הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
נשמות – רועי חן
נשמות – רועי חן
הספר נשמות של רועי חן הוא אחד הספרים המפתיעים והמיוחדים שקראתי.
“תעזבי הכול ותקראי את הספר ‘נשמות'”, אמרה לי בתי כששמעה שעוד לא קראתי את הספר, והוא נדחק לתחתית הערימה כבר כמה שנים. היא הוסיפה וסיפרה שכאשר סיימה לקרוא והגיעה לעמוד האחרון, היא לא האמינה שהספר הסתיים. “הרמתי את הדף האחרון מול האור לראות אולי יש שם עוד משהו.”
אחרי תיאורים כאלה עזבתי הכול, ולא יכולתי לעזוב את הספר. כבר כמה ימים עברו מאז שסיימתי, והספר אינו מרפה ממני.
ספר שהוא חגיגה ספרותית. ספר שהוא הזיה, אבל מציאותי עד כאב.
ביפו, בקומה רביעית בבניין מט לנפול, מתגוררים מרינה ובנה גרישה, וביחד איתם חיות נשמות מגלגולים מהעבר.
גרישה בן השלושים, שמן שאינו מדבר (ואם הוא כבר מדבר, עדיף שישתוק), מעשן כל הזמן ומבלה שעות באמבטיה. גרישה השתקן מחליט פתאום לדבר ללא הפסקה ולספר לנו את קורותיו מגלגולים קודמים. בכל מאה שנה הוא התגלגל בגוף אחר:
בתחילה הוא היה גץ, נער בעיירה היהודית חורביצה – עיירה שאינה קיימת, אך היא חור וביצה גם יחד. בחג פורים, החג שאמור להיות השמח ביותר עבור היהודים, הופך החג לעצוב במיוחד כשהוא ואחותו גיטל נקלעים לתקרית. כעבור מאה שנה, גץ הוא גדליה, נער בגטו היהודי בוונציה. נשמתו מחפשת אחר אחותו גיטל, והוא מוצא אותה בדמות נערה. מאה שנה מאוחר יותר הוא מתגלגל לדמותה של ג’ימול, אישה בפאס שבמרוקו, וכעת ביפו הוא גרישה – בחור שעלה מברית המועצות.
בשפה ציורית המותאמת לכל תקופה ותקופה, מספר גרישה את סיפורו. “תגידו שאני פטפטן? מילא, זה לא החטא הגדול שלי, אני גם שקרן.” הקורא צריך להחליט אם סיפורו אמיתי או שזו בדיה של בחור הנמצא, כנראה, על הרצף.
בין סיפוריו וגילגוליו של גרישה, “נדחפת” אימו, מרינה, ומספרת בשטף את סיפורה, מנסה לשכנע אותנו שסיפוריו של בנה הם בדיה והוא שוזר את סיפור נשמותיו מהחיים בהווה. כל אחת מהן נלחמת על ליבו של הקורא וכל אחת טוענת שהשני משקר. למי להאמין? מרינה אומרת ” גם אני יכולה להיות סטנוגרף של חיים שלנו.” וגרישה אומר “העובדה שאתן איתי מבהירה לי שבחרתן בי על פניה. אולי מצאתן בפנטזיות שלי צל של אמת.”
“הכול מטאפורה, חיים יש רק אחת. מי הפתי הגדול בעולם? זה שמאמין לשקרים של עצמו. ואני, באמת שיקרתי כל הזמן הזה? תגידו לי אתן, נשמות, שיקרתי לכן?”
הקורא אינו שופט; הוא יכול לבחור בין המציאות של מרינה לבין סיפורי הגלגולים של גרישה. לאורך קריאת הרומן האמנתי ונשבתי בסיפוריו של גרישה – כל זאת עד לסיום, שבו הכול התהפך וחיכתה לי הפתעה גמורה.
זה רומן מפתיע, יש בו יסודות תיאטרליים שכן, רועי חן מגיע מהתיאטרון. רועי הוא מחזאי הבית של תיאטרון “גשר”. החלק שמתרחש בפאס הוא חלק שנקרא טרגדיה מרוקאית וכתוב בחלקו כמחזה. גרישה ואימו הולכים להצגה בתיאטרון גשר שביפו.
רועי חן טווה עלילה מקורית, מלאת צבע וחיים, שיש בה הומור ויש בה כאב. הכתיבה שלו מהפנטת, מילה רודפת מילה, והומור מעורבב עם עצב ופחד. יש ברומן זה את ההומור היהודי שמלווה אותנו במשך דורות, אך גם כאב הגלות והסבל של היהודים בכל מקום שבו היו, עיירה במזרח אירופה, ונציה ומרוקו. הסיפורים שמספרות הנשמות הם סיפורים ססגוניים, תיאטרליים וגדושי מלל. הדמויות אינן חוסכות במילותיהן, והן אומרות כל מה שהן חושבות, ללא ייפוי המציאות.
תיאור המקומות וסגנון הדיבור כל כך מציאותי. רועי חן מצליח להחיות את העיירה חורביצה ומתאר אותה בדיוק כמו שתיארו י.ל. פרץ ושלום עליכם בסיפוריהם, ובדיוק כמו העיירה שנצרבה במוחי ודמיוני. כך גם תיאור הגטו בוונציה והתעלות של העיר, וכן העיר פאס והמלאח. הוא מעלה ביטויים ומשפטי חוכמה שהתגלגלו במשך מאות שנים “מי שלא יודע לצחוק- לומד לבכות.”
קראתי את הספר בשטף, התענגתי על הכתיבה, על ההומור ועל ההיסטוריה והמציאות הכואבת של העם היהודי בגולה.
רועי חן מביא בפנינו סיפור על גלגול נשמות, האם להאמין או לא? לדעתי, באמצעות גלגול הנשמות של גץ במשך ארבע מאות שנה, מביא רועי חן בפנינו את גלגוליו של העם היהודי בגולה ואת התלאות שעבר, ולא משנה באיזה מקום היה: מזרח אירופה, אירופה הקלאסית, או צפון אפריקה.
עוד מילה על הכריכה המדהימה שאין יותר מתאימה ממנה לסיפור. שם היצירה המקורית הוא “בורח מביקורת” של הצייר הקטלאני-ספרדי פרה בורל דל קאסו בשנת 1874, והיא נחשבת לאחת הדוגמאות המפורסמות והמרהיבות ביותר של טכניקת ה-טרומפ-ל’איל – הונאת העין, המייצרת אשליה אופטית תלת-מימדית, שבה הדמות נראית כיוצאת ממש מתוך מסגרת התמונה.
“נשמות” הוא ספר אחר, שונה. מרתק וקולח, ספר על עבר והווה. חווית קריאה חד-פעמית.
עשו כמוני, עזבו הכל ורוצו לקרוא.
נשמות, רועי חן
עורכת: יערה שחורי
הוצאת: כתר 2020
ביוני 2023 רועי חן התארח בסלון הספרותי בביתי. זה היה אחד המפגשים המהפנטים והחכמים. מוזמנים לקרוא על כך בבלוג.
מה חשבתי על הספר רעש גדול של רועי חן