מילים, איפה אתן – דויד גרוסמן

מילים, איפה אתן? – דויד גרוסמן

מילים, איפה אתן? שאלתי בתום הקריאה. מילים לא היו,  אך דמעות היו לי למכביר.

את הספר קראתי קריאה רצופה, טוטאלית, שלא הותירה לי מקום לאוויר לנשימה.

אמא, אבא ובן, משפחה קטנה וסגורה. משפחה שאותה מגדיר ירון, המספר, משפחה אומללה בדרכה שלה. הוא משתמש במשפט המפורסם  ומנסח אותו מחדש לפי הבנתו והרגשתו: “כל המשפחות המאושרות אומללות, כל אחת בדרכה שלה.” על פניו, בתחילת הסיפור הוא מציג משפחה מאושרת וסגורה, אך בין השורות, ההידוק בין בני המשפחה נפרם.

ירון, גיבור הסיפור, מספר את סיפורו  בפרקים קצרים, דחוסים, שהם מחשבות, אפיזודות מחייו ומחשבותיו. סיפורו נע בין הזמנים ובין הדמויות וגוף המספר. סיפורו נע קדימה ולאחור, לפעמים אל העתיד, לפעמים הקדמת זמן העתיד בהווה. ירון מספר את סיפורו בגוף ראשון ולפעמים בגוף שלישי. מה שיוצר אומנם בלבול ותהיה אצל הקורא, אך ממחיש בדיוק רב את תחושותיו של המספר על האירועים, לפעמים הגיבור מרגיש חלק מהסיפור, לפעמים הוא חש שעליו לעמוד מול האירוע ולהתבונן באירוע ובעצמו.

משפחה, אבא, אמא וילד שלכוד ביניהם. אמו נטלה על עצמה פרויקט חיים, והוא לטפח את אהבתה לבעלה בכל מצב ובכל רגע. מולה עומד האב, איש עסקים חלקלק במילותיו. וילד נע בין  אהבותו לאמו לאהבת אביו.  הוא מעריך ומעריץ את אמו, שהיתה בעיניו סקרנית חקרנית, אוטודידקטית, מה שלא מנע ממנה להאמין באמונות תפלות, לחשים וקמעות. מולה עמד  אביו  שאסף סביבו גילדה של חמדנים, סוחרים מפוקפקים.

מערכת היחסים נעה מאהבתו לאם לאהבתו לאב ולקרבה אליו. ואז דווקא ברגע שבו הוא ואביו מתקרבים ומרגישים  שהם חלק אחד, קורה ביניהם אירוע שמרחיק ביניהם. האב נאשם בתרגיל עוקץ של כסף רב.

החלק הראשון של הרומן נפתח באולם בית המשפט.

ירון, נער בן ה- 15, נגרר לבית המשפט במצוות אמו, שם הוא נחשף לאביו, לאמו, לנושים ולמסכנים שכספם נגזל. עכשיו לאחר שנים מאותו המשפט הוא כותב, מפרק את חייו לגורמים על מנת לנסות לבדוק מיהו.

“הרבה ממה שכתבתי כאן אני עצמי המצאתי, דברים שניחשתי ודברים שהרגשתי ודברים שקרו ודברים שהיו קרובים לקרות. אבי ואמי כמעט לא דיברו על מה שהיה להם לפני שנולדתי או למה בכלל הם התחתנ. שניים כל כך לא מתאימים לא ראיתי בחיים שלי למה דווקא זה קרה לי”

לאורך הסיפור, מילדותו ועד בגרותו ניתן לחוש בבדידותו של המספר. ילד שמחפש אהבה וקירבה.

החלק הראשון מהווה בעיני הקדמה ופרוזדור לדרמה האמיתית, לא זו שהתרחשה בבית המשפט, אלא דרמה נפשית שתטלטל את ירון ואף אותנו הקוראים. כדי לשמור על הפתעה לא אגלה מה נאמר ונמסר בחלק השני.

החלק השני היה עבורי  חוויה מטלטלת, זה חלק  שהופך את כל מה שהקורא חשב, ואפילו מה שירון חשב והבין. בזמן הקריאה הרגשתי  כיצד בטני מתהפכת וריאותי מתרוקנות מאוויר. הדמעות  הציפו אותי.

בכתיבה צפופה שאינה משאירה אוויר לנשימה נדחסות מילים, לפעמים נדמה לי שהן רבו ביניהן, מי תהיה לפני מי. הספר עוסק במילים. במילים שירון כותב בהווה, במילים שרצה לומר בגיל צעיר, במילים הגבוהות של האם יחד עם הקללות שלה, במילים החלקלקות של האב, שבעזרתן הפיל לקוחות רבים, אפילו את אשתו ובנו. אך בעיקר במילים החסרות, אלו שאינן, אלו שנמצאות ברווח שבין המילים, ואנו כמו ירון מחפשים אותן כדי להבין ולהשלים את הפאזל. רק מלכי,  שמדברת מעט כל כך, היא זו שאומרת את המילים הנכונות, המילים שירון צריך לומר לעצמו.

 דויד גרוסמן הוא בין הסופרים המועדפים עלי מבני דורו. הוא אינו רק סופר, הוא אדם אנושי, אוהב אדם, מלא ברגש וחמלה. הכתיבה שלו מגוונת ויצירתית, אין ספר אחד שדומה לספר אחר שלו. הוא אחד הסופרים שאוהב את הגיבורים שהוא בורא, מבין אותם והולך איתם צעד צעד אל הסיום והשינוי.

הכתיבה של דויד גרוסמן מדויקת, מלאה ברגש. הוא מבין פסיכולוגית את הדמויות שעליהן הוא כותב  ולא חשוב מי הדמות, מבוגר, ילד, נער מתבגר. הבנת הדמות נעשית באמצעות השפה, המילים ובעיקר יכולת המעבר בין משלבי הלשון של הדמויות. יכולת שגורמת לאמינות אצל הקורא.

מילים, איפה אתן? הוא ספר קלידוסקופ, גדוש בצבעים, כל החושים נעים יחד במעגל אינסופי ומתלכדים לנקודה אנושית.

ממליצה בחום, ומקנאה במי שעומד לקרוא אותו.

מילים, איפה אתן?, דויד גרוסמן

עורך: מנחם פרי

הוצאת: הספריה החדשה, 2026