הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

לגדול על מים, אשרה גרינבלט

 אני מברכת כל ספר ביכורים שנכתב ושמחה על כל אחד שאני קוראת. בכל ספר ביכורים אני מחפשת קול חדש וסגנון כתיבה אחר.

לגדול על מים של אשרה גרינבלט הוא ספר ביכורים  שכתוב באומץ. אשרה גרינבלט מטפלת ברגישות בנושא  התעללות מינית בחברה הדתית.

הכתיבה היא כתיבה ליניארית, הסופרת נעה בין התקופות בחייה  של הגיבורה, שמרית, בעזרת משלבי לשון שונים המתאימים לכל תקופה בחייה. מה שמראה ומחזק את ההתבגרות של הגיבורה. התפעלתי מיכולת המשלב  בתקופות השונות.

שלושה חלקים / שערים לספר. ספירת העומר, שמיטה, בין כסה לעשור .שמותיהם לקוחים מהעולם הדתי היהודי ויש להם משמעות מתאימה לתוכן החלק. שמרית גדלה במושב דתי. היא ילדה צעירה כבת שמונה. החבר הטוב שלה הוא אביב ,בן השכנים, הבית של אביב משמש כבית אומנה לנערים. שמרית נהנית לחמוק מביתה ולשחק עם אביב. עד שיום אחד היא נופלת קורבן להתעללות מינית מצד ילדי האומנה הבוגרים.

בחלק השני, שימרת נערה מתבגרת הלומדת באולפנא. הבנות סביבה מתכוננת לקראת יעודן בחיים: שידוך, נישואים והקמת בית. שמרית נושאת את סודה, היא אינה יכולה לספר עליו מה שמוביל אותה למצוקה נפשית. היא מסתגרת ואינה מעיזה לגלות דבר מעברה.

בחלק השלישי שמרית בוגרת, נשואה ,אם לחמישה ילדים. החלק הזה הוא הבשל מבין שלושת החלקים.  שפת הכתיבה מאוד לוגית. שמרית מתמודדת עם עברה.  האם תוכל להשתחרר ממנו?

הספר פותח בפנינו שער לעולם הדתי והמנהגים הלא כתובים שבו, אך בעיקר זהו ספר שפותח את צפונות הלב של אשה שעברה הכואב מנהל את חייה.

מבין חלקי הספר אהבתי את החלק הראשון של שמרית הילדה, הכתיבה המוחשית הצליחה להעביר לי את מחשבותיה ופחדיה של ילדה קטנה מפוחדת. את רגשות האשמה ובעיקר את הרצון לְרַצות. את החשש מהגילוי והכאב שבו.

כמו שאמרתי, ספר הכתוב על התמודדות עם נושא כואב באומץ ויכולת להסתכל על הפצע בעיניים ישירות. וזאת על מנת להבריא או על מנת “לגדול על מים.”

לגדול על מים, אשרה גרינבלט

ספרות עצמאית, 2019

אבל הלילה עוד צעיר ספר הביכורים המופלא של ליאת אלקיים

ספר ביכורים הכי לא ביכורים שקראתי. ספר בָּשֵל עם קול ייחודי. כתיבה נוקבת, חדה, כנה, מצחיקה. האירועים שבו ליוו אותי ולא יצאו לי מהראש כבר כמה ימים.אני והגיבורה מנהלות שיחות נפש ארוכות.

חכי הלילה עוד צעיר דולקים אורות העיר ואין עוד אפלה. כך שר אייל גולן.

תוספת המילה אבל לשם הספר גורמת לביטוי להשתמע לשני פנים, אפשר להמשיך וליהנות, או מתי יסתיים הלילה והאפלה שבה נמצאת הגיבורה.

שלושה אירועים מכוננים בחיי הגיבורה נפרשים בפנינו בשלושה שערים / חלקים בספר. שלוש נובלת המתארות שלושה מצבים שאנחנו משייכים אותם למצבים מרגשים, ירח דבש, לידה, מועדון לילה. אלא שירח הדבש  אינו כזה דבש, הלידה אינה משמחת, כי התינוקת נולדה טרם זמנה והיא בפגיה, והערב במועדון מזכיר לה שאינה רווקה בת שלושים.

ליאת אלקיים כותבת באומץ רב על החוויות האמיתיות של הגיבורה מאותם אירועים. מי שמתבונן מהצד יאמר “ואוו, אלו אירועים חשובים שהשמחה חייבת להיות נוכחת בהם”. אבל לא. ליאת אלקיים מנפצת את מה שהאחר חושב על האירועים וכותבת אותם בדיוק רב כולל רגשות מעורבים. פעם ראשונה שאני קוראת על מחשבותיה של הכלה לאחר החופה,  על האיפור שנמרח, על תלאותיהם בבית המלון, בחיפוש אחר מפתח החדר, על הרצון לרצות את הבעל ולא לפגוע בו, כדי לא לקלקל את הערב ובעיקר על השיכנוע האישי של הגיבורה, “בעלי, בעלי”. היום הזה שצריך להיזכר כיום מאושר מוצף באירועים בנאלים ואפילו מאכזבים.

הנובלה השנייה “מכונת היונקים” מתרחשת בפגייה בבית החולים. “שניידר אמא של” כך מכונה האמא, מוצאת עצמה אחרי ניתוח קיסרי עם פגה במשקל של קילו וחצי ורגלי גפרורים. לא רק שהאם כואבת לאחר הניתוח ומחפשת מזור, היא עצמה נתונה במאבק על חיי בתה.

לשניידר אמה של אין שם,  רק שיוך, מעכשיו היא שייכת לבתה ובתה אליה, מעכשיו הן מחוברות. שניידר אמה של(הזכיר לי את מעשה שפחה, שבו הנשים הן אמצעי).

אותו דיוק ופירוט מהחלק הראשון ממשיך גם בחלק השני. אמא של מתארת את כל השלבים במהלך הימים שלהן בפגיה, את הצינורות, את ניסיונות ההנקה, השאיבה, הסטריליות שהופכת להיות כפייתית. את הבעל הנוכח נפקד ובעיקר את בדידותה ואפילו חוסר האונים. מטרת הפירוט הדייקני היא להעביר לקורא את כל פרטי הסבל של הגיבורה ובעיקר את התחושה שאנחנו איתה בכל רגע נתון בתוך הסבל המתמשך.

הנובלה “מכונת היונקים” היא נובלה כנה וכואבת. נובלה מרגשת, מי שקורא אותה חש כיצד גופו מצטמרר. מרגיש את הדקות ובעיקר את התיסכול של הורה לילד בפגיה. הנובלה כתובה בעצב מושחז ומתובלת בהומור.

הנובלה השלישית, כתובה כמו משחק מחשב עם הוראות. “אם את רוצה לדעת…דפדפי לעמוד…אם סרבת לדרינק תמשיכי לעמ’…” הגיבורה העובדת בחברת סטארט אפ המפתחת משחקי מחשב מגיעה לבילוי במועדון. הפרק כתוב כמו משחק מחשב ומעלה חיוך. יש בו הומור חד  הפרק המזכיר את דלתות מסתובבות, מה היה קורה לו.

“אבל הלילה עוד צעיר” כתוב בכתיבה אינפורמטיבית. “כאילו” מסירת דיווח של האירועים, אבל רק כאילו, כי מתחת למידע שמוסרת הדוברת יש הר געש של רגשות, הר פועם. רגשות כנים של אשה החיה במציאות שלא תמיד היא שלמה להיות בה. הקורא מתבונן פנימה אל עצמו ואומר בליבו, מעולם לא דיברו על זה, אף פעם לא מצאתי את הרגשות הכנים האלו, רגשות שגם אני הייתי בהם כתובים בספר עם עלילה. ותאמינו לי הכתיבה של אלקיים אמיתית, כנה, כואבת ומצחיקה. היא מצליחה לחשוף את עצמה ואפילו לצחוק על עצמה. זה מה שאהבתי בספר.

ליאת אלקיים כותבת ברגישות לא סנטימנטלית, להפך, הדיוק שלה חד מתובל בהומור לפעמים שחור, לפעמים כואב.

קול ייחודי של סופרת המתארת את ההוויה הישראלית כפשוטה, ללא התנשאות, ובעיקר ללא רחמים.

ממליצה בחום על הספר המעניין והייחודי. ספר עם קול שונה, ספר שמתאר בפרטי פרטים את הרגשות והמצבים הכי הכי אינטימיים ואישיים שלנו.

אבל הלילה עוד צעיר, ליאת אלקיים

הוצאת, כנרת זמורה, 2019

האי, ג’אני סטופריץ

קריאה בנובלה “האי” של ג’אני סטופריץ תגרום לנו להתבוננות מחודשת בראיית העולם החיצוני והפנימי שלנו.

בן ואב נפגשים לפגישה אינטימית אחרונה בחייהם. הבן עזב את האי ובחר להתגורר בהרים. האב נשאר באי, קרוב לים שאותו אהב. עכשיו כשהאב חולה וקרוב למותו הוא מבקש מבנו לבלות איתו את הקיץ.

הבן חוזר לנוף ילדותו מגלה את השינוי  בחייו דרך הטבע ואומר כי המקום אינו כפי שהיה.

בימים המעטים של שניהם יחדיו מקופלים החיים בזעיר אנפין. כל אחד חושב מחשבות לעצמו על האחר. הבן חושב האם לגלות לאב על מחלתו, האב יודע ומבין שהוא עומד למות ורוצה לומר לבנו שעליו ליהנות מהחיים, מיופי הים.

המפגש המחודש בין האב לבנו מתואר ברכות ועדינות, אין בו התייפייפות סנטימנטלית, אין בו רצון להשביע את רצונו של האחר. יש במפגש חמלה ואהדה.

מנגד למחשבות ולדיבורים המעטים נמצא הטבע, האי שמשקף את הגיבורים עצמם. הטבע הנצחי מול אפסותו של האדם. התיאורים כמו ציוריים עדינים מלאים ביופי ואור. תיאורים שהם המילים הדמומות של האב לבנו. תיאורי האי הם המילים שאינן נאמרות ונשמעות, אך נמצאות באוויר.

“השמש שקעה מעבר לצדודית הנמוכה של הכיף שחבק את הנמל, והותירה בשמים אור חיוור של עצב ללא נחמה. שקיעה יוצאת דופן, השמש דלת גוונים, מצועפת באבק מוזהב, נעלמת כמעט ללא התראה. כל משב בריזה נפסק, והאוויר נותר המום ועייף”.

כוחה של הנובלה “האי” הוא באמירה הברורה של מהות קיומנו. של כאב ועצב הפרידה מהורה.

 “גרזן הגורל עקר את השורשים הזקנים מהגזע החדש שהמשיך לחיות”. משפטים פשוטים הכתובים ברגישות. אמירה ברורה תביא את הקורא להבנה שהכל ארעי בחיינו ועלינו ליהנות ממה שנצחי והוא הטבע.

יופייה של הנובלה הוא בכתיבה העדינה והכנה. בגילוי הרגשות והמחשבות הכי אישיות של הדמויות. הם כמו הטבע והאי חשופים לעוצמת הבריאה. אב, בן, אי קסום ומערכת יחסים מיוחדת. ספר שמהווה סגירת מעגל והבנה של משמעות קיומנו. קירבה אינטימית בין אב לבן, אינטימיות שלא תחזור במגע הפיסי. אינטימיות שתישאר חרוטה לנצח בזיכרונות.

אב ובן שכל אחד מהם מהווה שיקוף של השני, האחד מזכיר לאחר את נעוריו והשני מראה לו לאן פניו.

“בבת אחת ניתק צילו של האב מצילו שלו, הצל שעד אותו רגע התמזג בשלו, והוא נמלא חמלה כה עמוקה שעיניו התלחלחו”.

נובלה מופלאה ורגישה שצבטה לי בלב, כי לא זכיתי ליהנות מזקנתם של הורי, אבל לימדה אותי משהו עלי כהורה מול ילדי.

ממליצה בחום.

האי, ג’אני סטופריץ

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

תשע נשמות, 2019

ארכיפלג הכלב /פיליפ קלודל

“ארכיפלג הכלב” של פיליפ קלודל הוא ספר נושך ובועט.

נדמה שפיליפ קלודל לוקח על עצמו את תפקיד הנביא העיוור שבטרגדיה היוונית, או מהווה את קולו של המצפון והמוסר החברתי.

קולו של המספר ב “ארכיפלג הכלב” הוא קול ללא דמות.

 ” אני לא –כלום, וכך אני מעדיף להישאר. לא גבר ולא אשה. אני הקול ותו לא. מתוך הצללים אספר לכם את הסיפור.”

 “בלעתי” את הספר במהלך טיסה. קראתי וקראתי, רשמתי, סימנתי וכתבתי, לא יכולתי להירגע עד שהגעתי לסיומו. בסיום הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן ובפנים.

הסיפור שמסופר הוא סיפור קשה עם ביקורת חברתית נוקבת.

אי לא ידוע אך ידוע, אי שאינו נמצא בשום מקום אבל מוכר, אנשים בעלי שמות מוזרים, קיבורת, פרווה, אמריקה, הם המפתח להבנת משמעות הספר.

אל חוף הים של האי ארכיפלג הכלב הממוקם כנראה בחופי הים התיכון בין אפריקה לאירופה, נסחפות יום אחד שלוש גופות של פליטים אפריקאים. המורה הזקנה שיצאה לגמלאות, דייג בשם אמריקה, ואספדון מגלים את הגופות. מה הם עושים? באופן טבעי הם ממהרים לקרוא לראש העיר. ראש העיר מגיע עם הרופא ומחליט לא לספר לאיש על הגופות, שכן אם  אם ידעו שהשלושה הגיעו אליהם הם יהיו מוקד לעיתונאים ולא יקבלו תקציב לפרויקט המרחצאות. ואם הפרויקט יכשל לא יהיו מקומות עבודה.

ראש האי אומר,” אפשר לומר ששלושת הגברים לא היו קיימים מעולם, שהזרם לא סחף לכאן את גופותיהם”.

 המורה הצעיר, זה שמחליף את המורה הזקנה  שלימדה את כל תושבי האי וילדיהם הוא היחיד  שהתנגד לקבורה החשאית. הוא תוהה ורוצה להבין משהו. המורה הוא הזר, האחר, זה שהגיע אליהם מבחוץ. הוא בעל המצפון. המורה מתחיל לחקור ולתהות מדוע ולמה נפלטו הגופות דווקא אל החוף שלהם. חקירתו של המורה אינה מוצאת חן בעיני אנשי הסמכות של האי, ראש העיר, הכומר, הרופא, המורה הזקנה.

מכאן,כמו בספר מתח או בלש יתווספו לעלילה פרטים ואנשים נוספים שיגלו לנו את התמונה הכללית, בדיוק כמו האיים של הארכיפלג, קבוצת איים שבמבט ראשון לא ניתן להבחין בצורת הכלב.

פיליפ קלודל יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד, ומהי הביקורת שלו. הוא עושה זאת באמצעות הדמויות שמתגוררות באי, דמויות של אנשים מכל הקשת החברתית, אנשים בעלי סמכות המיצגים את הממסד. ראש העיר מיצג את הממסד החברתי, הכומר את הדת, הרופא את המדע, המורה את החוכמה. דייגים את חסרי המצפון, ויש גם את הטיפש של הכפר וילדים מנוצלים.

הביקורת שלו היא על חוסר ההומניות של האדם וחוסר היחס השוויוני לפליטים, לאנשים שאינם בעלי אותה אמונה ואותו צבע עור. הפליטים הם כמו חפץ. הם אינם נחשבים כבני אדם.

“הגברים האלה הם לא חלק מהקהילה שלנו, אנחנו לא יודעים מה אמונתם, …שונה משלנו לכן זה עלבון”.

נדמה שפיליפ קלוקל צולב בכל אמונה. לעג לדת שחומדת רכוש ומספחת שטחי כנסייה. לעג לקיומו של האל. פיליפ קלודל מישיר מבט מול אופיו של האדם ומעיז לומר את האמת הכואבת במערומיה. מעיז לומר שאיבדנו את האנושיות שבנו ואנו סוגדים לאל החדש, אל הכסף.

“העולם הפך למסחר הוא כבר לא שדה של ידע. המדע אולי הנחה את האנושות תקופה מסוימת אבל היום הכסף חשוב”.

“הקדמה זה האלוהים החדש, תמיד היתה שם, האדם גילה את האש והברזל ויצר שלשלאות כדי לכבול אדם אחר או חנית כדי לרצוח אחר”.

אבל האל המודרני של הטכנולוגיה נמצא במרומים ורואה הכל. כמו בטרגדיה היוונית האל ינקום והנקמה תהיה קשה. הר הגעש שעליו יושבים תושבי האי יתפרץ.

אני אוהבת את הכתיבה של פיליפ קלודל, כתיבה מעניינת, נקייה ומדויקת. תרגומו של שי סנדיק הוא איכותי ושומר על הקצב של העלילה.

ספר שנקרא בשטף, ספר מרתק ובעיקר כואב. עלילה פסימית ואירועים מציאותיים שאינם מותירים את הקורא בשלוותו. וזו היתה כוונת המחבר, לדעתי.

פיליפ קלודל כמו בספריו הקודמים, “הנפשות האפורות”, “הדו”ח של ברודק”, ו”לא אנושיים”, שם לו למטרה לבקר את התנהלות החברה במאה הנוכחית.

האם האמנות יכולה לשנות? איני חושבת, תפקידה הוא להתרות ,להזהיר, להאיר באור נוקב את הבלתי מוסרי שבחברה. אין ספק שהספר “ארכיפלג הכלב” מצליח בכך.

ספר חובה!!

ארכיפלג הכלב, פיליפ קלודל

מצרפתית: שי סנדיק

תמיר//סנדיק 2019

 לפני שנתיים, דורית תמיר ושי סנדיק ארחו את פיליפ קלודל.בתמונה,פיליפ קלודל חותם לי על כל ספריו בביקורו בארץ בשנת 2017, בביתה של דורית תמיר.

הכל אודות ליהמן- ספרו הקצבי של סטפנו מאסיני

“הכל אודות ליהמן” הוא חווית קריאה אחרת שלא תשכחו במהרה.

אם אגיד לכם שהספר “הכל אודות ליהמן” הוא בן    758 עמודים והוא כתוב כשירה / פואמה /בלדה, בטוחה שמיד תאמרו: לא תודה, מוותרים, אנחנו רגילים לקרוא רומן עם דמויות והתפתחות.

ואני מדגישה ואומרת:

רוצו לקרוא את הספר המיוחד הזה, לא מחר, אלא אתמול.

למה?

התשובה: חוויות קריאה שונה, אחרת. כמו אירוע שלא תשכחו.

ספר אחר ומיוחד, מרתק וחכם, ספר שכולו מוסיקה וריתמוס. העובדות הופכות לתווים והרעיונות למילים ויחד זה מחול מסחרר שאי אפשר לעצור את הקריאה בו.

לא רק הקריאה בו סוחפת, אלא גם האירועים, מילה רודפת מילה בקצב של ריקוד כשהחריזה הפנימית מגבירה את הקצב ודוחקת בקורא להמשיך, להמשיך  ולהדביק אחר האירועים של המשפחה.

זהו סיפורה של משפחה שהקימה את הבנק, או זהו סיפורו של בנק שמאחוריו משפחה. “ליהמן בנק”, אחד מארבעת הבנקים הידועים בארה”ב, זה שהתמוטט ב2008 וגרם לסחרחרה עולמית.

אבל לפני שהבנק הענקי והמפלצתי הזה התמוטט, מישהו  בנה אותו.

הנרי, האח הבכור למשפחת ליהמן, בנו של סוחר בהמות יהודי מגרמניה מגיע לניו-יורק ומשם לאלבמה. “למה אלבמה? שואל האב, הרי אין שם בית כנסת”. באלבמה הוא פותח חנות בדים, מכאן הדרך אל העושר פתוחה בפניו. אחיו מגיעים בעקבותיו. ולמה בדים אם אפשר לסחור בכותנה שממנה עושים את הבגדים? הם סוחרים וחולשים על  שדות הכותנה שבדרום, אלא שמלחמת האזרחים משנה את חוקי הכלכלה. האחים קוראים את השוק ועוברים לסחור ב- קפה, דלק, רכבות, כסף. ואם יש כסף מקימים לו גם בנק.

קודם קנו סחורה וקיבלו עבורה כסף. היום בבנק נותנים כסף בשביל שיקנו סחורה.

מתאר את מסעה של המשפחה כמעט שלב אחר שלב. מתבל בהומור, לפעמים שחור וכואב, מתבל ביידיש וציטוטים מהגמרא,פרקי אבות ופרשת השבוע. משרטט קווי אופי וקווים פסיכולוגים לכל הדמויות. לו היה כותב כביוגרפיה יתכן והמילים היו נשמעות פשוטות ובנאליות. אך כאן כתוב כשיר קצבי והקורא הנפעם מהריתמוס בולע כל פרט ופרט.

סטפנו מאסיני, בורא עולם ומלואו של אנשים שכול כולם בתוך הכסף, מהבוקר ועד הערב הם מחשבים איך להמשיך ולשמן את מכונת הכסף. איך כל אחד מהמשפחה ימשיך את השושלת שמייצרת כסף. ובמשפחה אין מקום למי שאינו חושב או מתעניין בעסקי המשפחה. בובי אומר לאביו שהוא אינו מעוניין בעסקי המשפחה “בני היקר, בובי החביב, אתה בחור פיקח. בכל הכנות אמור לי כאשר נוח בנה את התיבה הוא נשאל אם הוא מעוניין?” עונה לו אביו.

נפעמתי מהמשפחה שכל כולה נתונה לתעשיית הכסף ולמציאת מקורות השקעה חדשים. כל הזמן נתונים בחשיבה מתמדת וביצור מאגרים. למשפחה 120 כללים  לשינון, כמו: אסור לתת אמון ,מי שמחכה מפסיד, מי שמתמהה נתקע, מוטב לצעוק מאשר לסבול, הטעות היחידה היא להודות בטעות.

והכלל החשוב הוא את השם ליהמן כותבים באותיות גדולות.

פיליפ, אחד הבנים שמוחו אינו נרגע מבין

״שכדאי להגיע ראשון למקום שאין בו איש, ושם לתקוע את הדגל. הגיון בריא. פתרון ביד״

״אנחנו סוחרים בכספים

אנחנו הבנקאים

משתמשים בכספים

למכור כספים

להלוות כספים

להחליף כספים

זה הקמח שבו אנחנו

עושים את הלחם שלנו”.

הספר סיפורה של משפחת ליהמן הוא אספקלריה לארה”ב. סיפור על התעשרות ויזמות כלכלית שאינה יודעת שובע. התחלה מחנות בדים קטנה עד לשמים ומשם  למנייה ששוויה 5 סנט.

ובסיום בישיבת מעלה בשַמים זיגמונד שואל, אולי בנק אחר יעזור לנו.

ספר נפלא ומיוחד, חווית קריאה שאין שנייה לה. ספר שהוא גם וגם. שירה, עלילה, רגשות, קור רוח, תיאטרון, קומיקס ובעיקר קצב שמתנגן במוח הקורא.

חוץ מאשר לשיר לחייך ולנוע בקצב הייתי עסוקה במחשבה, איך לעזאזל הצליח הסופר לייצר כזו יצירה גאונית. ולא רק לייצר, אלא לשמור על איכותה לאורך כל 758 העמודים. (בחישוב מהיר הספר הוא 300 עמ’ בסך הכל)

אני מסירה את הכובע בפני עבודת התרגום של ארנו בר שהצליח לשמור על הריתמוס של השירה ועל הקצב הפנימי של הסיפור. לא קל לתרגם ולשמור על האווירה של המקור.

הבעיה היחידה עם הספר היא שלא יכולתי לשאת אותו איתי לכל מקום. וכשעזבתי אותו לבדו רציתי מיד לחזור ולקרוא את קורות המשפחה.

הכל אודות ליהמן, סטפנו מאסיני

מאיטלקית, ארנו בר

ספרית הפועלים 2019