תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

נוכחות –  קרולין בונגראן

בשנים האחרונות יש הצפת כתיבה והוצאה לאור של ספרים העוסקים בשואה. לפעמים נדמה לי, שכדי לגרות את הקורא הסופר מספר את הסיפור באמצעות גימיק מיוחד. כך גם הספר “נוכחות”.

“נוכחות” הוא סיפור כפול, סיפור פנימי וסיפור חיצוני. הסיפור הפנימי הוא המעניין והוא החשוב מבחינה היסטורית.

ולנטיין, גרושה, אמא למילו בן האחד עשרה שאינו מדבר. הוא לא הוציא מילה אחת מהרגע שנולד. הוא מדבר בשפת הסימנים, הוא שומע אך אינו מדבר. בהמשך מתברר שולנטין בחרה בשם יווני לבנה מבלי שידעה זאת.

יום אחד הוא צופה בפרסומות בטלוויזיה מה שהוביל אותו להתקף דיבור בשפה שאינה מובנת לו ולאמו. ולנטיין הנרגשת  אינה מרפה היא מביאה לו ספרים יווניים. באחד הספרים הוא נעצר על העיר סלוניקי ושוב מתחיל לדבר,  בתחילה לא מאמינים לה חושבים שהיא הוזה אחר כך גם כשהיא מקליטה את בנה אומרים לה שזה לא הילד שלה מדבר אלא זה קול של ילדה. כשמתחילה לחקור את אביה מתברר שיש להם רקע מסלוניקי. סבא שלה התאהב בצעירה נולדו לו ילדים והוא גילה שהיא מנהלת רומן התגרש ממנה וביקש לחזור לצרפת עם הילדים שאולי לא היו שלו. הסבתא רבה שלה נשארה בסלוניקי.

ולנטיין נוסעת עם מילו וחברתה הטובה לסלוניקי להתחקות אחר עברה ובעיקר לגרום למילו לדבר שוב. במהלך השירות שלהם בסלוניקי הם מתחילים לחפש את הקשר של ולנטין למשפחתה מצד אביה מכאן מתגלגל כל הסיפור הוא מתאר סיפור של יהדות סלוניקי בתקופת השואה. סיפור שמתחיל הרבה לפני השואה והשמדת יהודי סלוניקי. סיפור שמתאר את הקשר בין יהדות סלוניקי לצרפת.

הסיפור הפנימי על אף שהוא ידוע ומוכר לי מההיסטוריה ומספרים אחרים הוא המעניין, כל הסיפור החיצוני למרות שהוא קריא, הוא שטחי ורדוד לטעמי. דמותה של ולנטיין נגעה לליבי באהבה ובדאגה שלה לבנה. בכאב ובסבל שלה על קרובי המשפחה מהעבר.

כמו שהעבר הושתק על ידי משפחתה של ולנטין כך שותק מילו עד לרגע שבו הוא חייב לספר את סיפורה של המשפחה. הסיפור עצמו מרתק.

המלצתי מסויגת מעט. הסיפור הפנימי שווה קריאה.

 בפתיחת הספר מקדישה אותו הסופרת  לזכר קורבנות ה – 7 באוקטובר, למשפחות, לאנשים, לקרובים  “למעשה עלי להקדיש את הספר הזה לכולכם, באהבה עמוקה.” רק בשביל ההקדשה הנוגעת ללב צריך לקרוא את הספר.

נוכחות, קרולין בונגראן

מצרפתית:  ארז וולק

הוצאת : כנרת, זמורה, 2025

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

ויפה היתה שעה אחת קודם –  סמי ברדוגו

לקרוא את הספר היה לי כמו לגור במוחה  של שרי, כאילו ישבתי בראש שלה, התבוננתי דרכה אל העולם החיצוני שאותו היא רואה, וחוויתי גם את עולמה הפנימי.

ספר שאינו קל לקריאה, אינו מתמסר ומאתגר את הקורא מחשבתית ורעיונית. הדמות של שרי נשארת עם הקורא זמן רב לאחר סיום הקריאה, כי הרי גרנו יחד באותו הראש.

הסיפור מתחיל כחידה בלשית שהולך ומתפתח  בהמשכו לכיוונים נוספים  עד לסיום.

מי רצח את אדל בת ה – 9 שהגיעה מביתה לשכונת השרון הירוק, מרחק ארבעה קילומטרים מהגינה ועוד בסקייטבורד?

לשרי חליווה, שגרה בדירה בדיוק מול הגינה שבה נרצחה אדל יש שישה חשודים: שני פועלי בניין ערבים – אב ובן, שלושה צעירים, ואביה של הילדה, הפָּרוּד מאמהּ.

קדימה צורן מקום שקט, מי שהגיע לגור כאן הוא בעל עקרונות וערכים. אנשים בחרו לגור כאן והיו משוכנעים שהם בטוחים, עד יום שלישי. עד יום הרצח. שרי חליווה משוכנעת שעוד אנשים ראו את החשודים, אבל איך זה שאף אחד לא היה בגינת המשחקים.

שרי בת 45 הגיעה לקדימה צורן, שבעה חודשים קודם לכן. קדימה צורן שם שמרבה הסופר לחזור עליו שוב ושוב, כדי להדגיש את הישוב בשרון הרגוע כמאפיין את תושבי מדינת ישראל. היא עובדת כפקידה במשרדו של אליאס רואה חשבון, היא מקיימת יחסים מיניים עם בנו שצעיר ממנה, ועם חברתה סילבי שיחד שרתו בצבא.

הרצח ממול למרפסת ביתה מטלטל את עולמה וגורם לה לכאב. עיקר מחשבותיה הן על כך שאם לא היתה פה אולי היה נמנע ממנה הכאב והאכזבה, אבל עינייה ראו הכל.

מחשבותיה סוערות מבולבלות וחסרות החלטה וגיבוש. שרי בחורה רגילה ללא חוט שידרה, ללא צבעוניות ואומץ, מין טיפוס אפור ולא מגובש. החיצוניות הבנאלית שלה מנוגדת לעולמה הפנימי הגדוש והמלא במחשבות. אנחנו הקוראים מכירים אותה לפני ולפנים. מה חושבת על, מה עושה, איך היתה בעבר, ומה ההווה הלא ברור שלה. שרי אינה לוקחת אחריות על חייה ואינה נחושה ברצונה. אי שם בגיל צעיר היתה נחושה לשנות את שמה משרה לשרי. ובזה הסתיימה הנחישות שלה.חלומות העתיד שלה בסיום הצבא התאיידו ומחלום על עריכת דין היא הופכת להיות פקידה.

מול שרי ניצבת סילבי הנמרצת, ההחלטית והצבעונית עם נשיות וחושניות מתפרצת.  לפני 15 שנה נולד הקשר עם סילבי. לשרי יש רגעים שהיא נבהלת ממה שלא קרה לה, ומה שהיא חשבה שלא יהיה, איך זה שהיא לא למדה מקצוע, ואיך היא לא אמא ואיפה הילד שלה, ומתי זה יקרה ואחרי רגע היא פשוט חוזרת להווה ומגלה שלא צריך לשנות כלום בחיים הפרטיים שלה, כי לפי תחושתה עוד יהיה לה זמן.

באמצע העלילה במדויק הופך הספר להיות פוליטי. מחשבותיה של שרי הן  לא רק על מה שהיא רואה בחוץ, ביומיום, אלא תהיות על עברה של המדינה ומה נהיה ממנה. פירוט היתר שמופיע ושנראה לי מיותר ולא מובן, הופך להיות הסבר על ההבדלים בין מדינת ישראל של אז מול היום. המחשבות הפוליטיות הן על כיבוש ושיחרור והתרחבות, על יהודי וישראלי, על השינויים הפוליטיים והחברתיים.שינויים של הבתים מה קרה להם, איך אנשים התפתחו, עברו דירות רכשו דירות, מה קרה לאנשים שמעדיפים לגור בבתי יוקרה בשרון, אפילו העברית השתנתה.

בספר יש יותר מידי תיאורים, התעכבות על פרטים כמו ארוחת ערב, תפוחי אדמה, כפות מיונז של תלמה, מחשבות של האפשרויות על המאכלים משנות ה-70 ה-80 ה-90 שלא היה אז הצע. בתחילה נראה לי  מיותר. בהמשף הבנתי יתכן והפירוט הזה הוא כדי להסביר את ההבדלים בין מדינת ישראל של אז, למדינת ישראל של היום. מה קרה לאנשים בדרך, כי הרומן באיזשהו שלב הופך להיות פוליטי.

אפילו העברית השתנתה ושירים קיבלו תפנית. “אוֹיש… מוזיקה מתפייטת שכזאת… מה הטעם האקטואלי שלה בשעה זו ובימים אלה, ובכלל בשני העשורים האחרונים שנפלו על ישראל ושינו את פניה של האוכלוסייה המקומית? או שבאמת יש משהו בצלילים העבריים הללו שאוֹצֵר רגש מֶלוֹדי של שייכות, של התמכרות אל הנועם השירי המליצי.”

אי אפשר להתעלם ששרי היא בת גילו של הסופר. המחשבות הפילוסופיות שלה על המדינה ועל אנשי השלטון מעלות מחשבות. השימוש בה למחשבות שלו הוא חכם וישר בפרצוף.(דעתי הפרטית שלי)  שרי נזכרת  “עד כמה אינה יודעת מה קרה איתה ב־2009. מפני שהיא, בעוונות שלה, נלכדה באותה שנה בבוסר, ולא הבחינה שאינה בְּשֵׁלה להיות… להיות…” 2009  היא שנה משמעותית מבחינה פוליטית.

בתחילה חשבתי שאולי לא הבנתי את הספר, רק לקראת סיומו יכולתי לזהות את האמירה.  הכתיבה המצויינת, תיאור הדמות  מדויק וראליסטי עד כדי פחד. אני לא יכולה להגיד שאהבתי את שרי, אבל לפחות אני יכולה להגיד שהבנתי אותה. ברדוגו מצליח ליצור דמות אמינה על כל הכשלים שלה, על כל האיכויות שלה, דמות שהיא בעצמה בקושי מבינה את עצמה, וככה גם לקורא קשה להבין אותה. דמות שהיא חצויה ולא יודעת מה להחליט, אם היא ככה, או היא אחרת. לא יודעת מה להחליט לגבי מגדריותה, מיניותה, עתידה כאמא. אפילו על אהבת הזולת אין לה דעה או יכולת הבעה.

הכריכה של הספר היא קטע מציור “דיאלוג חרישי” של יוסי ברק, שמזכירה לי את המלט “להיות או לא להיות”. כריכה מדויקת ומבטאת את נושא הספר.

הקריאה בספר אינה קלה, היא מאתגרת, כמו שציינתי, לרגעים מסוימים הרגשתי גודש במחשבות, בתיאורים, בפרטים רבים, עד שמגיעים לסיום ולפרק הנקרא “התערבות המספר”, שבו יש רמזים ברורים לכוונתו, ובמספר שורות הוא מסדר את כל המחשבות הבלתי מאורגנות של שרי, שלנו, של הסופר, בדיוק כמו שאליאס אמר לה “תאמיני לי, הכי קל יהיה לך ככה אם תראי את השנים מסודרות לפנייך.”

ממליצה למי שאוהב אתגרים וכתיבה משובחת עם מחשבות יומיום שמתערבלות עם מחשבות פילוסופיות.

ויפה היתה שעה אחת קודם, סמי ברדוגו

עורך: מנחם פרי

הוצאת: הספריה החדשה,

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

רוחמה אלבג,  אליהו ועוד חברים אצלי בסלון

אתמול התארחה אצלנו במועדון הסופרת והחוקרת רוחמה אלבג. איתה הגיע גם אליהו, לא נביא הזעם מהתנ”ך, אליהו אחר שגם הוא עושה נסים. הוא ורוחמה עשו נס והצליחו להשכיח ולהרחיק אותנו מעולם החיצון.

רוחמה סיפרה לנו על ״ מחכים לאליהו״ ספר הסיפורים הראשון שכתבה לפני שנים, וכעת יצא בהוצאה מחודשת.

בצעירותה כתבה הרבה, לאחר שהספר  פורסם היא הקדישה עצמה למחקר ולדוקטורט ובהמשך למסעות בעקבות סופרים ממזרח אירופה.

שמענו בשקיקה על עולמה הפנימי שלה כילדה, על אירוע מכונן שגרם לה לשבר. על הספרים שקראה שגרמו לה להפליג בדמיונות. על אותו אליהו שהיה מגיע מידי שבוע אל מגרש הכדורגל  עם מסרטת קולנוע וגלגלי סרט ומקרין להם על קיר מכוסה סדין לבן סרט. אליהו היה מבטיח להם בכל פעם ש”היום זה סרט יפה.” צחקנו כשסיפרה לנו שהיה מסביר להם את הסרט, ההסבר שלו היה תיאור מה שרואים על הסדין. “עכשיו היא באה, עכשיו זה כך.”

יחד עם אליהו הגיעו גם : שאבי חבר הילדות שלה, ציון ואשתו, ג’ורג’ נֶפֶלָה (n’est pas là) אס”פ, לאון ועוד דמויות נפלאות שהרחיבו לנו את הלב.

גילתה לנו את מקורות ההשראה שלה, כמו שיחת טלפון שהאזינה לה בטעות והובילה אותה לכתוב על כך סיפור.

 ישבנו קרוב לחמישים אנשים מהופנטים מהגילויים המרגשים שלה על חווית הכתיבה, על כך שאין דבר שיותר מסקרן אותה לדעת מה חושבת הדמות ואיך היא מתנהגת, לכן היא כותבת.

על השאלה “מדוע התמקדת בסופרי מזרח אירופה” ענתה שאלו היו הסופרים והמשוררים שאותם למדה וכבשו אותה בעולמות האחרים.

עולם הספרים העשיר אותה, הביא אותה למקומות אחרים, מופלאים.

בעיניים נוצצות שיתפה אותנו איך התאהבה באס״פ (עליו תצטרכו לקרוא בספר)

מהדמוית בדויות שבסיפורים הפלגנו יחד איתה לדמויות המשפחה המציאותיות, היא הצליחה להצחיק אותנו בתיאורים צבעוניים ומשעשעים.

תודה לך רוחמה על בוקר מרחיב דעת, מעניין, מרתק ומחייך.

מחכים לספר הבא שלך ולמפגש נוסף איתך.

ממליצה בחום על ספריה של רוחמה אלבג

מה חשבתי על  מחכים לאליהו

מה חשבתי על נשארתי בשבילכם

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

שמים כחולים – ת.ק.בויל

לו הייתי קוראת את הספר בימי הקורונה הייתי מזדהה עם זיהום כדור הארץ והשמירה עליו. לא שאיני חושבת שעלינו לזהמו, אבל בשנה וחצי האחרונות סדר העדיפויות השתנה, כדור הארץ נדחק, ואני מצטערת שאין אנו מתעסקים בעולם ירוק יותר.

גם הדמויות בספר באחד השלבים עסוקות באני האישי הכואב מול בעיות הרות גורל של היקום.

ת.ק. בויל מתמקד בספרו “שמים כחולים, בנושא שמירת כדור הארץ, זה מעל פני השטח ובאופן גלוי, אבל הספר עוסק ברובו ביחסי בני משפחה, בינם לבין עצמם ובשאלות הרות גורל.

משפחה רגילה, אבא פרנק, אמא אוטילי, אח קופר ואחות קאט. משפחה שבאמצעותה מעביר ת.ק. בויל ביקורת חברתית על יחסי בני אדם, אנוכיות אישית, שאפתנות, קפיטליזם, ואת כל הביקורת הזו הוא עוטף בתפאורה נהדרת של שימור כדור הארץ.

אוטילי  מנסה בכל כוחה לשמור על אחדות המשפחה, למרות שכל אחד מהם גר בצד אחר של ארה”ב. צד אחד של ארה”ב גשם וקור ובאותו הזמן בצד השני רותח. למרות נסיונותיה המרובים היא מרגישה בודדה.

כל הדמויות ברומן הן דמויות חסרות ובכך הן למעשה אמינות. לכל אחת פגם משלה, פגם שמוביל כל אחת מהן להרס מסוים בה ובסביבתה. הדמויות שבירות ומאוד נוגעות ללב. הזדהיתי עם אוטילי ורצונה לשמור על המשפחה, על כל מאמציה לעשות את הטוב ביותר ואפילו דברים שאינה מאמינה בהם על מנת שילדיה יעריכו אותה ויגיעו אל ביתם. קאט העדינה והשברירית מחפשת תשומת לב ורוצה להגשים את עצמה מול בעל חזק שעסוק בעצמו. היא מאמצת פיתון שבאמצעותו היא תהפוך למשפיענית רשת באניסטגרם. בהמשך היא תגלה  שחיי הנישואים אינם כמו שחלמה עליהם. קופר  שמושך את עבודת הדוקטורט בגלל פחדים אישיים שלו ומחפש את אישיותו בין נשים.

הרומן מבליט את הכלל מול הפרט. את הרצון לשמור על כדור הארץ ולצמצם קניות מיותרות שמזיקות לאוזון, מול מותרות של העולם הקפיטליסטי שזמינות ונמצאות בהישג יד, כמו מכונית נוספת לאיכות חיים. כשקאט מסתבכת ומוצאת עצמה באסון פרטי, לא מעניין אותה מה קורה בעולם, זה לא קשור בהשוואה למה שהיא עוברת עכשיו, לא חשובות ההפצצות, הפליטים שטובעים או דובי הקוטב. או מצד אחר, האם ניתן לשמוח ולחגוג במסיבה פרטית, כאשר חצי מכדור הארץ מוצף, אין יבולים  ויש רעב.

הגשמים, החרקים, שינויי אקלים הם רק התפאורה של המשפחה. כמו במחזה של שייקספיר “הסערה” שבה הסערה היא מטאפורה ומטונימיה לדמוית ההצגה, כך גם ברומן “שמים כחולים”. ניסיון שימור כדור הארץ הוא ניסיונה של אוטילי לשמור על אחדות במשפחה. מצבי מזג האוויר הקיצונים הם סמל למצבי המשפחה והתנודות ביחסים שלהם, בינם לבין עצמם.

הכתיבה של בויל ממוקדת, לפעמים מפורטת יתר על המידה, אך כל זה למטרה אחת, שנרגיש כאילו אנחנו חיים עם המשפחה, מכירים אותם ומזדהים איתם.

הספר כתוב שכבות שכבות של רעיונות,  כמו כדור הארץ עצמו. יש בו רבדים רבים, הוא נע בין תיאור בנאלי של התרחשויות לכאב עוצמתי של הדמויות, יש בו ביקורת והומור יחד.

ספר שעוסק בחיפוש עצמי של כל אחת מהדמויות מול היקום שגם הוא עובר שינויים.

קחו אוויר נקי, נשימה ארוכה וצללו בשמים כחולים.

שמים  כחולים, ת.ק. בויל

מאנגלית: קטיה בנוביץ’

הוצאת: מודן, חרגול הוצאה לאור, 2025

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

עדן – נגה אלבלך

אני אוהבת את הכתיבה של נגה אלבלך, הכתיבה שלה  מדויקת, לפעמים סגפנית, אבל  מלאת רגשות והתרחשויות מתחת לפני השטח. נגה מצליחה לשרטט ולהעביר לקורא את הדמוית שלה באופן מוחשי. היא כמו מצלמת רנטגן עבור הגיבורים שלה. מכירה ומבינה אותם.

 בספר “עדן” שלושה סיפורים כשבמרכזם נשים. הסיפורים המתארים יחסי אנשים, נשים עם הסביבה ויחסים של הגיבורים על עצמם. הדמויות משעוות למגע אנושי, לא רק מגע פיסי, אלא בעיקר מגע רגשי.

רוני, גיבורת הסיפור “הכוננית הירוקה” היא עובדת בכירה במשרד ממשלתי, שהגיעה לטענתה בטעות לתפקידה. היא נפרדה מבעלה  בגלל ההתרחקות של השנים ואחרי הפרידה הם התקרבו ונעשו חברים.

בינתיים היא מחכה לאהבה, חיה חיים רגילים, כהגדרתה. האם הם נטולי משמעות שאלה את עצמה? הבדידות מעיקה עליה, הדממה המוחלטת בביתה קשה לה, ההתבגרות אינה נעימה. על מנת להפיג את בדידותה היא משוטטת ללא מטרה. אחד הטיולים מוביל אותה לקבלת החלטה שנראית מוזרה לסביבה, אבל מאוד מתאימה לה.

דנה, גיבורת הסיפור השני “עדן”, בת להורים עם פיגור קל. הסבתא גידלה אותה והיא התביישה בהם למרות שהם מאוד אהבו אותה. דנה רוצה לפתוח בית קפה שכונתי, היא משתפת את רגב, ידידה, ברעיון ומושכת אותו בהתלהבות שלה למיזם. אין לה ניסיון, לא בבתי קפה ולא במלצרות והיא מחליטה לנסות את מזלה.

“בית קפה שכונתי בלי יומרות, בית קפה קטן שתוכל להתקיים ממנו, לקחת חצי מהרווחים בשביל לחיות, את החצי השני בשביל רגב שגם הוא יוכל לחיות חיים מונוטוניים חוזרים על עצמם.”

דנה ורגב מנסים לשרוד בעיר הגדולה ששואבת מהם כוחות. שניהם יחד רוצים להפיג את הבדידות המאיימת עליהם וגורמת להם להיות נעלמים.

“ואיך שורדים בתוך כל הבדידות ומה קורה עם הכסף, כי הכל מסתובב תמיד סביב כסף כולל אהבה. בדידות של צעירים בתוך העיר הגדולה בניקור בהישרדות שלהם היום יומית.”

“נועה נעלמה” הוא סיפור של חיפוש עצמי בתוך חי היומיום. נועה היא אישה שהייתה בעלת הרגלים קבועים,  היא נעלמה במסיבה באותה שבת של הטילים.

בני המשפחה מנסים למצוא תשובה, מחפשים אותה בעבודה, אין להם את אנשי הקשר, כיוון שהטלפון איתה. הבעל מספר בתחנת המשטרה שהיא לא סיפרה הרבה, אבל דברים תמיד התבשלו לה בראש, פתאום צצו ופתאום היא עושה אותם.  היא לא חסרת אחריות או קלת דעת, היא פשוט מחליטה מהר ומבצעת. כך הוא מגלה. בתחנת המשטרה הדמויות שהכירו אותה מספורות כל אחת על נועה, על מנת ליצור תמונה שלמה. הבעל ,החברה, הילדים, בעל בית הקפה כל אחד מספר מנקודת המבט שלו. זהו פסיפס אנושי של אנשים שמנסים להרכיב את דמותה החידתית של נועה על מנת לגלות היכן היא.

הנשים עומדות במרכז הסיפורים, נשים שמחפשות את המהות שלהן, עם עצמן ועם הסביבה. לאורך העלילה  הן עוברות תהליך של התבגרות, ללא קשר לגילן הביולוגי. כמו שציינתי, נגה אלבלך מבינה את תהליכי הנפש של הדמויות שלה ואת המורכבות הפסיכולוגית שלהן. בכתיבה רגישה ועשירה היא מצליחה ליצור דמויות אמינות שהקורא מזדהה איתן.

עיצוב העטיפה של דוד בן הרא”ש הוא   המנימליסטי ומדייק את רעיון הסיפורים, ארעיות החיים.

ממליצה מאוד.

עדן, נגה אלבלך

עריכה: ארז שוייצר

הוצאת: הקיבוץ המאוחד,2025

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

שמרי נפשך – קמה ורדי טהרלב

סיפור מסע פיסי ונפשי של שתי נערות השונות זו מזו ודומות.

אי אפשר שלא להתעלם משם הספר שהוא כשם השיר “שיר משמר” אותו כתב אלתרמן לבתו תרצה, שיר שבו הוא מונה בפניה אזהרות ממה עליה להישמר. לתמר והולי גיבורות הספר אין אב ששומר עליהן או מזהיר אותן מפני אסונות.

תמר חווה משבר בעקבות אובדנו של אביה, היא שוכבת חודשים במיטה וממאנת לצאת, ביום שהיא יוצאת מהמיטה ומהבית היא משאירה פתק, יצאתי, לא בטוחה מתי אחזור, אל תדאגי. בדרכה הוא פוגשת את הולי, נערה אנגליה שבאה לארץ לחפש את אביה בקיבוץ השכן. אין לה בדל של מידע מי אביה, יכולים להיות כמה.

שתי נערות שלכל אחת כאב, יוצאות למסע זהות. הולי, הוליווד ספנסר, מדורסט, בת יחידה לאם חד הורית, בעלת שם אצולה ללא הכסף שמתלווה אליו. אביה הופיע בחלום שלה ואמר שהוא מחכה לה בישראל בקיבוץ שבו הכיר את אמה.

תמר חוברת להולי הקפריזית, בעלת כריזמה ונוכחות, מחפשת את מקומה בעולם ״ אתה לא יודע מי אני הולכת להיות״ ואילו תמר מחפשת את עצמה. הולי אימפולסיבית על סף מאניה דיפרסיה, מתרגזת בקלות תזיזית, חסרת סבלנות מחליפה מצבי רוח, לרגע שמחה ומיד לאחר מכן דיכאונית. היא זו שמנווטת ותמר הולכת אחריה. שתיהן מגיעות לחבורת אנשים שקבעו את מגוריהם על גדות הבניאס. חבורה שהחברה דחתה. מצד אחד הולי מגוננת על תמר, אוחזת בה ואינה מרפה, אבל לרגע היא גם בועטת בה, תמר האבודה נקשרה בנפשה בהולי ועושה כמעט כל מה שהיא אומרת. מרגישה הכרת תודה להולי שחילצה אותה מהבדידות, מה היה קורה אם לא היתה פוגשת אותה, אם היתה מתעכבת ברגע.

המסע אינו נשאר בארץ אלא חוצה אל מעבר לים. הולי ותמר מגיעות לאנגליה.

מודה, עד לרגע שבו הן נוסעות לדורסט התעייפתי מהמסע של שתיהן, תהיתי מה לי ולבנות הנעורים שמחפשות את עצמן, אבל הכתיבה הפיוטית, של קמה ורדי טהרלב משכה אותי עד לאנגליה. שם הספר קיבל משמעות ואופי. הולי המשיכה בהתנהגותה ואילו תמר התחילה בתהליך של התבגרות, הקשר הבלתי ניתן להפרדה בינהן.

הולי נותנת לתמר מחברת, וזו כשהתחילה לכתוב לא הפסיקה, וכתבה במרץ את סיפוריה, התחלות ללא סיום, כמעט כמו חייהן.

הולי לועגת לה “זו עוד התחלה של סיפור קטנטנן ללא המשך?” ומוסיפה “את צריכה לכתוב על משהו משלך, משהו מהחיים שלך.”

קראתי בנשימה אחת את חלקו השני של הספר נקשרתי לשתי שתי נערות שבורחות מעצמן, בורחות מהתמודדות, נעות ונדות בין רצון להאיחז לרצון לנדוד. הולי נאחזת ברצון לפגוש את אביה, תמר נאחזת ברצון לברוח. קראתי עד שהגעתי לסיום שטופת דמעות.

קמה ורדי טהרלב מצליחה ללפות את לב הקורא בשתי דמויות שונות ורגישות. היא מצליחה לברוא עולם סגור שבו הדמויות נכנסות ללב הקורא. הכתיבה של קמה ורדי טהרלב אמינה ומשכנעת.

זהו ספר ביכורים שאינו ביכורים כלל, הכתיבה  בוטחת וקולחת.

ממליצה.

שמרי נפשך, קמה ורדי טהרלב

הוצאת:עם עובד, 2025

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

הנשמה העשירית – יגאל סרנה

אני לא אוהבת חתולים, כילדה רציתי חיית מחמד ונאלצתי להסתפק בהשאלת החתולה של השכנה. וזה היה רק לכמה שעות, כי חינכו אותנו שחתולים הם חיה מלוכלכת החיה בזבל, לא נאמנה כמו כלב, שורטת ומי שנשרט על ידה מחויב ב21 זריקות בבטן. בתי לפני גיוסה הסתובבה ברחובות העיר וצילמה עשרות חתולים. היא דווקא נמשכה לחתולים המוכים, קצוצי זנב, בעלי אוזן שמוטה, צולעים, “הם יותר מעניינם” טענה. אמי, ילידת ירושלים, קראה לכל חתול חתולה, אצלם בירושלים לא היה חתול ממין זכר.

“הנשמה העשירית” של יגאל סרנה סקרן אותי, רציתי לנסות להבין מה הסיבה שיש אנשים שנמשכים לחית הרחוב או לחיה התרבותית הזו.״ נמרים זעירים של ג’ונגל אורבני מלא מכשולים וסכנות.” כהגדרתו.

 יגאל סרנה יוצא במסע אהבה לחקור  את החתול, החיה שסיקרנה אותו. כמי שלא גידל בילדותו חית מחמד, זכה כעת לגדל את החתולה של בת זוגו, ולא רק לגדל אלא להתאהב בה. בספרו הוא מהרהר בעדינות על החתול, מהותו וגילגוליו ומגלה שיש לו, לחתול, עשר נשמות.

הופתעתי כמה החיה הזו נמצאת כמעט בכל מקום ובכל קרן רחוב, היא מופיעה  בתלמוד, בהגדה של פסח, בשירה, בסיפורים ועד לבית המשפט ולחלל היא הגיעה.

יגאל סרנה הוא למעשה הנשמה העשירית של החתולים, את אהבתו הרבה לחתולים  למד  מהחתולה של אורית. את גרייסי הביאו לביתם, כי המטפל של אביה טען שהוא בא לטפל באדם ולא בחתולה גחמנית. כשהגיעה לביתם גרייסי, החתולה הגחמנית נעלמה.ואילו משפומי של דניאל עוז מעולם לא הלך לאיבוד אפילו ברחובות ניו יורק, הוא תמיד היה כרוך ברצועה.

לאורך הספר מפליג יגאל סרנה בסיפורי פנינים על חתולים של מכרים אלו ואחרים, שמלמדים אותו על החיה שהיתה בעיניו חידתית.

דניאל עוז אומר שהם יצורים טיפשים, אם מסתכלים בתעלולים שלהם הם חסרי הגיון ומסוכנים לכן  תשע נשמות  מגינות עליהם מפני האיוולת.

לאורך הספר משוטט יגאל סרנה עם החתולים של חבריו ומכריו. הוא מספר שמוצאם  הוא מהמזרח התיכון. מגלה לנו שהם אוהבי חיים נוחים ופינוק, הם אפילו חולמים. מסביר על שמות החתולים שהבעלים בוחרים עבורם. כפורה, בגלל צבעה האפור ואופייה הצונן. טיפקס, חתול לבן. פליסט, חתולה ששוגרה לחלל  1963על גבי טיל צרפתי, כי היא חיה נוחה, וקוף וכלב כבר שוגרו לפניה.

גרייסי החתולה שלהם נדדה איתם לפורטוגל, גרייסי ערכה בדיקות. כשהגיעו לפורטוגל היא קיבלה מיד שבב ודרכון של חתול, בזמן שהוא ובת זוגו נאבקו על פירור של תושבות.

״ אירופאית אלגנטית עם שורשים עבריינים מפרדס כץ״ כך מגדירה אותה אורית.

הכתיבה של יגאל סרנה זורמת וגמישה כמעט כמו החתול. יש בה המון אהבה ליצור המפונק והמתפנק שכבש את ליבו, וגילה לו עד כמה הוא אינו יכול בלעדיו.

גם אני אחרי הקריאה גיליתי סלחנות ואהבה אל היצור הפרוותי בעל העיניים הבוהקות. היחס השתנה אליהם, אך אין זה אומר שאאמץ חתול, אבל כשאראה אותם ברחוב אחייך אליהם, אני בטוחה שהם יחייכו אלי בחזרה.

אסיים בסיפור משפחתי. כמה שמחתי לגלות שהמילה “קישטה” שאותה אנחנו אומרים באופן טבעי כשמגרשים חתול היא מהמילה קיש בערבית, שמשמעותה לך מפה, הסתלק. כשבתי היתה קטנה התקרבה אלינו חתולה וישבה לידנו . בתי, שגם היא קיבלה בירושה את אי אהבת החתולים, אמרה לי “אמא “תקשטי” אותה.” (מהמילה קישטה)

שעשע אותי שהספר יצא לאור בהוצאת תשע נשמות עם לוגו החתול, מסתבר שנשמות מתחברות לנשמות.

ספר  שחייך אותי, נתן לי הצצה לעולם קסום של חיה שיכולה להיות קבצנית ויכולה להיות נסיכה סיאמית.

ממליצה לקרוא בליטופים קטנים.

הנשמה העשירית, יגאל סרנה

עורך ומוציא לאור: אוריאל קון

הוצאת: תשע נשמות,2025

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

שחור כעורב – אן קליבט

איני חסידה של ספרי מתח, לא מעניין אותי מי נרצח, נעלם ומדוע.לעיתים רחוקות אני קוראת אותם. “שחור כעורב” סיקרן אותי בזכות הדימוי של שמו. ההפתעה שלי היתה שלא יכולתי להניח את הספר, קראתי וקראתי ועוד קראתי עד שסיימתי.

העלילה מתרחשת בשטלנד, ארכיפלג של איים קטנים לפעמים בגודל של שכונה. בשטלנד אין סכנות, כולם מכירים את כולם. טבע עוצר נשימה,  הפשיעה היחידה נובעת משתיה מוגזמת בבר.

השלווה מופרת כאשר מתגלה גופתה של קת’רין, נערה צעירה שרועה על השלג ולצווארה צעיף אדום. זהו הרצח השני שארע בשטלנד בהפרש של שנים. שמונה שנים קודם לכן נעלמה קטריונה, ילדה קטנה  נמרצת עם סרטים בשיער.

“שחור כעורב” מסווג כספר מתח, לטעמי הוא ספר מתח בתחפושת.  הרצח הוא למעשה קו דמיוני צבעוני שמחבר בין הדמויות של האי. דרכו אנחנו למדים על התנהלות האי על האנשים שחיים במקום שלו חיצונית, אך הם סוערים מבפנים. בר ושתייה מאחד בין כולם.

“שום אדם איננו אי נזכר פרז בשיר  של ג׳ון דאן, מות שלאדם אחד משפיע על כולם, משנה את האופן שבו הם רואים את העולם. מבינים לפתע שהם אינם מוגנים.”

גופתה של קת’רין מתגלה בקצה העיירה בקרבת ביתו של מגנוס, איש מבוגר החי לבדו , השוטה כך מכנים אותו. הוא  נראה בעיניהם של התושבים, כמו יצור מספר, טרול. יום קודם קת’רין וחברתה סאלי הגיעו אליו, הוא מכבד אותן בתה ועוגה. מין הסתם הוא החשוד העיקרי ברצח, אנשי שטלנד מיד מצביעים עליו כעל הרוצח ומשוכנעים בכך. מגנוס צופה מהחלון בכולם, הוא ידע לאן כל אחד הולך בעמק, שום דבר לא עניין אותו  מיום שאמא שלו מתה.

קת’רין, הנערה שנרצחה, הגיע לעיירה עם אביה  לאחר שאמה נפטרה. אביה השבור, כמעט ואינו מתעניין בה. היא נכנסת ויוצאת ככל העולה על רוחה. קת’רין נערה בעלת ביטחון עצמי, חכמה, בקיאה בספרות ורוצה להיות במאית קולנוע. “היא היתה מסוג  הנשים שמזמינות יחס אלים”, אומרת מרגרט אמה של סאלי חברתה של קת’רין. היא מתחברת לסאלי, נערה דחוייה, אמה היתה מנהלת בית הספר ואביה עסוק בעבודתו.

סאלי מספרת על קתרין שהגיעה אליהם מהדרום, היתה מתוחכמת, ידעה על סרטים והצגות ולהקות שבחיים לא שמעו קראה ספרים, נערה חכמה  שהשיגה את כולם בבית הספר.

את הגופה מוצאת פראן, גרושתו של דאנקן מעשירי העיירה, אם בתו שהחליטה לחזור לעיירה.

החקירה מנוהלת על ידי  גימי פרז, קצין משטרה, חוקר שהיה נשוי לשרה. חכם, בעל ניסיון והבנה, קורא את המהלכים קדימה. הוא אינו רוצה “לסגור” את התיק מהר כמו כל אנשי המשטרה ולכן חוקר את כולם.

“בשטלנד אין סודות חושב הבלש, לכל היותר נמנעים מלהזכיר דבר מה בגלוי כדי לשמור על חזות מכובדת.”

כל תושבי העיירה היו חשודים בעיני פרט למגנוס השוטה. דווקא דמותו חדרה לליבי, הפחדים שלו, הבדידות, הרצון שמישהו יכנס אל ביתו, או ידבר איתו, נגעו בי כל כך.

הספר אומנם מוגדר כספר מתח אך כפי שציינתי חקירת הרצח פותחת תיבות פנדורה של אנשי העיירה. העיירה השלווה בעלת הנוף הקסום מסתירה מתחת לפני השטח סודות רבים. הרצח מחבר בינהם ומאפשר לקורא להציץ אל הבתים ואל נפש האדם במקום קטן וסגור. אותי לא כל כך עניין מי הרוצח ומה המניע, התעניינתי בדמויות, במחשבות שלהן, בבדידות ששתייה או כסף רב לא מצליחים להביס אותה. פרט לדמויות המיוחדות מתארת אן קליבס את העיירה ומציירת במילים את הטבע היפיפה שבו הם חיים.

הבנתי שזהו ספר ראשון מתוך שמונה מותחנים ואף היתה סידרה בנטפליקס.

אני מחכה להמשך הסידרה בציפייה.

ממליצה מאוד.

שחור כעורב, אן קליבס

מאנגלית: שרי פרי

עורך הסידרה: ארז רווה

הוצאת: עם עובד,2025

תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

המשפחה – שרה מסה

 ספר שהקריאה בו דמתה לי כמו הצצה מבעד לחרכי התריס אל בית השכנים ממול. הצצה שבה מתגלה ההפך ממה שרואים מחוץ לבית. החדירה לפרטיות המשפחה משולה לקרני אור, שמרצדים,  לפעמים מפילים אור בהיר על האדם, לפעמים קו ישר חודר ובעיקר שברים של אירועים.

שם הספר “המשפחה” מעמיד בסולם הערכים החברתיים את המשפחה. אב המשפחה רואה בהקמתה תוכנית. קראנו  ספרים רבים על משפחה והיבטיה והשפעתה על הילדים, הספר עוסק בתכנים אלו, אולם האיך שאותו מביאה שרה מסה מאוד משמעותי בהראיית המשפחה.

“אל תשכחו שאנחנו משפחה”, מצהיר האב. לכן בראשית נישואיו הוא אומר לאשתו, שכמה שיותר ילדים תהיה יותר משפחה. משפחה עבורו היא כיוון, כשיאבדו כיוון היא תראה לו את הדרך.

המשפחה, משפחה ממעמד הביניים, מורכבת מאבא, אמא, שלושה ילדים ובת מאומצת.

“במשפחה הזאת אין סודות,” מצהיר האב בתחילת הרומן, כאשר אינו מרשה לבתו המאומצת לכתוב יומן ולנעול אותו במנעול. משפט שהוא פתח לסקרנות, האומנם אין סודות? משפט שהקורא מבין שלא יתקיים. הפרק הראשון זעזע אותי, אומנם קל לאדם המתבונן להעביר ביקורת ולדמיין מה תהינה התוצאות של האב העקשן ששולט ביד רמה בילדיו ופוגע בהם מתוך כוונתו הטובה.

דמיאן, האב, שתלטן, מוסרי, צדקני,  מעריץ את גנדי, מצטט אותו, רואה בצניעות שלו מודל לחיקוי, “המתינות היא עמוד התווך של הצדק.” האב מרגיש כמו מנהיג של המשפחה שבה אין לבטא רגשות, אין מתנות יום הולדת, שלא לדבר על חגיגה עם נרות ועוגה. כשמרטינה מבקשת מהדוד הצבעוני והססגוני שמגיע אליהם, ערכה לעיצוב אופנה, האב מחזיר את המתנה לחנות, כי זה משחק בלתי ראוי, פסול, והיא בוחרת בספר.

האב מטיף למשפחתו באמצעות סיסמאות. והם מצייתים, לא מתוך אמונה בדברי האב, אלא מתוך פחד ובהמשך מתוך רצון לא לעורר מהומות.

ארבעת הילדים שגדלים באותו הבית מתפתחים כל אחד בהתאם לאופיו ולמיקום שלו במשפחה. דמיאן, הבן הבכור גדל כחסר ביטחון שמרצה את אביו, ואינו מצליח. רוסה, הבת השנייה, זועפת, כועסת ועוינית אינה מתעמתת עם אביה, אך מתמרדת בדרכה שלה, הבן הצעיר, אקילינו, כמו כל ילד צעיר, הוא בעל ביטחון, חריף, למד לנווט בין בני המשפחה, הוא אינו מתבייש בדברים החסרים בביתם, כמו טלוויזיה, זו החלטה של הוריו, כך הוא אומר לעצמו. מרטינה הבת המאומצת הסתגלה לתנאי המשפחה, אך אינה שייכת, היא סוערת מבפנים, לפעמים ניסתה למרוד וויתרה כשהבינה שאין טעם.

זו משפחה שאיו בה סודות אך הם קיימים למכביר, לא ידוע מהו הארגון שהאב הקים, ההורים אינם יודעים על הבילויים הליליים של רוסה,או על עצבותו של דמיאן, הבן הבכור ועוד.

הרומן הפוליפוני מביא את נקודות המבט של בני המשפחה לאורך שנים. אומנם זו נקודת מבט של כמה דמויות, אך המספר הוא בגוף שלישי יודע כל ונותן תחושה של עד הצופה במשפחה, כמעט כמונו,הקוראים.

שרה מסה מובילה את הקורא אל תוך המשפחה באמצעות הדמויות ותנודות בזמנים, האירועים והמחשבות של הדמויות נותנים אור על המשפחה ויוצרים תמונה מלאה. הכתיבה המדויקת ונטולת תיאורים מתפתלים מאירה באור אמין וישיר את תפקיד המשפחה ובעיקר את תפקיד ההורים בעיצוב המשפחה וילדיהם.

 פרט לדמויות המשפחה  הדברים נמסרים על ידי השכנה קלרה ואמה. דבריהן הם כמו המקהלה היוונית שמתארת את המציאות כמו שנראית מבפנים. כלפי חוץ האם חושבת שהאב הוא איש חכם, אדיב. משפחה טובה ונחמדה. בתה קלרה רואה את המשפחה בעיניים הנכונות ומשלימה עבור הקורא, שמציץ אל ביתם את הפרטים. קלרה ואמה מהווים ניגוד למשפחת השכנים, קלרה  היא בת לאם יחידנית שמפרנסת אותה בכבוד.

מה שאהבתי בקריאת הספר הוא היחס של הסופרת לקורא. היא סומכת עליו שיצליח לראות את התמונה השלמה עם מיעוט הפרטים. זו היתה קריאה כמו מלאכת רקמה, הסופרת נתנה לקורא חוטים והוא צריך היה לרקום את התמונה השלמה.

“המשפחה” אינו עוד ספר המתאר  משפחה עם אב נוקשה וקפדן על הגבול הספרטני. זהו ספר שמעלה שאלות על מהות המשפחה, כיצד ההורים רואים את תפקידם כמנחילי מורשת תרבותית, האם הם רגישים לילדיהם ולצרכים שלהם ומתאימים אותם לכל ילד  ולצרכיו, כמו שאבי נהג לומר “חנוך לנער על פי דרכו.”

בסיום הספר הילדים מתווכחים, כמו בכל משפחה,שיש בה  נקדות מבט וזיכרון שונה, על זיכרון ילדות, האם היה כך או אחרת, סצינה זו מבליטה את זיכרונות המשפחה כפרט וככלל, וכיצד כל אחד מבני המשפחה מפרש אותו בדרכו שלו.

הספר מעלה אצל הקורא את השאלות האם המשפחה היא פרויקט, או שאם הבאנו ילדים לעולם מה תפקידנו כהורים? השאלה ששאלתי לאורך הקריאה היתה האם המשפחה תצליח להישאר בתבנית, שהאב הגה או שזו תהיה כרוניקה של התפרקות ידועה מראש.

ממליצה מאוד

המשפחה, שרה מסה

מספרדית: משה רון

הוצאת: לוקוס, 2022