הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ארבעה אבות , של אמיר זיו

הפוסט על “ארבעה אבות” הוא חוב לעצמי. קראתי את הספר מזמן, לפני שהיה לי בלוג משלי. העברתי עליו הרצאות, אמיר התארח אצלי במועדון הקריאה לשיחה מרתקת ומעניינת. חוויה בפני עצמה.

אז למה עכשיו? לפני כמה ימים פגשתי את אמיר בכיכר רבין בשבוע הספר, לאחר שיחה קצרה איתו על ספרים, ספרות ,בלוג וסקירות, הבנתי שלא אמרתי לכם מילה על הספר הנפלא והמיוחד הזה.

עכשיו אני מחזירה את החוב.

את הספר קראתי לפני שנתיים כשכולי קודחת מחום. לא יכולתי להניח אותו, לא מעלות החום וצמרמורות הגוף יכלו לו, לספר.

“ארבעה אבות” הוא ספר מטריד, לא נוח. ספר על סודות, שקרים, קנאה, בגידה ובעיקר נקמה.

“ארבעה אבות” הוא בעיקר ספר סוחף וחכם הכתוב היטב.

הספר הוא אוסף של 3 עלילות שונות זו מזו, יש בו קווים מחברים,  כל סיפור נכתב בנפרד. הסיפור הראשון נכתב מזמן (לטענת אמיר זיו) ושני האחרים באו אחריו.

יש לנו שלושה חלקים,  הראשון כתוב כמכתבים. השני מסופר בגוף שלישי ,מספר יודע כל, נמצא מחוץ לעלילה. החלק השלישי כתוב כבלוג, יש משמעות לסוגות הכתיבה כבלוג.

3 הסיפורים מתרחשים בזמנים שונים ,1961,1993,2004 הרצף הכרונולגי עוזר לקורא להבין את העלילה ואת מניעיה.

הרצף הכרונולוגי של הזמנים בעיקר בהווה הסיפורי, עוזר לנו ללמוד ולהבין את העלילה ומניעי הגיבורים.

הלשון  הספרותית בכל חלק מתאימה עצמה לכל תקופה, בספר רואים את התפתחות הלשון שמשקפת את התפתחות הלך הרוח וההתנהגות.

הסיפור הראשון מאוד רשמי, חליפת מכתבים בין מר בוכמילר הדייר מרחוב סמולנסקין אל דומני מנהל מחלקת הנדסה. מר בוכמילר מבקש להיקבר בחצר ביתו. חליפת המכתבים הרשמית הופכת לחליפת מכתבים אישיים. החלק הראשון הזכיר לי את באופן הכתיבה את כתיבתו של אהרון מגד.

הסיפור השני הוא סיפור  “נורמטיבי,” גיורא, וטרינר, נשוי לשרון, אשה דעתנית, לשניהם בת, נירה בת החמש. לא אספר על מרכיבי העלילה, מחשש לספוילר, הדמויות הן המחברות בין החלק השני לחלק השלישי. חלק שבו הכאב והכעס משתלט על בני המשפחה.

החלק השלישי מתרחש שנים לאחר החלק השני, הוא כתוב כבלוג שאותו כותבת נירה. זהו חלק שבו היא מתארת את קורותיה בהווה עם חזרות רבות לעבר.שפת הכתיבה היא שפה נמוכה, שפת סלנג המתאימה למתבגרים.

שלושה חלקים לארבעה אבות.שלושת החלקים מקבילים לחיי אדם, המבוגר מייצג את העבר ונירה הצעירה את ההווה.

יש גם שינוי בז’אנר של הכתיבה ובאופן הנסיגה לאחור. בכל סיפור יש הווה סיפורי ונסיגה לאחור, בראשון הנסיגה לאחור קטנה יותר, האחרון יהיה כמעט כולו נסיגה לאחור.

שלושה סיפורים, מִספר דמויות, סודות ושקרים למכביר ובעיקר כאב רב. אני כקוראת הייתי סקרנית לדעת מה יפגיש בין הדמויות ואיך הסופר יאחד ביניהם.

כמו שציינתי, הספר הוא על סודות שקרים בגידה ונקמה. האבות, ארבעה במספר מיצגים דורות והבדלי דורות. נירה הבת מרירה וכועסת. היא מרגישה כמו הקרנף שעליו סיפר לה אביה הוטרינר. החיים הובילו אותה לפתח עור עבה של קרנף. אביה תמיד הוסיף ואמר לה שיש לו, לקרנף, נקודת תורפה.

“ארבעה אבות” ספר סוחף, חכם. אמיר זיו ביד מיומנת הצליח לחדור לעור העבה של הקרנף ולגלות לנו את נקודות התורפה שלו, של כל הדמויות. ספר שבסיומו לא יכולתי להיות שיפוטית וביקורתית כלפי הדמוית. הרגשתי חמלה וצער עליהן.

ספר שלאחר קריאתו יעלו בפנינו שאלות על משפחה, זוגיות ובעיקר הורות, מהי הורות טובה, מיהו הורה טוב.

אז לפני שיסתיים לו שבוע הספר רוצו מהר מהר לרכוש אותו, ואולי תפגשו את אמיר זיו הנעים והחכם בכיכר.

הנאת קריאה מובטחת באחריותי !!

ארבעה אבות, אמיר זיו

עם עובד ,2017

מוזמנים לקרוא על המפגש של אמיר זיו במועדון הקריאה שלי.אמיר זיו אצלי בסלון

השופט” – ספרו המרתק של שי אספריל”

מה מניע אותנו? גורל או בחירה. תת מודע שמוביל לפעולה, מחשבה מהכוח אל הפועל?

נשאבתי אל הספר, לא רק בזכות העלילה המרתקת והמתח שהיה בו, אלא בעיקר בזכות העובדה שהספר גרם לי לעצור מספר פעמים ולשאול שאלות פילוסופיות. לשאול איך אני הייתי מתנהגת במצבים שהדמויות נקלעו אליהם, או האם היה על הדמויות להתנהג כך או אחרת.

כשאני שואלת את השאלות הללו תוך כדי קריאה אני יודעת שמבחינתי הספר הוא טוב, כי חוץ מעלילה שואבת יש בו ערך מוסרי ופילוסופי.

במרכז הספר עולה השאלה :מה מנווט אותנו בחיינו ? גורל, מקרה, או בחירה?

ביון הקדומה האמינו באורקל המנבא את עתידו של הרך הנולד. לפי האמירה שנקבעה התנהלו וסבבו חיו של האדם. אדיפוס נשלח הרחק מהוריו על מנת שנבואות האורקל לא תתממש, אך הגורל מנחה אותו לשוב לעירו ולקיים את העתיד שנצפה לו.

היום אין אורקל, אך יש מגידי עתידות, קוראי קלפים והורוסקופים.

כשאריאל, גיבור הספר, היה קטן הלכה אמו למגדת עתידות, זו אמרה לו בחטף משפט שאיתו הוא יתמודד כל חייו. גזירה שממנה  ינסה לברוח. האם יצליח?

הספר “השופט” מסופר על ידי שלושה גיבורים אשר לכאורה אין קשר ביניהם ויש קשר. אני אוהבת ספרים שבהם גיבורים מקריים נפגשים. בספר “השופט” האם הגיבורים נפגשים מתוך גורל או שיד המקרה הפגישה ביניהם.

אריאל הוא המספר הראשי, מספר את סיפורו בגוף ראשון. אריאל נולד לאם חד הורית ואינו יודע את זהותו של אביו. אריאל עו”ד, רווק מוכשר ומבריק עומד להתמנות לשופט מחוזי. זמן קצר לפני מינויו הוא נפגש פעמיים עם אשה, הפגישה האחרונה תשנה את חיו ואת בחירותיו והחלטותיו. הבחירות שהחליט לקבל היו מתוך רצון לקבל את מינוי השופט.

שתי הדמויות הנוספות, מרסל ונתן, מספרות את סיפורן דרך עיניו של המספר יודע כל.

מרסל, נשואה לזאב נישואים נוחים ללא אהבה. לזאב, חברות מפוקפקות עם רווחים לא כשרים.

נתן, נולד להורים מבוגרים לאחר 20 שנות נישואים, אביו נפטר. נתן נשוי לבתם של מרסל וזאב ועובד בחברה של זאב. חיי הנישואים שלו אינם מאושרים. נתן מבין שהוא נלחם עם השדים הפנימיים שסחב על גבו מאז מותו של אביו

זהו ספר על רגשות אשמה, סודות ונטישות. על גורל ובחירות. כל הגיבורים נושאים רגשות אשמה בעיקר מול אביהם. האבות מתים או נוטשים את בניהם.

על כל הדמויות מוטל הצל של האב, צל שמדרבן אותן להוכיח להיות ראויים, וצל שמסרס אותן.

כמו שאמרתי הספר מעמיד בעיקר את ההחלטות והבחירות שלנו בחיים. אריאל השופט נתקל כמעט מידי יום בבחירות המוטעות של הנאשמים והוא צריך לשפוט, אחד הנאשמים אומר לו :“היום הייתי חותך יד בשביל לחזור לשם, אבל לפעמים, בזמן שזה קורה לך, אתה לא רואה שום דרך אחרת.” לרוע מזלו גם הוא עומד מול החלטות ובחירות שיעוררו בו תהיות האם יכול היה לבחור אחרת.

אריאל אומר: ” בגלעינו של כל אדם יש מה שמוביל אותו מעלה, אבל גם שם גלום אובדנו” וכמו אדיפוס המלך שבורח מגורלו ומגיע אל אותה נקודת גורל שנובאו לו, כך גם אריאל, בורח מהנבואה שניבאה לו מגדת העתידות.

“השופט” ספר נהדר עם עלילה מפותלת, כתיבה מיוחדת ומרתקת המשלבת אנושיות, מחשבות ומתח. הדמויות הן דמויות אמינות, אנושיות בעלות חולשות ובעלות חוזק.

העלילה מתארת הוויה אנושית, לבטים, משקעים, פחדים, שאיפות, תככים ואפילו שחיתות.
כל מה שנותר לי הוא להמליץ לכם להיכנס מתחת לפוך בימי גשמי הברכה שהגיעו עלינו וליהנות מספר טוב.

השופט, שי אספריל

הוצאת עם עובד, 2019

הרחק מעצי התרזה” – על ספרו של יונתן ברג”

ספר של חשבון נפש. כל אחת מהדמויות מתמודדת עם העבר שלה שמשפיע על ההווה.

“איך בכלל הגעתי לפה? זו השאלה …לשכונה הזאת, רמת החייל. רק לשמוע את השם הזה, רמת החייל, ומאיפה הגעתי, מאונטר דן לינדן.” נשיפת בוז יוצאת מפיו, “מתחת עצי התרזה, זה מה שזה אומר השם הזה ,אונטר דן לינדן…”

שאלת “איך הגעתי לפה?” מקוננת בנפשו וליבו של יעקב גיבור הרומן “הרחק מעצי התרזה”. שאלה המטרידה אותו מהרגע שעלה לארץ ועזב את עברו והשאירו שם. מאותו הרגע החל במסע, מסע קבורת העבר וניסיון להצמיח עצים ושורשים חדשים. אלו במקום עצי התרזה. כעת בערוב ימיו הוא יוצא למסע בין בניו ומגלה שאת הנעשה אי אפשר להחזיר והאם יהיה לו תיקון בערוב ימיו?

רומן שיש בו שתי עלילות מקבילות המהוות שיקוף אחת לשנייה. סיפורו של יעקב, שבא מ”שם” לפני המלחמה וסיפורה של בר-ברכה, מאשדוד.

יעקב ובר הם שכנים. יעקב, היסטוריון ידוע שם, גרוש פעמיים ואב לארבעה בנים, המזכירים את ארבעת הבנים מההגדה. יעקב חי בדירתו הקטנה בבדידות.

בר שכנתו נשואה לרני, איש נדל”ן המחפש דרכו להרשים את הזולת. בר הגיעה לתל אביב מאשדוד, בר המשועממת מחייה הסתמיים מגלה עניין בשכנה המבוגר שנמצא רוב זמנו לבד. בר פתאום מוצאת עניין בחייה השגרתיים, דאגה, הכנה, פעילות חדשה נכנסת לחייה.

בר מפיחה ביעקב את העולם החיצוני זה שיעקב מתכחש אליו ומביאה אותו אליו פנימה ברעננות ובקלילות שלא ידע ולא הכיר, כי עומס ההיסטוריה שסחב היה כבד מנשוא. ובעיקר עומס  עברו המזוהה עם עצי התרזה.

“המפגש עם בר …מתחיל להפיח בו תחושה אבודה ונשכחת, קרבה”

ואכן, בר מפיחה בו רעננות ועשיה. לוקחת עליו אחריות ומחליטה עבורו. בר שהגיעה ממשפחה חמה ומלוכדת אינה מבינה כיצד יעקב אב לארבעה נשאר לבד. החסות שהיא נטלה עליו מובילה את שניהם למסע בין בניו, אולי מסע פרידה. בר ויעקב מוצאים עצמם בשביל ישראל שיוביל אותם להתבוננות פנימית. יעקב המריר והכועס, זה שהכל צריך להיות לפי מחשבתו, האב שבניו קוראים לו “מצביא ללא צבא”. יעקב ששנים הסתגר וברח מעצמו ימצא במוחו שברי זיכרונות נעימים שאולי יקלו עליו, ” יש לו משפחה ופעם בטיול תהה איך זה ש”הצליח להשתחל למסגרת הצפופה והחמה הזאת” ובאותו הרגע “הוא היה אחד מהם, שותף מלא בהתרחשות הפעוטה הזאת.”

בר מחליטה עבורו אצל מי מבניו יתארחו, לה זו הפעם הראשונה בחייה שהיא נוטלת אחריות ופועלת בהתאם, ליעקב זו הזדמנות לתת לאחר להוביל אותו. בר מביאה אותו לביתם של בניו לפי הסדר. אמיר הבכור הגר בצפון, פנסיונר האוהב לטייל בעולם. צבי הבן המוכשר העשיר “שהצליח”. אלכסנדר, חוזר בתשובה הגר בדימונה. איתמר בנו מנישואיו השניים, חי במנזר בהודו, מצא את השלוה.

המפגש עם כל אחד מבניו עושה ליעקב שיקוף על עצמו, איך הוא נראה בעיניו ומה חסר בו. עכשיו הוא עומד מול עצמו והישגיו בחייו וכולו מלא כעס על בניו.

 בזמן המסע בין בניו של יעקב פורצת מלחמת לבנון השנייה.

העבר מסופר כעובדות וניסיונות הבנה של מה שארע שם. ההווה כולו פעילות ופעלתנות שיעקב נגרר אליה בעזרתה של בר כשהמלחמה נמצאת ברקע ומשמשת תפאורה.

“הרחק מעצי התרזה” הוא ספר המספר את סיפורה של מדינת ישראל, העבר של אלו שבאו משם ושל אלו שהגיעו ממדינות ערב, אלו שניסו להכות שורשים והצליחו ואלו שלא הצליחו, אלו שניסו למחוק את העבר ולהיות כמו כולם, ספר המתאר את ההווה שלנו.

ספר אנושי המעמיד את המשפחה ויחסי בני המשפחה כערך מחבר ומקשר, כערך בעל משמעות. בר מביאה אל שולחנו של יעקב וילדיו את שולחנה שלה מביתה, שם אחרי מריבה היו מגישים קינוח. היא אינה מבינה איך זה שאיש מבוגר נזנח על ידי בניו.

הקריאה בספר “הרחק מעצי התרזה” לא היתה קלה לי, לא הצלחתי לקרוא אותו כמו שציפיתי, ציפיתי לקריאה רצופה וזורמת. רבים מחברי אהבו ושיבחו את הספר, אך אני עצרתי את הקרחאה מספר פעמים. המפגש עם פריצתה של מלחמת לבנון השנייה הפגיש אותי שוב עם מותו של אייל בנין ז”ל, בנה של השכנה שלנו, דלת ליד. אייל  היה בהאמר של גולדווסר ורגב. היה לי לא קל לחזור לימים האלו.

 בנוסף הפריע לי הקלישאה של מפגש ביו גבר מבוגר, אשכנזי, מנוכר לבחורה חמה צעירה ממשפחה ספרדית שמגיעה לתל אביב מהפריפריה.

הדמויות לא הצליחו לגעת בי, לטעמי לא היה בהן עומק רב. געגועיו של הגיבור לעצי התרזה לא היה מספיק עמוק. הרגשתי כמו במשאית שבכל פעם מעמיסים עליה נוסעים וכלום לא מתפתח, הנוסעים נשארים בגדר נוסע שמספר את סיפורו לנהג או ליושב לצידו.

אבל ההפתעה היתה סיום הסיפור, המשאית עשתה דרכה עלתה וירדה, חצתה את ישראל ובתחנה האחרונה הופתעתי לגלות שהסופר לא נפל לקלישאת הגיבור המזדקן שמגלה את עצמו. לתדהמת הקורא זוהי עלילה שבה הגיבור הראשי אינו עובר שינוי, אלא דמות המשנה היא זו שקמה לחיים אחרים. הסיום גרם  לי לחייך.

הרחק מעצי התרזה , יונתן ברג

עם עובד 2018

ג’ים הילד” – ספרו העדין של טוני ארלי”

מעטים הסופרים שמצליחים ללכוד את התחושות הילד ולתארם ברגישות כמו שעשה זאת טוני ארלי בספרו “ג’ים הילד”.

הסיפור של “ג’ים הילד” מתרחש בארה”ב בתקופת השפל הכלכלי. אבל הוא אוניברסלי.

ג’ים הילד, להבדיל מג’ים אביו שנפטר שבוע לפני הולדתו, גדל בין מבוגרים, אמו שהתאלמנה ושלושת אחיה, כל רצונו הוא להיות שווה אליהם. הוא מבין שרק כאשר יתבגר יוכל להיות כמו הדודים שלו שאותם הוא אוהב.

לכן הציפייה מיום הולדתו העשירי גורמת לו להתרגשות, שמובילה אותו לבלבול ותסכול. במהלך יום ההולדת הוא משתדל ומתאמץ לרצות את האנשים שגידלו אותו, לכן בכל מה שאמר או עשה הרגיש שעשה כמו ילד קטן.

ג’ים נולד  באליסוויל שבצפון קרוליינה,עיירה קטנה. אמו ושלושת אחיה מגדלים אותו ובעיקר עוטפים אותו בחום ואהבה ומשמשים לו חומת מגן.

הספר נפתח ביום הולדתו העשירי של ג’ים ונמשך במשך שנה אחת. שנה שבה אנחנו מלווים אותו במסע התבגרות.

ג’ים יתבגר במהלך השנה, הוא יעשה מסע חיצוני אל מעבר לגבולות העיירה ובעיקר מסע פנימי אל עצמו שבו יגלה את הכוחות הנפשיים שלו ואת משמעותה של חברות נפש. הוא ילמד למצוא את עצמו בעולם, זה הפנימי הקרוב- משפחתו, ובעולם החיצוני – חברת ילדים הגדולים והקטנים ממנו.

המסע החיצוני שלו יהיה הנסיעה לים, כמעט בכל סיפורי ההתבגרות הים מהווה נקודת שיא, לנה ולילה ב”חברה הגאונה” יוצאות לים, ליטו ב”לדבר לעצמנו” יוצא עם אביו לראות את הים. ב “ג’ים הילד”  יוצא ג’ים עם דודו לים, נסיעה שבה הוא מרגיש כמו שנוסע לעולם אחר.

הנסיעה הזו, החוצה, אל מחוץ לעיירה לראות את הים. תהיה עבורו נסיעה של גילויי אומץ, גילויי כוח ועוצמה.

“הנשימה של ג’ים נעצרה בגרונו כאילו היא פוחדת לצאת…על גל ,כשהתנפץ ונשבר נשמע לגים כמו נשימה כועסת של אלוהים.”

תוך כדי המסע מספר לו דודו פרטים על עברו, ג’ים צמא לשמוע על אביו, כי הסיפורים הרגילים ששמע כל חיו עליו דומים בעיניו “לחולצה שכובסה ונתלתה בשמש פעמים כה רבות, עד שהאריג היה רך ונוח.” דודו אכן מספר לו פרטים חדשים ותגליות מעניינות על אביו וסבו.

נדמה כי תיאורי הטבע לקוחים מתוך ציורים, התיאורים בספר גרמו לי להחסיר פעימה. כמה יופי ועדינות עוצרת נשימה טמונה במשפטים הרגישים והעדינים. כוחם של התיאורים הוא בכך שיכולתי לראות מול עיני את הטבע.

“הוא רצה לצוף עליו עד הבוקר. ואז הערפל יישרף בשמש והוא יוכל לראות הכל. הוא רצה לקטוף אור מענף של עץ ולקחת אותו הביתה.”

כבר קראתי הרבה סיפורי התבגרות וסיפורי מסע המתארים התבגרות. אבל לקרוא את תיאורי הטבע דרך העיניים של ג’ים זו חוויה מרגשת. יופיו של הספר הזה הוא הלשון הפיוטית. התיאורים כל כך רגישים ועדינים כמו שירה. הכתיבה מדויקת ומלוטשת כמו יהלום שמנצנץ באור השמש. אין בספר מילה, משפט או תיאור מיותר. צמצום הכתיבה גורם לקורא לחוש את התקופה הסגפנית ואת המחסור החומרי של התקופה. תיאורי הטבע מעמידים את הקורא בפני הבנה שהטבע חזק מאיתנו ויופיו עולה על כל הון חומרי.

פנינה ספרותית עדינה.

ג’ים הילד , טוני ארלי

מאנגלית, אמיר צוקרמן

עם עובד 2018

פנינה ספרותית עדינה.

בוקר מעניין שבו “יקיצה ” וניר ברעם התארחו אצלי בסלון

ניר ברעם השאיר אותנו אחרי המפגש ללא אוויר.

למה?

הוא נכנס כמעט כמו סופה, ריתק והיפנט אותנו. ענה בגלוי ובכנות על כל שאלה ששאלנו. והכניס אותנו לעולמו שלו.

סיפר על ילדותו בבית הכרם, ולרגע החייה את אותה שכונה של שנות השמונים, שהוודאי משמש מקום משחקים, מקום שאליו ברח. “כילד עולם הדמיון העשיר אותי ועזר לי להתמודד ולהתבגר.” מכאן צמח הסופר.

סיפר לנו על כך שהכתיבה היא כתיבה רטרוספקטיבית, כילד הוא לא יכול היה לנסח את התחושות, אבל הן היו קימות, היום בבגרות הוא מסוגל לתרגם את הרגשות  אך התחושות הן של אותו הילד שחווה את האירועים, גם אם לא ידע איך לתרגם אותם למילים, עדיין הילד זוכר את התחושה. עולם הדמיון לא נעלם, הוא נשמר גם בבגרותו. “התודעה של הילד באותו הווה שבה חי אינה מענינית, ההתערבות של הסופר בזיכרונות הופכת את הזיכרון למעניין.”

כילד היו בו פחדים שהאושר ורגעי האושר שאותם חווה יגמרו, “אני זוכר את הניצחון של משחק כדורגל שהשתתפתי בו ובו ניצחנו, אני זוכר בבירור שבאותו הרגע חששתי שהאושר הזה לא יחזור” היום למד להבין שרגע אושר מוחלף ברגע אחר.

הכתיבה היא כדי לשמור על אותם הזיכרונות של נערותו ובגרותו, הכתיבה מהווה דרך להתמודד. הוא מביא לכתיבה את המטעינים הרגשיים והכאב שלו ומצמיח אותם לסיפור.

סיפר בגלוי על מערכת היחסים עם חברו. על החברות רבת השנים, על עולם הדמיון שחיבר את שניהם. סיפר על עולם הבנות מול עולם הבנים. “הבנות נמצאות בעולם פנימי, הן רואות מבחוץ. העולם הגברי שונה, יש לו חוקים משלו.”

גילה לנו שחלק מהאירועים שבספר הם אמיתיים עם שינוי קל.

שאלנו אותו על הכתיבה, ניר גילה לנו שהוא כתב את הספר ללא פרקים, והסכים לתת שמות לפרקים כדי להקל על הקורא. הבחירה לא לתת לגיבור שם ולכנות אותו בשם “הוא” היתה בחירה מכוונת, “לא יכולתי לתת לו שם, אני יודע שזה מקשה על הקורא.”

“מה רצית להיות כשתהיה גדול?” “כדורגלן” הוא ענה, “בטח שלא חשבתי על סופר.” מזל חשבתי בליבי שלא הגשמת את החלום.

לא רק על הספר ועליו כסופר הוא דיבר, הוא העשיר את עולמנו הספרותי, הזכיר והשווה ספרים וסופרים אחרים, דיבר בשטף ותוך כדי סיפר בדיחות.

תודה לך ניר על בוקר מעניין ומרתק.

ומי קרא קרא את עדיין יקי ציצה ממליצה לו מאוד הר. ספר תישארו אדישים, ספר חכם, מתמסר אך מתגמל. מסע של התבגרות לנגד עיניכם.

מי שלא קרא את “יקיצה” שירוץ לקרוא.

סקירה שלי על הספר “יקי gra”  http://rachelfaran.co.il/?s=%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A6%D7%94

לא אמא שלי, ספר נוסף של תומס ה’ אוגדן העוסק במשפחה

סודות, שקרים, הסתרה, פחדים ובעיקר חוסר תקשורת בינאישית, זהו נושאו של הספר.

במקור נקרא הספר הידיים של כוח הכבידה והסיכוי. ואכן הספר נפתח בנפילתה של קתרין ממדרגות הקומה השנייה של הבית, עיני כל בני הבית נשואות אל קתרין וחוקקות בזיכרונן את אותו רגע. קתרין נופלת, אמה ואחותה של אמה, מביטות בה מהקומה הראשונה, שני אחיה עומדים מאחוריה במעלה המדרגות. הנפילה היא כוח הכבידה של המשפחה ושל הסיפור.

מאותו הרגע המשמעותי בחיי המשפחה נעה העלילה אחורה אל העבר, שבה להווה וממשיכה אל העתיד.

 בתקופת אשפוזה של קתרין בבית החולים, האם רוז משחזרת את חייה. בעלה נהרג בתאונת דרכים כשהיתה בהריון עם קתרין. היא היתה אמא צעירה לארין ודמיאן. כשקתרין היתה קטנה רוז מסרה את בנה השני דמיאן לגידול אצל אחותה מרגרט. “דמיאן ואני אף פעם לא הסתדרנו…ככל שגדל נעשה לא קל יותר עם דמיאן, אלא יותר קשה…מבחינתי הוא כמו אדם זר בבית, עשיתי לו דברים בלתי נסלחים.”

אחת החוויות הקשות שאיש אינו יכול להתמודד איתן היא חווית הנטישה, נטישה יכולה להיות  מוות של בן משפחה, או עזיבה ופרידה. דמיאן חווה מספר נטישות, אביו שנהרג, הוצאתו מהמשפחה ועזיבת אחיו הבכור את הבית.

דמיאן ננטש על ידי אימו. הוא נמסר לדודתו כיוון שהאם רוז, אשה קרה וחסרת יכולת הכלה מגיעה למסקנה שאינה יכולה להתמודד עם דמיאן, הוא ילד קשה עבורה, לכן היא מוסרת אותו לאחותה הגרושה, גם האחות אינה מגדלת אותו, אלא מפקידה אותו בידי מטפלת וזו הדמות האימהית שמלווה אותו כל חיו.

סצינת הנטישה בספר קשה וקורעת לב, באחד הביקורים מועבר הילד אל האחות מבלי שיקבל הסבר. האם מפקידה אותו לגידול אצל אחותה בתקוה ובטענה שהוא קטן ולא יזכור. דמיאן אינו מביםן מדוע הוא נשאר בבית דודתו.

דמיאן גדל שנים אצל מרגרט  והוחזר הביתה.השהות אצל מרגרט לא היטיבה עימו כמו שחשבה רוז. בחזרתו עליו להתמודד עם שאלות רבות שאף אחד לא טרח להשיב לו עליהן. הוא גדל בתחושה של סוד ושבר בתוך המשפחה. הוא גדל בתחושת אשמה על כך שקתרין נשארה נכה לאחר אותה תאונת נפילה, דמיאן משוכנע כי הוא זה שדחף את קתרין. הנפילה בפתיחת הספר הופכת להיות סמלית ומלווה את בני המשפחה לאורך כל העלילה. כוח המשיכה הופך למשיכה בין שני האחים. אוגדן מטיל על כל בני המשפחה ארועים קשים והסתבכויות נפשיות.

תומס אוגדן הוא פסיכואנליסט ידוע הדוגל בגישה האינטרסובייקטיבית, גישה בפסיכואנליזה, העוסקת ב”פסיכולוגיה של שני אנשים”, גישה המדגישה את השותפות והקשר בין שני אנשים ורואה את התפתחות האדם כנובעת מתוך הקשרים בהם הוא נמצא. תומס אוגדן אכן נאמן לגישתו זו בדמויותיו בספר. כל המורכבות הנשית של הדמויות בספר הן תוצאה של מפגש עם דמויות משמעותיות בחייהן. תומס אוגדן כסופר מצליח להפגיש את הדמויות במצבים קיצונים שישפיעו על חייהם ועתידם.

זהו ספרו השני של אוגדן. בספרו הקודם, “הפרטים שהושמטו” הוא נטה לפרש פסיכולוגית את הדמויות ואת התנהלותן. הדרך הסיפורית היתה חלשה, בספרו “לא אמא שלי” הדרך הסיפורית טובה יותר, הוא מצליח לבנות דמויות ולתת להן להסביר לקורא את מחשבותיהן ודרך התנהלותן והוא כסופר חיצוני מתערב פחות. אולם לי היה קשה עם גודש הדמויות הפגומות בעלילה, שלא לדבר על הסיום. נראה לי מוגזם לדחוס את כל המקרים הטיפוליים במשפחה אחת.

אם מתעלמים מכך ומניחים לסופר להוביל אותך בנבכי הנפש והעלילה הסיפורית אזי הנאת הקריאה מובטחת.

ולמי שתהה, בתמונה המוצמדת לספר זו אני התינוקת בזרועות אמי, שאליה אני מתגעגעת 39 שנים.

לא אמא שלי ,תומס ה’ אוגדן

מאנגלית, יואב כ”ץ

עם עובד 2018

יקיצה – ספרו של ניר ברעם, מסע שבסופו התעוררות

מי שיקרא את הספר ימצא עצמו מלווה מסע התבגרות כואב של נער מבית הכרם בשנות השמונים. מסע שבו הגיבור, כנראה  בן דמותו של ניר ברעם, מצליח לחשוף עצמו ולעמוד מול עצמו ומול זיכרונותיו.

סיימתי לקרוא את הספר לפני יומיים והוא עדיין מהדהד בי, אני מוצאת עצמי חושבת על הגיבורים, על האירועים ובעיקר חושבת על עצמי בהשוואה לגיבור.

זה ספר שאינו קל לקריאה, אינו מתמסר. אין בו עלילה סוחפת, אך יש בו הרבה אירועים ובעיקר מחשבות על האירועים. ניר ברעם מצליח לקשור אותך לדמות הגיבור בקשרים קטנים שמתעבים לאורך העלילה. הספר גדוש בתיאורים ,מחשבות ,זיכרונות. אי אפשר להאיץ את הקריאה, צריך לקרוא לאט, להפנים את המילים והתיאורים. ספר שדורש ריכוז ואפילו הקדשה אישית ונפשית בקריאה.

הסיפור מסופר בגוף שלישי אך הקול הפנימי הוא קול בגוף ראשון.

הספר נפתח ביקיצתו של הגיבור קרוע בזיכרונות במלון במקסיקו

  “אימץ את זיכרונו וכמתוך הרגל ציפה שמסך היקיצה השחור ייקרע ובתודעתו תתבהר תמונת הרגע שבו הגיע לכאן במלון במקסיקו”

היקיצה היא אינה רק יקיצה פיסית למצב של ערות אלא יקיצה סמלית, שתלווה את הגיבור לאורך כל העלילה.

האירועים נעים בזמן, עבר מתחבר להווה ושוב לעבר, לפעמים באותו אירוע יש שני זמנים כאילו מקבילים, כאילו הגיבור נזכר בכל רגע בהווה בעברו.

הגיבור, אין אנו יודעים את שמו, יליד בית הכרם בירושלים של שנות השמונים, נזכר באירועים מכוננים בחייו, אירועים שהטביעו בו חותם וליוו אותו. בכל שנות חיו מלווה אותו יואל, חברו הטוב שברית נקשרה ביניהם לאחר שילדי הוואדי הכריזו מלחמה על ילדי המגדלים. הגיבור הוא ילד שאינו נמצא בקדמת במת הכיתה. הבנות אינן שמות לב אליו והוא נשאר בתחשה, שתמיד הוא מאחור. תחושה של מישהו שקוף שאינו נראה, “ילד מופרע”, כך כינו אותו כולם. מולו, חברו ,יואל, המקובל והמוכשר, זה שנמצא בקדמת הבמה, שבעתיד ילמד משפטים ולבושו יהיה בהתאם.

את תסכולו מחוסר היותו מקובל הוא מפנה כלפי הוריו שאינם רוכשים לו מותגים על מנת שיוכל להרגיש שווה מעמד לאחרים. עוזב את הבית בחלק מהפעמים ומתמרד.

בשנות התיכון חלתה אמו. הוא נשאר לבדו בדירה בעוד הוריו נמצאים בחו”ל לצורך טיפולי סרטן של אמו. ניר ברעם מצליח להעביר  במילים מדויקות את תחושת הנטישה הכפולה, זו המידית, שהוריו אינם בבית וזו העתידה לבוא ממות אמו. הוא חי לבד, מזניח עצמו ואת הדירה.

העלילה מעבירה אותנו את תקופת שנות השמונים, ילדי בית הספר במסיבות כיתה, מלחמות בין שכונות, חברות וקנאה על בנות, קשיי התאקלמות של בני הנוער. בנוסף לקשיים החברתיים עובר הגיבור קושי של התמודדות עם מחלתה ומותה של אמו, הבחירה שלו היתה ניתוק נפשי מהאירועים, זו היתה דרכו לשרוד.

ויואל? תמיד מלווה אותו תמיד נמצא ברקע, כשאינו איתו הוא חושב עליו ותוהה מדוע לא הגיע. חברותם ידעה עליות ומורדות. נתק בינו לבין יואל מכיתה ו עד כיתה ט’ נתקים ופרידות שיבואו ויחלפו בחייהם.

היום, בהווה הוא יושב ובוחן את האירועים ומבין שהתנהגותו כצופה לא מעורב היתה אופיינית לו לאורך כל חיו. הוא  רואה את יואל מושא הערצתו הולך ומתפורר מול עיניו ומרגיש חסר אונים ביכולתו להקימו.

יופיו של הספר הוא בכך שהסופר מצליח לתאר את תקופת ילדותו והקורא נישבה בקסמי המילים עד כדי תחושה שהוא נמצא ביחד עם הסופר. לאורך כל הקריאה הרגשתי כאילו אני נמצאת שם צופה באירועים ,לפעמים נמצאת במעגל החברים, לפעמים עומדת מהצד צופה. אבל בעיקר הצליח הסופר להחזיר אותי לתקופת ילדותי ונעורי. שאלתי, האם כולם חשו את אותן הרגשות. אלו המקובלים והמוכשרים ואלו הנמצאים בשוליים.

ולא רק זיכרונות ילדות מספר הספר, יש בו יסודות ארספואטיים, מחשבות על כתיבה ותהליך הכתיבה, על סופר וספרים, לגיבור מחשבות חרדתיות על כך, שאולי מעיין יצירתו יבש ומי יודע אם יהיו לו ספרים בעתיד. מי שתמיד מעודד אותו עומד לצידו ומדרבן אותו לכתוב הוא יואל.  יואל תמיד קרא את ספריו, והפעם תורו של יואל לקנא בסופר.

“הקטע הזה שיש לך את העולם ההוא להיות בו. להפוך שד לסיפור”

הכתיבה המיוחדת של ניר בעם מצליחה להעביר את רגשותיו ומחשבותיו של הגיבור, כתיבה חושפנית וכואבת. המעברים במחשבות בין עבר להווה מעצימים את הבנת נפשו של גיבור הספר. ישנה הרגשה שבספר יש חומרים אישיים כואבים של הסופר עצמו.

רק לקראת סיום הספר מוביל אותנו הסופר להבנת מערכת היחסים שלו עם יואל, מכניס אותנו לעולמו הפנימי של יואל. מבין את מערכת היחסים המפותלת ביניהם ואת ההיעלמויות של יואל. את אותו מפגש ראשוני שלהם בוואדי שמנו צמחה החברות.

מסע ההתבגרות, המסע הארוך בין הזמנים ובין מקומות רבים שעשה לי ניר ברעם היה שווה את הקריאה.

יקיצה, ניר ברעם

הוצאת עם עובד, 2018

בחזרה מעמק רפאים – ספרו החדש של חיים באר

מדוע בוחר סופר יהודי מוערך ומוכשר להיקבר בבית קברות נוצרי בעמק רפאים, מדוע אשתו הנאמנה והאהובה מחליטה להתנתק מכל מה שקשור לבעלה הסופר? בספר שהוא ספק בלש ספק ביקורת מצליח להוביל אותנו חיים באר בתבונה ובחוכמתו ובעיקר בבקיאותו בספרות העברית מהמקרא ועד ימנו אל התשובה.

אלישע מילגרוים, מחברו של הרומן השנוי במחלוקת “נעטרי הקוצים” נקבר על פי דרישת אשתו נעמי בבית הקברות הנוצרי בעמק רפאים, הסיבה לבחירה זו היא אשתו  נעמי, אנגליה נוצרית המצליחה להעבירו לצד הנוצרי.

המספר שאין לו שם הוא צלם, אשר לפני שנים ערך כתבה על אלישע, דמותו של אלישע סקרנה אותו והוא ממשיך לאחר מותו לחקור את דמות הסופר בתקוה כי אשתו תאפשר לו להיכנס לחדרו.

העלילה מתפתלת ומסתבכת כאשר רוגל, בנו של מילגרוים  מנשואיו הראשונים, רוצה להעביר את גופת אביו לקבורה בהר הזיתים. נעמי, אשתו של אלישע מתגלה כשומרת קנאית על עולמו וארכיונו של בעלה, מחליטה לפתע למכור את כל עזבונו של אלישע. ולהתנתק מכל קשר וזיקה לבעלה המת ואומרת כי אינה גברת מילגרוים. נעמי המרמזת על נעמי מהמקרא.

אירועים אלו גורמים למספר להמשיך ולעקוב אחר דמותו של אלישע מתוך מחשבה ,כי אולי בעתיד יעסקו שוב ביצירתו והוא יוכל לעשות סרט דוקומנטרי שיבסס את מעמדו כיוצר.

הספר “בחזרה מעמק רפאים” היה מסע עבורי, מסע בין דפי הספר ואזכור שמות של אנשים ומקומות הוביל אותי למסע באינטרנט בחיפוש אחר האנשים והמקומות המופיעים בספר.

זהו ספר המזכיר ספר בלש, בלש כפול, האחד ברובד העלילתי והשני ברובד הספרותי. מה שחשבנו בראשית הקריאה אינו מה שבסיומה.

 “בחזרה מעמק רפאים” הוא ספר על הספרות ומקומה בחיי החברה, ספר שמעמיד את הספרות ובעיקר את מאחורי הקלעים של הספרות באור בוחן שאינו חיובי. יש בו ביקורת ולעג על פרסים ספרותיים,(פרס ספיר) על פגיעה בארכיונים של סופרים, כאב על סופרים ויוצרים מראשית הספרות העברית, עמודי התווך שלנו שהולכים ונשכחים, (ברדיצקבסקי, ברנר). ואולי הספר מתדיין עם ספרו של עמוס עוז, “הבשורה על פי יהודה”.

חיים באר מכוון את דבריו וביקורתו באמצעים  שבהם הוא בקיא, ספרות העבר של ברנר, ברדיצבסקי ומקורות מהתלמוד והגמרא. וגם כתיבתו מותאמת, הוא נע בין עברית תקנית לעברית תלמודית.

לאורך הספר תהיתי האם חיים באר מכוון לעצמו ולמקומו שלו בעיליתה הספרותית? אולי הצלם הוא בן דמותו, שכן חיים באר היה כתב צבאי, האם יש בספר מחשבות נסתרות משלו על אנשי הספרות בארץ.

כוחו של הספר הוא בשפה העשירה של חיים באר, בשפה מדויקת וגבוהה. שפה הנשענת על גדולי הסופרים, עגנון, ברנר, ברדיצבסקי. וכן ברמזים הספרותיים שהוא מפזר לאורך כל העלילה, מחברות החשק של עמנואל הרומי, יש גם רמז לספרו של חיים באר עצמו “לאן שנשאה אותם הרוח” בשמות האנשים, זלקינסון, יהודי מומר שתירגם את הברית החדשה, אלישע בן אבויה, הומינר, דולה ויטמן,

הקריאה בספר לפחות בשליש הראשון שלו לא היתה לי קלה, אך ברגע שהבנתי את מטרת הכתיבה, את האירוניה ואת הביקורת, הספר הפך לבעל משמעות, התחלתי לחקור ולבלוש אחר האירועים והדמויות, הסתקרנתי לדעת למי מכוון חיים באר את דבריו, הרגשתי אף את כאבו האישי שלו מעולם הספרות שבו הוא חי וכותב.

בחזרה מעמק רפאים, חיים באר

עם עובד 2018

קשר לאחד – ספרו של חיים באר ייקח אתכם לטיול קסום בירושלים

הספר “קשר לאחד” קושר את רשימותיו ומאמריו, שפורסמו בעבר וכעת אוגדו בעבודת צוות יחד עם העורך, גדעון טיקוצקי. הנושא האחד והמאחד בין הסיפורים הוא ירושלים.

לא יכולתי שלא לקרוא את ספרו של חיים באר מבלי לשמוע את קולו מהדהד בראשי.

ספרו הוא שיר הלל לירושלים, ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, ירושלים של ההווה וירושלים של העתיד, ירושלים האישית והפרטית שלו וירושלים של כולנו.

מספר על בתי קומיל והקשר האישי שלו אליהם, בתים שמהם צמח ועלה הרומן חבלים. על בית הכנסת שאביו הקים לזכר אשתו, על הוריו, על סבתו, על השכנים. על אנשי העבר של ירושלים, אליעזר בן יהודה, ברנר, על בית החולים שערי צדק. על הטיול שערך לאשתו בעקבות “מיכאל שלי”.

מצד אחד, מספר על הכאב שלו על התחרדות ירושלים מאז שנות השמונים ואילך. על כך שזו  אינה ירושלים שלו. ירושלים, העיר שבה נולד וגדל. אך מצד שני הוא מדבר בזכות הישוב הישן ונטורי קרתא. בשיחה עימו, בהשקת ספרו, סיפר שהוא מעריך אותם, כי הם אלו השומרים על הדת והם יהיו האחרונים שיורידו אותו לקבורתו.

“ירושלים היא המרכז של אנשי הגבולין.”

“ירושלים מתפוררת, מתפזרת, מתפשטת.”

“ומנגד, ירושלים הולכת ומתקבצת מכל עבר.”

“ירושלים מלאה זכרונות טרגיים.”

אי אפשר שלא לחוש כאילו אנחנו מטיילים יחד איתו ברחבי ירושלים, חשים באהבתו אליה, רואים את אותם הבתים ופוגשים באנשים שעליהם הוא מספר. בלשונו הייחודית והציורית, לשון גבוהה המתובלת בביטויים, הוא מעורר לחיים את האבנים, הבתים, הרחובות והקירות של העיר שטבועה בנפשו. ניתן לחשוב כאילו הוא יושב מולנו ומספר רק לנו על ירושלים הרבגונית שלו.

את הספר צריך לקרוא לאט לאט, לגמוע טיפין טיפין את מי הבאר המחייה נפשות. באר מלאה בחוכמה, ידע, הבנה, סלחנות ובעיקר אהבה ענקית לעיר. וכמו שאמר, ירושלים היא עיר נחלמת, עיר של חלום. “ירושלים היא עיר לא מושגת.”

בהשקת ספרו סיפר חיים באר על משמעות השם, קשר לאחד, קשר לאלוהים. כל החלקים המתפוררים של ירושלים מתחברים בקשר לאחד.

כמו כן סיפר על העטיפה, “תמיד יש אחד יוצא דופן, כל הכבסים נוטים מטה ותמיד יהיה אחד שיעלה מעלה, אל אותו אל האחד. החור שבטלית כמו לב שגם הוא מחבר לאל”.

הקשר שלי לחיים באר הוא אחד ובלתי נשכח. לפני שנים למדתי אצלו כתיבה יוצרת, הוא אהב את כתיבתי (שהופסקה ביוזמתי) ואני נשארתי איתו בקשר תקופה מסוימת. ספרו “חבלים” שיצא בזמן לימודי אצלו הציל את נשמתי.

קשר לאחד, חיים באר

הוצאת עם עובד, 2017

הפרטים שהושמטו – על הרווח שבין המילים שבמשפחה בספרו של תומס ה’ אוגדן

תחושת מועקה ואין נחמה אפפה אותי כשסיימתי לקרוא את הספר. מועקה על האירועים שעברו על גיבורי הספר, וחוסר נחמה על כך שהאדם נועד לסבל ואין לו יכולת להיחלץ ממנו. תחושת חוסר הנחמה העלתה בי את השאלה, האם האדם יכול לשנות את גורלו ולקחת אחריות על חיו ומעשיו, התשובה המתבקשת וזו שהורגלנו אליה היא כן. אך בספר הפרטים שהושמטו התחושה היא שהאדם אינו יכול לשנות את גורלו והאחריות שהוא ייקח על עצמו תוביל אותו לאסון.

ארל, דור שלישי של בעלי חווה חולם ושואף להיות מהנדס על מנת להיחלץ משושלת החוואיות.

מרתה ,גם היא חולמת להתנתק ממשפחתה ולהתרחק ממקור הסבל שלה, היא חולמת להיות רסטורטורית של ספרים.

ארל פוגש במרתה בזמן לימודיו באוניברסיטה הוא מוקסם ממנה מיופייה ובעיקר מהריחוק שהיא משדרת. נדמה כי הוא נשבה בקסמיה, כיוון שהיא היחידה שהתייחסה אליו. אט אט הם הופכים לאנשים קרובים ועוברים לגור יחד, מערכת היחסים שלהם אינה מערכת יחסים רגילה, כל אחד חי את חייו, ארל משכנע עצמו שהוא מאוהב במרתה, מרתה מתייחסת אליו כאל חפץ הנמצא בחייה, כשהם מגלים כי מרתה בהריון לא רצוי, הם מקבלים החלטה להינשא. מכאן חייהם יהפכו לסיוט. מרתה תחיה את חייה כצל, כמי שעתידה נגזל ממנה. ארל גם הוא יחיה בצילה של ההחמצה והוויתור, נאמנותו למרתה היא זו שתוביל אותו לחיות כמי שהפסיד. כמי שוויתר על השאיפות בחייו.

לזוג נולדים שני ילדים, מלודי וורן, שני ילדים שאינם רצויים, מרתה אינה מסתירה זאת מהם וטורחת להזכיר להם זאת.

הספר נפתח כמו חקירה בלשית, רנדי ,סגן השריף, מגיע לביתם של ארל ומרתה על מנת לחקור את נסיבות מותה של מרתה. הוא מבין שהארל משמיט פרטים חשובים  מדוע הוא הכה את מרתה בחמת זעם עד כדי גרימת מותה.

החקירה אומנם מתנהלת על ידי סגן השריף, אך הפרטים החסרים נמסרים עלי ידי הדמויות.

המספר הנמצא מחוץ לעלילה נע בין הדמויות ויודע עליהן הכל, כך שהוא יכול להעביר לקורא את המחשבות של כל דמות , לעיתים בו זמנית באותו רגע ההתרחשות.

הסיפור כשלעצמו מאוד מרגש וכואב. סיפור שמעמיד את ההורות כנדבך החשוב ביותר בנפשו של הילד, זהו סיפור פסיכולוגי על השפעת ההורים והחברה על התפתחות נפשו של הילד

לאט לאט, בשפה רגישה וכנה, נחשפים אותם פרטים נוראיים שהובילו את ארל לכך שכילה את כל חמתו וזעמו במרתה, הפרטים נפרמים וכמו בטיפול פסיכולוגי שבו חושף המטפל את נבכי הנפש של המטופל אנו מגלים את המניעים הפסיכולוגים להתנהגות כל הדמויות.

אנו מתוודעים לארל וסבלו מיחסה של מרתה ,ולכאבו על חוסר האהבה שבזוגיות, מגלים את הסיבות שהפכו את מרתה לחסרת רגשות, עד כדי כהות חושים. מבינים את התנהגותו של וורן וחיפושו אחר אהבת אמו, ומעריצים את מלודי על אומץ ליבה והכנות שלה.

העלילה, האירועים והדמויות האומללות נגעו לליבי, אולם מתחילת קריאת הספר חשתי ברוחו ונפשו של הסופר,אוגדן, כמטפל פסיכולוגי. אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי ידוע שביסס מעמדו בעולם הפסיכולוגיה ופיתח תיאוריות רבות. בספר, “הפרטים שהושמטו” הוא אינו מצליח להשתחרר ממקצועו, הוא מפרט ומסביר לקורא את כל המניעים וההסברים לתהליך של הדמויות. הוא אינו סומך על הקורא שיבין את המניעים בעצמו מתוך הראיית המעשים של הגיבורים, זו החמצה בעיני. אני כקוראת מעדיפה להגיע לבד להבנת הפרטים שהושמטו מבלי שיינתנו לי בכפית.

מעבר לכך, הספר, הסיום המפתיע  ובעיקר הדמויות, ליוו אותו הרבה לאחר הקריאה.

הפרטים שהושמטו, תומס ה’ אוגדן

מאנגלית, יואב כ”ץ

עם עובד 2017