הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 41
חדשות רעות – אדוארד סנט אובין
אדוארד סנט אובין מצליח לשרטט דמות של גיבור המכור לא רק לסם, אלא גם לכאב של עצמו.
הקריאה בספר ״ אין דבר״ של אדוארד סנט אובין השאירה בי חלל של סקרנות. רציתי לדעת מה יקרה לגיבור לאחר אותו קיץ. הצצה קטנה בביוגרפיה נתנה לי מידע, אבל לא סיפקה את ייצר המציצנות.
בספר ״ חדשות רעות ״ אנחנו פוגשים בפטריק כשהוא בן עשרים ושתיים. הוא מקבל הודעה ״לצערי יש לי חדשות איומות במיוחד בשבילך. אבא שלך מת שלשום בלילה.״ את ההודעה הוא מקבל בדיוק ברגע שבו הניח את מזרק הסם.
כאשר מודיעים לבן על מות אביו סביר להניח, שאלה הן חדשות רעות ואף איומות. עבור פטריק אלו הן חדשות רעות או אולי טובות. טובות, כי הוא משתחרר מדמות האב שהוא נושא בתוכו, דמות איומה בלשון המעטה. הידיעה גרמה לו לחשוב כיצד הוא אוזר את כל האומץ שלו כדי לא לרקוד ברחובות. אך החדשות על המוות יכולות להיות גם רעות עבורו, כיון שמערכת היחסים שלא נפתרה בעודם בחיים לא תיפתר לעולם. הוא יישאר עם צלקת וכאב לשארית חייו.
לכן, לאחר הבשורה על מות אביו הוא יוצא למסע בניו יורק. התחנות הרבות המעבר בין מועדונים, בין סוחרי הסמים, המסעדות היוקרתיות שבהם ביקר. היה מסע לא קל לי כקוראת, וודאי גם לא לגיבור עצמו.
מסע השוטטות בן היומיים הוא מסע הזוי טבול בסמים. מסע שבו הוא מחפש את זהותו מחדש, לפעמים הוא רואה במוחו רעיונות לסרטים. במסע החיצוני והפנימי יש מעברים לעבר, זיכרונות מימיו כילד הנתון למרותו של אביו המפלצתי. בספר “חדשות רעות” הוא מנסה להתמודד מול אביו בדמות גופה, אך ללא הצלחה. מה שגורם לו למצוא נחמה בסמים הקשים שהוא נוטל.
הקריאה אינה קלה שכן הקורא נחשף למחשבות ההרסניות של פטריק לניסיונותיו לברוח מאותו קיץ נוראי שחווה בגיל חמש. הבריחה מעצמו ובעיקר מאביו.
“באיזה מכשיר יוכל להשתמש כדי להוציא את עצמו לחופשי? בוז? תוקפנות? שנאה? כולם היו מזוהמים בהשפעה של אביו, אותו הדבר עצמו שממנו היה צריך להשתחרר.”
ספר שונה. שיטוט חיצוני ופנימי של הגיבור. טיול בתוך נבכי נפשו המיוסרת וההרסנית כאשר הנוף החיצוני הוא תפאורה לפנימיות שלו. זהו טיול של גיבור שמנסה להסביר לעצמו מדוע הסמים הם מפלט עבורי. יש בספר סצנות תיאוריות של מכור המחפש אחר מנת הסם.
קראתי את הספר פעמיים. בפעם הראשונה חיפשתי עלילה, אולי קצת תיאורים ומחשבות על אותו קיץ נוראי של הספר הקודם. אבל לא מצאתי את מה שרציתי.
הקריאה השנייה היתה קריאת התבוננות פנימה אל הגיבור. ניסיון להבין את חייו וההרס העצמי שלו. יכולתי להבחין בהומור השחור והדק. כמו סצנת זיהוי הגופה. התעכבתי על הכתיבה החדה והכנה של אדוארד סנט אובין, לא קל לסופר להגיש לקורא את נפשו המיוסרת ולחשוף את הביוגרפיה הקשה של חיו. אדוארד סנט אובין עושה זאת ביכולת כתיבה מרתקת.
חדשות רעות, אדוארד סנט אובין
מאנגלית, דבי אילון
ספרית הפועלים, 2020
נועה גוטר שגיא – וספרה “דברים נעלמים” התארחו אצלי בסלון
הבוקר מעל ל-40 נשים ונועה אחת נעימה ומקסימה התקבצו במסך הזום למפגש מרתק.
הבטחתי לעצמי שהמפגש הראשון עם סופר לשנת תשפ”א יהיה עם נועה גוטר שגיא שכתבה את “דברים נעלמים” המופלא והרגיש.
לצערי הקורונה אינה מאפשרת מפגשים רבי משתתפים.
למרות הזום וקוביות המסך שמחנו לפגוש אותה. לנועה זה מפגש ראשון עם קהילת קוראים. התרגשנו בשבילה. ונועה? אישיות עדינה ומרתקת ביותר. בדיבור נעים ובוטח הובילה את השיחה בנועם וברגישות.
נועה לא העלימה פרטים מתהליך הכתיבה שעברה בכתיבת הספר “דברים נעלמים”.
השאלה המרכזית שהועלתה מיד בתחילת המפגש והמתבקשת ביותר היא, מדוע בחורה צעירה שקוראת ידיעה בעיתון בוחרת לשמור בתודעה שלה את הידיעה ולפתח אותה לספר עלילתי.
בפתיחות ובכנות סיפרה לנו נועה על אותו יום, שבו קראה את ההודעה הקצרה, ידיעה המספרת על כך, שבחור צעיר פרץ למכונית וחטף את הנהג. היא זוכרת שרשמה לעצמה על נייר משפט ” פעם שאני אהיה גדולה, אני חייבת לכתוב על זה סיפור.”
נועה גדלה וכתבה ספר נפלא וקולח.
הפרק הראשון נכתב לפני שנים בשטף. זה הפרק הראשון בספר כפי שכתבה אותו אז. שנים הוא חיכה לה וליווה אותה בחיי היומיום. לאחר כתיבת הפרק הראשון היא לא היתה מסוגלת להמשיך ולכתוב, עד שההמשך נולד כבמכת ברק.
מה שהוביל אותה והטריד אותה הוא הרעיון של מחויבות של אדם אחד על אדם אחר והאם יש לנו השפעה על אדם אחר.
הבחירה במכונית והצמצום של המרחב הוא מתוך העיסוק האישי שלה כמטפלת, כמי שפנימיות האישית מעסיקה אותה. היה לה ברור שכולם נוסעים. כולם דחוסים בתוך מכונית אחת
על הכתיבה.
הכתיבה היתה בשטף, למרות מרווח השנים בין הפרקים. למרות שהיא מחשיבה עצמה כטיפוס שולט היא הופתעה מכך שהכתיבה היתה ללא שליטה ומשוחררת. כסופרת המחליטה מה שיהיה, הופתעה מאיבוד השליטה על הדמויות והאירועים במהלך הכתיבה. מה שגרם לה להנאה.
היא מעדיפה לכתוב לבד עם עצמה. נחל אלכסנדר היה עבורה “אכסנייה” לכתיבה.
בנתה פרופיל פסיכולוגי על כל אחת מהדמויות, רשמה את כל הפרטים. הרוב לא הגיע לספר, אבל היא הכירה אותם לעומק.
לנועה חוש הומור, סיפרה בכנות על חוויותיה מהכתיבה, העריכה. הדמויות שנכנסו אל תוך ליבה ולא הירפו.
הוסיפה וגילתה לנו מדוע בחרה את נקודות המבט של הדמויות. מדוע אין את הקול הפנימי של קובי.
נועה יקרה, שמחנו שהגעת אלינו מעמק חפר ללא שהייה בפקקים. נגעת ברגישות רבה בכל אחת מאיתנו. הוספת לנו מידע רב על מאחורי הקלעים של הספר.
תודה לך שהענקת לנו בוקר קסום וחוויתי. בוקר בלתי נשכח, גדוש בתובנות ובעיקר בוקר של חיוך שהענקת לנו מאישיותך הקורנת והחכמה.
מחכים לספר נוסף. מקווים שתגיעי אלינו למפגש פנים מול פנים לפני הספר הנוסף.
מוזמנים לקרוא מה חשבתי על הספר דברים נעלמים
צעדים קטנים של אהבה – קתרין סנטר
“צעדים קטנים של אהבה” ספר על התמודדות, תקוה והצלחה.
זמן רב, בתקופה הנוכחית שאני מחפשת ספר ממתק לקריאה.
ממתק, זה מה שאני מחפשת, כאילו פותחת ארון, מקרר, מקפיא, מחפשת במגירה אולי יהיה שם משהו טעים עבורי.
התייאשתי.
והנה בדיוק כמו שחמותי נהגה לומר ״ אל תחפשי, זה ייפול לידיים שלך״ הגיע אלי בצעדים קטנים ובטוחים הספר הזה.
“צעדים קטנים של אהבה” הוא ספר כיפי לקריאה. למרות הקלישאות שבו הצלחתי להיות מרותקת ולהינות ממנו.
למרגרט מחכה עתיד ששנים חלמה עליו. היא עומדת להגשים את חלומותיה: להינשא לארוס שהיא מעריצה, להתחיל מקום עבודה חדש ומבטיח. אלא שאז, כמו בכל האגדות הכל מתמוטט. תאונת מטוס שבו היא וארוסה היו מעורבים משנה את חייה מקצה לקצה.
בעודה שוכבת בבית החולים היא מבינה שחייה לא ישובו להיות מה שהיו.
מעכשיו היא נאלצת להתמודד עם הכאב והצער שהחיים שהיו לה הלכו לבלי שוב. פרט להתמודדות האישית שלה עם מי שהיתה ולמה שהיא הופכת להיות, היא צריכה להתמודד עם: ארוסה, צ’יפ, דמות פלקטית ודי מעצבנת. אמא נודניקית שאינה מפסיקה לדבר והיא זו שיודעת הכל. עם אחותה קיט, שאותה לא ראתה שלוש שנים. ועכשיו עליה להתמודד לא רק עם חזרתה לחייה ,אלא גם עם סוד מעיב וקשה.יותר מכל היא צריכה להתמודד עם גופה שאינו מתפקד כמו בעבר, בלשון המעטה. כמו באגדות נכנס אל חדרה לסדר היום שלה ולשעות הטיפולים, איאן הפיזיותרפיסט. איאן טיפוס עצור וקשוח שאינו מוותר לה. אינו מגיב אליה רגשית, הוא עניני וכל תפקידו הוא להחזיר לה את יכולות גופה. ״נחזק את מה שעובד וננסה להעיר את מה שלא.״ הוא אומר לה וכך עושה.
ברור שאיאן ומרגרט יתקרבו זה אל זה בצעדים קטנים. לא המה הוא החשוב כאן אלא האיך. איך תצליח מרגרט לחדור לשריונו של האביר האמיתי שלה. מה יעלה בגורלה האישי.
הספר מעלה לא רק את התובנות הרגשיות של הגיבורה לתודעה, אלא מביא בפנינו שאלות מוסריות רבות, האם לנטוש את האהוב בשעת משבר. מה תפקיד המשפחה ברגעים קשים ואיך נרתמים לעזרה.
ספר קריא, כתוב בהומור מסוים עם כאב. ספר אסקפיסטי עם סיום מציאותי ולא סכריני.
למרות שיש בו קלישאות והיותו די צפוי וברור, הוא ניחן בכתיבה מושכת. היה לי כיף להעביר דפים במהירות לא לחשוב יותר מדי ולקבל מנה גדולה של סוכר.
צעדים קטנים של אהבה, קתרין סנטר
מאנגלית דנה טל
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2020
חיי השקר של המבוגרים- המלצה על סדרת הרצאות
המלצה על המלצה על ספר.
מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת לחלוק עם חברי את אהבותי. רוצה שיהיו שותפים לחוויה שלי.
הפעם אני רוצה להמליץ על סדרת הרצאות. ולא, זו אינה פרסומת.
את הערצתי לסופרת אלנה פרנטה אני מספרת בכל הזדמנות. קראתי את כל ספריה, על חלקם העברתי הרצאות. זו סופרת שאני מוכנה לקרוא כל מה שהיא כותבת, אפילו את רשימת המכולת שלה.
“חיי השקר של המבוגרים”, בהוצאת הספריה החדשה ספרה האחרון החזיר אותי לאהבתי, החזיר אותי לנפולי של מטה ונפולי של מעלה.
אלון אלטרס, המשורר, הסופר והמתרגם הוא האיש הכי מזוהה עם אלנה פרנטה. הוא מכיר ויודע כל אות וכל פסיק בספריה.
כשאלון מגיע לארץ אני משתדלת לשמוע את ההרצאות שהוא מעביר.
לפני כחודש שמעתי סדרת הרצאות מקוונות “על חיי השקר של המבוגרים” שאותן העביר אלון.
בהרצאות אלון דן בחברויות הנשיות שבספר, במבוגרים ועולמם, בעולם הנשי של אלנה פרנטה ,בצמיד כסמל וקללה, במשמעות הדיאלקט של נפולי מול האיטלקית. ובעיקר הוא מדבר על מקורות ההשראה הספרותיים של אלנה פרנטה.
הידע הספרותי שלו עצום, הוא בקיא בספרות. ההרצאות מענינות ומרתקות. מוסיפות ידע ומרחיבות את הלב. אני חיכיתי משבוע לשבוע על מנת להקשיב להן.
בסיום הסדרה השתתפנו בזום פעיל עם אלון. אלון שוחח איתנו כמעט על הכל והאווירה היתה כאילו אנחנו בסלון ביתו שבטוסקנה.
כל מי שאוהב את ספריה של אלנה פרנטה, לכל מי שרוצה לדעת מה מסתתר בין השורות של הספרים ולהבין את הכתיבה המיוחדת שלה מוזמן להצטרף להרצאות.
מידע על ההרצאות ניתן למצוא .כאן ושוב, זו אינה פרסומת
מוזמנים לקרוא מה חשבתי על הספר “חיי השקר של המבוגרים”
אין דבר – ספרו החד והמיוחד של אדוארד סנט אובין
“אין דבר” של אדוארד סנט אובין הוא ספר של ייאוש שאינו נוח כלל.
מודה לא שמעתי ואף לא ראיתי את הסידרה המדוברת פטריק מלרוז.( כמעט ואיני צופה בטלוויזיה, זו הסיבה) הספר “אין דבר” הוא הבסיס לסידרה. ספר שיש בו יסודות אוטוביוגרפים.
וידוי נוסף, סיימתי לקרוא את הספר לפני שבועיים ולא ידעתי מה דעתי עליו. כמה ימים הוא ליווה אותי במחשבות. אם ספר מלווה אותי במחשבות זה סימן עבורי, שיש בו איכות ואני מתחילה לבדוק עם עצמי מה “המשהו” שמטריד אותי.
אתחיל מהשורה התחתונה. הספר “אין דבר” הוא ספר מיוחד. יש בו את כל המרכיבים לספר טוב: דמויות מעניינות, לא תמיד במובן החיובי, כתיבה משובחת, תיאורים ציוריים לעיתים ציורים מדי. התיאורים מהווים מטונימיה לדמויות ובעיקר לתחושות של הדמויות. התיאורים לפעמים נמצאים על גבול הציור עד סוראליזים. תיאורים ציוריים אלו עומדים בסתירה לדמויות.
בספר יש ביקורת חברתית קשה על המעמדות והרצון להשתייך אליהם.
זהו סיפורו של פטריק שגדל במשפחה אריסטוקרטית בעלת יחוס. משפחה כל כך חשובה שאנשים רצו להיות בקרבתם למרות אופיו המתעלל של האב ואומללותה של האם.
דיוויד, אביו של פטריק, רצה להיות פסנתרן, אביו זלזל ביכולות שלו ובמקצוע הפסנתרן ודיויד למד רפואה. נישואיו עם אלינור השברירית והחרדתית פלסו עבורו דרך למעמד חברתי גבוה. הויתור על הנגינה הובילו אותו לדמות המפלצתית והמתוסכלת. אלינור היא בת למשפחה מיוחסת ועשירה מאוד.
בתחילת הספר אנו פוגשים בפטריק בן החמש וחצי, ילד בעל דמיון רב ושרוי בתוך עולמו הפנימי, פטריק מושפע מהסביבה שבה גדל. תיאוריו של פטריק כמתבודד ממחישים את ההבנה הפסיכולוגית שלו.
פטריק גדל לעצמו ועם עצמו, אף אחד מהוריו אינו שם לב אליו. אמו שתינית וחרדתית שמחפשת בכל רגע להימלט מהאחוזה. אביו מפלצת מהלכת המהווה איום אפילו על הנמלים שבחצר. פטריק עצמו חושש מהנשימות שלו.
בבוקר המדובר מתכוננים בני הבית לאירוח של שני זוגות חברים. חברים שכל רצונם הוא להיות בקרבתו של דיויד, האריסטוקרט המיוחס. למרות שהם יודעים על אופיו ואף מזכירים אירועי עבר של התעללות מצידו הם אינם עושים דבר. הם אפילו מחייכים.
המפגש עם החברים מהווה ביקורת חברתית על צביעות החברה, על אוזלת היד של האנשים הקרובים מול אדם מפלצת.
באותו היום עובר פטריק אירוע טראומטי שישפיע על חיו. אותו אירוע יוביל אותו להיות הבוגר האומלל שיהרוס את חיו בכל דרך אפשרית
בשפה מדויקת ואפילו סגפנית מתאר אדוארד סנט אובין את ההתרחשות באחוזה. הוא מעביר את הביקורת על החברה דרך עיניהם של כל הדמויות. כל דמות נותנת דעתה על המתרחש ובעיקר על הדמויות ודמותו של דיוויד בפרט.
אדוארד סנט אובין אינו חוסך את הביקורת שלו והלעג שלו לאותם חברים של הוריו. חברים שמרגישים מנופחים בזכות ההזמנה לאחוזת המשפחה., הוא מדייק בתיאוריו המצומצמים ומביט אל תוך האמת. הוא מביט אל תוך עיני הסביבה במבט נוקב ומאוד לא נעים. אותם חברים מנהלים שיחות על מה נכון ומה מוסרי, בעוד שהם נמנעים מלפעול בעצמם מול חוסר המוסר.
תרגום הספר הוא “אין דבר” בעוד שמילולית הפירוש הוא “לא חשוב”. נדמה שהשם הוא אירוניה ולעג, כי כל האירועים שעברו על פטריק חשובים מאוד בעיצוב אישיותו ואופיו, או נכון יותר אירועים שהובילו אותו לאיש האומלל שצמח מהם.
ספר שאינו קל, הנושאים שעולים ממנו מהדהדים רבות לאחר הקריאה. כשנושא אחד משמעותי העולה מהקריאה והוא, לאיזה אדם תצמח מתוך האומללות, לאומלל או לאדם חזק. האם האירועים משפיעים עליך לרעה או מחשלים אותך?
אין דבר, אדוארד סנט אובין
ספר ראשון בסדרת פטריק מלרוז
מאנגלית, דבי אילון
ספרית הפועלים 2020
חיים בעיר -ארז עמיר
סקרנות ופליאה הם שהובילו אותי לקריאה בספר.
סקרנות על חיות בעיר. מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני אוהבת את החיים בעיר.הכוונה לעיר תל אביב בראש ופריס לאחריה. אני אוהבת עיר, עיר תוססת שחיה ונושמת. אוהבת את הבתים והמגדלים. את האספלט הרותח והמהביל ואפילו את צפירות המכוניות.
פליאה על כך שנער כיום בן 17
כתב ספר סיפורים על החיות בעירו,ירושלים, ומחוצה לה.
כשהספר הגיע אלי אמרתי לעצמי, אציץ בספר, אקרא סיפור אחד ו… קראתי אחד, עברתי לשני, לשלישי ולא הצלחתי לעצור.
מה יש בספר ״חיים בעיר״ שריתק אותי?
מאחורי התמונות הצבעוניות המרהיבות ביופן של החיות ישנם סיפורים מרתקים, רובם משעשעים ומלאי הומור.
בשפה ברורה מאוד ורגשית עם תיאורים אישיים רגשיים מתאר ארז עמיר את אהבתו לחיות.
הסיפורים כתובים בהומור, מתוך מכלול הסיפורים מבינים שחוש ההומור הוא חלק בלתי נפרד מארז.
מגיל קטן התעניין ארז בחיות. אהב להביט בנמלים,קשר איתן קשר חברי עד שכיסו את גופו ועקצו אותו. והוא? הרגיש כאילו בגדו בו. ובסיפור אחר הוא מתאר כיצד הן הצילו אותו.
בסיפור הומוריסטי אחד הוא מתאר כיצד יצא בפעם הראשונה ליער בקרבת ביתו. מצא קופסה ובה שאריות עוגיות חשיש. הוא לא ידע שהן כאלו. אבל לאחר שאכל והאכיל את הקיפוד שטייל לידו,שניהם הלכו ונפלו, הקיפוד אפילו הלך לאחור,״מייקל ג׳קסון בית הקברות של הר הרצל״. השיחה שלו עם הקיפוד גרמה לי לצחוק בקול.
מעקב אחר החיות והצילום שלהן הוא בדמו של ארז. הוא אינו מוותר לעצמו על מנת לפגוש בחיות. מתעורר מוקדם,נוסע, מוותר על שעות שינה. הוא כמו דוקטור דוליטל מבין את החיות ,מכיר אותן ומדבר אליהן.
בחלק מהסיפורים הוא מדבר על החיות כאילו היו בני אדם,או חברים קרובים. לפעמים טעיתי וחשבתי שהסיפור הוא על חברה,כמו בסיפור ״שקיות״. סיפור נפלא.
כל כולו מתרגש לקראת מפגש עם החיות. ״כשהעיט יתקרב לאגם,הלב שלי יתחיל לפעום חזק ואני אדע שאין לי סיכוי לפשל איתו.״
אפילו הדימויים שלו בחיי היומים לקוחים מעולם החיות.
״ הם יוצאים בשיירה כמו נמלים״
מה שמוכיח עד כמה החיות הן בדמו ובנימי נפשו.
לא רק על החיות בעיר או מחוצה לה הוא כותב בסיפוריו. הוא מתאר את האנשים סביבו,את חבריו, הוריו, בני משפחתו, את האנשים שהוא פוגש בגנים. הוא מכיר אותם ואת עברם.
במהלך שיטוטיו הוא נפגש עם אנשים ואנו למדים עד כמה הוא רגיש לאנשים שהוא פוגש וגם לחיות.
רואה אותם במבט של פסיכולוג והבנה נפשית עמוקה.
סיפוריו על הצביה ג׳והנה מאוד שעשעו אותי.
הוא מתאר אותה בהנאה כאילו היתה אדם.
ארז משתף אותנו הקוראים באינטימיות שבצילום.כיצד הוא כורע ברך,זוחל,שוכב על הגב כדי לצלם. ״אין כמו הרגע הזה של לשבת מול איזה חיית בר,להסתכל לה בעיניים ולהרגיש כאילו רק אתה והיא בעולם.״
ארז הוא מספר סיפורים מרתק,יודע לתבל את התיאורים בהומור ובדמיון. אי אפשר לעצור את הקריאה. הסקרנות שלי כקוראת גברה מדף לדף.רציתי לדעת באיזו חיה יתקל בעמוד הבא, מי האנשים שיהיו בקרבתו ואיך יתייחס למה שיגלה. כן, גם חיכיתי לחוש ההומור המיוחד שלו,לשפה הכנה של ילד בן 15
ארז היום בן 17 חישוב מהיר ולא מסובך מגלה שאת מרבית הכתיבה שלו הוא עשה שנה שנתיים קודם לכן.מה שנחשב עדיין לגיל צעיר.
לחשוב שנער מתבגר בגיל התיכון (כשלמדו והלכו יומיום לתיכון,טרום קורונה) קם מוקדם מקדיש עצמו לצילום וגם כותב סיפורים על כל תמונה, בעיניי זה מדהים ואפילו מרגש.
אני.עירונית שכמותי,למדתי על הקרפדות המתאבדות, על צביה שהוכתמה ומתנהגת כבני אדם, על ציפור דוחל, שלא ידעתי על קיומה, על שעיר, ששר לעצמו בשקט, על צבאים, על עיט, על מיינה שאותה מכנה ״לא פראיירית״
למדתי בעיקר שמה שאוהבים עושים הכי טוב שאפשר.
עכשיו אלך לי בנחת לפארק הירקון ואנסה לחפש חיות,מיינה ודרורים אראה בוודאות.
ממליצה לכם לקרוא. הנאה מובטחת.
חיים בעיר, ארז עמיר
שניר,מוציא לאור 2020
הספר יצא בהוצאה פרטית ואינו בחנויות
ניתן לרכוש ישירות כאןחיים בעיר
ההסכמה-ונסה ספרינגורה
ההסכמה הוא ספר ממואר עם ביקורת חברתית נוקבת. גם אם עברו שנים מאז הארוע עדיין הוא על הסכמה אחת – אין הסכמה על ההסכמה שבשתיקה.
בגיל 13 מצטרפת ונסה לאמה לארוחת ערב שבו היא מתוודעת לגבריאל מצנף,סופר צרפתי, מפורסם ומוערך.
ונסה מוקסמת מאישיותה המהפנטת והכריזמטית,מכך שרבים רצו לשהות בקרבתו. אפילו אמה קיוותה, שהוא מתעניין בה עד שהופתעה כי הוא מתעניין בבתה,ונסה.
כיוון שבגיל צעיר אביה נעלם מחייה,ובהעדר דמות אב ובטיפוח הערצה לסופרים נוצרת קרקע פוריה למערכת היחסים.
לאט לאט כמו עכביש מיומן גבריאל מצנף טווה קורים על מנת להפילה ברשתו, או יותר נכון במיטתו.
הוא ממתין לה לאחר יום הלימודים, מטייל איתה ברחובות פריס, קונה לה גלידה וכותב לה מכתבי אהבה נלהבים.
ונסה מהופנטנת מהאיש והולכת שבי אחריו. שנה לאחר חיזוריו היא מגיעה למיטתו.
״ החסך באהבה הוא כמו צמא שיונק הכול,צמא של נרקומנית שלא בודקת את איכות החומר שמספקים לה אלא מזריקה את מנת הקטל מתוך ביטחון שהיא מיטיבה עם עצמה. בהכרת טובה ובסיפוק עלאי.״
מכתבי האהבה ממשיכים להגיע.אמה יודעת על הרומן ואינה אומרת דבר.לא רק אמה יודעת,אלא גם כל הסביבה הספרותית יודעת, שותקת, מקבלת בהבנה ובהסבר, שכזו הוא גבריאל. איש שמסתובב עם קטינות וקטינים,נוסע למזרח על מנת לממש את אהבותיו הפדופיליות.
שנה שלמה הם מתנים אהבים,ונסה אינה מתראה עם בני גילה ומחמיצה התבגרות טבעית.
לאט לאט הוא שולט בה. אינו מרשה לה להתאפר,לאכול שוקולד.
כשהיא מגלה שהוא מאבד בה עניין ויש לו נערה חדשה היא מאבדת משקל,מאבדת חשק מחייה ואף מאושפזת.עכשיו היא מתחילה לראות אותו כפי שהוא. מניפולטיבי,שקרן,מזדקן,
כשהיא מבקשת תשובות הוא תוקף אותה.
בוודוי חושפני ורגיש, מתארת ונסה את הקשר עם גבריאל מצנף. בעדינות היא בוררת את מילותיה. מחפשת את הקול הפנימי שלה,הקול היחודי שאבד אי שם בילדותה.
עכשיו,כשהיא כותבת את אותם הימים היא מבינה עד כמה היתה חלשה וחשופה,בלתי מוגנת וחסרת אומץ לעמוד מולו.
ונסה היום היא אשה מעורכת וידועה, היא בעלת הוצאת ספרים מוכרת- ז׳וליאר. למרות מיקומה היציב בחברה ולמרות בגרותה היא נושאת צלקת כואבת. הכתיבה אומנם שיחררה אותה, הקלה עליה את הסבל,אבל הכתיבה נועדה לחשוף את צביעות החברה האנטלקטואלית הצרפתית ולהוות תמרור אזהרה לאותן נערות צעירות שטרם גיבשו את מיניותן ואישיותן.
גם אם היא רצתה להיות בחברתו להרגיש מעט מאבק הכוכבים שסביבו. דמות אב שהיתה חסרה לה, פינוקים שהורעפו עליה, אותם פינוקים שלא היו לה, או תשומת לב לנשיות שמתפרצת אצלה שכל בת זקוקה לה מצד אביה בגיל הנעורים. אלו הם הסברים פסיכולוגים להתנהלותה.
השאלה הנשאלת איפה היתה הסביבה? האם, האב, החברים של המבוגרים,החברים הספרותיים?
אז זהו שהם היו בסביבה, וידעו ולא חשבו לרגע שההתנהלות אינה תקנית,להפך הם אפילו הצדיקו אותה. הם היו אפילו מורגלים לה, כי לגבריאל מצנף זה היה דפוס התהגותי קבוע.
אמה אינה מודעת לסבל או לנזק,אמה,לטענתה קיבלה את מערכת היחסים כי היא היתה בן אדם בוגר והיא זו הצריכה לשאת בתוצאות.
כן אני יודעת,יש את ״לוליטה״. יש סופרים שהתחתנו והסתובבו עם קטינות, ולצערי בימנו ואצלנו יש פרשיות שנחשפו.
גם אם הנערות מאוד רוצות ואף משתוקקות לקשר שכזה אל לנו, הסביבה לשתוק. הן נערות שהגיבוש האישי והביולוגי טרם הבשיל. אנו המבוגרים האחראים. אנו חייבים להגן עליהן.
ממליצה לקרוא את הספר הממואר העדין והכואב. לקרוא כדי להבין את הנפש הרגישה והשברירית שהיתה טרף קל למי שהחזיק בכתר הכוח ובעיקר בחיילים שהעריצו אותו.
לקרוא,להזדעזע ולא לקבל את ההסכמה שבשתיקה.
ההסכמה,ונסה ספרינגורה
מצרפתית,רמה איילון
הוצאת תכלת,2020
בצד הלא נכון של הלילה- דפנה שן
“בצד הלא נכון של הלילה” הוא ספר שירה מרהיב ביופיו וברגישותו. ספר שבו כל מילה, כל אות, כל צילום השאירו רישומם על עורי.
בערב ראש השנה קיבלתי מתנה מחברה אהובה,נירית הלבני, בהקדשה כתבה לי : ״ קראתי והחלטתי שאת חייבת להכיר גם.”
את שיריה של דפנה אני מכירה מהפייסבוק. עכשיו הם כאן לפני מקובצים ומאוחדים בספר “בצד הלא נכון של הלילה”.
דפנה היא צלמת מוכשרת ומשוררת רגישה. או להפך. בספר היא מאחדת את שתי האומנויות. שיריה מלווים בצילומיה הנפלאים והאסתטיים, ונדמה כי השיר יוצא מהצילום או הצילום נכנס לשיר. שתי המדיות נפלאות ושלובות אחת בתוך השנייה. הספר מרהיב ביופיו, וזו אינה קלישאה. ספר ששבה את עיניי בצילומים המדויקים והנקיים. צילומי טבע יפיפיים.
השירים שבספר הם שירים אישיים, חושפניים. דפנה שן מגלה בפני הקורא את רגישותה והפגיעות שבה. הנוכחות האישית שלה מורגשת וחזקה בשירים.
מרבית השירים האישיים מתארים מצבים נפשיים אינטימיים של בני הזוג. שירים שבהם כל מי שקורא אותם יכול לתהות שהמילים נכתבו עליו, או בשבילו.
השירים רגישים המתארים מצבים יומיומיים ואישיים. החפצים בשיגרת היומיום הופכים למטונימיה לאנשים ולעצמה. כמו בשיר “על השולחן”, כוסות התה החבוקות מדומים לה ולבן זוגה, אך מילה קטנה שנאמרה גורמת להתכנסות ופגיעות. המפה היא זו שמדומה להם “המפה הזעיפה קמטים, חלונות ריבועיה הוגפו והחשכנו.” (שיר שקיבלתי רשות מדפנה ללמד את בת הקונסול במומבאי הרחוקה)
שיריה חושפים מערכת יחסים זוגית ארוכה. מספרים על העבר, על הווה, על זיכרונות מהעבר.
יש אפילו שירים על המגפה, על המסכה, התפרצות המגפה,סגר ושמירת מרחק.
“עכשיו אסור לגעת בפנים וזה בזה, אבל בפנים אני כבר נגועה.”
נוגעת בעדינות בהזדקנות, “ההווה שהתחולל בי מלוא עוזו, אוזל…”
אחד השירים הנפלאים בעיני הוא “ולחושך קראה אור” מתאר את מערכת היחסים המופלאה בין בני זוג.
דפנה נולדה בקיבוץ רמת יוחנן, בשיריה היא מתארת את החיים בקיבוץ ובטבע שאותו היא אוהבת. לאחד השירים היא קראה “לינה משותפת” צמד מילים שמובן לכל מי שגדל בארץ, אך כאן היא משתמשת במטבע הלשון בשימוש שונה.
לִינָה מְשׁוּתֶּפֶת/ דפנה שן
אַבָּא שֶׁלִּי מְגַדֵּל כֶּלֶב.
אַבָּא בָּנָה מְלוּנָה לַכֶּלֶב וְרִיפֵּד בְּמִזְרָן וְתָלָה מְנוֹרָה.
כְּשֶׁהִגִּיעַ חוֹרֶף הָיָה קַר לַכֶּלֶב אָז אַבָּא הֵבִיא תַּנּוּר לְחִימּוּם.
רַעַם חָזָק הִבְהִיל אֶת הַכֶּלֶב אָז אַבָּא הִרְשָׁה לוֹ לִישֹׁון בַּסָּלוֹן.
הַכֶּלֶב הִרְגִּישׁ עָצוּב אָז אַבָּא הִשְׁכִּיבוֹ לְיַד מִיטָּתוֹ.
הַכֶּלֶב וְאַבָּא יְשֵׁנִים עַכְשָׁיו יַחַד
וּכְשֶׁהוּא בּוֹכֶה בִּשְׁנָתוֹ הוּא מַרְגִּיעַ אוֹתוֹ.
כָּמוֹנִי, אוֺתִי, בְּעַצְמִי
מְכוּרְבֶּלֶת בְּלֵילוֹת בֶּהָלָה.
הטבע עצמו מגויס לתיאוריה האישיים. היא משתמשת בו כדי לתאר את תחושותיה, לפעמים מציין את העובדה שהיא אינה כמו הטבע, אלא נעזרת בו לתאר אותה. חתולה, פרפר.
לא רק על הזוגיות היא כותבת. היא כותבת על הגעגועים, על ילדותה, על הוריה ותמונות זיכרון. געגועים לימי ילדותה, להוריה, לחום של שמיכת הפיקה שאביה עטף בה אותה בימי אזעקות.
הצילומים הנלווים הם מטאפורה לשירים ואולי לרגשות. הם חלק אינטגרלי מהמילים וכל כך מתאימים עצמם לשיר, או להפך, השיר מדבר כמו התמונה.
יש לי הרגשה שדפנה קמה בבוקר וכל רגע מחייה היא מתרגמת לשיר, מביטה אל העולם החיצוני והפנימי והמילים והמטאפורות זורמות אליה וממנה. בדיוק כמו שאני מביטה אל העולם החיצוני ומיד מתרגמת אותו לשפת הציור והצבעים.
יכולתי לשבת שעות ולהתבונן בצילומים המושלמים וכל מה שרציתי הוא לנסות להיכנס אל תוך התמונה ולהיות חלק ממנה. חלק מיופי עוצר נשימה וממילים כל כך מדויקות.
אין לי ספק שהשירים של דפנה יחלחלו לציוריי והצילומים המרהיבים שלה יהוו עבורי מקור השראה.
תודה לך נירית שדייקת אותי כל כך, תודה לך דפנה על האוצר שאיגדת בספר מרהיב ונוגע.
בצד הלא נכון של הלילה, דפנה שן
עריכה, יקיר בן משה
הפקת דפוס,פאזל הפקה ומיתוג,2020
את הספר ניתן לרכוש ישירות אצל דפנה שן.
לכשייפתחו החנויות- במילתא רחובות, סיפור פשוט ותולעת ספרים.
שירת הברבור – טל בר
ספר מתח פסיכולוגי על חייו הכפולים של המרגל דניאל או צ’ארלי. ספר שקיבל את אישור הצנזורה, ועדת שרים מיוחדת והמוסד.
איני חסידת ספרי מתח וריגול, ספרתי זאת בהזדמנויות רבות. מתח ישראלי פחות אהוב עלי, אולי, כי קל לי לקרוא על פושעים ומרגלים שלא שייכים לנו, הם שם, רחוקים.
הצפייה בסדרות הטלוויזיה “אלי כהן” ו”טהרן” פתחו לי צוהר והזדמנות לראות את הריגול שלנו מקרוב.
תוך כדי צפייה תהיתי, ניסיתי להבין, מה מניע את האנשים להסתכן, לעבור למדינת אויב ולפעול בה. איך הם מצליחים, מה הם אומרים לעצמם כשהם מתעוררים במקום שהסכנה כל הזמן מעל ראשם.
הספר ״שירת הברבור״ נתן לי הצצה לתוך נפשו וראשו של הגיבור לעולם המוסד. זה אינו ספר מתח או ריגול בתבנית הרגילה שאנו מכירים. יש בעלילה מתח ורגיל אבל, לב ליבו של הספר הוא חייו הכפולים של הגיבור. חיים של לבטים, איך להתנהג בכל צד של הגבול, מה לומר לחברים הישראלים או לחברים בצד השני.
זהו סיפור פסיכולוגי של דניאל הישראלי, או צ’ארלי שחי מעבר לגבול. שני אנשים שהם אחד.
במהלך השירות הצבאי ביחידה מובחרת מגלה דניאל את המעבר החד מסיכון החיים בשירות הצבאי לחגיגות בסופי השבוע.
המתח היומיומי כחייל ביחידה מובחרת והיכולת לעבור למצב של בילויים ושיכחת שיגרת הצבא, מובילים אותו בנחישות לנסות להתקבל למוסד. באחד המבחנים תיאר כיצד הצליח לשחק תפקיד של אדם הזקוק לעזרה בצורה משכנעת. אפיזודה המרמזת על המשך חיו. ברגע שסיים את התפקיד הצליח לעבור לתפקיד הבא.
במהלך בניית דמותו האחרת כיהלומן הוא שואל את עצמו, היכן נגמר דניאל ומתחיל צ’ארלי. או במקרים רבים חושב ״רציתי להעמיד אותו במקומו לספר לו שאני קצין במילואים.״
אלו חיים של התרגשות, חיים כפולים.
הסיפור מתחיל כאשר דניאל / צ’ארלי נמצא במהלך חקירה מתעללת בידי ערבים שנפל אצלם בשבי. מכאן העלילה נעה לאחור, לשרות הצבאי ולניסיונות הקבלה למוסד, לבניית דמותו כמרגל, לשהות בחו”ל בדמותו החדשה, נישואיו לבחירת ליבו.
כמו שציינתי הספר מביא לקידמת הבמה ולתודעת הקורא את חייו הנפשיים של המרגל, אני מניחה שהמחשבות אופייניות לכל מרגל בכל מדינה. הקונפליקט שלו מבוטא יפה על ידי חברו ״ אנחנו שומרי יערות הגשם מצד אחד ויצרני המדפסות מצד שני.״
לבטים ותהיות על חיסולי צמרת האויב, לבטים על מיהו ואיזה אדם הוא. התשובה שלו היא ״ לכל חיסול ולכל מבצע יש את אותה המטרה והמטרה היא דחיית הסוף של המדינה הזאת.״
הקריאה בספר קולחת ומרתקת. השיתוף של הגיבור במחשבותיו בחיים הכפולים מוסיפים ענין וסקרנות. יש מעט מתח בספר, ובעיקר סקרנות לדעת מה יקרה לדניאל, כיצד ישתחרר מהשבי שבו נמצא בתחילת הספר, כיצד יצליח לא לחשוף את זהותו לא בצד האויב ולא בצד הישראלי.
ספר מרתק שנקרא בשטף עד לסיום המפתיע. איני יכולה לומר שהוא הגיוני או לא הגיוני, הרי בעולם הריגול נראה לי שאין דבר הגיוני.
אם אני, שאיני מאוהבי ספרי המתח קראתי ללא הפסקה, זה אומר הכל.
או במילה אחת.
ממליצה.
שירת הברבור, טל בר
עורך, עוז וידל
ידיעות ספרים, 2020
הפיה האמיתית – כתבה מאיה גז, אייר רמי טל
המציאות שבאגדה או האגדה שבמציאות.
מאיה גז כתבה ספר נפלא על יחסי ילדות ואימהות, על אהבת האם לבתה ועל הערכת הבת לאימה.
הספר מלווה בציורים מלאי הבעה ורגשות. ציורים צבעוניים ועדינים שהם המשך ישיר לסיפור.
אלמה הקטנה ישנה ללא גרביים ובבוקר מוצאת עצמה בגרביים. למחרת היא מתעוררת מכוסה ועטופה. לשאלתה, מי כיסה אותה וגרב לה גרביים? עונה אימה, שזו וודאי פיית השמיכות ופיית הגרביים, שדואגת לילדים בלילות. לפיה יש משרד, שבו עובדים בנים ובנות פיות, כמעט ללא חופשה, ויוצאים לטפל במי שזקוק לעזרה.
אלמה אוהבת פיות ורוצה לבדוק מהו המשרד של הפיות. חקירה פרטית שלה מגלה לה את האמת. האמת שידעה בתוך תוכה. הפיה הדואגת והמסורה, זו שמכסה וגורבת גרביים, זו שמלטפת באהבה אותה בשינה היא אימה.
אלמה מתרגשת מהגילוי שהפיה היא אימה. פיה אמיתית ללא שרביט וכנפיים, אך עם לב מלא באהבה ודאגה לילדתה. אלמה מחליטה לגמול לאימה באהבה על אהבתה וכותבת לה פתק אוהב.
כל ילד חווה את הרצון לפגוש בפיה קסומה מרחפת עם שרביט שתעשה עבורו קסם. פיות באגדות עוזרות לילדים לפתח את הדמיון, לחשוב על משאלות ועל הרצון להגשימן.
הספר “הפיה האמיתית” הוא ספר קסום ומציאותי. ספר שמעמיד בפני הילד את המציאות של החלום ובעיקר את אהבת האם. האם שתמיד דואגת ותהיה שם. בדיוק א יידישע מאמע. ספר שמתאר את רגשות האם ורגשות הילד.
אני רציתי מאוד לחבק את אלמה המקסימה והרגישה. אלמה שיודעת להעריך ולהחזיר אהבה לאימה. אלמה כשמה כן היא, נשמה. ולאם רציתי לטפוח על הכתף בהערכה.
לספר מסר חשוב והוא אהבת האם לילדיה, גם אם היא אינה נמצאת בקרבתם בכל שעות היום. מסר חשוב בדור שבו האימהות עובדות שעות ארוכות ונעדרות מהבית.
באמצעות הספר ניתן לפתח דיאלוג בוגר על נוכחות האם ואהבת האם לילדיה. שיח חשוב במערכת היחסים במשפחה.
את ההשראה לסיפור קיבלה מאיה גז בעקבות מחקר שערכה ביד ושם בנושא “שינוי דפוסי האימהות בגטו ורשה”. על כך תוכלו לקרוא כאן הספר יצא לאור גם ביידיש.
הספר “הפיה האמיתית” כתוב בשפה הקרובה לילדים. אין בו עומס פרטים והוא מעביר את המסר באופן משכנע.
יופיו של הספר הוא המסר שלו והציורים הנפלאים שובי העין והלב.
הציורים של רמי טל, המאייר המוכשר והמועדף עלי, קסומים ומציאותיים, ציורים מלאי צבע ועדינות, עד שמתחשק להיכנס לתוכם ולעוף עם הפיות למשרד שלהםן. כן….. אני רוצה לעוף עם נעלי חד קרן על העננים.
מאיה גז היא חוקרת שואה וחוקרת תרבות צרפת, בוגרת הסורבון בפריז. מאיה היא מרצה, עיתונאית וסופרת. אישית אני ממליצה לשמוע את ההרצאות שלה על פריס ותרבות צרפת, שהן חוויה מרתקת.
הפיה האמיתית. כתבה: ,מאיה גז, אייר: רמי טל
הוצאת סיגליות, 2020
לגילאי 4-7 ולכל אימא
ניתן לרכוש את הספר “הפיה האמיתית” במבצע בחנות המגדלור