עד ששתי המשפחות תאוחדנה בנישואים.

מצויד במידע הזה צועד קונרד לפגישת הכרות עם משפחת הייל ואנחנו הקוראים צועדים עימו אל האחוזה וסקרנים לדעת מה יקרה. הליכתו מעוררת בקורא חשדות ופחדים.

קונרד, שף אומן, בוטח בעצמו, מעז לומר את דעתו על כל דבר. לפני המפגש הראשון באחוזת הייל הוא מסייר ברחוב הראשי. מבקר בחנות האטליז  שבה הוא מביע דעתו על הבשר, אומר זאת בקול רם ובטוח, כדי שישמעו אותו, הקצב ואנשי העיירה. משם הוא ממשיך לחנות הדגים ומתלונן על טריותם, ואילו בחנות הירקות הוא אינו חוסך במילים.

בביתם של בני משפחת היל הוא עורך סדר מחדש בקרב העובדים ותפקידם. פוקד עליהם ברודנות, משנה את הסדרים שאליהם היו רגילים, ולא רק באנשי ועובדי האחוזה הוא נוהג בעריצות, אלא גם באנשי העיירה סביבו.

תיאורי הפגישות בחנויות המזון הן למעשה רמז מקדם ועריכת הכרות עם דמותו של קונרד. אנשי העיירה נשבים בקסמו ובביטחונו האישי.

ולפי המשפט הידוע, הדרך ללב אנשי הבית והעיירה עוברת דרך הקיבה , המטעמים שקונרד הטבח מבשל, יכולתו הפסיכולוגית להבין את האנשים סביבו, מובילה אותו לרקוח מזימות. אנשי העיירה ואנשי האחוזות אינם ערים לתוכנותיו, הם שבויים במטעמים של קונרד, באישיותו החזקה, בכוחות הפיסיים שלו וביכולת הקיבול של קיבתו. לאחר שהצליח להפיל אותם ברשתו הוא יכול להתפנות לתכניותיו, והם אינם  ערים למזימה שלו. או שכן ,אך חוששים ממנו.

העיירה מתוארת כמו אגדה, טירה קסומה ,סגורה, גינתה מטופחת, שתי משפחות עשירות אך מסוכסכות ,ואם יש אגדה יש נסיכים וקללה ואולי מכשפה. מאגדה שיכלה להיות קסומה הופך הספר לספר אימה.

הספר כתוב באיפוק וצמצום, אין תיאורי רגשות ומחשבות מה שיוצר מתח וסקרנות, התיאורים מאוד מדויקים ואמינים עד כדי כך שיוצרים תחושה שהקורא נמצא במקום האירוע וצופה במתרחש. לאורך  קריאת הספר עצרתי עצמי מלדהור לסיום, כמעט בכל דף רציתי לקרוא את הסיום כדי לדעת מה המזימה שרוקח קונרד ומדוע.

בקושי רב התאפקתי, מוכרחה לציין שהיה שווה להתאפק.

במהלך הקריאה לא יכולתי שלא להשוות בין הספר ומזימותיו של קונרד למחזה “ביקור הגברת הזקנה”. אווירת הספר הזכירה לי את המחזה “ביקור הגברת הזקנה.”

הספר מתחיל כממתק וממשיך עם כל הטעמים ששף טוב יודע לרקוח ולבשל. מתחיל כאגדה וממשיך לסיפור אפל של שליטה וכוחות השליטה. לדעתי זהו ספר על זמני, ספר שהוא אלגוריה חברתית.

מומלץ מאוד, תבשיל מצוין לכל סוגי הקיבות.

הטבח , הארי קרסינג

מאנגלית, תןמר בן אהרון

הוצאת תשע נשמות , 2017

מה גורם לסופר צעיר, לא בגיל הכרונולגי, אלא ברזומה שלו לכתוב על תופעות אירציונלית דתיות ועל פנטיות דתית?

הסיפור נפתח בסיפור מסגרת, שבו קורונה הסופר מקבל מַחברת מבחור צעיר המספר, כי מצא את המחברת ברפת המשפחתית .זינו קורונה כתב את המחברת והבחור חושב, כי הסופר ששמו קורונה הוא בן משפחתו של זינו, לכן הביא לו אותה.

זינו קורונה מספר את סיפורו לאחר שעזב את ביתו ואת הכפר שבו נולד. זינו ואחיו התייתמו לאחר שאביו נרצח על ידי איש שאהב את האם וחשב, כי כשתהיה אלמנה היא תסכים להינשא לו, אבל האם מתה  מרוב צער על מות בעלה. הרוצח לא נתפס , איש אחר הואשם ברצח וישב 20 שנה בכלא.

זו פתיחת הספר, פתיחה שמעידה על יצריות ואהבות לא ממומשות, הדמויות הגבריות בספר אינן חפות מפשע ומיצריות מינית, אנשי הכפר הפרימיטיביים המאמינים באל ובכוח הדת להענישם. הסופר מתאר את הכפר ואנשי הכפר ופורש לפנינו כפר של רועי צאן החיים בבדידות בהרים קפואים, כפר שאנשיו הם בורים המאמינים באמונות תפלות ובשכר ועונש. הם מאמינם, כי אסונותיהם ומיתות משונות של גברים הן בגלל קללת המכשפה ובגלל מיניות ויצרים. הם מאמינים כי הנשים כולן מכשפות והן נוקמות גם לאחר מותן.

זהו מסמך אנתרופולוגי על תושבי ההרים בצפון איטליה בראשית המאה.

התופעות האירציונליות תופסות מקום נכבד באמונה הדתית הפנטית והפרימיטיבית של התושבים, הם מאמינים שהמכשפה קיללה את כל הגברים שאשמים במותה, הם מאמינים, כי היא חזרה בדמות תינוקת שעושה ניסים, והיא למעשה התיקון.

הספר כתוב בשפה תמציתית ופשוטה, בדיוק כמו תושבי ההרים הבורים. הכתיבה לעיתים דחוסה בפרטים רבים, בעמוד אחד מצליח הסופר להביא בפנינו גודש של פרטים , ללא הרחבה וללא תיאור.

תיאורי הטבע סיקרנו אותי עד כדי שחיפשתי אחר הכפר ומיקומו באיטליה. (ההרים שמעל מחוז פריולי) גיליתי מקום מופלא, הרים גבוהים ירוקים בקיץ ומושלגים בחורף, מפלי מים ובתים הבנויים על צלע ההר. (שווה לבקר ).

על רקע התגברות הדת והאמונות הדתיות באירופה כותב קורנה את סיפורו של השרביט והצל שמאיים על תושבי הכפר, רוצה להביא בפנינו את האנשים המאמינים בדת, בישו, בקדושים ובניסים, אך עוברים את כל העבירות של בין אדם לחברו, לא תגנוב, לא תחמוד, לא תנאף, לא תרצח.

ממליצה על הספר, מחכה לתרגומים נוספים של ספריו של קורונה.

צל השרביט, מאורו קורונה,

מאיטלקית ,ארנו בר

ספרית הפועלים,2016

 אני אוהבת ספרים קטנים גדולים, קטנים במקום ההתרחשות ובמיעוט הדמויות, אך גדולים בתחושה שהם מעניקים לקורא. לא צריך להריץ את הקורא על פני כל הארץ והגלובוס, להציף אותו בדמויות, כדי להרשים אותו. מספיק לקחת דמויות בעלות עולם פנימי עשיר, לתת להן ללכת מחולון לבת ים והכי רחוק עד לגבול תל אביב על מנת לטלטל את הקורא. ת ידיעות אחרונות 2017

סופי נולדה עיוורת, היא אינה יודעת איך נראה העולם החיצוני, היא יודעת שכולם מסתכלים עליה, מרגישים לא בנוח במחיצתה ובעיקר אומרים לאחרים, שהיא כמו בן אדם רגיל. סופי היתה שמחה להעלים מהם את המילה “כמו” ולהישאר עם המילה בנאדם, כי בניגוד לאנשים שרואים סביבה והם עיוורים, סופי רואה. לדעתי סופי אכן אדם אינו רגיל, לא בגלל מומה, אלא בזכות חדות ההבחנה שלה, הרגישות שלה לסביבה ולעצמה.

הספר נפתח מהסוף להתחלה, סופי מקריאה בפאב  את הסיפורים שכתבה על סבתה, מכאן היא חוזרת לשנה שעברה, שנה שבה הכל התחיל. בסוכות היא וסבתה מוזמנות לסוכה אצל השכנים החדשים, מאותו החג כל עולמה המסודר והמוקפד, עולם עם חומת הגנה, יתערער.

העולם החיצוני שלה מצומצם, מהבית לעבודה וחזרה, אבל העולם הפנימי שלה עשיר מלא וגדוש. היא מצליחה לצבוע את חושך בצבעים הכי חזקים. היא גם יודעת להתאים צבעים לאנשים מבלי שראתה צבע בימי חייה. התכלת בשבילה הוא קצף חלבונים.  הגדרה מופלאה למי שאינה רואה.

הספר מסופר מנקודת מבט של כמה דמויות ובכך יוצר אמינות עלילתית והצלבת מידע ואמיתות. כל דמות מתארת בקולה הפנימי והיחודי את האירועים ואת חוויותיה האישיות.

בשפה עשירה ומדויקת מצליחה שגית אמת להעביר לנו את עולמה הפנימי והחיצוני של סופי גיבורת הספר. סופי נולדה עיוורת, אמה נפטרה בלידתה. אביה גידל אותה והעבירה למוסד, לאחר שעזב לחו”ל. לאחר ניסיון לא מוצלח לחיות בדירת שותפים עוברת סופי לגור בדירת סבתה בחולון. סבתה מתייחסת אליה כאל רואה, “תראי סופי ” היא אומרת לה ומראה לה חוברות סריגה, מתייעצת עימה בבחירת הצבעים, ולנו הקוראים נדמה לרגע, כי סופי רואה. סופי רואה את כל מה שמתרחש סביבה, עד שבאה האהבה ומעוורת אותה.

כך הרגשתי בספר הזה. ראיתי מול עיני את סופי המגששת עם תומס, מקל ההליכה שלה, ברחובות חולון, ספרתי איתה את מס’ הצעדים מהבית לרחוב סוקולוב וכיכר ויצמן, ישבתי עם הסבתא המדהימה בסלון הקטן ובחרתי יחד איתה צמר לסריגה.

 גדולתה של שגית אמת, להעביר לקורא את העולם הפנימי והחיצוני של הדמויות. בשפה בטוחה, עשירה, בעזרת צירופי לשון ומילים מצליחה שגית אמת לרגש את הקורא, להמחיש את עיוורונה של סופי ואת הראייה הפנימית שלה. התענגתי על השפה המדויקת והציורית.

אהבתי מאוד את דמותה של הסבתא המגוננת מצד אחד על נכדתה, אך רואה בה גם דמות עצמאית וחזקה. לא פלא שהנכדה העיוורת כתבה בכתב ברייל את סיפוריה של הסבתא המיוחדת שלה.

זהו ספר שונה מהספרים הרגילים,ספרים שכתובים על אנשים שונים,זהו ספר  רגיש, עדין , ספר נפלא, מיוחד.

קראתי אותו לאט , בכיתי בו והתענגתי על כל מילה, לא רציתי שהוא יסתיים, וכשסיימתי קראתי אותו שוב.

ממליצה בחום רב לקרוא ולספור צעדי הליכה ולהקשיב דרך אוזניה של סופי לעולמנו .

תודה לך שגית אמת שפתחת לי עולם קסום ואמין של אלו שאינם רואים והצעדת אותי הלוך ושוב ברחובות העיר חולון שבה גדלנו שתינו.

ימים לראות, שגית אמת

הוצאת ידיעות ספרים 2018

בני בולטימור, ז’ואל דיקר

מצרפתית, רמת איילון

מודן, 2017

עמ עמ

ידעתי שזה מה שיקרה, של א יתאפק ותתחיל לקרוא את הספר, תשאב לתוכו ולא יירגע עד שתסיים, גמד קטן בראשי הינשוף ויאמר לי, אל תמהר, וכשתסיים תבכה, שאין לי ספר טוב יותר ממנו או ספר כמותו לקרוא .

היה היה זה הספר הטוב ביותר שקראתי לאחרונה, ספר סוחף, חכם, כואב, עצוב, מצחיק.

לזאב בן, הלל, אחוזה, סבתא, סבתא, סבתא, בית קיט, כסף.

מהלך הזמן הם משכנים, יפים, הילדה, ילד. וודי הוא כמו בן.

הבן השני, נתן, גר במונטקלייר עם אשתו ובנו מרקוס. שהם10 בסיס

הניגוד בין שתי המשפחות בעיצומו של הבגרות, הבעל.

מרקוס, בנם של נתן ממונטקלייר מגיע בחופשות, בסופי שבוע ובחגים לבולטימור, שלושת הנערים,מרקוס, הילל וודי מאוחדים יחד, עובדם בגננות, משחקים,  חולמים ומכנים עצמם, כנופיית הגולדמנים. הם אפילו מדפיסים את הכיתוב על חולצה, קבוצה מאוחדת.

לכנופיה מתחברת, איך לא, נערה, מוכשרת ,יפה, אלכסנדרה.הם כבר ארבעה.

מרקוס ואלכסנדרה יהפכו לזוג.

אבל הספר נפתח בטרגדיה, זה אינו ספוילר, בפתיחה נאמר לנו שקרה משהו נורא לוודי, ונאמר שזה חודש לפני האסון.

האסון מרחף מעל דפי הספר ומעל לזיכרונות של מרקוס שכותב אותם. מרקוס בהווה הוא סופר מוכשר, סופר שפרסם ספר  שהיה לרב מכר, כעת הוא מחפש רעיון לספר חדש, שכנו ליאו, גם רוצה לכתוב ואינו מוצא על מה, ואם אמרנו טרגדיה ,ליאו משמש כמקהלה בטרגדיה. הוא צופה מהצד ויודע לומר את הדבר הנכון, הוא המצפון של מרקוס. מרקוס כותב כדי להשתחרר מהעבר, כדי לעמוד מולו באומץ.

האסון שמרחף הוא המניע של העלילה והופך אותה לעלילת מתח, האסון מוביל  לפירוד בין אלכסנדרה למרקוס, מוביל להתפקחות, צער וסבל.

ז’ואל דיקר יודע לכתוב, יודע לשזור עבר והווה ולנוע בין הזמנים, יודע להביע את התחושות עד כדי כך שהרגשתי כאילו אני נמצאת יחד עם נערי בולטימור, עוצרת נשימה במגרש הכדורסל, שמחה בשמחתם וחוששת לגורלם ועתידם.

זהו ספר על ידידות ונאמנות בין חברים וקרובי משפחה,  על קנאה ורגשות אשם, קנאה שמעוורת ,פוגעת ואינה מצמיחה, על סודות ,הסתרות ואי הבנות. זהו ספר על דינמיקה פסיכולוגית של קבוצה, כל אחד מחברי הקבוצה חושב על האחר כמוכשר ועליו עצמו כנחות.

הספר הוא ספר על תהליך הכתיבה, מרקוס מציג עצמו מיד בפתיחה כסופר, בתחילת הספר הוא אינו מוצא על מה לכתוב עד שליאו שכנו אומר לו ,כתוב על הכאב שלך ומרקוס יושב וכותב על משפחתו. במקור הספר נקרא, הספר של בני בולטימור.

ספרו הקודם של ז’ואל דיקר, האמת על הקארס מרקוס גולדמן, הקוסמוס מרקוס גולדמן, מרקס גולדמן.

מי שעוד שמע על הסופר על וספרותו, אני רואה אותך.

ואני? מה ייקרא כעת? מתכו מתכו לקרואנשים.