הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

חיבוק גדול – ספרו הראשון של אמיל אז’אר הלא הוא רומן גארי

מנעורי ועד היום בבגרותי קראתי את כל ספריו של רומן גארי וספריו שפורסמו תחת שמן כאמיל אז’אר.

“חיבוק גדול” הוא הרומן הראשון שרומן גארי פרסם תחת שם העט שלו, אמיל אז’אר.ורק עכשיו תורגם לעברית.

 מסיה קוזן, סטיסטיקאי העובד בחברה גדולה, חי בדירה צנועה בת שני חדרים בלב פריס המונה 10 מיליון אנשים. קוזן חוזר מטיול באפריקה ומביא עמו נחש פיתון בארוך של 2 מטרים, אותו הוא מגדל בדירתו הקטנה. מסיה קוזן מסרב לקרוא לו נחש הוא מתעקש שזהו רק פיתון.

קוזן, איש מוזר החי עם עצמו ובתוך עצמו, היום אנו מכנים אותו “על הרצף”. הוא חרדתי, כפייתי, אינו מסוגל ליצור קשר,  כל המחשבות והדיבורים מתנהלים במוחו. הוא מתעניין במספרים. יותר מכל רוצה קוזן חיבוק, יש רגעים שבהם הוא עומד ומחבק את עצמו דקות ארוכות. לאחר שאימץ את הפיתון הוא אינו זקוק לחיבוק עצמי, שכן הפיתון הנקרא חיבוק גדול מתפתל סביבו ומחבק אותו.

הספר נפתח בהומור, אך ככל שמתקדמים ההומור הופך להיות הומור כואב, הומור שמסגיר את תחושותיו של הגיבור הכלוא בתוך עצמו ומדבר עם הסביבה במוחו בלבד,  כמו הנחש שמשיל את עורו גם קוזן משיל את נפשו ומגלה את אישיותו בפנינו ובעיקר בפניו שלו. אנו למדים לדעת על בדידותו הכואבת, כדי להיחלץ מהבדידות הוא מדמיין מצבים, למשל מספרי הקומות במעלית במקום עבודתו נהפכים למקומות, ארצות, ערים, בכל קומה הוא מדמיין את מעשיו בעיר שבה :עוצר”.

כל רצונו הוא להשיל עורו כמו הנחש, ההשלה היא סמל עבורו. הוא חושב שאם ישיל עורו יתחיל את חיו מחדש.

 “ככה הם מתוכנתים, הם מצמיחים עור חדש אבל חוזרים לאותו הדבר, אבל קצת יותר רעננים.”

הוא משוכנע שהוא מאורס לבחורה שעובדת איתו רק בגלל העובדה שהם נמצאים כל בוקר במעלית. “אנחנו ביחד כבר אחד עשר חודשים כל בוקר במעלית וצריך להיזהר מהשגרה כשחיים ביחד.”

הספר כתוב כרצף של מחשבות,  מה שמקשה על הקורא, לפעמים לא מבינים היכן המציאות והיכן המחשבות במוחו של קוזן.

הזמן מתעתע בגיבור ובקורא, לרגע הוא נמצע בפריס של שנות השבעים, שנים לאחד הפגנות הסטודנטים וראשית חרם הנפט הערבי. ויש רגעים שבהם הוא משוכנע, כי הוא חי בתקופת המחתרת-הרזיסטאנס של מלחמת העולם השנייה. (אולי רמז לתעתוע של רומן גארי בקוראים תחת השם אמיל אז’אר)

המגע עם הנחש מוביל אותו למחשבות על עצמו ומחשבות פילוסופיות על החברה.

“חיבוק גדול” הוא ביקורת חברתית נוקבת על החברה הצרפתית והפריסאית, על הניכור בעיר הגדולה, על חוסר הקשר בין האנשים, על הממסד, על הערבים שמשתלטים על פריס, ובעיקר הוא מטאפורה ולעג לכך שאין מזהים את רומן גארי בין דפי הספר. וכמו הנחש הוא משיל את עורו מפנה את שמו לאמיל אז’אר וחוזר רענן.
רומן גרי כתב סיום אחר לסיפור והחליט לשנותו לפני ההדפסה. הוא מאשר לפרסם את הסיום הראשוני אך ורק כנספח.

אני אהבתי את הסיום המקורי של הספר.

כמעריצה של רומן גארי וכמי שקראה את כל ספריו (פרט לחרדתו של המלך סלמון) , ממליצה מאוד לקרוא את הספר חיבוק גדול ולקבל הצצה למוחו ועולמו של רומן גארי לפני שהחליט להפוך לאמיל אז’אר.

חיבוק גדול , רומאן גארי ,אמיל אז’אר

מצרפתית, דורית שילה

עם עובד 2017

לוויתנים בעמק – ספרה המיוחד של רונה שפיר

אני לא אוהבת לשחות ולא אוהבת מים, אבל את הספר הזה צללתי כמעט ללא אוויר.

במהלך הקריאה סימנתי בו כמעט כל משפט (אני אוהבת לסמן משפטים חכמים ובעלי תובנות) עצרתי, חזרתי וקראתי פסקאות רבות שוב ושוב.

“לוויתנים בעמק” הוא ספר של מילים ושיחות שמתנהל בעיקר בראש הגיבורים. המילים נפלאות והשיחות חכמות.

מרגלית, בתה של בת הקיבוץ שעזבה לעיר הגדולה, ונכדתה של עדינה הווטרינרית ממייסדי הקיבוץ חוזרת לקיבוצה בגיל העשרה , היא אינה מצליחה להשתלב בחברת הילדים ונותרת מחוץ למעגל. מרגלית היא אמנית לחימה והיתה המאהבת של אבינועם שמת מדום לב.

אביעד בנו של אבינועם ילד חכם, שתקן, אינו, כי המילים הן שק ריק. חברו היחיד הוא גלעד שדרכיהם נפרדו בגלל ויכוח אידאולוגי ,גלעד עזב לקומונה והשאיר את אביעד לבדו.

שניהם שתקנים, שניהם נמצאים בשוליים ואינם מתבלטים, שניהם ננטשו. אביעד מתאמן בשחיה ומרגלית באימוני קרב לחימה, כל אחד נאבק על מקומו.

שניהם מדברים ומנהלים דו שיח במוחם, מרגלית עם אבינועם, אהובה המת, ואביעד עם גלעד חברו. השיחות שהם מנהלים בראשם עם האנשים היחידים שהיו קרובים אליהם מבטאות את העובדה ששניהם אינם משחררים את העבר, שניהם חיים בהווה תלוי ללא עתיד, הווה שבו בכל רגע הם נצמדים לעבר.

ולא רק הם אינם משתחררים מהעבר, גם החברה הקיבוצית שבה  הם חיים אינה מוכנה להתפשר ולעבור שינויים, החברה הקיבוצית נאחזת באידאולוגיית העבר בציפורניה. לשם כך הם מקימים חממה שבה הם מגדלים צמחי אדם, אנשים כמעט מתים שמונשמים וחיים “לא כאן ולא שם, מצב מסוכן לא רק לשוכבים, אלא בעיקר לנפשם של הסובבים.” והחממה היא סמל לקיבוץ וסמל לדמוית, גוף חצי חי חצי מת, גוף שחי על זיכרונותיו ואינו משתחרר.

הרב מהישוב הסמוך מתחבר לסבו של אביעד, רב ניו אייג’י מתקדם בדעותיו שמופיע ברגעים החשובים בחייהם של מרגלית ואביעד, זה שיודע לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון, “להניח לאנשים למות, לשלוח אותם לא להיאחז בהם ובזיכרונותיהם.”

הסיפור שלפנינו הוא רגיש, “לוויתנים בעמק” הוא ספר מיוחד ומעניין בעל תובנות חיים רבות.  ברגישות אישית ואנושית מצליחה הסופרת להעביר לנו את מצבם הנפשי של הגיבורים, נדמה כי היא בוררת כל מילה בקפידה על מנת לדייק במצבם. תיאור הגעגוע של מרגלית לאבינועם קורע לב ופוצע.

ביד מאומנת ומיומנת מנחה רונה שפיר ומצעידה את הגיבורים מהעבר להווה ולסיום אל עתידם, עתיד שבו כל אחד מהם ימצא את מקומו, כמו שלימד הסב את אביעד “לא משנה מה תעשה, העיקר שתלך עם נפשך ולא תגרור אותה אחריך.”

ספר שמצאתי בו תובנות חיים ולמדתי ממנו רבות. הרגשתי את כאבם ואסון אובדנם, לפעמים חייכתי למשמע השיחות הכנות והאמתיות שמרגלית ניהלה עם אבינועם המת. יכולתי לחוש בבדידות של אביעד ובעיקר במסירותו ואהבתו לסבו.

לא רק על האנשים וחיי הקיבוץ למדתי, למדתי על לוויתנים ושירתם, על ההקבלה של התנהגותם לבני האדם.

ממליצה מאוד על “לוויתנים בעמק” וממליצה לי לשוב ולקרוא אותו, לשוב ולהתענג על כל המילים שמתחברות לתובנות חיים.

לוויתנים שרים בעמק, רונה שפריר

הוצאת עם עובד 2017