הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ללמוד לדבר עם צמחים, ספרה הרגיש של מרתה אוריאולס

Spread the love

ספר רגיש וכואב על הישרדות והתמודדות.

פאולה, רופאת ילודים מדברת בחום אל הפגים שזה עתה נולדו. היא מבטיחה להם שיש טעם לחיות, רק כדי לראות את הים, אפילו שהם במשקל של שש מאות גרם. והם מקשיבים לה ומגיבים.

פאולה בת 42 וחיה עם מאורו כבר 15 שנים, המוות מבחינתם היה שייך לאחרים. הם היו זוג שנים רבות וברגע אחד חדלו. מאורו מת ללא הודעה מוקדמת. מכונית התנגשה בו ואז המוות הופך להיות מוחשי אישי ופרטי של פאולה.

המידע הראשוני שנמסר לנו הוא שבעלה עזב אותה לטובת אחרת ומיד כשעזב את  מקום עבודתו נהרג בתאונת דרכים, כך שנחסך ממנה להסביר על בגידתו של בעלה, כי רק היא, הוא והמאהבת ידעו על כך.

איזו תחושה קשה יותר? הכאב על מות בן הזוג האהוב שאיתו חיית שנים, או הכעס, כי שעות לפני מותו הודיע על בגידתו, אהבתו לאחרת והרצון להיפרד?

לאט לאט במתח פנימי של קריאה, מתגלים פרטים שהקורא סקרן לגביהם. האידליה שפאולה מתארת ומציירת בפתיחה נסדקת בהמשך.

פאולה נעה בין התחושות שלה, האם בעלה הוא קדוש במותו או בוגד. בהומור מעט שחור מתארת פאולה את החיים ללא מאורו. את יחס הסביבה אליה שבתחילה מקבלת את המבט ההמום שלה, את המראה המוזנח שלה והעצב שבו שקעה. אף אחד לא ידע שהוא נובע ממותו ובעיקר מבגידתו בה. אף אחד לא יודע שהוא עזב אותה לפני שמת.

המוות מרגיז אותה, לא רק בגלל החוסר של מאורו אלא מפני שהוא מסייע בעיניה בהסתרת פשעו, הבגידה.

פאולה מתמודדת לאורך הרומן בין שני קצוות, מוות וחיים, כעס וכאב, רחמים ועלבון. ובזה יופיו של הרומן. הוא אינו נופל לקלישאות, להעלאת רק זיכרונות טובים ואידיליה זוגית. פאולה אינה חזקה כמו שהסביבה מצפה ממנה. היא אומנם מתפקדת, אך הכאב והקונפליקטים האישיים שלה עוטפים אותה. “שתי יריות שנורו בהפרש זמנים קצר, המוות והשקר.”

למרות הכעס והעלבון בפרידה של מאורו ממנה, היא עדיין עורכת שולחן לשניים, מחפשת את מבטו כשהיא פותרת תשבץ.

על פניו ביומיום ניכר שהיא מתפקדת, עובדת, מיילדת, נפגשת עם חברתה. אבל מתחת לפני השטח היא מגלה בפנינו את הבקיעים, אומנם היא אינה אומרת ישירות, אך היא משתמשת בתפאורה החיצונית, באנשים סביבה, במלמולים שהם משמיעים, כל זאת כדי להראות שמצבה אינו טוב.

הרומן כולו כתוב כווידוי בגוף ראשון. פאולה מספרת את מה שמתחולל בנפשה ובמוחה. הרומן נע בין עבר להווה. בין מה שהיה לניסיונות השיקום שלה בהווה. תיאורי המחשבות של פאולה אמינים. הם גורמים לקורא להזדהות ולרצון לחבק את הגיבורה. הכנות של הדמות היא זו שמשכה אותי להמשיך לקרוא. רציתי לדעת כיצד, מתי ואיך תתגבר על האובדן ובעיקר תתמודד מול עצמה.

 הכתיבה אינה רק בגוף ראשון, אלא גם בלשון פנייה. פאולה פונה את מאורו המת ומשוחחת איתו. היא מביעה כלפיו מנעד של רגשות, כעס על עזיבתו הכפולה, על בגידתו ועל מותו. על כך שהשאיר לה את גינתו שהפכה למוזנחת. היא יודעת שלא מספיק להשקות את הצמחים, צריך גם לדבר אליהם, בדיוק כמו שהיא עושה עם הילודים הזעירים.

פעם שמעתי הרצאה על השפעת החושים על הצמחים, ההפתעה היתה שהחוש היחיד שהצמחים אינם מגיבים לו הוא חוש השמיעה. ואנחנו שנים רבות אומרים לדבר לצמחים, או אני שר להם ולכן הם פורחים.

כנראה, שהדיבור הוא לעצמנו ולא לפרחים. כך גם בספר. הצמחים הם מטאפורה לפאולה עצמה ולשיקום האישי שלה.

הדיבור הפנימי של פאולה לעצמה ולמאורו עבורה מקביל לדיבור לצמחים הנבולים, בשיחות האישיות שלה היא לומדת להבין את עצמה ואת ההתמודדות שלה עם המוות ובניית חיים חדשים “אף פעם אי אפשר להתחיל לבנות בית מהגג.”

“ללמוד לדבר עם צמחים” הוא רומן אנושי, רומן  המראה  את הגיבורה במערומיה. הוא אינו קודר ועצוב, יש בו הומור שעוזר לגיבורה להתמודד. למרות העצב יש בו אופטימיות אנושית וכנה. סיום הרומן נפלא בעיניי.

אני אהבתי.

ללמוד לדבר עם צמחים, מרתה אוריאולס

מקטאלנית, יוסי טל

סידרת חוצפנית, תשע נשמות, הכורסא

תגובות בפייסבוק