הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 5
האם אינך רוצה בי, אסף גברון
האם אינך רוצה בי, אסף גברון
קראתי את הספר “האם אינך רוצה בי” כאילו היה צנצנת ממתקים שלא רציתי שתיגמר. בכל יום קראתי פרק והתענגתי. בכל יום חיכיתי לפגוש את הדמויות שכבר הפכו לחברים שלי. ספר שהקריאה בו היא חוויה אישית, רגשית.
רומן התבגרות רחב יריעה של ארבעה חברים מישוב קטן ליד ירושלים, המשולב גם בהתבגרות המדינה או התפכחותה. יש בו משהו שמזכיר את “בשבילה גיבורים עפים”. העלילה נמשכת על פני ארבעה עשורים משנות השמונים כשנקודת הציון היא חטיפתו ורציחתו של אורון ירדן. אולי מסמן כאן שינוי של המדינה, קודם היתה צעירה ותמימה, לא חטפו עבור כופר, והנה בשנה הזו נחטף ילד ונרצח. הפכנו למדינה אחרת, איבדנו את התום והביטחון שיהודים לא יעשו רע לאחיהם.
הפרק הראשון והנפלא פותח במפגש שלהם כילדים על סף ההתבגרות עם המוות. אירוע שיהיה מכונן במערכת היחסים שלהם ואולי אפילו מסמל את אותה מערכת יחסים. גרשון מָן, עמית כרמי המכונה קרמיט ויואב שניידר, המכונה שנייד, חוששים שחברם, אייל טראוויס, טבע במי הסכר הסמוך. עד לסיום הפרק אנחנו הקוראים מתוודעים למערכת היחסים הסימביוטית שלהם. קשר הדוק ומיוחד, קשר של הגנה, פחד ודאגה אחד לשני ואפילו תחרות.
אסף גברון מצליח להחיות תקופה, כמעט בכל עמוד חייכתי כשנזכרתי בוואק מאן, נעלי קיקרס ופלאדיום, שעון קאסיו עם מחשבון, תזמורת אורות החשמל ועוד. התיאורים הזורמים שלו הם חלק בלתי נפרד מהדמויות ומהמדינה. הם כל כך מוחשים עד שנדמה כאילו אני רואה סרט מול עיני ולא קוראת ספר.
בכל פרק, תשעה במספר, החברים עוברים תקופת התבגרות וגדלים, יחד עם התבגרותם הם מאבדים את התמימות, את הקשר עם ההורים, הם מגלים את הפחדים והחרדות. גרשון משוכנע ששכנו הזקן הוא זה שמרעיל את כלביו.כל כלביו נקראים על שם מלכי אנגליה, ג’ורג’, אדוארד. גרשון נשאר נאמן לאהבת חיו הראשונה. הם מתגייסים, סובלים בשירות, מתגעגעים הביתה. משתחררים, מקימים להקה בשם “רק הרצל”, רמז סמלי, מנהלים עסקים, עוזבים את המדינה וחוזרים, אבל תמיד הם ביחד. תמיד הם יודעים שהם שם אחד בשביל השני. זו אינה רק חבורת בנים, נערים, גברים. יש גם נשים, אהבות, פרידות, בגידות.
כל דמות היא עולם שלם שמייצגת חלק בחברות שלהם, מייצגת אולי חלק מהמדינה.
שם הספר “האם אינך רוצה בי”, לקוח משמו של השיר של להקת “הליגה האנושית”, שכולנו שרנו. כשזיהתי את משמעות שם הרומן, השיר התנגן לי בראש אפילו בחלומות.
הספר מתכתב עם ספרי התבגרות אחרים, אך הוא אינו עוסק רק בהתבגרות החבורה, אלא בהתבגרות המקום, המדינה, המעבר למדינה קפיטליסטית שבה כל אחד שקוע בעצמו. המוות שבתחילת הרומן הוא סמל ואולי רמז למות תמימות המדינה. כמו ציור הכריכה של גוטמן, מפת ארץ ישראל תמימה מלאת תקוה.
ואולי הספר עוסק בזיכרון ואיך אנחנו רואים את עצמנו במרחק של זמן, איך אנחנו רואים את האידאולוגיה של המדינה במשך עשורים על כל השינויים שחלו בה.אולי גם היא משתנה.
“זיכרון ממציא זיכרון, איך אפשר לזכור את האמת. אף פעם לא. היא תמיד מתחלפת.”
הפרק הראשון “אור קטן” הוא פרק פנינה שכתוב עד כדי דמעות, כשקראתי אותו אמרתי “אם אכתוב ממואר, רק כך אני רוצה לכתוב.” לצערי הרומן קצת ארוך, לו היה נערך והיה מהודק יותר הוא היה מושלם. עדיין הספר מרתק, הכתיבה משובחת ומוחשית, מצליחה לחדור אל לב הקורא ולגרום לתחושה שאנחנו חיים מחדש תקופה, נמצאים עם בני החבורה שהם אולי אנחנו, שווה את הקריאה, ומאוד מומלץ.
מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
האם אינך רוצה בי, אסף גברון
עריכה: חנן אלשטיין
הוצאת: ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, 2025
אי אפשר לקרוא את הספר ללא השיר.
Human League – Don’t You Want Me
תאונה, ספרה הכואב של נטע – לי משיח
תאונה – נטע-לי משיח
הספר “תאונה” הוא לירי כואב ובועט. נערה צעירה, מקבלת לנסיעה אוטו חדש, מהניילונים, ודורסת אדם. היא נמצאת אינה אשמה, אך האם ניתן למחוק את שבריר השנייה של האירוע, את האשמה שהיא חשה, את מה היה אם ולמה?
“כל רמות האלכוהול שבעולם לא ישחררו אותי מהאשמה הזו.”
במכתמים קצרים, ספק שירה ספק פרוזה מטלטלת נטע לי את הנשמה והלב של הקורא. באותם פרקים קצרים, מכתבים, מחשבות מניחה נטע –לי משיח את ליבה פיסות פיסות לפני הקורא. כמעט בכל פרגמנט יש אגרוף שאינו מרפה, כאילו היא מכניסה אותנו אליה ואומרת תראו דרכי ודרך התאונה שחוויתי את העולם הפנימי שלי. וכך בשברי זיכרונות הנעים קדימה ואחורה כמו קליידוסקופ חוקרת נטע לי את עצמה ומה קרה לה מאותה תאונה.
התאונה חוזרת אליה בשברי זיכרונות, במראות במחשבות כפייתיות שאינן מרפות, שוב ושוב ושוב. כל מילה מזכירה לה את האירוע. “העיניים של המת הזה על השמשה שלי חוזרת אליי כל הזמן.”
בהווה היא נזכרת באירוע, העתיד הופך להיות תקוה שאולי לא תהיינה יותר תאונות, כמו שלא יהיו מלחמות, כמו שלא יהיו בחינות. בלתי מציאותי.
החלק הראשון של הספר נקרא “תאונה” ולא התאונה, אין כאן יידוע, זה חלק ששייך לכל מי שחווה תאונה. חלק זה הוא הכואב, שירים שמתארים את מה שקרה מיד אחרי האירוע.
שאר החלקים מתארים את ההתפרקות שלה “אם ימות מי שהייתי ימות איתו.” ואת החיבור מחדש של נפשה תוך כדי חזרה לעבר הרחוק. החלק הנקרא רעב מתאר את ההתמודדות שלה לאחר התאונה והרצון להעלם. פרק ההצלה מתאר את תוכנית ההחלמה ופרק הילדות נע לעבר לגילוי פסיכולגי שלה. החלק האחרון שייך להווה.
הספר הרגיש הזה אומנם עוסק בנושא כואב, אך אופן הכתיבה המיוחד, העריכה הרגישה והמיומנת של שלומית ליקה מובילים את הקורא אל תוך נפשה המפורקת של הכותבת. אם מתעלמים מהנושא ניתן למצוא בו עניין והשלכה לאירועים טראומטיים בחיים, ודרכי התמודדות.
נטע-לי משיח היא פסיכותרפיסטית דינמית, ביבליותרפיסטית מוסמכת, מנחת קבוצות קריאה וכתיבה. היא עצמה מאמינה בכוחה המרפא של המילה והכתיבה. הספר “תאונה” מוכיח זאת. צריך הרבה כוחות כדי להתמודד עם מצב שכזה. נטע-לי מצליחה לעמוד מול התאונה, להיישיר מבט ולחבר את עצמה מחדש.
קשה לי להגיד, רוצו לקרוא, זה אינו ספר עלילתי, זהו ספר של נפש מדממת שהחלימה את עצמה, וזו הסיבה שאני ממליצה עליו, לקרוא כדי לדעת איך להחלים, לקרוא כדי להאמין שלמילה הכתיבה ,ליצירה, לספרות יש מקום בריפוי.
מתפללת לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
תאונה, נטע-לי משיח
עריכה: שלומית ליקה
מוציא לאור: אוריאל קון
הוצאה: תשע נשמות, 2024
החדר בקצה המסדרון, ספרו המרתק של גל ובר
החדר בקצה המסדרון – גל ובר
מתח, מסתורין ואימה הם ספרים שאני קוראת מהם מעט, הספר “החדר בקצה המסדרון” סקרן אותי, ואני כמו החתול הסתקרנתי וכמעט מתי מרוב אימה.
שחר, קופירייטר, צעיר ומוכשר, נשוי טרי לנועה, המבוגרת ממנו, אמא לתאומות שעולות לכיתה א’. נועה נוסעת לשבוע לחו”ל בענייני עבודה, מפקידה את הבנות עם שחר. שחר והבנות נשארים בבית החדש, כשאמו של שחר שאינה מחבבת את נועה, טורחת להזכיר לו “איזו אמא משאירה ילדות קטנות לשבוע”. ועוד משפטים ארסיים, כיאה לאמא שאינה מרוצה מהכלה. שחר משתדל עבור הבנות, אלא שבבית קורים דברים מוזרים, בלון ההליום יורד בעצמו אל המרתף, חפצים מצטרפים אל הבלון זזים או מתעופפים מעצמם באוויר.
שחר דואג לבנות שהופקדו בידיו “אני חייב לשמור על הבנות, אבל איך אגן עליהם מפני דבר שאיני רואה” הוא מבין שכנראה ויש רוח בבית שאינה מרוצה. הוא מעביר אותן לאמו, שממשיכה להתלונן על האם ועל בנה.
שחר פותח בחקירה משל עצמו על מה שקורה בבית.
לא אמשיך לספר, רק אגלה לכם שאני קראתי את הספר במשך יום וחצי. החלק הראשון של הספר היה בעיניי ספר אימה, לא קראתי אותו בערב, אמיתי. בהמשכו הוא הופך לספר מתח מסקרן. בשלב מסוים הסופר עצמו מתערב ופונה אל הקורא ואומר שניתנת הזדמנות לחשב מסלול מחדש, כי ההמשך אינו סימפטי, אלא להפך, היא מציע תחנת יציאה. פנייה שכזו היא “טריק” חכם. מי יעזוב את הספר כעת. גם אני שאיני חובבת ספרי מתח הסתקרנתי וברור שהמשכתי.
האימה ההופכת למתח גם היא מתפוגגת, כאשר נודע מי הרוח ומה מטרתה, תוך כדי קריאה, שאלתי את עצמי מה יהיה עכשיו? הרי יודעים את הסיום. אבל גל ובר מצליח לרתק את הקורא ולהוביל אותו למתח פסיכולוגי ומקיים את מה שהבטיח, ההמשך אינו סימפטי. הדמויות הופכות למורכבות והקורא מתנדנד בין אמפטיה לחוסר הבנה, עד לסיום העלילה. בכל רגע שנדמה לקורא כי הנה הגיע לפתרון ולתשובה גל ובר הופך את הקערה ומשנה כיוון.
גל ובר ברא עלילה מורכבת בעלת מתח ואימה בסגנון של סטיבן קינג. הוא מצליח לגרום לקורא לסקרנות ורצון לקרוא. הדמויות אינן שטוחות, להפך הן מורכבות ועגולות. בעלות רגישות פסיכולוגית ומטען מהעבר שמשפיע על ההווה. מורכבות הדמויות חלה גם על הרוח, הלב נחמץ מולה. הסיום היה קצת לא הגיוני בעיני, אבל גם הספרים של סטיבן קינג ועוד ספרי מתח מסתיימים במעט חוסר הגיון או אמינות.
על פניו זה ספר מתח ואימה, אך לא הוא מעלה נושאים קשים כמו הורות, אשמה, ייסורי מצפון, חברות טובה.
מי שרוצה להתנתק, להישאב לספר, מוזמן. מבטיחה לו יומיים של ניתוק.
לא האמנתי שאשאב לספר ואסיים כמעט במהירות שיא עבורי בימים אלו שהקריאה קשה לי.
אני אהבתי. ממליצה.
מתפללת לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
החדר בקצה המסדרון, גל ובר
עריכה: ורד זינגר
הוצאת: מטר, 2025
משהו משלי – גלית ליפין
משהו משלי – גלית ליפין
מזמן לא קראתי ספר מקור עמוק שריגש אותי כל כך כמו “משהו משלי”, ודמות שכל מה שרציתי הוא לחבק אותה ולא להשאיר אותה לרגע לבד.
בתחילה לא רציתי לקרוא בגלל הנושא. נושא טעון שכמעט ואינו מועלה בספרות. ציור העטיפה שלו לא הרפה ממני, הסתכלתי על הקפלים של השמלה שעות, וכשפתחתי אותו והתחלתי לקרוא לא יכולתי להניח אותו, ביחוד לא יכולתי לעזוב את הגיבורה לבד. הסיפור הוא עצוב וכואב שגרד לי בכל הגוף.
בכתיבה מטלטלת ורגישה לוקחת אותנו גלית ליפין אל עולמה הפנימי והחיצוני של נערה שננטשה ובעל כורחה התדרדרה לזנות. סיפורה מסופר בשני גופים ושני זמנים. העבר שלה מסופר בגוף ראשון וההווה מסופר בגוף שלישי, כאילו יש הפרדה בין שתי הדמויות או הרחקה.
אמה, זונה ונרקומנית משאירה אותה בחדרה של עובדת סוציאלית כאילו היתה חבילה שאין בה צורך. ומרגע זה הוא מועברת מיד ליד. עוברת בין בתי אומנה. בבית הראשון מנתקים אותה מכל המעט שהיה לה, ״הבגדים הם זבל״ אומרים לה, ועכשיו יתנו לה בגדים נורמליים. החדר ורוד, אבל אצלה בפנים הכל שחור. בית אחר הופך אותה למשרתת. והבית האחרון הוא זה שקבע את יעודה וגורלה.
והיא, ברחה מעצמה פיתחה סוג של עור אחר שונה שאינו חדיר. היא עצמה הפסיקה לראות את עצמה פנימה. מעולם לא נתנה אמון בני אדם. בחירת המקצוע עבורה היה הדבר היחיד שהיא יכולה לתת, את גופה. היא גם חשבה שזה סוג של שליטה, היא בוחרת את הלקוחות, קובעת זמן ואפילו תפסיק לעבוד כשתרצה.
לילה אחד גור כלבים בוחר בה. הנערה והכלב, שתי נפשות עזובות שהושארו מאחור. פתאום מישהו רוצה בה מישהו שיהיה לדאוג לו שיהיה לו איכפת ממנה.
והכלב מלמד אותה ״איך יצור כל כך קטן יכול להיות שמח גם כשאין לו כלום״. אהבה ללטף אותו ובעיקר התענגה על כך שמישהו מחזיר לה אהבה.
הכתיבה של גלית ליפין חודרת עד כאב. היא מצליחה לעורר חמלה ועצב אצל הקורא, היו לי רגעים שבהם לא יכולתי לנשום, כעסתי על אטימות החברה, על חוסר הרגישות של הסביבה וכל המערכות. כילדה היא התכווצה בתוך עצמה ולא יכלה לשתף. לו היו טורחים להבין אותה, לשאול, להתקרב, אולי היתה נצלת, כל מה שהם עשו זה היה רק להעבירה כחפץ, כדי שיהיה שקט במערכת. והיא כל מה שרצתה הוא להרגיש שלמישהו איכפת ממנה.
תיאור הרגשות של הנערה בהווה ובעבר אמין כל כך וברור לקורא שנעשתה כאן עבודת תחקיר.
נושא הזנות אינו נושא קל, לפני שנים קראתי ספר “אדום חזק מאוד” ספר שמעביר ביקורת על ניצול הנערות. הספר “משהו משלי” מביא לקידמת הבמה את הרגשות של מי שעוסקת בתחום, את הבדידות והכאב. את הסיבות שהביאו אותה למצב זה. השיחות הפנימיות של הנערה עם עצמה מכניסות אותנו לעולמה הפנימי ובעיקר לכאב “מי ירצה לעזור לי,למה זה מגיע לי? מה עשיתי רע? חבל שנולדתי. חבל שנולדתי לאמא הזאת שלא מצאה פינה בלב שלה לאהוב אותי,שלא רצתה אותי.”
ספר כואב על חיים של השוליים, של האנשים השקופים שמחפשים מקום בעולם. הנערה מחפשת את המקום שלה ומוצאת אותו מהר בשולי החברה. כל מה שרצתה הוא להרגיש, שלמישהו איכפת ממנה.
ספר שמרגישים כאילו רכבת הרים חטפה אותך ואתה עולה ויורד ללא אוויר. קריאה שמטלטלת מעלה ומטה ובכל רגע נדמה שיקרה משהו נורא, או משהו טוב. סיום הספר שבר אותי ונתן לי תקוה.
ספר ביכורים שאינו ביכורים כלל, ספר בשל וחודר. גלית ליפין היא מעצבת ואומנית שאף ציירה את הכריכה הנפלאה.
רוצו לקרוא, חבקו את הגיבורה ותאמרו לה שיש לה מקום בעולם.
מסיימת בתפילה ותקוה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
משהו משלי, גלית ליפין
עורך ומוציא לאור: אוריאל קון
הוצאת: תשע נשמות, 2025
מכולת שמים וארץ – ג’יימס מקברייד
מכולת שמים וארץ – ג’יימס מקברייד
מזמן לא קראתי ספר שחוויות הקריאה ריגשו אותי. ספר שמעלה נושאים קשים באופן הכי צבעוני ומרגש שיכול להיות. “מכולת שמים וארץ” מתאר את חיי הקהילה שלשכונת צ’יקן היל בעיירת פוטסטאון שבפנסלבניה, בה חיים מהגרים יהודים ושחורים זה לצד זה בהרמוניה ולפעמים לא. אבל כשיש צרה הם כולם מתאחדים, ללא הבדל של גזע, דת, צבע.
הפרק הראשון של הספר הזכיר לי את סיפורי הבעל שם טוב. אלוהים תמיד מגיע, מציל ועוזר. אגדה מיסטיקה ומציאות מתערבבים יחד. הפרק הראשון נכתב בגופן שונה, לא כי הוא סיפור אגדה כמו שחשבתי, אלא כי הוא נכתב בעברית במקור, עובדה שריגשה אותי.
מכולת שמים וארץ כשמו כן הוא. יש בעיירה הזו הבדלים של שמים וארץ בין התושבים, ולא רק הבדלי אישיות, אלא הבדלי דת, ואמונת חיים.
בחלק נכבד מהספר מציג הסופר את הדמויות באור נעים אפילו הומוריסטי. לכל דמות הוא מקדיש פרק שלם שבו מעלה את התכונות הטובות והרעות של כל דמות. ואיך כל דמות משתלבת בדמות אחרת, מארג ופסיפס של אנשים. חצי ספר לא הבנתי, מה אני עושה בין כל האנשים האלו. אבל, מקברייד מצליח להעביר את אופיין ואפיונן של שפע הדמות באופן הומוריסטי ססגוני ובעיקר מסקרן, כך שגם אם לא הבנתי אותן נהנתי להיות בחברתן. שמות הדמויות מתאימים לאופיין ויוצרים הומור, כמו דודו, פייפר מנהלת מכבסה ויודעת הכל על כולם לכן היא נקראת פייפר, קיצור ניוזפייפר
הסיפור מתחיל בתעלומה,בשנת 1972 שלד ומזוזה נמצאים באתר בנייה. הסופר זונח את השלד והמזוזה ועובר לתאר את אנשי העיירה, מה שהיה 47 שנים קודם לכן. מושי, בעל אולם ריקודים. משה רבנו התגלה לו בחלומותיו בתריסרים, ומאז הכל נסב סביב הסיפרה 12. צ’ונה אשתו החריפה ובעלת חוש. ההומור מחליטה לנהל את חנות המכולת ,שמים וארץ שרכש, לא מוכנה לשמוע על מכירתה, כי אי אפשר למכור שמים וארץ. צ’ונה היא אשה מקסימה, רואה רק את הטוב ובעלת לב נדיב ורחב.
מול הזוג היהודי יש את נייט, העובד השחור של מושי ואשתו אדי, לנייט יש סוד מהעבר.
דודו הילד השחור החכם, חרש אילם שהתייתם מאמו. תושבי העיירה שחורים ולבנים מצטרפים יחד כדי להגן עליו ולא למסור אותו לרשויות.כי ילד שאינו שומע ועוד שחור נחשב עבורם כמפגר ומקומו במוסד מתאים.
ויש את ראשי העירייה המושחתים, וד”ר רוברטס הלבן המפחיד, איימת הילדים השחורים, חבר בקו קלוקס קלאן. לא צריך להסביר לאן ינשבו הרוחות בעיירה הזו, של שנות ה20-30
שחורים ויהודים שייכים לשתי קהילות שנמצאות בשולי החברה ומהוות מטרה מצד הרשויות. השחורים מפחדים ויודעים שאין מי שיגן עליהם, הלבן תמיד יהיה צודק. “זאת ארץ של חוקים אומר לו אייזיק ונייט מוסיף חוקים של לבנים.”
כמו שציינתי מחצית מהספר הסתובבתי בין ועם דמויות העיירה, חייכתי למשמע הערותיה של צ’ונה, כאבתי את סבלו וסודו של נייט, כעסתי ולא סבלתי את הרופא. באמצע הספר מתחילה העלילה לתפוס תאוצה, והמתח גובר, כל הדמויות משתלבות אחת בשנייה ועוזרות זו לזו.
הרופא מחפש אחר דודו, הוא מבין שמסתירים אותו, כשהוא מגיע למכולת קורה אירוע שמזעזע את כולם. הזעזוע והכאב מאחד את כל התושבים, והם יוצאים להגנה.
הכתיבה של מקברייד צבעונית וקולחת ,יש בה שפע של הומור גם אם החיים קשים. הדמויות אנושיות ומעוררות רגשות.
ספר שמעלה את מהות הקיום האנושי. את העמדת טוב הלב והעזרה לזולת במרכז, את החמלה, ואת כוחה של קהילה שלמה מול הרשע.
גודש הדמויות והעלילות הקטנות של כל דמות ודמות מקשות מאוד, חצי מהספר לא החלטתי אם להמשיך או לנטוש, אבל הכתיבה הסוחפת, הצבעוניות של הדמויות האנושיות, גרמו לי להמשיך, ולהרחיק אותי מהכל.
לא הצטערתי.
ממליצה.
ג’יימס מקברייד, מוכר לנו מספרו הנפלא “צבע המים” הוא בן לאב כומר שחור ואמא יהודייה, אביו נפטר לפני שנולד ואמו נשאה שוב וגידלה 12 ילדים ביד רמה ובחוכמה, כולם בעלי תארים ומשרות מכובדות.
באחרית הדבר מספר מקבריד איך נולד הספר ומסיים במשפט “הכל מסתכם בדבר אחד, אהבה, אהבת האדם ועיקרון השוויון.”
מאחלת לנו אהבת אדם ושוויון.
מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
מכולת שמים וארץ, גיימס מקברייד
מאנגלית:עידית שורר.
הוצאת: מטר, 2025
סערת רגשות, ספרו המפעים של שטפן צוויג
סערת רגשות – שטפן צוויג
סערת רגשות היא נובלה שיש בה תשוקה וסוד. נובלה שכתובה בדיוק אופייני של צוויג. צוויג מכיר את הדמויות שאותן בורא ומצליח להביא בפני הקורא את נבכי הנפש של הגיבורים באופן משכנע כל כך. הקורא מזדהה עם הדמויות ואינו שופט אותן. זה סיפור חניכה, סיפור שיש בו הקבלה בין הנפש לתיאורי הטבע באופן מושלם.
רולנד בן ה19, עלם צעיר ויפה תואר לומד בברלין. ברלין גורמת לו לשיכרון חושים, הוא זונח את לימודיו ומשקיע בהוללות.
הוא חש הקבלה בינו לבין העיר, שניהם צמחו מתוך זעיר בורגנות, שניהם הוא וברלין מלאי גבריות מתפרצת “שנינו, העיר ואני, צמחנו לפתע מתוך זעיר בורגנות פרוטסטנטית מסודרת ומגודרת, והתמסרנו חיש קל לאותה סחרחרה ואפשרויות.” ביקור פתע של אביו, אותו הוא מגדיר כהוקרת תודה ומקרה מבורך הוא עובר לעיירה קטנה ושם לומד פילולוגיה. הוא נשבה בכריזמה של הפרופסור, בהתלהבות שלו מהתיאטרון האליזבתני והולך שבי אחריו. בין רולנד והמרצה מתפתחת ידידות וקרבה עמוקה מעבר ליחסי מרצה סטודנט. הוא מוזמן לביתו, מכיר את אשתו ויחד הם סועדים.
רולנד הופך מנער בור ונהנתן לעלם המגלה עולם שלם, הופך להיות נער סקרן, מרגיש שעולמו מתרחב.
צוויג מיטיב לתאר את גילויי הידע כעולם שלם, עולם שאותו כובש הגיבור. עולם שעליו הוא מסתער בתשוקה. כמה קנאתי בגיבור, בלהט והתשוקה שלו לדעת, בצימאון להכיר את האומנות והספרות. גם המורה המבוגר מבין שתשוקת הנעורים נעלמת. “אינני יכול לעבוד על דברים גדולים, זה חלף, רק הנעורים מתכננים בחוצפה כזאת, עכשיו חסרה לי התמדה, איני יכול להתמיד בכלום, פעם היה לי כוח.”
אבל למורה יש סוד, סוד שמעיב על התנהגותו של המורה עצמו כלפי הסביבה. רולנד הצעיר מתוסכל מהתנהגות המורה.
כמו בכל ספריו צוויג מצליח לבטא ולהאיר את המאבק בין הארוס ותנטוס.
רונלד מספר את האירועים במבט רטרוספקטיבי. תלמידיו מכינים לו הפתעה ליום הולדתו השישים, ספר פילולוגי שלמעשה מהווה מעין ביוגרפיה של חיו. כעת הוא תוהה האם אלה היו באמת חיו? המבט שלו לאחור נותן לו אפשרות להבין מה היה ומה קרה “מה שהתחלתי באחר הצהריים או בערב של אותו יום נראה מגוחך וילדותי כל כך שבמשך שנים התביישתי לחשוב על כך היום אינני מתבייש עוד באותה טיפשות מגושמת נהפוך הוא עד כמה אני מבין כיום את הנער הפראי שרגשותיו סוערים שרצה לנתר אל מעבר לחוסר הביטחון של הרגש שלו.” בנוסף התבוננות לאחור מאפשרת לו הבנה על האירועים שעיצבו את חיו והביאו למעמד זה. המפגש עם הפרופסור הוביל אותו לבגרות ושינוי חשיבה.
בשפה ישירה וחכמה מצליח צוויג לתאר את אותה התקופה ואת נפשם של הגיבורים. צוויג מומחה לספר סיפורים שהם למעשה פיסות מציאות ותיאור תקופה תוך כדי הבנה פסיכולוגית של המדמויות ומהלך התנהגותם.
בסיום הסיפור חייב הקורא לחזור לעמודים הראשונים ולבדוק יחד עם רולנד האם אלה היו באמת חיו?
כמו רבים, אני חסידה של צוויג, קוראת כל מה שכתב. נושא הנובלה אומנם מעט מיושן אך הכתיבה של צוויג היא פנינה משובחת, הכניסה לנפש הגיבורים מטלטלת.
תודה להוצאת תשע נשמות שמביאה לנו ספרות משובחת, תודה להראל קין שבכל תרגום הוא מצליח להעביר את תחושת התקופה ואת הדיוק של צוויג.
ממליצה בחום.
מתפללת לשובם במהרה ובשלום של כל החטופים והחיילים.
סערת רגשות, שטפן צוויג
מגרמנית: הראל קין
עריכה לשונית: תומר קרמן
הוצאת: תשע נשמות, 2025
סיפורו של ורנון סובוטקס 3, האחרון בטרילוגיה מאת דפנט
סיפורו של ורנון סובוטקס 3 – דפנט
מי שקרא את הסקירה שלי על “ורנון סובוטקס מס’ “2 יודע כמה חיכיתי לשלישי והאחרון בטרילוגיה. אפילו שקלתי ללמוד לקרוא בצרפתית, כי הסקרנות הרגה אותי. בינתיים הסתפקתי בדמיון שלי כדי לדעת מה עלה בגורלו של ורנון וחבורתו.
ורנון מבוגר, הוא יודע שאף אחד כבר לא תסתכל עליו ולא תתייחס אליה, אבל מריאנה, בת זוגו הנוכחית, היא אחרת היא עוד לא בת 30 ומבינה אותו היטב. הוא מתענג על נוחות שאינה חומרית, ישן בבתים נטושים, מתרחץ בחוץ אנשים מעריצים אותו. הוא גורו שאוסף סביבי הומלסים, הוא עורך מסיבות וכל העיר שומעת עליהן. במחנה שלהם אסור להתחבר לאינטרנט, כך שהם מנותקים.
בתחילת הספר הוא נוסע לפריס לטיפול שיניים, זו לו פעם ראשונה בעיר אחרי זמן רב שלא היה. הוא מגלה ש”פריז התקשחה. ורנון מבחין מייד בתוקפנות הכללית — אנשים אחוזי זעם, חשופי עצבים, כולם נכונים לחילופי מהלומות. במסדרונות המטרו אין חיוך אחד לרפואה, ואף גוף לא משדר: עיתותיי בידיי. אף אחד לא משרך רגליים, כמנהגם במחנה. זוהי עיר בוגרת — לא מדברים עם זרים, אלא אם כן זה בשביל לריב. האימאז’ים מכים בו מכל עבר, יותר מדי כרזות, יותר מדי מסרים פולשניים.”
הנסיעה היא הזדמנות עבור ורנון לעשות חשבון נפש עם עצמו.
אנחנו פוגשים שוב את אנשי החבורה הותיקים: התנשמת, אולגה, פמלה וּורנון. אחר כך ישנם הוותיקים: קיקוֹ, סילבי, אמילי, קסבייה, פטריס ואנטואן, שמבקרים לעיתים מזומנות. וטכנאיות הסאונד, שתי בחורות מבורדו שהגיעו עוד להתכנסות הראשונה והצטרפו לחבורה כדי לעבוד על הקַלטות של אלכס בְּליץ’.
שארל מי שעזר לורנון, מי שהיה מעמודי התווך של החבורה, מת והותיר אחריו ירושה עם צוואה שאלמנתו, ורו, כנראה לא רוצה לחלוק. אבל גורמת לחבורה להתחיל להתערער במהרה על ידי טינה, קנאה ונקמה.
בחלק נכבד מהעלילה חוזרת שוב דפנט על האירועים מהספרים הקודמים. היא שוב בועטת ומעבירה ביקורת נוקבת על הכל. על רכישת מוצרים מרובה, על כך שנפטרים מכל דבר, זורקים הכל. הזבל מצד אחד ומצד שני יש אגרנות. יש ביקורת על בתי הספר וההורים שמפנקים את הילדים וחושבים שהם פלא הבריאה. מעלה טענות פוליטיות שהבעיה היא בשמאל, הבעיה היא בימין, הבעיה היא פוליטית, חוסר ילודה, בעיה בכנסייה, בצרפת והנצרות, וילדות שמתאהבות במוסלמים והופכות להיות מוסלמיות. ביקורת על התשקורת, על האפסוף הלירלי שמציף את האולפנים ואת צרפת, על העדר אמונה ויושרה.
חצי מהספר היא הרגשתי סוג של דישוש חוזר על אירועי העבר, המשכתי לקרוא, כי ידעתי שדפנט תפתיע, היא הרי חייבת. ואכן בחלק האחרון הספר קצת אפל וכואב ומכאיב. הכתיבה שלה חדה ושנונה. היא אינה מוותרת ואינה עושה הנחות לשום דבר. היא רואה הכל ומנסה להתריע ולהזהיר את החברה הצרפתית לפני שיהיה מאוחר. לדעתי כבר מאוחר.
הכתיבה של דפנט צפופה ומדויקת, אסור לא לשים לב לפרטים הקטנים שבונים את העלילה המסובכת והמורכבת הזו. בשליש האחרון הספר תופס תאוצה, דפנט שבה לזעזע את הקורא. אי אפשר להישאר רגועים כשמגיעים לחלק הזה. אי אפשר להתעלם מהמבט הציני שלה על החברה, על הביקורת ועל הכאב ואולי על ההבנה של התנהלות של חלק מהדמויות. דפנט בוחנת ובודקת את כל נקודות המבט האנושיות, צעירים מבוגרים, מוסלמים, נוצרים עשירים ועניים. אלו אנשים שאינם גיבורים, להפך הם מייצגים את החברה שאותה מבקרת דפנט.
בחלק זה ורנון אינו מרכז העלילה, הדמויות שסביבו תופסות מקום נכבד.
ועכשיו אני חייבת להיות כנה איתכם. סיום הספר אינו קל, הוא היה מזעזע עבורי, קשה והחזיר אותי לטראומות המלחמה האחרונה. לו הייתי קוראת את הספר לפני השבעה באוקטובר הייתי אומרת ואוו, גאוני, איך חשבה על זה? לצערי איני יכולה לומר זאת. לכן מי שסקרן לדעת מה עלה בגורלו של ורנון וחבורתו שיקרא וייקח בחשבון שהסיום…. למי שקשה, שיניח את החלק ויקרא במועד אחר. אני לא מצטערת שקראתי, ובכל זאת מרגישה חובה להזהיר. ואל תשאלו אותי מה הסיום, כדי שלא אקלקל למי שמעוניין.
למרות הסיום דפנט היא סופרת שנונה וחדה כתער, בעלת אומץ, יש לה כישרון להיכנס לכמה דמויות בו זמנית, לתת להן קול ובמה לומר את כל מה שאנחנו חושבים ולא מעיזים, ובכך לערער את המוסר החברתי של כולנו. יש בה ביקורת שמפנה אצבע מזהירה אל העתיד.
היא אחת הסופרות המועדפות עלי ואין ספק שכל ספר שלה שיתורגם אקרא.
מסיימת בתפילה זועקת לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
סיפורו של ורנון סובוטקס, ספר שלישי, דפנט
מצרפתית: רמה איילון.
עוררך התרגום: אמיר צוקרמן
עורכת הסדרה: ארנית כהן-ברק
הוצאת: מודן
אף אחד עוד לא מת מבטלה, ענת ברונר
אף אחד עוד לא מת מבטלה – ענת ברונר
אני שמחה לקרוא יצירות של סופרים חדשים. שמחה לשמוע קולות רעננים אצלנו. מאושרת שיש כותבים צעירים ובעיקר שקוראים. את הסיפור הקצר “אף אחד עוד לא מת מבטלה” של ענת ברונר מסידרת קולות של הוצאת ליאת לב רן בעברית. קראתי בשקיקה וכל דף שהפכתי הפך לי את הבטן וצבט לי את הלב. הסיפור כתוב בהווה חוזר לעבר ומרחיק לעבר רחוק יותר.
שם הסיפור ” אף אחד עוד לא מת מבטלה” הוא אירוני לתוכן הסיפור. כותרת שכזו היא למעשה סיסמה, קלישאה שאומרים למישהו שבחר קצת להתבטל ולנוח מעומס העבודה, החיים. בסיפור האירוניה נוצרת כאשר שם הספר הופך למציאות.
זמני הסיפור מתערביים יחד, מה שמעיד על כך שהגיבורה עדיין חיה את אירועי העבר במשפחתה, או נכון יותר את כאבי העבר של משפחתה.
זה הסיפור על כאב אישי, על יסורי גדילה במשפחה שבה אב המשפחה אינו מתפקד, וכל מעשיו גורמים לסבל לבני המשפחה.
הסיפור נפתח בנפילת השלט שעליו כתוב המשפט “אף אחד עוד לא מת מבטלה” הגיבורה יוצאת למסע פנימי שלה בנסיון לאסוף את השברים לכדי יחידה שלמה.
בכתיבה מיוחדת, שברירית ושבירה מעלה הגיבורה שברים של זיכרונות נפשיים שפצעו בה, שברים וכאב על מה שיכלה להיות. היום בהווה המתמשך שלה היא בוחנת את האירועים ומגלה הסברים פסיכולוגים לכל מה שאירע.”בנסיון להבין את מה שאי אפשר, אני שבה ומונה ראיות.” וכך פיסה אחר פיסה בשורות שבורות וכואבות היא מנסה להבין.
זה סיפור עם קול שונה, ייחודי בעל צירופי מילים שדוקרים ומכאיבים. סיפור שכתוב בשורות שבורות בדיוק כמו השלט בכריכה שלו.
ממליצה לקרוא.
ענת ברונר אני מחכה לעוד מכתיבתך. ומקוה שהסיפור הוא חלק מספר.
את הסיפור ניתן לרכוש באתר עברית ולקרוא אותו דיגיטלי.
מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
אף אחד עוד לא מת מבטלה, ענת ברונר
סדרת קולות ב״יצירה עברית״ מו״לית ועורכת ליאת לב רן
חתולות, סיפור קצר מאת רחל היימן
חתולות- רחל היימן
“חתולות”, סיפורה של רחל היימן הפנט אותי, לא יכולתי להניח אותו והרגשתי את זנב החתולות מתחכך ברגלי.
באתר עברית יש מדור סיפורים קצרים לקריאה. לא תמיד אני אוהבת לקרוא סיפורים קצרים, ודווקא בימים אלו הם מתאימים לריכוז שלי. את הכתיבה של רחל היימן אני אוהבת מספרה “חזרה” ובשנה האחרונה ממעקב אחריה בפייסבוק. מידי פעם היא מעלה הגיגים חכמים שכתובים כסיפור מרתק.
אמי לכל חתול קראה, חתולה, כנראה אצלם בירושלים היו רק נקבות של חתול.
“חתולות” הוא סיפור על מוות, צוואה והחיים שביניהם. את הסיפור מספרת קטיה בגוף ראשון, קטיה היא מוגבלת בתיפקוד גבוה. היא יודעת שחושבים שהיא “מעוכבת התפתחות”. הסיפור שלה כתוב כמו שהיא מדברת ומנקודת המבט שלה, לפעמים היא מערבבת בין מה שהיא רוצה לספר למה שאחרים אמרו לה לספר, “נגה אמרה לי תתחילי בהתחלה”.
אמה של קטיה נפטרה כשהיא היתה צעירה, כיום אחיה יונתן משגיח עליה, עכשיו הסבתא בעלת רכוש ואדמות רבות נפטרה והם כולם מתכנסים אצל עורך הדין לקרוא את הצוואה.
ברור שהצוואה לא מוצאת חן בעיני שאר המשפחה, כמו תמיד יש מריבות סביב ההחלטה של הנפטר ושדים יוצאים מהארונות והמגירות. עוד לא נפגשתי בצוואה שמקובלת על כולם.
כדי שתסקרנו ותרוצו לקרוא את הסיפור המשובח הזה, לא אגלה לכם מה נכתב בצוואה ואיך הסבתא מחלקת את רכושה הרב.
הצוואה של הסבתא מוזרה לבני המשפחה, אך מאוד ברורה לנכדה, קטיה. כי היא היחידה שהבינה את סבתה ואת אהבותיה והעדפותיה של סבתה. הסבתא מצטיירת כדמות דומיננטית שמחליטה ומבצעת וכל אחד צריך לעשות כדבריה. כך בחייה וכך במותה.
הסיפור הקצר הזה טילטל אותי, אהבתי את קטיה והחשיבה התמימה מצד אחד והבוגרת מצד שני שלה. אהבתי את הכתיבה המדויקת של רחל היימן. זה סיפור עצוב, כואב ועדיין ומאוד מאוד אנושי.
סיפור שמלמד על יחסי משפחה, על ערכים לכסף על חמלה ונתינה.
ממליצה מאוד מאוד.
את הסיפור ניתן לרכוש באתר עברית, כך שהקריאה בו היא דיגיטלית.
אני מקוה שיצטרף לעוד סיפורים של רחל.
הערה, חבל שלא מצויין עורך.ת ומי עיצב את העטיפה המדהימה.
מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
חתולות, רחל היימן
הוצאת: יצירה עברית, אתר עברית, 2025
עד שתחזור אליי – אילה דקל
עד שתחזור אליי – אילה דקל
עד שתחזור אלי הוא ספר חשוב לקריאה.
את הספר הזה לא רציתי כל כך לקרוא, אמרתי לעצמי אני קוראת על המלחמה בכל מקום, יש לי מספיק ממנה. ואז קיבלתי החלטה שאני חייבת לקרוא אותו, רק כדי לדעת ולהבין מה עבר על אנשי המילואים, מה עבר על החיילים, מה עובר על האשה שנשארת בבית, מה עבר על הילדים שאבא שלהם הוא חייל והם לא יודעים היכן הוא, מתי יראו אותו, מתי יפגשו אותו מתי, יחזור להיות להם אבא בבית.
זה תפקיד הספרות, להביא את המציאות של האחר אל האחר, אל מי שאינו חווה את האירועים. או להזכיר שיש חיים מורכבים אצל זוגות רבים בתקופה שכזה. הספרות מקרבת אותנו אל הדמויות האמיתיות שמחוץ לעלילה הספרותית.
את איילה דקל אני מכירה מספרה הראשון “הביתה הלוך חזור” וממעקב שלי אחריה בפייסבוק. היא שיתפה על המלחמה ועל הסבבים שבעלה יוצא מעזה ונכנס לעזה. כמה היא חרדה לו ואיך היא מנסה לתפקד ולשמור שלמות של הבית והמשפחה שהייתה ועד כמה זה קשה.
הספר כל כך אמיתי ואנושי. הוא מסופר בשני קולות, קולו של גיא וקולה של רחלי. הבחירה בהשמעת שני הקולות היא הנכונה ביותר, בחירה שגורמת לאמינות הקריאה ולהבנת הנפש של שתי הדמויות בתוך המערכה. כל פרק שבו מספרת רחלי פותח בציטוט של אשת מילואימניק, שאותם אספה אילה דקל מקבוצות הפייסבוק של נשות מילואים ואנשי קבע, ושיבצה אותם בעלילת הספר. הציטוטים המיוחדים ולפעמים קורעי הלב מתארים מצב כלל אנושי של כל נשות החברה בתקופה זו.
הסיפור הוא של גיא ורחלי, זוג נשוי עם שני ילדים, אבל זה הסיפור של זוגות רבים בשנתיים האחרונות. גיא יצא בשבעה באוקטובר למלחמה להגן על הבית, רחלי נשארה בבית, כלפי חוץ היא מנסה לתפקד עם הילדים, עם הלימודים שלהם, עם שיגרת יומם, אבל בפנים היא מלאת חרדות, תפילות, הבטחות והיאחזות באמונה שאינה קימת בה. במהלך היומיום היא מנסה ליפות בפני הילדים את המצב, לומדת לשקר להם. מתרגלת לכך שהקציצות של אבא טעימות יותר, עד שבהמשך הם מפסיקים לשאול מתי הוא חוזר, העדרותו נהפכת לעובדה.
גם היא התרגלה להתנהלות העכשווית, התנהלות שבה היא ממלאת את כל התפקידים, גם אלו של בעלה ובעיקר התפקיד של להראות חוסן. וכשהוא מגיע לחופשה קצרה הוא לא שלה, הוא קצת של הילדים, מעט שלה והרבה לחיילים שלו שנפצעו.
וגיא? כל כולו במלחמה, בניסיון לעזור לחייליו, זה התפקיד שאליו התכונן ועליו לבצעו הכי טוב שאפשר. בגלל החוויות שהיו לו בעזה הוא למד להתנתק רגשית.
“עזה היא פלנטה אחרת. היה קשה להתרגל אליה בהתחלה, אבל עכשיו אני לא יודע איך לחזור לפלנטה הקודמת. אם בכלל אפשר.”
כשהוא מגיע לחופשות הוא לא מבין איך גדלו והתבגרו, ולא יודע איך עליו להחזיר עצמו לשיגרה שלהם שבעבר היה נוכח בה.
עד שתחזור אלי הוא ספר עוצמתי. יש בו דילמות אנושיות ששיכות רק לימי מלחמה. ולצערי מדינתנו ידעה הרבה מלחמות.
איך מרגיש אבא שרואה שהחיים של ילדיו ממשיכים בלעדיו, איך זה להרגיש שהילדים התבגרו מהר,איך מרגיש בעל שנמצא עם חבר במילואים יותר זמן מאשר עם אשתו. מה עושים מול החרדות של הילדים. מה עונים להם על הפחד שלהם שאביהם יהרג?
סיימתי את הספר בדמעות חשבתי על כולנו, כל אחד בבית שלו המשפחה שלו כל אחד באופן הפרטי נפגע מהמלחמה, מהחיים הקשים כאן. נזכרתי שהבת שלי, רופאה בצבא, סיפרה שישבה עם החיילים שלה והם השוו מי היה ביותר מלחמות ומי זוכר יותר ואיך היה במלחמת המפרץ, חרבות ברזל, אינתיפאדה ראשונה, שנייה, אוטובוסים מתפוצצים ועוד.
כל הציטוטים המופיעים בראשית הפרקים טילטלו אותי. היו כמה שעדיין מהדהדים בי, כמו :
“ולפעמים, כשהפחד משתלט עליי, אני לרגע קטן שוקלת לא לכבס איזה בגד שהשאיר מאחור. כדי שאם יקרה משהו, יישאר פה משהו עם הריח שלו.”
“אני מקשיבה לו ומבינה שכנראה לעולם לא אבין. בכל פעם שאני חושבת שאני יודעת מה הוא עבר מתעורר עוד איזה סיפור, עוד אירוע מטלטל שהתרחש שם. איך אפשר להישאר שפוי אחרי מה שהוא עבר שם? איך הוא יצליח לחזור לחיים נורמליים? באמת אין לי מושג. הסיפורים שלנו התפצלו מהותית מאז תחילת המלחמה.”
הסיום מנסה לתת תקוה ואחריות.
“אני לא יכול למות. אני צריך ללמוד מחדש איך לחיות.”
תודה לך אילה דקל שהבאת לנו את הקולות החשובים של חיינו ואת המציאות שלנו בכמעט שנתיים האחרונות.
ספר חובה וחשוב.
מסיימת בתפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
עד שתחזור אלי, אילה דקל
עורכת הספר: אורנה לנדאו
תאריך: התחנה, 2025