הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
על עצמות המתים, ספרה הביקורתי של אולגה טוקרצ’וק
על עצמות המתים הוא רומן מעורר מחשבות ובעל תובנות מיוחדות. זהו רומן מטריד, ביחוד בימים אלו של הקורונה. כאילו הוא נבואי.
זה הספר הראשון של אולגה טוקרצ’וק, כלת פרס נובל, שקראתי. “ספרי יעקב” ממתין לי. נשבתי בכתיבתה השנונה והחדה. אהבתי את אופן בניית הדמות המיוחדת וביחוד אהבתי את המסר שמסתתר מאחורי העלילה.
זה אינו ספר שגרתי. יש בו אווירת מיסתורין המתגלה לאט לאט. יש ספרים שאי אפשר לתת עליהם חוות דעת בסיום הקריאה, אלא רק לאחר כמה זמן. כזהו הספר “על עצמות המתים”.
המסר המוסרי והביקורתי מסתתר מאחורי ספר מתח.
לא זה אינו ספר מתח, יש בו סממני מתח, יש מיתות משונות, אבל מטרת המתח היא להעביר ביקורת.
ינינה דושייקו, מהנדסת גשרים במקצועה. בעברה היא בנתה גשרים בסוריה, לוב, פולין. בגלל בעיות בריאות הפכה למורה בעיירה.גם מעבודתה כמורה היא פוטרה וכעת היא מלמדת אנגלית פעם בשבוע. בימי החורף היא שומרת על בתים של אנשים שאינם גרים בהם.
ינינה מתעניינת באסטרולוגיה וטוענת שהאסטרולוג מאמין שעל אישיות האדם משפיעים גורמי שמים. מלבד עיסוקה באסטרולוגיה היא מתרגמת יחד עם תלמידה הבוגר, דייזי, שירים של בלייק. אבל מעל לכל היא אוהבת חיות. רואה בהן יציר הבריאה ומתנגדת בחירוף נפש לצייד והרג.
ינינה היא דמות מיוחדת, מצד אחד לוחמת טבע ואוהבת חיות מצד שני יש בה משהו לא ברור, מסקרן. היא אינה מגלה את עברה ואינה נפתחת לקורא מיד, אלא עושה זאת לאט לאט ובשלבים. הקורא לומד לקרוא אותה בצעדים קטנים, כמעט כמו הקריאה שלה במפות האסטרולוגיות שהיא בונה. עוד מידע, שעה, אופק, זוויות.
יום אחד מתגלה גופתו של השכן, הנקרא על ידה, “רגל גדולה”. הוא נחנק מעצם שנתקעה בגרונו. ינינה אומרת לשכן שלה, אותו היא מכנה, “תפלצת”, שהחיות נקמו בו. מות השכן הוא הראשון בשרשרת מיתות משונות של כמה מתושבי הכפר.
ינינה טוענת שזו נקמתן של החיות על ההרג שלהן. אפילו היתה רוצה ללמוד לכתוב בכתב היד שלהם על מנת להזהיר אותם מסכנות שבני האדם טומנים להם.
״ לאדם יש חובה גדולה כלפי בני האדם לעזור להם לשרוד. זוהי חובתו לגמול לחיות הבית על אהבתן כי הן נותנות לו הרבה יותר משהן מקבלות מאיתנו.״
קראתי את הספר באיטיות שאינה אופיינית לקריאת ספרי מתח, הקריאה מצריכה ריכוז והתבוננות חדה בדמויות ובעיקר באופן הכתיבה. ינינה ודייזי מתרגמים לפולנית את שיריו של ויליאם בלייק. הם מתמקדים ב”נישואי העדן והשאול”, סדרת טקסטים שנכתבו בחיקוי הנבואה המקראית. השירים שמתורגמים על ידם הם רמזים מטרימים להמשך העלילה ומהווים סמלים להבנת עולמה הפנימי של ינינה. רוב הציטוטים המופיעים הראשית כל פרק הם בנושא נבואה ויום הדין.
ינינה היא דמות שקשה להזדהות איתה, היא אינה נחמדה ואינה נעימה. אבל, היא דמות נחושה, דעתנית. היא מבינה שעליה ללחום את מלחמת הצדק של החיות ושל הטבע. היא רואה עצמה כנוטלת זכויות החיות. יש לה תובנות חכמות, כמו, ” השיטה הישנה להתמודד עם סיוטי לילה היא לספר אותם בקול מעל פתח האסלה ואז להוריד את המים.”
הספר נכתב ב2009 ותוך כדי הקריאה בו תהיתי אולי אולגה וקרצ’וק ניבאה את הרס העולם, ואולי זו נקמתו של כדור הארץ על השמדתו בידי האדם. אולי זוהי נבואה, או אולי כתובת שהיתה כתובה על הקיר.
“בטבע כבר לא הכל טבעי. המנגנון הטבעי יצא משליטה ועכשיו צריך לפקח על הכל כדי שלא יקרה אסון.”
הספר הוא ביקורת נוקבת כנגד הרס הטבע על ידי האדם, הפגיעה בחיות, ביקורת על הרשויות והמשטרה שאינן מגנות על האזרחים וברור שגם אינן מגנות על החיות. המשטרה שמתעלמת מהמכתבים שינינה כותבת לאנשיה. יש ביקורת על הדת ועל הכומר המאפשר התנהגות חסרת רגשות כלפי החיות בשם הדת והאל.
ספר מיוחד, אחר, שונה.
כן בסיום מגלים מה קרה, הסיום בתחילה הרגיז אותי. לא מגלה מדוע. אך במחשבה שנייה הבנתי שהוא הנכון ביותר.
האם המתים נרצחו על ידי אדם? האם מתו מיתות טבעיות? האם החיות אכן נקמו בבני האדם?
על כך בספר המיוחד עם הדמות השונה.