ספר ביכורים הכי לא ביכורים שקראתי. ספר בָּשֵל עם קול ייחודי. כתיבה נוקבת, חדה, כנה, מצחיקה. האירועים שבו ליוו אותי ולא יצאו לי מהראש כבר כמה ימים.אני והגיבורה מנהלות שיחות נפש ארוכות.

חכי הלילה עוד צעיר דולקים אורות העיר ואין עוד אפלה. כך שר אייל גולן.

תוספת המילה אבל לשם הספר גורמת לביטוי להשתמע לשני פנים, אפשר להמשיך וליהנות, או מתי יסתיים הלילה והאפלה שבה נמצאת הגיבורה.

שלושה אירועים מכוננים בחיי הגיבורה נפרשים בפנינו בשלושה שערים / חלקים בספר. שלוש נובלת המתארות שלושה מצבים שאנחנו משייכים אותם למצבים מרגשים, ירח דבש, לידה, מועדון לילה. אלא שירח הדבש  אינו כזה דבש, הלידה אינה משמחת, כי התינוקת נולדה טרם זמנה והיא בפגיה, והערב במועדון מזכיר לה שאינה רווקה בת שלושים.

ליאת אלקיים כותבת באומץ רב על החוויות האמיתיות של הגיבורה מאותם אירועים. מי שמתבונן מהצד יאמר “ואוו, אלו אירועים חשובים שהשמחה חייבת להיות נוכחת בהם”. אבל לא. ליאת אלקיים מנפצת את מה שהאחר חושב על האירועים וכותבת אותם בדיוק רב כולל רגשות מעורבים. פעם ראשונה שאני קוראת על מחשבותיה של הכלה לאחר החופה,  על האיפור שנמרח, על תלאותיהם בבית המלון, בחיפוש אחר מפתח החדר, על הרצון לרצות את הבעל ולא לפגוע בו, כדי לא לקלקל את הערב ובעיקר על השיכנוע האישי של הגיבורה, “בעלי, בעלי”. היום הזה שצריך להיזכר כיום מאושר מוצף באירועים בנאלים ואפילו מאכזבים.

הנובלה השנייה “מכונת היונקים” מתרחשת בפגייה בבית החולים. “שניידר אמא של” כך מכונה האמא, מוצאת עצמה אחרי ניתוח קיסרי עם פגה במשקל של קילו וחצי ורגלי גפרורים. לא רק שהאם כואבת לאחר הניתוח ומחפשת מזור, היא עצמה נתונה במאבק על חיי בתה.

לשניידר אמה של אין שם,  רק שיוך, מעכשיו היא שייכת לבתה ובתה אליה, מעכשיו הן מחוברות. שניידר אמה של(הזכיר לי את מעשה שפחה, שבו הנשים הן אמצעי).

אותו דיוק ופירוט מהחלק הראשון ממשיך גם בחלק השני. אמא של מתארת את כל השלבים במהלך הימים שלהן בפגיה, את הצינורות, את ניסיונות ההנקה, השאיבה, הסטריליות שהופכת להיות כפייתית. את הבעל הנוכח נפקד ובעיקר את בדידותה ואפילו חוסר האונים. מטרת הפירוט הדייקני היא להעביר לקורא את כל פרטי הסבל של הגיבורה ובעיקר את התחושה שאנחנו איתה בכל רגע נתון בתוך הסבל המתמשך.

הנובלה “מכונת היונקים” היא נובלה כנה וכואבת. נובלה מרגשת, מי שקורא אותה חש כיצד גופו מצטמרר. מרגיש את הדקות ובעיקר את התיסכול של הורה לילד בפגיה. הנובלה כתובה בעצב מושחז ומתובלת בהומור.

הנובלה השלישית, כתובה כמו משחק מחשב עם הוראות. “אם את רוצה לדעת…דפדפי לעמוד…אם סרבת לדרינק תמשיכי לעמ’…” הגיבורה העובדת בחברת סטארט אפ המפתחת משחקי מחשב מגיעה לבילוי במועדון. הפרק כתוב כמו משחק מחשב ומעלה חיוך. יש בו הומור חד  הפרק המזכיר את דלתות מסתובבות, מה היה קורה לו.

“אבל הלילה עוד צעיר” כתוב בכתיבה אינפורמטיבית. “כאילו” מסירת דיווח של האירועים, אבל רק כאילו, כי מתחת למידע שמוסרת הדוברת יש הר געש של רגשות, הר פועם. רגשות כנים של אשה החיה במציאות שלא תמיד היא שלמה להיות בה. הקורא מתבונן פנימה אל עצמו ואומר בליבו, מעולם לא דיברו על זה, אף פעם לא מצאתי את הרגשות הכנים האלו, רגשות שגם אני הייתי בהם כתובים בספר עם עלילה. ותאמינו לי הכתיבה של אלקיים אמיתית, כנה, כואבת ומצחיקה. היא מצליחה לחשוף את עצמה ואפילו לצחוק על עצמה. זה מה שאהבתי בספר.

ליאת אלקיים כותבת ברגישות לא סנטימנטלית, להפך, הדיוק שלה חד מתובל בהומור לפעמים שחור, לפעמים כואב.

קול ייחודי של סופרת המתארת את ההוויה הישראלית כפשוטה, ללא התנשאות, ובעיקר ללא רחמים.

ממליצה בחום על הספר המעניין והייחודי. ספר עם קול שונה, ספר שמתאר בפרטי פרטים את הרגשות והמצבים הכי הכי אינטימיים ואישיים שלנו.

אבל הלילה עוד צעיר, ליאת אלקיים

הוצאת, כנרת זמורה, 2019