משם הספר ניתן יהיה להסיק שתמאם מכחול היא הגיבורה, אבל איך אישה מנוחה יכולה להיות גיבורת רומן?

מסתבר שהיא יכולה ויש הרבה סמליות במותה.

ג’וואד, בשנות השישים של חיו, פרש זה עתה לפנסיה, מגלה בוקר אחד מודעת אבל בעיתון. במועדה נמסר שתמאם מכחול שלא היתה נשואה מתה. ידיעה זו מטלטלת אותו מיד. אשתו סלמא אינה מבינה, איך אשה שלא שמעה עליה מעולם, מופיעה במודעת אבל ופורצת אל ביתם מנסה להרוס את כל מה שבנו במשך שלושים שנה.

הידיעה על מותה של תמאם גורם לג’וואד להגיע לבית הוריה ולהצטרף למסע הלוויה.

ג’וואד אינו מסתפק במסע הלוויה, אלא יוצא למסע הפרטי שלו בעקבות תמאם. הוא אורז את חפציו ועוזב את ביתו, לאשתו הוא אומר שהוא אצל חברים ויחזור בקרוב.

במותה של תמאם הוא מרגיש כאילו איבד משהו יקר ערך.  צער הגילוי של מותה מחזיר אותו לעברו כשהיה צעיר לפני שהקים בית. הוא ותמאם היו זוג, ג’וואד אהב את תמאם וחשב שהיא זו שאיתה יבנה בית, אבל לא כך התגלגלו האירועים. תמאם מנתקת איתו את הקשר, הם נפרדים וג’ווואד מתחתן עם סלמא, מקימים בית ונולדים להם שלושה ילדים שכיום הם בוגרים.

המסע לעבר הוא לא רק מסע אישי של ג’וואד ושל תמאם, זהו מסע היסטורי בארץ. ג’וואד מקוה למצוא במסעו תשובה מדוע תמאם נפרדה ממנו, מה קרה  לה מאז שנפרדו ומדוע לא נישאה ולא הקימה בית ומשפחה.

במסעו  חש ג’וואד שמותה של תמאם הביא לחיו מרירות, היציאה לגימלאות משרה עליו שיעמום, מרגיש שאפילו כל תאוות הגוף הולכות ומתאדות.

מותה של תמאם הוא סמל למות החלומות, התקוה והעתיד שאולי היה יכול להיות לו.

ג’וואד עזב את ביתו ובדרכו הוא עושה חשבון נפש לחייו. אשתו, שנותרה מאחור בביתם ואינה מבינה מה קרה לבעלה עוברת גם היא תהליך של התפכחות.

עודה בשאראת טווה עלילה עדינה שבעזרתה מכניס אותנו אל נבכי הנפש של אנשי החברה הערבית, אל מנהגיהם, הביטויים היומיומיים, המסורת ושיריה של אום כולתום.

 על רקע האהבה של ג’וואד ותמאם קיימת מורכבות היחסים בין היהודים לערבים במדינה. אי אפשר לנתק את עלילות הדמויות מהרקע הפוליטי. עודה בשאראת מעלה בפני הקורא את  מרכבות הסיכסוך באמצעות הדמוית. הוא אינו מביא או מציע פתרון, הוא מציג את הדעה דרך עיניהם של שני הצדדים, ובעיקר את כאבם של המשפחות והאנשים שעזבו במלחמת השחרור ואינם יכולים לשוב. דרך מחשבותיהם והשיחות של הדמויות הערביות והיהודיות חשתי עצב וכאב. עודה בשאראת מציג את המצב המסובך כבעיה שאינה פתירה לפחות בתקופה הקרובה.

בסיום ג’וואד חוזר לביתו לא כמו אותו ג’וואד שיצא ממנו ואומר ״ המסע לא היה לשווא. נתקלתי בהרבה אוצרות, שאפילו לא ידעתי על קיומם.”

ספר עדין שמעלה  מחשבות אישיות ומדיניות.

ממליצה.

תמאם מַכְּחוּל המנוחה, עודה בשאראת

נוסח עברי מאת המחבר

עריכה, משה רון

הוצאת עם עובד, 2022

זה סיפור על משפחה, על החיים וקצת עלינו.

משבר הקריאה המתמשך שלי הוביל אותי לקרוא את “ביי ביי גני”. ציפיות לו היו לי כלל. היתה לי תקוה שאולי הספר יוציא אותי מחוסר היכולת לקרוא.

סיפור שמתחיל בחתונה. חנה מאוהבת בשרגא הזמר של השיר ״ הפרש הבודד״ אמה מזהירה אותה מפני הנישואים וחנה מתעקשת. השיר הפרש הבודד נשאר בודד ללא שירי המשך ומרמז בכך על בדידותם של האנשים.

הזוגיות של חנה ושרגא נחשבת ליציבה למרות שהם ישנים בחדרים נפרדים, למרות שחנה אינה סובלת דברים רבים בשרגא, למרות כל זאת הם אינם יכולים לחיות האחד בלי השנייה.

חתונה נוספת באופק של המשפחה. סיגל, בתם, רווקה מבוגרת, עומדת להתחתן עם אילן “הגמד” כך מכנה אותו אביה.

המפגש בין הורי הכלה, סיגל להורי החתן, אילן גרם לי לחייך.

זהו סיפור על משפחה שיש בה הכל מהכל. שמנים, רזים, טבעונים, בוגדים להטב”ים, נמוכים, וגבוהים, כולם נדחסו בתוך עלילת הספר, או אולי עלילת החיים, כי כמעט כל אחד יכול למצוא חלקים מעצמו בספר.

אבל מעל לכל “הרגיל” של כל משפחה תמיד יש סוד, במשפחה של חנה ושרגא יש הרבה סודות. והסודות מלוות בחולשות אנושיות, אכילה רגשית, בגידה, מחשבות שאסור להגיד.

ויש בו ,צער, שמחה, אכזבה, אהבה. וגם ג’ני אחת.

לטעמי קצת יותר מידי מהכל נדחסו לתוך הספר.

 ספר חביב, הדפים נהפכו מעצמם ושעות הקריאה היו לי נעימות.

 המלצה? קשה לי לומר, אבל תודה, כן. בזכותו חזרתי לקרוא.

ביי ביי ג’ני, ריקי שולמן

הוצאת, כנרת זמורה,דביר, 2022

“קריאה של מילה אחת, די בה להפוך את חיי על פיהם.”

הספר הזה החזיר לי את חדוות הקריאה.

בתקופה האחרונה לא מצאתי עניין כמעט באף ספר, התחלתי, זנחתי, הסתכלתי על הערמה וויתרתי. הקריאה בספר “שרב ראשון” היתה כמו מפגש של אדם צמא למים בנווה מדבר.

התהפנטתי והוקסמתי,  מכתיבה ותיאורי הרגשות. נשאבתי לתוכו ולא יכולתי להמתין בין הפסקת הקריאה לקריאה.

“שרב ראשון” הוא ספר מרתק ומענג המתאר כרוניקה של התבגרות, מספר על “איך שיר נולד” או יותר נכון “התדע מניין נחלתי את שירתי.”

 בגילוי לב אישי מוביל דורי מנור את הקורא לתהליכי התבגרותו האישית, הספרותית והמינית.

דורי מנור הוא משורר, עורך, מתרגם, מסאי וחוקר ספרות. אלו חלק מהתארים שלו.

הוא מתחיל את סיפור חיו כילד בן שש שליווה את אמו לעבודתה במערכת הביטחון, שם כילד משועמם  הופקד על סידור המסמכים, כשאף אחד לא העלה על דעתו, שהוא קורא וזוכר את סודות המדינה. בנוסף לכך הוא הציע שמות קוד למבצעים צבאיים. מכאן הדרך למילה הכתובה, זו שמתרגמת את מחשבותיו וחרדותיו לשירים היתה קצרה.

בגילוי לב הוא מספר על המילים שעזרו לו ברגעי חרדה, איך נשאב למילים הגבוהות, לשפה התקנית והצחה של מורותיו, אמו, חברותיה. לאמו הוא חב את אהבת העברית. המילים השתלטו על ילדותו, על אופיו, על המציאות שלו.

“כך החלה הכתיבה, על תקוותיה ועל אשליותיה, כך החלה השירה.”

השירה שנולדה בו, האהבה בקנאות למילה, עזרה לו להתמודד עם מיניותו, עוד לפני הגילוי המיני וזהותו כהומוסקסואל. בשנות השמונים, גיל התבגרותו, תקופת האיידס הנוראית ומלאת הפחדים, לא היה קל להומוסקסואלים.  בגיל 12  הוא צפה מהופנט בקליפ של ג’ימי סאמרוויל ששינה את חיו. באותו הרגע החליט שבבוא העת הוא לא ייברח כמו ג’ימי. תיאור הרגשות של דורי מנור בצפיית הקליפ הוא אחד התיאורים היפיפיים של גילוי אישי, כמו ציור עדין עם תפאורת רקע מתאר דורי את חוויותיו בזמן הצפייה ואת החרדות שנחרטו בו. פרק שלם רגיש ואנושי הוא מקדיש למיניות שלו, כולל תהליכי ההתבגרות. באומץ לב הוא מתאר את יחסו לגוף.

כל תחנה בחייו מתוארת במנעד רגשות ובאלפי צבעים, תיאור התאהבותו בשפה הצרפתית הוא אחד המרגשים. מדאם חיימון המורה הדגולה, הכריזמטית והממגנטת   הכניסה אותו לעולם השפה והאומנות. השיר הראשון שהקריאה בשיעור הראשון הילך עליו קסם, לפתע הבין את משמעות השירה. כשקראתי את תיאורי השיעורים, התייחסותה לתלמידים למרות קפדנותה, התקנאתי בו. המורה שלי שגם נקראה מדאם היתה איומה וגרמה לי לא ללמוד צרפתית למרות אהבתי לשפה ולתרבות ולארץ.(את אהבתי היא לא הצליחה להוציא ממני). שיעורי הצרפתית חשפו אותו לספרות האמיתית. תיאורי שעורי הצרפתית והקראת השירים של מדאם חיימון בייחוד השיר “גשר מיראבו” כל כך מוחשיים וממגנטים.

דורי מספר על יחסו למשוררים הצרפתיים, בודלר, אבל מעל לכל הייתי מהופנטת ומופתעת מאהבתו לספר איוב, זו לא אהבה אלא התאהבות. הוא היה מרותק ללשון היחודית שלו. פגשתי אנשים שאהבו את ספרי בראשית, קהלת, משלי, אבל איוב? תיאור התאהבותו במילים וברעיון הספר הפנטו אותי, תאמינו לי פתחתי את ספר איוב כדי להיזכר במילים.

לא רק מסע פנימי אל נפשו ואל הדרך שלו להפוך למשורר מתאר בפנינו, הוא מתאר גם מסע  במדינות ובערים שהשפיעו עליו, תל אביב היא הראשונה, פריז, ניו יורק. מפגשים עם סופרים, אלן גינזברג וחברויות עם אברהם סוצקבר, דליה רביקוביץ.

כשדורי תיאר את קריאתו בספר איוב, כמי שמפצח את המילים כמו מי שמפצח אגוזים. ניסיתי גם אני לפצח את סוד קסמו של הספר. כל מה שאכתוב וכמה שאנסה לברר לא אצליח מול הקריאה בספר.

זהו ספר אישי הכתוב בפרוזה רגישה כמעט כמו שירה. התיאורים האישיים כתובים ברגישות כמו ציור עדין בעל עוצמה.

הכתיבה קולחת, שואבת מרתקת ומכניסה את הקורא אל נשמתו וסודותיו. דורי מנור מהפנט את הקורא בצירופי מילים מיוחדים, בחשיפת רגשותיו.

אני יכולה לכתוב עוד ועוד על הספר המופלא, על התיאורים המרגשים ועל האומץ להכניס את הקורא אל העולם הפנימי.

ממליצה בחום רב. אני קראתי את הספר הצנום והעוצמתי פעמיים.

 

שרב ראשון, כרוניקה של התבגרות, דורי מנור

עורך, אוריאל קון

הוצאת תשע נשמות, 2022

פליישמן בצרות הוא ספר בתחפושת. מאחורי העלילה הלכאורה בנאלית מסתתר ספר חכם על החיים.

טובי פליישמן בן ה-41 ,רופא, חשב שחיו כרגע הם דבש. הוא התגרש מאשתו וחי חיי רווקות והוללות אין קץ,  אלא שעכשיו, בסוף יולי, כשהוא מרגיש יציב בשגרת שוטטות באפליקציות הכרויות, רייצ’ל גרושתו מביאה אליו את ילדיהם ומסתלקת. טובי קיווה שבעוד יום או יומיים היא תחזור לקחת אותם, אבל לא. רייצ’ל נעלמה ללא סימן וללא יכולת לתקשר איתה. הוא הופך לחסר סבלנות, הילדים אינם יודעים מתי אמם תחזור ואם תחזור. בתו, האנה, בגיל ההתבגרות מתעללת בנו ,סולי, מגלה סימנים של חוסר ביטחון.

ההעלמות של רייצ’ל מועילה לו, בימים האלו הוא מביט לאחור, מפרק את רגעי נישואיו, נזכר ברגעים אינטימיים וברגעי שמחה שהיו להם בראשית הנישואים. ואילו בשנים האחרונות היתה ביניהם אינטימיות בשנאה,הם רבו כל הזמן על כל דבר. מאבקי הכוח ביניהם הובילו אותו לחידלון מולה, רייצ’ל היתה תחרותית, רצתה להשיג הכל, כיוון שהרוויחה פי 15 ממשכורת הרופא שלו היא יכלה לרכוש  דירה נובורישית, אוטו מפואר ובעיקר  החלטות ובחירות. עכשיו הוא מרגיש שהיא חייבת לו על שזלזלה בו, התעלמה ממנו, היא חייבת לו על שרעד בצילה כל השנים, על האומללות שלו, על שנאלץ לריב איתה עד חורמה.

ימי החופשה כשהילדים ננטשו אצלו הם ימים של חשבון נפש עבורו, טובי נזכר בימיו כסטודנט צעיר בישראל ימים שבהם הוא סת’ ואליזבת היו חברים קרובים וחלקו את חוויות הנעורים שלהם.

טובי נזכר בימי ההכרות הראשונים שלו עם אשתו והרצון להקים משפחה, תוך כדי זיכרונות הוא מבין את מצבה של אשתו.

עד כאן ממה שניתן להבין הוא שיש לנו ספר עם  עלילה בנאלית של זוגיות שהתפרקה וניסיון להבין מה היה בה טוב ולמה נהרס הטוב.

זהו שעל פניו נראה הספר כזה, אך לא.

הקורא קורא על מצבים בנאלים ומאבקי כוח שקיימים בכל זוגיות, אלא שבספר “פליישמן בצרות” ההפתעה היא התובנות שנמסרות לקורא, תובנות רגילות על נישואים, על החיים אך יש בהן הומור, מה שיוצר תחושת של הארה אצל הקורא. למשל משפט שאומרת אליזבת ” אני אמא במשרה מלאה, עיסוק זמני ללא אפשרות קידום.”

אבל לא רק בתובנות ובדרך המסירה שלהן לקורא ניכר יופיו של הספר אלא בדרך הסיפורית.

בתחילת הקריאה נדמה שהסיפור מועבר לקורא דרך עיניו של טובי, אבל לאחר כמה עמודים 25 בערך מתברר שאת סיפורו של טובי כמספר יודע כל מספרת אליזבת חברתו מהשנים שבהן למדו בישראל. והמספר יודע כל הופך להיות מספר עד. יש סמליות במספרת העד של הרומן, היא עדה לשינויים הטכנולוגים בעולם ולשינויים הפמיניסטים שבו.

גיבורה אישה המביאה  סיפור דרך עיניו של מספר גבר היא התחכמות נפלאה בעיני. לקראת סיום הרומן אליזבת מסבירה מדוע היא  סיפרה כך את סיפורה שלה. ״דבר אחד ידעתי בוודאות. שזאת הדרך היחידה לגרום לאנשים להקשיב לאשה-לספר את סיפורה באמצעות גבר, אם תפלשי אל גבר כמו סוס טרויאני אנשים יתעננו בך.” וכך דרך סיפורו של טובי היא מספרת את סיפורה. לא רק את סיפורה הפרטי, אלא  את סיפורן של הנשים בתקופה זו שבה אנו חיים. ויש בספר תובנות חברתיות. הנשים הן דור שני של פמיניזם, התקדמו, אבל מתברר שגם אם הן משתכרות יותר עדיין עליהן להלך על קצות אצבעות ולא לפגוע באיזה גבר שרירי. איך החיים היו אינסופ אפשרויות והפכו פתאום לאינסופ מחויבויות. ובעיקר שהעולם מקטין נשים מהרגע שהן מפסיקות להיות לו זמינות מבחינה מינית.

המספרת משמשת בתפקיד עֵד ובעיקר בתפקיד פסיכולוגית של הדמויות. מודה, אני אוהבת ספרים שהם ספרי מסע פסיכולוגים. טובי עובר תהליך של מסע והבנה, גם שאר הדמויות  עוברות מסע. הקורא חש בחמלה כלפי כל הדמויות, אפילו כלפי רייצ’ל.

שני דברים הפריעו לי ברומן, אך לא פגמו בהנאת הקריאה. לטעמי ניתן להדק מעט את העלילה.  הסיום לטעמי פילוסופי  עם מחשבות של הדמויות ותובנות על החיים, חלקן מיותרות, הקורא אינטליגנטי להבינם. שורת הסיום? אני הייתי בוחרת אחרת, אבל הסופרת היא האלוהים והאמא של הדמויות וזה מה שבחרה עבורן. כשקראתי אותה, את שורת הסיום, חייכתי והיא עשתה לי נעים בבטן.

פליישמן בצרות הוא ספר שיש בו צרות אישיות שכל אחד יכול להזדהות איתן וגם צרות אוניברסליות, וצרות חברתיות.

ספר  קולח עם כתיבה מיוחדת והומוריסטית.

פליישמן בצרות, טאפי ברודסר-אקנר

מאנגלית, טל ארצי

הוצאת תכלת, 2022

התעלומה הכי גדולה של אנשים היא הילדים שלהם.

רילוקיישן הוא ספר קריא עם דמויות מציאותיות שכל אחד מהקוראים מכיר מסביבתו.

לילך ומיכאל עקרו לארה”ב, היום קוראים לזה רילוקיישן. פעם אמרו ירידה. את שמה של לילך קשה לאמריקאים להגות והם קוראים לה לִילה, ומיכאל נקרא בפיהם מִיכָּאֵל. לבנם הם בחרו בשם אוניברסלי, אדם.

שניהם יודעם שאחרי גיל שש ימתח קו ביניהם, הם יהיו ישראלים שמדברים אנגלית ואדם יהיה אמריקאי שמדבר עברית.

הספר נפתח בפיגוע בבית הכנסת, אותו פיגוע זורע חרדה בקרב הקהילה הקטנה והשקטה שכן הוא מערער את המטרה שלשמה נשארו בארה”ב. לילך ומיכאל החליטו להישאר בארה”ב כדי לגדל את אדם במקום שאין בו מלחמות, עכשיו לילך תוהה, כי יתכן שהם טעו, אולי הגנו עליו מטירוף ישראלי, אבל הפקירו אותו לטירוף אחר.

בהמשך הם חווים אירוע נוסף שמטלטל את המשפחה. ג’מאל בן השש עשרה, חברו ללימודים של אדם, מתמוטט במסיבה שבה נכח אדם ומת. הסיבה כנראה סמים.

אדם  נחשב לילד חנון, שקט ואינו מתבלט הופך להיות מוקד הסקרנות.

מכאן לילך נכנסת לחרדות ומחול שדים. האימהות שלה עומדת בספק, היא שואלת את עצמה עד כמה היא מכירה את בנה. בשיחה עם אמו של ג’מאל מגלה לה אמו של ג’מאל “אני רוצה לשאול אותך שוב, האם את מכירה את הבן שלך? כי אני נשרפת בתוך העור שלי מזה שאני לא יודעת מה קרה לבן שלי.”

רילוקיישן הוא ספר קריא, כתיבתו קולחת. הדמויות מציאותיות ואמינות, אילת גונדר גושן מצליחה להביא בפני הקורא דילמות רבות אוניברסליות, כמו אימהות, חברות בתוך המשפחה, קנאה בין מי שמצליח ומי שנשאר מאחור, ודילמות השייכות למציאות הישראלית, היחס למי שעזב את ישראל ויחסם של אלו שהיגרו למדינה. החרדות מהפיגועים בארץ.

דמותה של לילך היא דמות אמינה שמצליחה להעביר לקורא את מחשבותיה וחרדותיה, המתח שבו היא נתונה והחשש, שמא בנה אולי אשם במותו של ג’מאל מאוד חזקים ולופתים את הקורא. יש בספר מתח וסיבוך.

לטעמי ניתן היה להדק מעט את השליש הראשון של הספר, היו בו פרטים רבים שלא קידמו את העלילה.

ספר קריא שהעביר לי יופי את זמן האומיקרון.

 

רילוקיישן, איילת גונדר-גושן

הוצאת אחוזת בית, 2022

חיפשתי לי ספר שאינו מצריך התעמקות רבה. המוכרת שעליה אני סומכת המליצה. לא טעיתי, “צער ואושר” בעל השם הבנאלי ביותר והמטעה עוד יותר הוא  ספר קריא, רגיש, עם  הומור ודמות מיוחדת שריתקה אותי.

העלילה מתחילה קצת לפני הסיום. “הסוף הוא בהתחלה ושוכן הרחק מאיתנו” מרתה גיבורת הרומן אומרת “הסוף הוא עכשיו ואני לא זוכרת את ההתחלה.”

אנחנו פוגשים את מרתה, גיבורת הרומן, לאחר שפטריק, בעלה עזב אותה לאחר מסיבת יום הולדת ארבעים, שאירגן לה. מרתה  נזכרת ביום נישואים שלה עם פטריק, שבו הציגה את בעלה לאחת האורחות “פטריק הוא בערך כמו הספה בבית של ההורים.” כלומר, תמיד היה שם. והנה עכשיו הוא עזב.

את פטריק היא הכירה אצל דודתה, כשאחד מהילדיה הביא אותו להתארח בחג המולד, כי אביו של פטריק שכח לשלוח לו כרטיס טיסה. מאז פטריק תמיד היה איתם. פטריק הצעיר ממרתה מאוהב בה, מהרגע שראה אותה. הוא אינו מעז לומר לה, כי מרתה היא שנונה וחדה ומצליחה להרחיק כל אחד ממנה.

מרתה, היא טיפוס של הרס עצמי, לא תמיד היא מודעת להרס, שהיא זורעת סביבה. בגיל שבע עשרה אובחנה כחולת דיכאון ומאז היא מטופלת. במהלך חייה  עברה מרופא לרופא, מכדורים לכדורים, שכולם החליפו לה ושינו אותם. רק את האזהרה לא להיכנס להריון לא החליפו.

עכשיו, בגיל ארבעים, לאחר שננטשה, היא  חולקת את ימיה אצל הוריה, אחותה ובדירה שלה. זו הזדמנות עבורה לעשות חשבון נפש עם עצמה והסביבה הקרובה, ובעיקר היא בודקת את הזוגיות שלה עם פטריק. מרתה נולדה לאב שכתב שיר אחד והוכתר כסילביה פלאת, קיבל אפילו מקדמה לספר שירה, אלא שהספר לא נכתב. אמה היא אומנית הממחזרת כל חפץ. אחותה, אינגריד,  בהריון תמידי,  וכשהיא לא בהריון ורק מטפלת בילדים היא מתחבאת מהם באמבטיה. דודתם, אחות אמה, נשואה לבעל עשיר וקמצן, שמדביק את שאריות הסבונים לסבון אחד. למרות הניגודים בין האמא ואחותה, בין מרתה לאחותה הקשר המשפחתי יציב וחזק, הם תמיד נמצאים אחד בשביל השני, תמיד תומכים ועוזרים. עם כל המוזרות של המשפחה, האחיות השונות והבדלי המעמדות הכלכליים, הם בני משפחה מאוחדים, שמכילים את השונים, אוהבים ודואגים אחד לשני.

מרתה, יפה, חכמה, מוכשרת, למרות מחלתה וההרס העצמי שלה, היא שנונה ובעלת חוש הומור חד. בתחילת הקריאה היה לי לא קל איתה, כי מה שהיא עשתה לסביבה היא גם השליכה על הקורא. היא פשוט לא נתנה גם לקורא להתקרב אליה.  כשהבנתי אותה והתרגלתי להומור שלה, רציתי לשהות כל היום במחיצתה.

הספר בעל הומור שנון, איני יכולה לצטט, כיוון שהוא יוצא מהקשרו.

מי לא חווה צער ומי לא חווה אושר, וכולנו חווינו אותם יחד. כולנו חיים בין טיפות האושר והצער. מרתה חיה כל חייה בתוך צער והאושר שחוותה היה מזויף.  לא היתה לה ברירה, אלא להעמיד פנים, שהיא מאושרת כי החברה ציפתה ממנה זאת, כשהתחתנה, כשחגגה יום הולדת וכו.

צער ואושר, שם בנאלי לספר כל כך עדין, רגיש, מצחיק ומלא בתקווה. זהו ספר חד ואנושי, עם דמות שמודעת למעשיה, אך אינה מבינה את הסיבות שלהן.

מרכז הספר הוא האהבה של פטריק ומרתה, פטריק מכיל אותה, אסף את השברים של החפצים שהיא השליכה עליו, עונה לה בעדינות, אז למה ביום ההולדת שלה הוא עוזב אותה? את התשובה תקבלו בסיום הקריאה.

והסיום, כן, לא כמו שהיינו רוצים, אבל מתאים ליום גשם חורפי ואפור כשבחוץ משתולל האומיקרון.

למרות הכריכה, שלטעמי  עושה עוול לספר. אני ממליצה.

צער ואושר, מג מייסון

מאנגלית, טל ארצי

הוצאת תכלת, 2022

עָמְדָה חַמָּתוֹ שֶׁל תַּמּוּז בְּאֶמְצַע שָׁמַיִם, מַשְׁפִּיעָה

שֶׁפַע שֶׁל אוֹרוֹת וּנְגֹהוֹת עַל שַׁדְמוֹת אוּקְרַיְנָה וְגַנֶּיהָ.

“כחום היום” שאול טשרנחובסקי

קחו את כותרת הספר הלקוחה מתוך האידיליה “כחום היום” של טשרנחובסקי, תוסיפו את מדרש השמות של הדמויות דינה, זאב, נתן ויואל תדחסו אותם בחדר קטן ביום חם של תמוז, ותגלו שטוב לא ייצא מהחדר.

ספר המעלה קול זעקה של נשים מול עולם גבר ,עולם של איכרים עובדי אדמה. עולם שבו הגברים הגסים יודעים את מי ללכוד.

בחדר קטן במושב בעמק דחוסים דינה, כלה צעירה בת 19,יואל בעלה לעתיד, הגדול ממנה ב-11שנים, אחיו התאום, נתן, וזאב, האב גס הרוח. בעוד שעה תערך החופה. בחוץ השרב משתולל, השמש מאדימה לפני השקיעה. דינה מוטלת על הספה וכל הגברים סביבה.

דינה היא נערה צעירה יתומה מאב ומאם, מי שגידל אותה והעניק לה חום אהבה וביטחון הוא אביה החורג, עירוני מנהל בנק.  אומרים על דינה שהיא נערה טיפשה, כמו ולוולה גיבורה של האידיליה “כחום היום” אבל דינה חושבת שגם היא תאומה, התאומה נבלעה בבטנה בזמן שהיתה ברחם. כך היא יכולה להיות כפולה בכל דבר, בעד ונגד על כל דבר. בעד יואל וגם נגדו, בעד הנישואים וגם לא בעדם.

דינה מאונס דינה והזאב מכיפה אדומה מרמזים על מה שמתחולל, ודינה? דינה אומרת ששום דבר ממה שקרה בחדר לא קרה באמת. קוראים לזה חלום בלהות, סיוט, לפעמים המציאות מתערבבת עם החלום. המחשבות הללו של דינה מתעתעות בקורא, ועד לסיום הקריאה הוא תוהה היה או לא היה?

המחשבות של דינה מתערבבת ומתמזגות עם מחשבות האנשים שבחדר, מחשבותיה נעות בין עבר להווה וכך הקורא לומד עליה, על משפחתה ובעיקר על משפחת בעלה. דינה אומרת שמשפחת בעלה היא משפחת אצולת העמק,  טוענת שיואל גדל ברפת ואח שלו ואבא שלו הם אנשי המערות.

דינה מאוהבת באחר, הוא נמצא מחוץ לחדר, היא מחכה שאולי הוא יהיה זה אשר יישא אותה לאשה. אבל היא בחרה ביואל כי רצתה שיואל יגן עליה מפני החיים, רצתה שיחליף את מקומו של אביה.

בתוך החדר נדחסת שנאת האיכרים, מייבשי הביצות לעירוניים תאווי הממון. נדחס עולם הגברים מול עולם הנשים. נדחסת השליטה והכוחניות של הגברים וחוסר השוויון המגדרי.

ובחוץ?  בחוץ הקיץ עומד בכל כיעורו, זו שנה שחונה, שעת שקיעה וכולם הפכו אדומים. החמסין האדום רובץ על האדמה כמו יום הדין. רמז למתחולל בחדר מבלי שהמוזמנים בחוץ ידעו מה ארע. לאט לאט דועכת השקיעה דינה אומרת שזה אור אהבה.

אילנה ברנשטיין טווה את העלילה והאירועים בתוך מחשבות הדמויות שמתערבלות, דינה היא הגיבורה הראשית, אך לתוך מוחה נדחסות מחשבות ואמירות של הגברים הסובבים אותה. מה שהקשה על הקריאה, צריך היה להבין מי אומר את מה. גם ההסברים המדעיים אינם מוסיפים לטעמי, הקורא אינטליגנטי מספיק כדי להבינם.

לספר רעיון טוב ועלילה טובה, דמות מורכבת ומעט מתעתעת. יש בו ביקורת על דור המייסדים, אותו דור מייבשי הביצות שכבש את הקרקע ואת המעמד, ביקורת על העולם הגברי שמנצל את הנשים החלשות, ואינו עושה למענן.

לטעמי לו היה הספר נובלה, או סיפור ארוך היה המסר חזק יותר, המחשבות החוזרות שוב ושוב, הקפיצות בזמן, המחשבות המבולבלות גרם לי לפגיעה בהנאת הקריאה. למרות זאת קראתי עד תום ורציתי לדעת, היה או לא היה, ומה היה.

חמתו של תמוז, אילנה ברנשטיין

הוצאת, כנרת זמורה, 2022

“הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו עצמנו לא מצליחים להבין״

בשנים האחרונות אנחנו קוראים יותר ויותר ספרים עם גיבורות שמעלות תהיות לגבי אימהותן, או האימהות הטוטאלית כפי שמצפים מהאם להיות. “הבת האפלה” מעמיד את הגיבורה בפני האמת הפנימית שלה. ואת הקורא בפני השאלה מהי אימהות, או מי היא האם הטובה.

לדה, גיבורת הרומן יוצאת לחופשה ליד הים. מבלי שהיא מתכוונת החופשה תהפוך למסע. מסע במהופך, מסע בזמן אל העבר.

 עול גידול הילדים מאחוריה, בנותיה בגרו והן חיות בקנדה עם אביהן והיא משוחררת מחרדת הדאגה להן. היא גרושה כך שאין לה מחויבות. השלווה שחיפשה בהגיעה לחוף מופרת על ידי משפחה נפוליטנית קולנית. את עינייה של לדה מושכת אמא צעירה וילדה בת שלוש או ארבע.

המפגש עם המשפחה מעורר בה זיכרונות ועושה לה שיקוף על עצמה ועל משפחתה. לדה עצמה נולדה בנפולי ועזבה. כאשר היא מביטה באם היא חווה מחדש את האימהות שלה, את היותה אמא לבנות קטנות. סוד אפל מעברה, שאותו הדחיקה, פורץ ממנה.

המשפחה שמולה מעמידה מולה מראה. היא מחפשת את עצמה בתוכם, בודקת ומשווה כיצד היא היתה כאם. מגלה שהיתה בה סימפטיה ואנטיפטיה מול בנותיה. היא מגלה את הקשיים שלה כאם לגדל את בנותיה מול הדחף להיות מי שהיא.

 נינה, האם, ואלנה, הילדה, מעוררות בה עיניין. מה שמעלה בה זיכרונות כואבים מבלי שהיא מודעת לכך, הוא משחקן של הבת והאם עם הבובה, נאני. בובה מכוערת, ישנה, על הפנים שלה ועל גופה סימנים של עט כדורי. אלנה מאוד אוהבת אותה, מנשקת אותה. מתייחסת אליה כמו אל תינוקת. ללדה קשה להביט בבובה, הבובה היא הפוכה ביופיה וחיצוניותה לנינה האם ובכל זאת נינה ואלנה אוהבת את הבובה ומפגינות כלפיה גילויי אהבה.

הבובה בעיניה אוצרת את אהבתן של נינה ואלנה, מאחדת את הקשר ביניהן את התשוקה ההדדית. וכך בלי הבנה או מחשבה עושה לדה מעשה שבעקבותיו היא תצא למסע הפנימי שלה.  האם, הבת, הבובה, והמשפחה לוקחים אותה למחוזות ילדותה שמהם ברחה. אם בתחילה ראתה לדה את נינה כמושלמת  הרי שבהמשך היא תתגלה כאנושית בעל חולשות.

כמו שאמרתי זה מסע הפוך. היא חוזרת בזמן אל עברה ומנסה לבדוק את האימהות שלה מול בנותיה. מי שמובילה אותה אל נבכי הזיכרון זו הבובה של אלנה. הבובה היא ההחפצה של האם (לפי פרויד) אלנה רואה בבובה את דמותה של אימה,נינה, ואילו לדה  מתירה את נבכי נפשה בעזרת הבובה.

“הבת האפלה” הוא ספר פסיכולגי חברתי. פרנטה מביא בפנינו גיבורה שהיא אנטי גיבורה לאימהות המושלמת שקיימת בתודעתנו. היא מביאה את כל הקשיים והקונפליקטים של אם צעירה, האם להיות אמא מתמסרת? או לנהל קריירה? היא אינה עושה חסד עם הגיבורה שלה, להפך היא לוקחת אותה למחוזות קשים, מעמתת אותה עם עצמה ללא רחמים.

הים שסימל עבורה שלווה וחופשה הופך להיות סוער וגשום, כמו ב”סערה” של שייקספיר הוא למעשה מטונימיה לרגשותיה של הגיבורה. וכך בין הטיפות והחול מוצא הקורא הסברים פסיכולוגיים לגיבורה ואף הסברים לו עצמו.

ומה קורה לקורא? הוא אינו יכול להישאר אדיש. הקורא שואל את עצמו שאלות. הספר מהווה מראה פנימית לקורא, בעזרת הדמויות הוא בודק את עצמו ואת ערכיו החברתיים.

קריאה מחודשת בקריאת הספר “הבת האפלה” היתה עבורי כמו נסיעה במנהרה אפלה של נפש הגיבורה.

את הספר קראתי לפני עשר שנים, לא קלה היתה הקריאה, לא יכולתי להזדהות או להבין את לדה. שפטתי אותה.   היום במרחק של עשור ובגרות הבנתי אותה וחמלתי עליה. יכולתי להבין את קושי האימהות, את העול הרובץ על אם צעירה ואת הקונפליקט.   שמחתי על הקריאה המחודשת שלי. אולי כי אני בגרתי?

הספר אינו משאיר את הקורא, או יותר נכון את הקוראת אדיש. כל אחד שואל את עצמו שאלות. הספר למעשה הוא מראה פנימית אלינו. אולי זו מטרתו. בעזרת גיבורים ודמויות שאינם מציאותיים קל לנו לבדוק את עצמנו, את ערכינו המוסריים.

מיהי הבת האפלה? לדה, נינה, אלנה, הבובה? או אולי בכל אחת יש צד של הבת האפלה?

תודה להוצאת הספריה החדשה, שבחרה להוציא לאור מחדש את הספר בכריכה נעימה ורכה יותר מהמהדורה הראשונה.

ממליצה.

הבת האפלה, אלנה פרנטה

מאיטלקית מירון רפופורט

 מהדורה חדשה, 2021

הוצאת, הספריה החדשה

אין מה לראות פה, כותרת מסגירה שאומרת,  יש הרבה מה לראות פה.

כותרת מסקרנת, כשמישהו אומר, אין מה לראות, אנחנו רוצים מאוד מאוד לראות, להציץ. הספר הוא בבואה לחברה האמריקאית. ספר שאומר לנו, בואו תציצו  ותגלו כמו תמיד, שלא כל הנוצץ זהב הוא. להפך.

ליליאן הגיבורה ומדיסון חלקו אותו חדר בפנימייה יוקרתית. ליליאן היא בת לאם חד הורית שהבינה במהרה שאם רצונה להתקדם ולצאת ממעגל חייה הנוכחי, עליה ללמוד בבית ספר יוקרתי. היא מבינה את העיקרון הפשוט והוא, כסף קונה הכל. ליליאן מתאמצת וזוכה במלגת לימודים. מדיסון, נערה יפיפה ממשפחה עשירה שהכל בא לה בקלות  חולקת איתה את החדר בפנימייה. הן הופכות לחברות קרובות.

במפגש הראשון מדיסון אומרת לליליאן ״ אני רוצה שיהיה לי כוח. אני רוצה להיות זו שגורמת לדברים גדולים לקרות, שאנשים יהיו חייבים לי הרבה טובות שהם לעולם לא יוכלו להחזיר. אני רוצה להיות כל כך חשובה שאם אני אפשל, בחיים לא יענישו אותי.״ והיא מצליחה.

אירוע במהלך הלימודים מוכיח לליליאן את מה שידעה, כסף קונה הכל. וכך היא  מוצאת  את עצמה מחוץ לחלומות שחלמה.

ליליאן הופכת לקופאית ומדיסון סוללת את דרכה הפוליטית, את נשואיה לסנטור ואת מגוריה באחוזה יוקרתית.

עכשיו, אחרי שנים שלא התראו מדיסון פונה לליליאן  ומבקשת ממנה עזרה, ומי אם לא ליליאן תציל אותה. כי רק היא יודעת לשמור סוד.

ליליאן מוזמנת לאחוזה של מדיסון נוטפת הזהב והעושר. העזרה היא טיפול בשני ילדיו התאומים של בעלה הסנטור מנשואים קודמים. לליליאן מתברר, שהילדים אינם ילדים רגילים. אם חשבה שהיא צריכה לשחק איתם ולתת להם לשהות בבריכה כל היום, הרי שטעתה. דברים מוזרים ומשונים קורים בחברתם.

מטרת החומה המקיפה את האחוזה היא להסתיר, הרי אין מה לראות פה. יש אומנם לראות את העושר, אבל מאחוריו אין כלום. יש הרבה ריקנות וכסף שקונה הכל. כמו שהיא אומרת “כשאתה עשיר קל לך להמשיך ולקבל מה שאתה רוצה וככל שאתה יותר  עשיר אתה נדרש לפחות מאמץ.”

ליליאן תעבור מסע התבגרות, או יותר נכון מסע של חיזוק הערך העצמי שלה. מסע שבו היא תגלה את צביעותם של הפוליטיקאים, את הריקנות של האנשים העשירים ואת הכוח הפנימי שלה.

יש בספר ביקורת חברתית נוקבת על שטחיות החברה הגבוהה בארה”ב, על הכסף כמסנוור, על המעמדות והרצון להחזיק במשרות בכל מחיר והיכולת לרכוש מעמד בכסף. יש גם ביקורת על הדת, התנהגות הילדים היא למעשה רוח הקודש.

הספר קריא מאוד, קראתי אותו במהלך כמה שעות, הביקורת החברתית מאוד גלויה. דמויות המשנה היו לי מאוד שטוחות וחסרות אמינות. אבל, דמותה של ליליאן כבשה אותי. ליליאן העדינה, זו שנשארה בנשמתה נערה שחיה בשולי החברה ועיניה נשואות לעושר ומעמד. ליליאן שלמדה בכוחות עצמה כיצד להתאהב בתאומים שטיפלה בהם. ליליאן שלא היתה מוגנת בחייה למדה להגן על התאומים, לימדה אותם להאמין בבני אדם ובעצמם. ליליאן שמקבלת אחריות אישית על הילדים, לומדת לאהוב אותם ולגלות את הרגשות שהטמינה עמוק בתוכה.

כמו שאמרתי אין מה לראות פה, כי באמת אין, הכל ריקני וחיצוני, אבל יש הרבה מה לראות, לראות את החברה בעיניים נכונות ולראות את האור שבכל אחד.

הספר אינו מעלה תהיות אצל הקורא, אפילו לא אכזבה, כי הקורא יודע מה מסתתר מאחורי היוקרה והזהב. בזכות הדמות, שאני אישית אהבתי הוא נותן לנו תקוה, הוא מעמיד את את האמת הפנימית כערך עליון, כערך שלמעשה יכול לרפא ולתקן.

אין מה לראות פה, קווין וילסון

מאנגלית, שירי שפירא

עורך הספר והסדרה, ארז רווה

הוצאת עם עובד, 2022

“רצח בהסכמה” הוא ספר פוצע, כואב, דוקר. ומעל לכל הוא מטריד, כי איך אפשר להסכים לרצח?

שנים אני תוהה האם אומנות יכולה לשנות, להשפיע, לעורר? שזו הרי מטרתה.

לדעתי הפואמה של איריס אליה כהן אינה משאירה את הקוראים אדישים. כתיבתה חוויתית, מטלטלת, בעלת קצב פנימי וחיצוני, קצב שלוקח מהקורא את האוויר.

נובמבר 2019 חמש יריות מאקדחו  של ד”ר גיורא פרי  רצחו את אשתו בנפרד, אסתי ארונוביץ’.

מאז איריס אליה כהן לא נחה ולא נרגעה. כולה הפכה לסערה אחת גדולה. סערה  שכל רצונה היה לטלטל את האנשים, את המערכת, לו יכלה גם היתה מנסה להפוך את העולם כולו.

מאותו הרצח הנפשע החלה איריס בכתיבת הפואמה  “רצח בהסכמה”. לצערה של איריס ושלנו במהלך הכתיבה נוספו נשים לרשימת הנרצחות.

איריס פירסמה את השירים בדף הפייסבוק שלה, ואני עקבתי בצימאון רב אחר מילותיה. כשהגיע אלי ספרה, חשבתי לתומי שכיוון שאני מכירה את השירים יהיה לי קל יותר עם קריאתם.

חשבתי !!!

את הפואמה המחולקת לשירים גומעים באחת. וכך לדעתי יש לקרוא אותם, כדי לקבל את עוצמת הכאב. שיר רודף שיר, כאב מצטרף לצער והדמעות זולגות.

לכל השירים יש קצב, חריזה פנימית המגבירה את המתח, מה שלפת אותי היו בחירות המילים הנוקבות שהן כמעט כמו כלי הרצח. “חשב הרהר רצה מצא תכנן לקח לפת הלך קרב הביט הרים כיון דרך ירה  רצח”.

ככה, בלי פסיק, בלי אוויר בין הפעולות. והקורא נותר נפעם מעוצמת הרגש שעולה ממנו בקריאה.

במילים הקשות מעבירה  איריס אליה כהן  ביקורת קשה על התקשורת. בחירת שם הספר “רצח בהסכמה” הוא התרסה קשה, התרסה מול החברה כולה, כיצד אנחנו כחברה מסכימים להמשך הרצח. איריס אינה מסכימה. בשיריה היא לועגת לתקשורת ולבית המשפט. שֵם האשה מותר לפרסום. שימוש במילה מותר מזכיר את “על השחיטה של ביאליק”. אך על שם הבעל, הרוצח, הוטל איסור פרסום.

“נִמְסָר כִּי צַו אִסּוּר פִּרְסוּם הֻטַּל

עַל שְׁמוֹ, גִּילוֹ וְעִיסוּקוֹ.

עָלֵינוּ לְחַכּוֹת.

אֶת שְׁמָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה, מִטֶּבַע הַדְּבָרִים,  נִתַּן לוֹמַר.

כְּלוֹמַר: מֻתָּר. מֻתָּר

לוֹמַר. כָּךְ לְמֵיטָב יְדִיעָתִי. וְאֵלֶּה הַפְּרָטִים:”

 לועגת לתקשורת שמגיעה לזירת הרצח ונדחפת, כשכל ענינה הוא בסקופ העיתונאי ולא בנרצחת.

איריס זועקת על העוול החברתי, יש לה ביקורת על התקשורת, השירים כתובים כדיווח חדשות טלוויזיה “ערב טוב יונית, אני עדיין כאן, מול דלת המשפחה .”שלום יונית קיבלתי זה עתה דיווח.”

מעלה ביקורת על החקירות המשטרתיות שבהן עומדת האשה הנפגעת, אם במקרה שרדה את הפגיעה.” ומה עשית בזמן שהתקרב עם האקדח, האם ראית את מבטו?”

על הרווחה ששולחת את האשה לביתה, אל מותה.

“הִסְתַּכְּלוּ מָה שֶׁקּוֹרֶה פֹּה בַּדֶּרֶךְ. כָּל אֶחָד חוֹטֵף שֻׁסַּף, חוֹנֵק, יוֹרֶה אוֹ דּוֹקֵר. רַק עָלַי אֵין הַחֹק מַשְׁגִּיחַ

היא מנסה להבין את האשה ששנים היתה נתונה להתעללות.

השירים קשים, המילים ננעצות כמו מדקרות. אבל אי אפשר לעצור את הקצב, את שטף המילים. וכך מצאתי עצמי קוראת בצימאון כואב את כל הפואמה שוב ושוב.

איריס אליה כהן בוחרת להעצים את הכאב והכעס בעזרת שימוש בקונוטציות של שירים מוכרים השגורים בפינו. השירים מקבלים משמעות חדשה וקשה. כמו השיר “בחמש קם צייד” המתאר את פעולותיו הזועתיות של הרוצח.  “לילה לילה”, “ולס להגנת האשה”.

איריס בוררת את המילים, ממציאה חדשות, רוקחת את האירועים כך שאי אפשר להישאר אדישים לנוכח מה שקורה. היא כותבת פרוזה כשירה ולהפך.

ספר חשוב בעיני, ספר שהוא מראה חברתית מאוד לא נעימה לנו. לדעתי חלק מהשירים חייבים להיכלל בתכנית הלימודים בבתי הספר.

היא מסיימת את הפואמה בקונוטציה לשירו של ביאליק “אחרי מותי”.

אַל תַּחְרִישׁוּ עוֹד

צְאוּ וְהֵקִימוּ צְעָקָה גְּדוֹלָה

לְבַל יִהְיֶה מוֹתִי הָרֶגֶל.

הסיום הוא צוואה שלנו של החברה, לא להסכים לרציחות. מי ייתן ואיריס לא תוסיף שירים לפואמה המדממת הזו.

חובת קריאה !!!

רצח בהסכמה, איריס אליה כהן

הוצאת פעם, 2022

את הספר ניתו לרכוש ישירות מאיריס אליה כהן כאן