הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ארץ אחרת , ספרו הנוקב של ג’יימס בולדווין

עלילת הספר “ארץ אחרת”, מתרחשת בשני מקומות, הארלם  ופריס. הארלם היא ארץ אחרת עבור הלבנים החיים במנהטן, ופריס היא ארץ אחרת עבור האפרו אמריקאים של אמריקה.

ואולי בולדווין מדבר על ארץ אחרת שעליה הוא חולם, שאותה היה רוצה לראות. ארץ שבה הלבנים והאפרו אמריקאים יחיו יחד ללא הבדל. בעיקר ארץ שבה הלבן יבין את כהה העור.

זהו סיפורה של חבורה, סיפורה של אמריקה בשנות החמישים.

 רופוס, הדמות המאחדת בין אנשי החבורה הוא נגן ג’אז שהיה בעברו נגן מצליח, כיום הוא נמצא בשולי החברה. הוא אינו עובד, הוא אלים וזועם. רופוס פוגש בליאונה, צעירה לבנה, גרושה, אם לבן ומעוררת בנפשה. עכשיו כשהם זוג הוא עומד מול תהיות. אנשים מסתכלים, ״ורופס הבין שלא חשב כלל על העולם הזה ועל כוחו לשנוא ולהרוס״ רופוס מכה אותה ומְכַלֶה בה את כל זעמו הפנימי על העולם. הכעס העיקרי שלו הוא שהאדם הלבן יכול לנהל מערכת יחסים עם כהת עור, אבל כהה עור לא יכול לנהל מערכת יחסים עם לבנה. מערכת היחסים הקשה מדרדרת אותו לבחירת קשה.

חבריו ומשפחתו המומים מהאירוע ומנסים להבין את מניעיו. המשך העלילה מתמקד בחבריו ובסיפור האישי של כל אחד מהם. ויוואלדי חברו של רופוס הוא סופר מתחיל שאינו מוצא דרכו באומנותו. אריק הוא שחקן החי בפריס עם בן זוגו וחוזר להארלם, איידה אחותו של רופוס מנהלת מערכות יחסים עם חבריו.

לי נדמה שהחיפוש  אחר סיבת מותו של רופוס  הוא למעשה הניסיון לראות ברופוס מה הוא היה עבורם. לכל אחד זיכרון אחר ממנו. עבור כולם הוא מייצג את מה שהם הדחיקו, את הכעס והזעם על יחס החברה אליהם.

מערכת היחסים בין הדמויות  טעונה רגשית ומינית. מערכת יחסים שמובילה לכאוס פנימי ביניהם.

הספר הוא מסמך חשוב על מצב השחורים בארה”ב לפני מרטין לוטר קינג ולפני מתן זכות הצבעה בכל מדינות ארה”ב. הוא מתאר את כאבם האישי של השחורים והזעקה הפנימית הכואבת שלהם על כך שלָָבן לעולם לא יבין. איידה אומרת לויואלדי שלעולם לא יבין איך זה להיות שחור.

“ארץ אחרת” הוא ספר על בדידות, בעיקר בדידות של השונה בחברה שאינה מקבלת.

 “אדם אף פעם לא נשאר לבד בניו יורק, עליו בכל זאת להיאבק בכל כוחו כדי לא לגווע מבדידות.״

ג’יימס בולדווין כתב את הספר לאורך שנים במספר מקומות בעולם. הספר מבטא את השקפת עולמו על מיניות, הומוסקסואליות, מצב השחורים בארה”ב ובעולם, מאבקים, ייסורים, חלומות שלא יתגשמו.

הספר אינו קל לקריא, הן בגלל נושאו ובעיקר בשל סגנון הכתיבה ומבנהו. קשה היה  להתחבר לדמויות האבודות והמיוסרות. קשה גם שלא לחשוב על אומללותן. בקריאת הספר הרגשתי שאיני יכולה לשפוט את הדמויות כיוון שמעולם לא חוויתי את מצב האפלייה שלהם.

אומנם הספר נכתב לפני למעלה מחמישים שנה וחל שיפור מזערי במצב השחורים בארה”ב, אך עדיין יש הרבה מה לתקן והרבה  להבין את נפשם ואת תחושת הקיפוח שמלווה אותם עד היום.

“ארץ אחרת” הזכיר לי ספר אחר, ספרו של קואטס ,”בין העולם וביני” שנכתב בהשראת ספרו של ג’יימס בולדווין, “The Fire Next Tim שאותה כתב כמכתב. בספרו פונה קואטס במכתב לבנו בן ה-15 ומגולל בפניו את תולדות הכעס העצור בליבם של השחורים. הפניה אינה רק לבנו הביולוגי, אלא לכל הילדים שנולדו בתקופה האחרונה, בתקופת עידן הגלובליזציה.

“ארץ אחרת” מביא את סיפורה של אמריקה, סיפורם של השחורים שלמרות היותם משוחררים מכבלי העבדות עדיין נתונים לכבלים הפנימיים שלהם ולכבלים של הלבנים בם.

בסיום הספר בשיחה בין איידה, אחותו של רופוס לוויואלדו, מאהבה הלבן היא אומרת :

״זאת הצרה עם כל התקופה והמקום האיומים האלה. ואני לכודה. ואין שום טעם להאשים את האנשים או את התקופה-כל אחד הוא בעצמו כל האנשים האלה. אנחנו התקופה.״

״את חושבת שאין לנו תקווה?״

״תקווה לא. אני לא חושבת שיש תקוה. אנחנו ריקים מדי כאן.״

“ארץ אחרת” ספר נוקב ,קשה, אך חשוב לקריאה. ממליצה.

מעט על הכריכה, הציור “איך סבתא רואה אותי ” של הצייר רונלד ג’קסון הוא חלק מסדרה. ג’קסון נולד בחווה בדרום ארה”ב. שרת בצבא. לדבריו הוא אינו צייר דיוקנאות, דרך ציוריו הוא מנסה לחקור את מורכבות האנושות, לכל אדם סיפור אישי שאותו הוא מראה ואותו מסתיר.

על עבודותיו באתרhttps://www.ronaldjacksonartworks.com/about

ארץ אחרת, ג’יימס בולדווין

מאנגלית, גיא הרלינג

הוצאת עם עובד 2019

המידות הקטנות” שהן מידותיה הנעלות של נטליה גינצבורג”

״המידות הקטנות״ הוא יומן הגיגים מהפנט, מחשבות פילוסופיות ספרותיות  על החיים.

 נטליה גינצבורג בעיניי היא החשובה שבסופרות איטליה. היא  האם הגדולה שממנה צמחו אלזה מורנטה ואלנה פרנטה.

הרבה שנים חלפו ועדין אני זוכרת את ההלם וההפתעה שחוויתי כאשר קראתי את “קולות הערב” שלה.

נטליה גינצבורג כותבת במינימליזם מדויק. כאילו מדווחת ומוסרת פרטים. בכוונה אני משתמשת במילה “כאילו”. על פניו השורות נקראות כדיווח, אך בקריאה מצטברת של המילים הן הופכות לסיפור פיוטי, או נכון יותר לפילוסופיה סיפורית.

קריאתה היא חוויה מצטברת. משפט ועוד משפט. לוקחים אויר ו…הנשימה נעתקת.

הכתיבה שלה היא לירית וציורית. יש משהו מלא ברגש ובחום בתיאור דבריה.

“המידות הקטנות” אינו ספר סיפורי עלילה, הוא אוסף זיכרונות שמתארים ממה עשויים החיים והזיכרונות. מה משפיע עלינו ואיזו חוויה אנחנו משמרים. המשפטים הפשוטים ברורים, התיאורים הצבעוניים והאמירות שעוברות מדור לדור הם תמצית הזיכרון בעיניה. הכתיבה הישירה  בגוף ראשון יוצרת תחושה של הזדהות.

 בסיפור “נעליים בלויות” הנעלים הן מטונימיה לגיבורה. בזמן המלחמה נעליה התבלו עד שהתרגלה להן ומאז היא  מעדיפה להתהלך בנעליים שאיבדו צורה. בכך היא משמרת את ימי המלחמה. “גם עכשיו אני נועלת תמיד נעליים בלויות, כי אני זוכרת היטב את הזוג ההוא.”

“דיוקן של חבר” הוא סיפור  הספד וזיכרון על חבר אהוב. העיר היא מטונימיה לחבר שאיבדו, בכל ביקור בה הם מרגישים שחברם שוב החיים.

“נדמה שבכל פינה ובכל קרן רחוב נוכל לפתע לראות את דמותו הגבוהה במעיל הרכוס למחצה.

נטליה גינצבורג מפליאה בתאוריה, מתארת בדיוק רב את כל הפרטים הקטנים המרכיבים את התמונה השלמה של חייה וממה הושפע עולמה הפנימי. הכתיבה שלה היא כתיבה בעלת מקצב פנימי, כמו שקשוק גלגלי הרכבת. מקצב החוזר על עצמו לאורך כל הקריאה.

על מה כותבת? כמעט על כל מה שהשפיע עליה ונצרב בזיכרונה. אנשים, חברים, ערים שבהן חיה, מקצועה כסופרת, היותה אם ובעיקר אוהבת אדם.

בהומור ציני ודק היא מבקרת את אנגליה המלנכולית. “המלנכוליה האנגלית מדבקת. מלנכוליה מבוישת, קפואה מעין בלבול חלול ולכאורה כל הלהג על מזג האוויר, על עונות השנה-כל הדברים האלה שאפשר לדבר עליהם בלי להעמיק מדי בשום עניין.”

הסיפור “הוא ואני” מגולל את מערכת היחסים בינה לבין בעלה בניגודיות. הוא נקרא כמו רשימה, חובה לקרוא אותו בשביל 3 שורות הסיום ובזכותן להבין מהי זוגיות.

החלק שני הוא המשך, או תוספת לספרה “אמרות משפחה” (לכסיקון משפחתי). ברשימותיה היא מגוללת את זיכרון המלחמה האיומה שנצרב בה  ופצע את נפשה.

סיפורה, “המקצוע שלי” הוא מעין ביוגרפיה מקוצרת על חייה כרעיה וסופרת היא כותבת על מלאכת הכתיבה, על תהליך היותה סופרת. על עצבותו של הסופר ולמרות זאת” אומנם מקצוע קשה מאוד, אתם מבינים, אבל הוא הכי יפה בעולם”,

כותרת הרשימה הנותנת לקובץ את שמו “המידות הקטנות” היא אירונית, אירונית לא במובן של לעג, אלא אירונית בניסיון לשנות אותנו.  ברשימה זו מעלה נטליה גינצבורג את משמעות חינוך ההורים לילדיהם. מהי המורשת של המבוגר האחראי לדור הצעיר.

“אני מאמינה שצריך לחנך את ילדינו לא למידות הקטנות, אלא למידות הנעלות. לא לחסכנות, אלא לנדיבות ולאדישות כלפי כסף; לא לזהירות, אלא לאומץ ולבוז לסכנה; לא לעורמה אלא לכֵנות ולאהבת האמת; לא לנימוס, אלא לאהבת הזולת ולביטול עצמי. לא לשאיפה להצליח, אלא לשאיפה לדעת ולהיות.

אבל בדרך כלל אנחנו עושים את ההפך. אנחנו נחפזים ללמד אותם לכבד את המידות הקטנות,”

נטליה גינצבורג היתה רגישה לאנושות ולאדם בעולם.״ במידות הקטנות״ היא מבטאת היטב את פילוסופית החיים שלה״ אהבת חיים מביאה אהבת חיים״

קובץ מחשבות שהוא עולם ומלואו של אחת הסופרות בעלות קול יחודי.

המידות הקטנות, נטליה גינצבורג

מאיטלקית יונתן פיין

תשע נשמות,2019

רשימות תל אביביות, אברהם בַּלַבַּן

ספר משובב לב, עדין ויפיפה (חיצוני ופנימי) על אהבה לעיר תל אביב.

אני אוהבת לתור בערים. בערים מוכרות אני מאושרת להסתובב במקומות הידועים לי.

בקריאת הספר “רשימות תל אביביות” הרגשתי כמו תייר בעירי האהובה והמוכרת לי כל כך.

נולדתי בתל אביב (יד אליהו). בגיל שלוש עברנו לחולון, שם גדלתי והתבגרתי. כשנישאתי עברתי לתל אביב, עיר הולדתו ומגוריו של בעלי. בבוקר הראשון שלי בתל אביב התעוררתי בתחושה שחזרתי לבית הגידול הטבעי שלי.

אני מאוהבת בתל אביב, בקצב שלה, בבתים, בחוף הים, בבתי הקפה ואפילו באספלט הרותח בימי הקיץ ובלחות של אוגוסט. איני מחליפה אותה ובעיקר איני זזה מקובית הרחובות שלי. פנקס, ארלוזורוב.

אברהם בלבן הגיע לתל אביב מאבן יהודה, אחרי ששהו הוא ואשתו בערים נוספות בעולם. ביתו קרוב מאוד לקוביית הרחובות שבה אני גרה.

במעבר מאבן יהודה הפסטורלית הוא מגלה את העיר תל אביב. עיר תוססת שהאמירה “עיר ללא הפסקה” היא האמירה הכי מדויקת עבורה. הוא מגלה בה שפע. שפע ריחות, שפע צבעים, שפע אנשים. הכל אחר ממה שהכיר, הכל תוסס ובעל קצב.

כחוקר ספרות הוא מתענג על טיולים וריצה ברחובות שבהם  טיילו אנשי ספרות רבים, אלתרמן, שלונסקי, גולדברג. ברשימות הוא מצטט משיריהם המתאימים לאווירה. לשמחתו הוא  מגלה שתושבי העיר הצעירים מרגישים כאילו הם בביתם, הם אינם מהגרים כמו המשוררים, הם יורדים לרחוב בבגדי בית, כיוון שהעיר והמדרכה ביתם הוא.

כמו שאמרתי אברהם בלבן לוקח אותי לטיול בעיר ברחובות המוכרים לי היטב, רחובות שהם כמו בית עבורי, רחובות שאני רואה מהמרפסת והולכת בהם יומיום. המדרכות המוכרת, העצים והחנויות שאני חולפת על פניהם לפעמים שקופים לי, אבל בקריאת הספר דרך עיניו הנפעמות של אברהם בלבן הרגשתי את האושר והשמחה בהתאהבות מחודשת בעירי.

הטיולים איתו היו לי כמו סיורים של אב עם בתו שבהם הוא מסביר ומתאר מה היה בעבר ומה אני רואה כעת. מה משמעות שמות הרחובות, היכן התגוררו אישי העיר, מדוע רובין צייר את תל אביב ולפתע הפסיק. כתושבת ותיקה למדתי מסיפוריו רבות על עירי, על תכנון הרחובות, הגינות הפארקים. יותר מכל אהבתי את דעתו שחולקת על דעת ס. יזהר, אשר טען, כי בתים מכוערים יולידו אנשים מכוערים שיולידו גם הם ילדים מכוערים. אברהם בלבן עומד והולך ורץ נפעם מול שפע הצבע וססגוניות האנשים שחיים ושנולדו בתל אביב. התנהגות שכזו מעידה שהוא התאהב ואוהב את העיר בדיוק כמוני.

כמו אהוב המתאר את קימורי גופה של אהובתו, כמו חוקר נסתרות המגלה שבבים של אוצרות כך אברהם בלבן כותב על גילויי החיבה והאהבה שלו לתל אביב. הכתיבה שלו נעה בין עבר להווה. את העבר הוא מעריך ועל ההווה והתחדשות העיר הוא שמח. כתיבתו חכמה וצבעונית.

ספר שהוא  יצירת אומנות, הכתיבה על העיר נעימה ומאוהבת. בספר שובצו ציוריה של טליה ישראלי מתוך הסדרה “עיר אחרונה”. גם היא כמו בלבן מתארת את הקרוב והאהוב עליה במכחולי צבע.

ספר נפלא לאוהבי תל אביב ונפלא גם למי שאינו מכיר את תל אביב, דרכו ילמד להכיר ולאהוב את העיר ש- “יש יפות ממנה אך אין יפות כמותה”.

רשימות תל אביביות, אברהם בַּלַבַּן

הוצאת עם עובד, 2019

בתמונה למעלה, ציור שלי, מהסידרה “תל אביב.”

על תל אביב שלי בציוריי מוזמנים לקרוא כאן

על “4321”- שירת הברבור של פול אוסטר

סקירה שהיא למעשה חווית קריאה ברובה.

 הקריאה בספר היתה לי  כמו התבוננות לתוך קליידוסקופ. תחושה של תנועה סיבובית ומעגלית של צבעים וצורות. רגע אחד רואים דבר אחד ולאחריו דבר אחר, אך כל המראות הם ססגוניים.

חודש ימים היה מונח הספר מולי, אני הסתכלתי עליו והוא הביט בי. היה לנו מין משחק, אני דיברתי אליו והוא שתק. המתין. המבטים שלי שנחו עליו היו קצת מבוהלים. איך אקרא את כל העמודים האלו? איך אחזיק אותו ביד? כבד. רתיעה נוספת היתה לי, מערכת היחסים שלי עם אוסטר מורכבת, את ספריו הראשונים אהבתי, בשלב מסוים הספרים נעשו שכלתניים ופחות ריגשו אותי. את האחרונים לא קראתי. והנה הגיע הספר העבה והמפתה, העטיפה הצבעונית רמזה לי שאולי הרומן בינינו יחודש.

לקחתי אוויר ספרתי 1234  או 4321 והתחלתי.

ואז הגיע הקסם, הפכתי לשבוייה של 887 העמודים שהונחו על ברכיי.  כתיבה קולחת צבעונית, מעניינת, מרתקת ובתחילה מאוד מאוד מבלבלת.

ארצ’י פרגוסון נולד ב3.3.1947 (יום הלידה של בני, 3.3,לא שנת הלידה ) חודש לפני תאריך לידתו של פול אוסטר, מה שמרמז על פרטים ביוגרפים בספר. ארצ’י הוא בן יחיד להוריו. ארצ’י נולד פעם אחת, אך חיו מתפצלים ל-4 גרסאות שונות בספר. ארבעת הארצ’ים הם נערים זהים ושונים. מבלבל? כן. בתחילת הקריאה לא הבנתי איך בעמוד אחד אביו של ארצי מת ואחרי שני עמודים הוא חי. או שדודתו נשואה ורגע לאחר מכן היא רווקה. כשהבנתי שהסופר לא הפריד בין הדמויות באופן ברור אלא בחר לערבב ביניהן הקריאה זרמה ולא הפריע לי שפרגוסון בעמוד אחד בן שמונה ולאחריו בן 15.

ארצ’י פרגוסון הנער חי בארה”ב שלאחר המלחמה. הוא חווה אירועים היסטוריים משמעותיים. הקמת חומת ברלין, משפט אייכמן, גורבצ’וב, המלחמה הקרה, פרשת רוזנברג. קנדי נבחר לנשיא ונרצח, אפליית השחורים עד למלחמת ווייטנאם.

חייהם של ארבעת הארצ’ים שונים ודומים. בגירסה אחת האב מת ובשנייה לא, באחרת האם נישאת בשנית ויש לו אב חורג. באחת הוא נופל מהעץ ושובר יד ובשנייה הוא שובר רגל. כל הדמויות אוהבות ספורט, אומנות ובעיקר ספרות. וכולם מאוהבים באותה איימי.

בכל הגרסאות ארצ’י הוא ילד שהופך לנער מתבגר באמריקה של שנות השישים. דרך התבגרותו של ארצ’י אנחנו חווים את התבגרותה של ארה”ב.

ההשראה לפצל את דמותו של ארצ’י נובעת משורה יחידה שארצ’י פרגוסון ידע בעל פה משירו של רוברט פרוסט “שני שבילים התפצלו ביער הצהוב”.  אוסטר לוקח את רעיון הפיצול ואת החשיבה הילדותית “מה היה קורה אילו.” והופך אותם לחגיגה.

בשיחה של ארצ’י עם חברו הוא תוהה לגבי מה היה לוּ היה בוחר לנסוע בדרך הצדדית ולא בדרך הראשית, איך יכול היה לדעת שבדרך הצדדית תהיה תאונה. המסקנה שאליה מגיע היא: ״בגלל זה אנשים מאמינים באלוהים, רק הוא רואה את הכביש הראשי והכביש הצדדי באותה עת, רק הוא יכול לדעת אם הבחירה שלך היתה נכונה או שגויה״

אי אפשר להיות הכל בתקופת חיים אחת, ובחיים אי אפשר לחיות כמה מציאויות, אך בספרות כן. אוסטר בורא לגיבורו מספר עלילות ומספר קווי אישיות שונים. אוסטר הסופר רואה את כל מהלכי החיים של גיבוריו ויכול ליצור מצבים שונים. אותה דמות עם קווי אופי שונים.

זהו שיר הלל לספרות, ארצ’י הנער נשאב אל עולם הספרים והקריאה, קורא ב”אודיסאה” ומתרגש, קורא את בלזאק, סופוקלס, שקספיר, פלובר, דוסטויבסקי. לדעתי הספר מתכתב עם “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס ועם ספריו האחרים של פול אוסטר עצמו.

ארצ’י שואף להיות סופר, הוא מנהל ויכוח עם המורה על משמעותו הנסתרת של הסיפור, ומביא סיפור שכתב על נעליים שהן כמו עבדים. אותו ארצי נוסע לפריס על מנת לכתוב ספר. החיים בפריס מתוארים כשיר הלל ליופי העיר הרומנטית והאומנותית המשמשת השראה לכתיבת הרומן שלו.

הרבה שאלו אותי, איך הספר? שווה לקרוא אותו? כן ! מאוד מאוד!!

למרות מספר העמודים הרב, שנקראים  בשטף.למרות פיצול הדמויות, או אולי בזכות הפיצול שבו זכינו לקרוא על ארבע דמויות שנונות. דמויות אנושיות מלאות חיים ועניין, דמויות שיש בהן תשוקה לחיים תשוקה לאהבה תשוקה לידע. הדמויות שבספר ולא רק ארצ’י הן דמויות חיות, דמויות עגולות ומתפתחות, שחוות חוויות מרתקות. בנוסף שווה לקרוא כדי לדעת כיצד פתר אוסטר את סיום הרומן בפתרון מיוחד ומבריק. פתרון שנותן תשובה.

על מלאכת התרגום המופלאה אמונים, יואב כ”ץ ואפרת נוה. כולי תהייה כיצד שני מתרגמים תרגמו ספר אחד באופן הומגני וקרוב למקור. תודות לכם.

ואם נחזור לחוויות הקריאה האישית שלי, קראתי את הספר באיטיות מתענגת. שמחתי בכל רגע על המפגש שזימן לי פול אוסטר עם הדמויות ועם ההיסטוריה המרתקת של ארה”ב. אהבתי את כל ארבעת הדמויות וחייתי בתחושה כאילו אנחנו מכירים ומתנהלים באותו חדר ובאותה תקופה.  גדולתו של סופר היא היכולת להביא בפני הקורא את התפתחותן האישית והרעיונית של הדמויות. לתת לנו תחושה שאנחנו צומחים וגדלים יחד איתם. בכל פעם שחזרתי לקרוא התרגשתי לפגוש אותן, חשתי כמו שאני נפגשת עם חבר ותיק שממשיך לספר לי על עצמו.

ספר צבעוני, מגון בנושאיו, כתוב ברהיטות ובמלאכת אומנות.  שירת הברבור של פול אוסטר.

 ספר ראוי בהחלט. כולי קנאה במי שעומד להכיר את ארבעת הארצ’ים.

4321, פול אוסטר

מאנגלית, יואב כ”ץ ואפרת נוה

הוצאת עם עובד 2019

מסע דילוגים – סיפוריו של חיים באר

המלצת קריאה ראשונה לשנת תש”פ ואין דרך טובה יותר מאשר להמליץ על ספר שהוא כולו ממתקים וסוכריות צבעוניות. “מסע דילוגים” של חיים באר הוא מסע ססגוני, שמח, עליז ובעיקר מַחְכּים. מסע שפותח את הלב והנשמה.

חיים באר, בעיניי, הוא אלוף המספרים. הוא בשביס זינגר הישראלי. סיפוריו מתובלים, מפולפלים, שוזרים אירוע בתוך אירוע, ובכולם  חוכמת חיים. סיפורים שנאספו מחוויות שחווה וחלקם כנראה שלא. חיים באר לא יקלקל סיפור טוב בעובדות יבשות. תמיד יוסיף לסיפור חן וחיוך מלווה בקריצה.

הסיפורים הקצרים שבספר- ויניטות כפי שכינה אותם אהד זמורה עורך “דבר השבוע”, הם אסופה של רשימות ממוספי דבר השבוע שאותן ליקט ד”ר גדעון טיקוצקי לספר שלפנינו. אישית הייתי מעדיפה שבסיום כל סיפור תופיע ההערה היכן ומתי פורסם הסיפור ולא בסיום הספר כפי שבחר העורך.

חיים באר סופג את סיפוריו ממפגשים עם אנשים, בחנויות ספרים, בנסיעה באוטובוס, במוניות, בהזמנות לאירועים רבי אנשים. בנסיעותיו לחו”ל.

הספר מחולק לשערים לפי נושאים. על משמעות הבית, על לימודים מהחיים, על הכתיבה ומקורות ההשראה, על הספרים , באחד הסיפורים הוא מספר שהגיע לפקידת מס הכנסה שביקשה ממנו ספרים והוא בתום לב הביא איתו את כל הספרים שכתב, הפקידה כעסה ורצתה לקנוס אותו על העלבת עובד ציבור.

“ספרייה היא דבר חי כמו האדם עצמו, ומשעה שהוא מת מתה איתו הספרייה.” מצטט חיים באר את אסא כשר. חלק מהסיפורים מוקדש לספריות של אנשים שנפטרו והוא מצא בהם ספרים. ספריו של ד”ר יוסף מישן שהפכה לעיסת נייר בגשם הביאו אותו להבנה מדוע אנשים רוצים להיקבר עם ספריהם.

סיפוריו הם געגועים לבית הוריו, לאימו שהשאירה בו חותם וסיפורים. אמו שהכינה אותו היטב לחיים ובימיה האחרונים כשראתה אותו עצוב אמרה לו :” כל החיים לימדתי אותך איך צריך לחיות…עכשיו אני מלמדת אותך איך למות נכון.”

בסיפור אחר מספר חיים באר שמורתו לפסנתר הודיעה לאמו: “פסנתרן הוא לא יהיה. הילד מנומס ומחונך ומנגן כמי שעושה מצוות. מה רע במצוות שאלה האם? והמורה ענתה “פסנתרן אמיתי צריך לנגן כמו אחד שעושה עבירות.” לפסנתרן לא הפך חיים באר, אך מספר סיפורים נלהב ומפולפל, מספר שמרתק את כל מי שמקשיב, נעשה, כמו מספר שעושה עבירות שאליו כיוונה המורה.

הרבה סיפורים יש בספר, קצרצרים, קצרים ומעט ארוכים. כולם גדושים בחוכמה יהודית ואישית. חלקם מחוכמת חנויות, אוטובוסים, מוניות, ובעיקר מהקשבה לזולת.

את חלקם קראתי ברצף, על חלקם התענגתי באיטיות. הספר מונח לו על השידה ואני ממשיכה לקרוא וליהנות מפניני הממתקים הללו מידי יום.

סיפור אישי לסיום.

לפני שנים למדתי כתיבה יוצרת, חיים באר היה אחד המנחים וזכה אף לקרוא סיפור מפרי עטי שהתפרסם בעיתון מאזנים.  “אני רוצה לדעת מנין צמחו הרגליים?” שאל אותי וכיוון כנראה לפרטים ביוגרפים שבסיפורי. באחד המפגשים סיפר לנו חיים סיפור.  “מלך אחד ביקש מצייר שיצייר לו תרנגול. הצייר הצנוע ביקש לגור  במערה ,דפים ומכחולים. לאחר שנה חזר המלך. הצייר הגיש לו דף ובו קשקוש. המלך נעלב וציווה לקחת אותו לגרדום. הצייר אמר למלך, “בוא למערה ותראה 364 ציורי תרנגולים, מה שאני ציירתי כאן זו הנשמה של התרנגול.”

כאלה הסיפורים של חיים, סיפורי נשמה על חיי היומיום, על החוכמה, על התבונה, על הדת, על המשפחה ובעיקר על השפעת העולם החיצוני על מספר הסיפורים.

“מסע דילוגים” הוא אוסף סיפורים חכם ורענן הכתוב ביד אמונה של אמן הסיפורים. סיפורים שהקורא היוצא למסע בין בני ברק ללונדון, לירושלים ומוסקבה, חוזר כשבאמתחתו לא רק חיוך והנאה, אלא גם חוכמת חיים יקרת ערך.

ממליצה בחום רב.

מסע דילוגים, חיים באר

הוצאת עם עובד 2019

כוחו של הכלב – ספרו רב העוצמה של תומס סוואג

ספר בטעם של פעם !!!

הספר הזכיר לי את כתיבתו  של ג’ק לונדון, משהו בניחוח העביר בי את אותן תחושות הקריאה כשקראתי את “מרטין עדן”.

בדרך כלל איני מתייחסת לסופרלטיבים שנרשמים על הספר. בגב הספר  נכתב  “קולו של תומס סוואג’ הוא פלא מהפנט…הנה לכם סופר שאינו מבזבז מילה שלמה במָקום שבו תתאים השתיקה” הניו יורק טיימס.

הפעם המשפט  כל כך נכון, ואני מוסיפה, כל מילה בספר אינה מבוזבזת. כל מילה עומדת נטועה במקומה, לכן יש לקרוא את הספר קריאה איטית, כי כל מילה היא בעלת משמעות ויש לה הסבר מדוע היא נמצאת שם. הכל מוקפד ומתוכנן ולכל דבר התכוון המספר.

העלילה בספר מצומצמת ואיני רוצה לספר ולהרחיב עליה כדי לא לפגום בהנאת הקריאה שלכם.

מציעה לכם לא לקרוא מאומה על העלילה. פשוט לקרוא את הספר.

פיל  וג’ורג’ אחים בני ארבעים החיים בחווה במונטנה שבמערב ארה”ב.  משנת 1900 במשך 25 שנים מאז שהיו בני 15 הם מובילים בקר. שניהם עשירים, אך חיים חיים פשוטים.

פיל הבכור, איש גס ומחוספס, חוואי נוקשה העובד בידיים חשופות ללא כפפות ולועג לשאר אנשי המקום המכסים ידיהם. מתקלח פעם בחודש בנהר ומסתפר שלוש פעמים בשנה. הוא החכם, זה שהיה תלמיד מצטיין וקורא הרבה. הוא בעל יכולת הבחנה, עיניו חדות לזהות כל פרט בטבע ואפילו את “ההונאה העלובה של הטבע הנקראת צבעי הסוואה”. הוא מזהה כל חיה פצועה וחלשה ממרחקים. עיניו חדות עד כדי כך שהוא היחיד הרואה את הסלעים והרכסים שמזדקרים אל מול החווה בדמותו  של כלב רץ.

״צופה מבחין מפענח בעוד כולנו רואים ושוכחים״

פיל הוא בעל תכונות של מנהיג, כל הפועלים מעריצים אותו ובעיקר חוששים מהתנהגותו הלעגנית.

הוא לועג להכל ולכולם. אינו חוסך במילותיו. התכונה הבולטת והמובילה אצלו היא יכולת ההמתנה.

אחיו ג’ורג’ הצעיר ממנו שונה באופיו. הוא בעל תכונות של חוואי, בוקר מלידה, אך בהשוואה לאחיו  הוא עדין יותר, שקוע במחשבות, הוא חסר דמיון, אך הוא זה המתקשר עם הסביבה טוב יותר מאחיו.

שני האחים גרים יחד וחולקים את אותו החדר מילדותם למרות בית החווה גדול הממדים שלהם. שני האחים כל כך שונים, הדבר היחיד המשותף להם הוא קשר דם.

״הם תמיד היו קרובים, חייהם משלימים אלה את אלה בצורה מלאה כל כך, האחד רזה האחר מוצק, האחד נבון האחר איטי-הם היו כמו תאום יחיד״.

שני האחים חיים יחד  כצמד רקדנים מושלם. עד שיום אחד ההרמוניה ביניהם מופרת.

מכאן באיטיות נדירה  מוביל הסופר את הקורא אל נבכי הנפש של הגיבורים למערכת היחסים בין שני האחים הדומים והשונים.

מכאן היחסים והעניינים הולכים ומסתבכים, באיטיות נפלאה, צעד אחר צעד  לוקח הסופר את הקורא ויחד אנחנו בוחנים את מה שעלול להיות. הקורא תוהה מה יקרה, יש רמזים לכמה אפשרויות, אבל הסוף הוא רק אחד, וכשמגיעים אליו למילה האחרונה של הספר הנשימה נעתקת.

לאחר שסיימתי לקרוא שבתי אל הפתיחה שכן שם מקופלים כל ההסברים.

“כוחו של הכלב”, הוא ספר מצוין. מזמן לא קראתי כמותו. הספר ראה אור בשנת 1967. אולי בזה כוחו. סגנון הכתיבה, תיאורי הטבע ותאורי הנפש כל כך מדויקים ואמינים ומקבלים משמעות דרך עיניהם של הגיבורים. תומס סוואג’ מצליח להיכנס לנפש כל הדמויות שבעלילה, לתאר במדויק את מניעיהם הפסיכולוגים ולהציב בפנינו את מצבם הנפשי של הגיבורים. הכתיבה  הדרמתית המדויקת היא בעלת עוצמה. המתח נוצר במספר רבדים, גלוי וסמוי, אך לסמוי יש מקום רב יותר.

“כוחו של הכלב” הוא ספר דרמתי שבו האירועים והמניעים מצטברים אט אט עד למילה האחרונה. קראתי את הספר באיטיות, התענגתי על כל מילה, על תיאור ערבות ארה”ב, על תיאור רכס הרי הרוקי באופק, על הוואדיות ועל איסוף עדרי הבשר. ובעיקר על כל נבכי הנפש והכוחות הפסיכולוגים הסמויים שמניעים את הדמויות. על הדינמיקה המשפחתית בין שני אחים.  על יופיו של הטבע ועוצמתו. ועל בדידות נוראית.

הספר יצא לאור ב1967 ולפני שנתיים זכה למהדורה מחודשת. זהו ספרו הראשון של תומס סוואג’ המתורגם לעברית. ואני מקוה שיתרגמו עוד מספריו.

עוד מילה על התרגום המצוין של יעל אכמון. תרגום שמצליח לשמר ולהתאים לתקופה. יעל אכמון מצליחה להעביר את האווירה של המקום ואת חווית ההתנהלות של הבוקרים בעיירה במערב ארה”ב.

ספר מצוין שמזמן לא קראתי כמותו.

כוחו של הכלב, תומס סוואג’

מאנגלית, יעל אכמון

אחרית דבר אני פרו

הוצאת, כנרת זמורה,דביר, 2019

בתמונה,רותי הכלבה המקסימה של בתי,טל,כוחה הוא באהבתה לבני אדם.

אהבה ראשונה ובלתי נשכחת מאת איוון טורגנייב

אומרים שאת האהבה הראשונה אין שוכחים. ולדימיר פטרוביץ לא שכח את זו שלו. וגם אתם, לאחר שתקראו את סיפורו לא תשכחו את אהבתו.

שני אורחים והמארח נותרים יחד בחדר לאחר שכל האורחים התפזרו. המארח מציע שכל אחד יתאר את אהבתו הראשונה. המארח וסרגיי מספרים את סיפורם ומוסיפים שאין בזה עניין. ולדימיר טוען שאינו אמן סיפור ומבקש להעלות את סיפורו על הכתב.

לאחר שבועיים הוא מגיש את מחברתו ובה סיפורו.

הנובלה “אהבה ראשונה”, כתובה במתכונת סיפורי אהבה של המאה ה-19. סיפור מסגרת חיצוני וסיפור מרכזי פנימי ארוך, סיפורו של ולדימיר הוא משולש רומנטי.

בגיל שש עשרה הוריו של ולדימיר שוכרים בית קיץ. לאחר שלושה שבועות מגיעים שכנים חדשים לאגף השמאלי. הנסיכה זסקינה ומשפחתה. הנסיכה אומנם בעל תואר אך היא ענייה ונראית כמו קבצנית בשוק. לנסיכה בת, זינוצקה ,זינאידה. כאשר ולדימיר רואה אותו הוא נשבה ביופייה, היא מושלמת בעיניו, עיניה, גיזרתה, ידיה, כל כולה יופי. זינאידה המבוגרת מולדימיר מפתה אותו להיות בקרבתה ובקרבת חבריה המקיפים אותה בכל רגע.

התנהגותה היא כשל אדונית מול הגברים, צעירים ומבוגרים כאחד. הרעש השמחה וההמולה בביתה של הנסיכה עמדו בניגוד לביתו שלו שבו קיבל חינוך בודד ומפוכח. הוא היה מאושר מהשחרור.

ולדימיר הצעיר מתאהב.

״ישבתי בלי ניע, הגנבתי מבטים לצדדים. נשמתי לאט, ורק מפעם לפעם צחקתי לנוכח זיכרון זה או אחר או. קפאתי בקרבי לנוכח  המחשבה שאני מאוהב, שהנה היא, זאת אהבה.״

אלא, שאהבתו היא חד צדדית. היא מאוהבת באחר. אהבתו אליה גורמת לו לייסורים. תיאור משולש האהבה הוא תעלומה בעיניו של ולדימיר.

הנובלה כתובה בעדינות לירית וברגישות. איוון  טורגנייב כתב את סיפורו האישי שלו בכישרון אומנותי. הוא מצליח לתאר את תחושת ההתאהבות של ולדימיר הצעיר מול זינאידה הבוגרת ובעיקר את  חוסר האונים שלו מולה. את התשוקה וחוסר החשק למעשים השגרתיים. התיאור נעשה באמצעות תיאורי הטבע כמטונימיים לנפשו של הגיבור. השימוש בדימויים מיוחדים מצליח להבהיר לקורא עד כמה הגיבור שבוי באהבתו החד צדדית.

יופייה של הנובלה הוא בכך שיש בה כוחות מנוגדים, עדינות ותמימות של גיל נעורים מול בגרות ובשלות של שאר הדמויות.

אביו אומר לו״ קח כל מה שאתה יכול ואל תיתן שיתפסו אותך. היה שייך לעצמך בלבד זה כל התכסיס בחיים״. משפט שהוא מפתח להבנת העלילה.

ככל שולדימיר מתאהב הוא מתעקש לנסות להבין את דמותה של זינאידה ומדוע אינה גומלות לו על אהבתו. רק בסיום הנובלה ניתנת התשובה.

את הנובלה “אהבה ראשונה” כתב טורגנייב בשנת 1860 והיא רלוונטית גם לימנו.

סיפור קלאסי של משולש אוהבים הגדוש בעדינות, בתשוקות ויצריים  המנוגדות לעדינות גיל הנעורים. סיפור הכתוב ביופי לירי ובחוכמה.

ממליצה לכם להתרגש כמוני.

אהבה ראשונה , איוון טורגנייב

מרוסית, יעל טומשוב

הוצאת, תשע נשמות, הכורסא, סידרת חוצפנית קטנה. 2019

בשליחות הלב – אוֹרי סלונים, המלאך של משפחות הנעדרים והשבויים ושל ילדי וראייטי

  

נראה לי מוזר להשוות את קריאת הביוגרפיה של אוֹרי סלונים כקריאה בספר מתח. אבל כזו היתה הקריאה שלי בו. קראתי את הספר במתח רב ולא יכולתי להניח מהיד, התחלתי את הקריאה ועד מהרה מצאתי עצמי מרותקת עוברת מפרק לפרק ומאירוע לאירוע.

אוֹרי סלונים, הוא האיש המזוהה עם השבויים והנעדרים של מדינתנו. בצעירותי הערצתי אותו על פעילותו בנושא השבת השבויים ואיתור הנעדרים. ניסיתי להבין מה מניע אדם לתת את כל כולו עבור מטרה. ובכלל איך הוא בשקט ובצניעות מצליח להגיע לכל המקומות הגבוהים על מנת להשיג מידע. ומה סוד הקסם שלו.

הספר “בשליחות הלב” ענה על שאלותיי.

משפחתו של אוֹרי סלונים שמקורה בחסידות חב”ד, הגיעה לחברון בראשית המאה ה-19 משפחה שהפכה לדומיננטית. סבו היה איש רב פעלים, הקים את סניף בנק לאומי בחברון ולימים אורי יהפוך לעורך דין של הבנק. אוֹרי נולד בתל אביב.

בתחילת דרכו שימש כסטאז’ר במשרדו של עו”ד יצחק אדרת. ממנו למד את המשפט “אל תתלונן ואל תסביר.” משפט שעל פיו פעל כל חיו כשהוא מנסה פחות להסביר ויותר לתקן ולשפר.

בשפה ברורה ורהוטה מגולל אוֹרי סלונים את חיו כעו”ד פלילי מתחיל, שהיה אומנם במקום הנכון ובזמן הנכון, אך היה לו הרבה מאוד להציע מעצמו וחוכמתו. המשפט הראשון שהקנה לו את שמו היה המשפט המפורסם של ח”כ יצחק רפאל מול סילבי קשת. איסוף הראיות, לא רק במשפט זה, הזכיר לי את עבודתו של הבלש בספרי מתח. בדייקנות, נחישות וחוכמה מבריקה הצליח אוֹרי סלונים להוכיח את חפותם של מרשיו.

בסיפוריו הוא מגולל משפטים רבים הידועים לנו. כמו, חטיפת השר הניגרי, המעילה בתיאטרון הבימה, האופנובנק. מה שכבש את ליבי היה הגילוי של האיש שמאחורי העו”ד. אורי מכיר ביכולות שלו ובהצלחותיו, אבל מעולם לא היה במעמד מעל ללקוחותיו. תמיד הוא הקפיד להכיר אותם ולשבת מולם בגובה העיניים. להבין את מחשבותיהם ומניעיהם. עם כל לקוחותיו יצר קשר אישי, כמו למשל עם רוני ליבוביץ, האופנובנק. אביו של רוני ליבוביץ נותר מרושש לאחר המשפט שבו יעץ לו אוֹרי להחזיר את כל כספי השוד. מסיבה זו הוא לא יכול היה לשלם את שכר הטירחה של אוֹרי. אוֹרי לא חשב לתבוע אותו ולא הצטער על הבחירה, עד היום הוא גאה במשפט הזה כיוון שהיה בעל תקדים משפטי.

בשנת 1986 פנה אליו הנשיא הרצוג וביקש ממנו להצטרף לטיפול בנושא השבויים והנעדרים. אז הוא לא ידע את מה שהוא יודע היום. שאין דבר חשוב יותר בהשבת האנשים שיצאו למלחמה בשם המדינה. מכאן מתחיל מסעו האישי והאנושי של אורי בטיפול מול המשפחות של הנעדרים והשבויים. גם כאן התגלה כמלאך מושיע, כפסיכולוג שמבין את המצוקה של ההורים ובני המשפחה. אומנם הוא היה נציג הממסד אך מעולם לא היה קר ומנוכר.

“בצניעות, בגובה העיניים, ברהיטות וברגישות שנתונה ליחידים, ביכולת שלו לקשור קשרים אישיים עם אנשים. זה כנראה משהו שנולדים איתו….לאוֹרי היתה היכולת להגיד אמת ורק את האמת וכשצריך לא את כל האמת.” (ורדה פומרנץ, לשעבר רמ”ח נפגעים, אמו של דניאל שנהרג בצוק איתן)

זה אינו ספר ביוגרפי רגיל שבו תולדות חייו של הכותב מסופרים כעובדות. זהו ספר המקפל את כל תולדות המדינה על צערה וכאבה ובעיקר על יופייה על האמונה באדם ובחיים, על אהבת הזולת והנתינה.

כל כך הרבה פרטים היסטוריה של העם והיסטוריה של המשפחה שזורים זה בזה, לפעמים ההיסטוריה היא רקע לפעמים היא קידמת הבמה.

 העיסוק בשני נושאים הקדושים בעיניו, פדיון השבויים והנעדרים ומתן כתף לאלפי ילדים שהגורל פגע בהם העניק לו את המאזן החיובי שבו הוא חי עד היום.

בסוף שנות השמונים נתבקש אוֹרי להצטרף להנהלת אירגון וראייטי ישראל. אורי סירב בעדינות בטענה שהטיפול בנושא השבויים והנעדרים גוזל ממנו אנרגיות. ביקשו ממנו לנהל שנה אחת. ומאז אוֹרי שאוב כל כולו בארגון ובילדים שנותנים לו כוחות כל בוקר מחדש.

דאג להביא את המודעות על ילדי וראייטי לקדמת הבמה. בתחילת כל משחק של מכבי הוזמן ילד וראייטי וקיבל כדור שעליו חתומים חברי הקבוצה. כך נכנס ילד וראייטי לסלון בכל בית.

הכתיבה של הספר עמוקה. אוֹרי כותב בחוכמה עם הרבה רגש, יש בו חוכמת חיים וחוכמת המקצוע, אבל מעל לכל אורי הוא בעל ערכים של אהבת המולדת ואהבת האדם.

בין סיפוריו של אוֹרי שזורים בספר מכתבים אישיים של בני משפחות השבויים והנעדרים ושל ילדי וראייטי. המכתבים מתארים ברגש רב את העשייה ואת אישיותו של אורי.

“איך יודעים שבן אדם הוא גדול? בדברים הקטנים לומדים להכיר גדולה של אדם.” (ענת כהן אחותו של צביקה פלדמן.)

מצאתי עצמי מסמנת משפטי חוכמה,   כאילו הם ירושת אבות לבנים עבורי. ירושה של נתינה לזולת. ירושה שבה מקום האדם וכבודו הם מעל לכל. “ואני מציע להאט. לעצור, להתפעל מן הדרך, להביט אל הנוף, ליהנות ממה שהעולם מעניק לנו ולעשות טוב.”

נדמה לי שאני יכולה לדבר על הספר ועל מעשיו של אוֹרי עוד ועוד ולא אצליח למצות את האישיות המופלאה בעלת הלב האדיר והנתינה. לא אוכל להעביר את תחושות הגאוה שלי על כך שזכינו באיש  שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנו. ללמוד שבעולם שיש בו רוע על האדם למצוא את הטוב ולהעניק מעצמו לאחר ובעיקר למי שזקוק. הנתינה היא התקוה לעולם טוב יותר.

ממליצה מאוד לקרוא את הספר המרתק.

 בשליחות הלב, אוֹרי סלונים

הוצאת ידיעות אחרונות, 2019

אמא של הים – ספרה הרגיש והיפיפה של דונטלה די פייטרנטוניו

“המוחזרת”, כך קראו לה.

בגיל 13 לאחר שאומצה וגדלה במשפחה בעיר ליד הים מוצאת עצמה הגיבורה עם מזוודה ביד אחת ושקית נעליים ביד שנייה בפתח הדלת של הוריה הביולוגים.

הוריה המאמצים אינם יכולים להמשיך ולגדלה. מבית בעיר ליד הים, נקי ומסודר שבו היה לה חדר משלה, היא מגיעה למשפחה מרובת ילדים ולבית מוזנח ומלוכלך. אדריאנה אחותה הביולוגית הקטנה ממנה היא זו שפותחת לה את הדלת ואת הלב. מפנה לה מקום לינה במיטתה ומחבקת אותה.

בביתה החדש היא מכונה “זאתי”. צוחקים עליה שאינה יודעת לעשות כלום. האם דורשת ממנה לעבוד בבית על מנת להרוויח את הארוחות. מיד  ביום הראשון היא מתבקשת למרוט נוצות  מהתרנגולת. אבל לא הרעב, העבודות והיחס הם שקשים לה. קשה לה חוסר הידיעה מדוע היא הוחזרה, מדוע ההורים שאהבה לא רצו בה יותר. בכל רגע היא חושבת על אמה המאמצת, “אמא של הים”, כך היא מכנה אותה. זו הרחוקה המושלמת זו שהגיבורה מצפה שתבוא ותציל אותה מהאומללות. לעומת “אמא של העיירה”,אשה קשת יום, נאבקת על קיומה ועל כל פירור אוכל.

העולם שאליו נזרקה הוא כאוטי, אינו מותאם למקום שבו גדלה. מעכשיו היא תצטרך ללמוד איך חיים בעיירה עלובה עם אנשים רבים בבית, אחים חצופים ורעב תמידי. מתוך הכאוס הזה היא תצמח.

יכולת הלימוד שלה הוא היתרון היחיד מול בני המשפחה, זה  שהבדיל אותה מהם.

“כולך ראש, עם הידיים את יודעת רק להחזיק עט” אומרת לה אמה, כשהיא רואה את חוסר היכולת שלה לעזור בבית. היא דיברה בשפה אחרת, הצטיינה בלימודים, אבל לא ידעה למי שייכת וקנאה בתלמידות האחרות בגלל הוודאות שלהן באימהות שלהן.

במהלך השנים היא תגלה לאט לאט מדוע אומצה ומדוע הוחזרה. אבל כאב הנטישה לא יעזוב אותה. התחושה שהיא היתה כמו חבילה המועברת מיד ליד לא תעזוב אותה.

היום כשהיא בת 30 היא מספרת לעצמה את סיפורה. עכשיו היא מבינה שלא ידעה מה מקומה של אֵם אצלה, מה שנשאר בה הוא סיוטים, והאמא היחידה שלה היא זו של הפחדים שלה.

“אמא של הים” הוא סיפור של כאב ועצב שנאסף גרגר אחר גרגר כמו החול של הים. אבל העצבות שבו אינה מעיקה על הקורא. הכתיבה כל כך יפה. דמותה הילדה כובשת את הקורא וסגנון הכתיבה הרגיש מציף.

בתוך העצבות צומחת אהבה וצומח קשר הדוק בין שתי האחיות, אדריאנה והגיבורה. אחותה הצעירה היא כל עולמה, היא נמצאת בכל מקום מתחבאת מאחורי דלת שומעת כל פרט. היא זו שמלמדת אותה להשתלב במשפחתה ובשכונה. ״ את את רוצה להיות פה את צ׳כה ללמוד את דיבור שלנו״. היא זו שמלווה אותה ומגנה עליה. אהבתי מאוד את דמותה המיוחדת של אדריאנה, היא היתה כמו פרח בר בתוך כל העליבות והאומללות של המשפחה.

סיפור עדין ורגיש עם המון אהבה ויחסי אחיות מיוחדים. הכתיבה עדינה ורגישה, הדמויות כמו עומדות לנגד עיני הקורא והוא מתלווה אליהן ומטייל איתן בעיירה העלובה.

 סיפור שמעלה שאלות ותהיות על מהות ההורות ובעיקר על גורלו של ילד במיקום שבו נולד. הגיבורה ואדריאנה, שתי אחיות חכמות, לגיבורה ניתנה הזדמנות ללמוד ולגדול בתאים טובים ואילו לאחותה לא התמזל המזל. ההשוואה ל”חברה הגאונה” בלתי נמנעת.

ממליצה בחום על הספר המיוחד.

מקוה ששני ספריה הנוספים של הסופרת יתורגמו.

אמא של הים, דונטלה די פייטרנטוניו

מאיטלקית, יערית טאובר

הוצאת, כנרת,זמורה, 2019

המלצה שלי בתוכנית הרדיו של זהר נוי .ספרים סופרים ומה שביניהם – תכנית ראיונות ברדיו קס”ם כאן תאגיד השידור הישראלי 106 FM –

בארי כהן בדרכים- ספרו החדש של גארי שטיינגרט

“בארי כהן בדרכים” הוא הספר הטוב ביותר של גארי שטיינגרט.

אני אוהבת את הכתיבה של גארי שטיינגרט, די להזכיר לי את שם הספר “סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד” ואני מתחילה לבכות.

גארי שטיינגרט כותב כתיבה רגשית  בחוכמה ושנינות. הוא מעריץ את אמריקה ויודע לבקר אותה.

“זאת אמריקה מותק, חלום אחד מת ומתחיל חלום אחר.”

הספר נפתח במנוסתו של בארי מביתו ובעיקר מעצמו. בארי מוצא עצמו בשעה 3.40 בתחנת אוטובוסים נוסע לחפש אחר ליילה אהובתו מתקופת התיכון.  הוא משאיר אחריו את אימפריית קרן  גידרון, בעלת הון של 2.4 מיליארד דולר, את אשתו סימה בת למהגרים הודים, מוכשרת ומצליחה. את בנו שיווה שבימים האחרונים קיבלו את תוצאות איבחונו.

בארי נמלט, נמלט מהחלום האמריקאי, נמלט מהחקירה שמרחפת מעל ראשו, נמלט מהתחלת קריסת החברה שלו אל ליילה, אהובת נעוריו. הוא רוצה להשאיר את העבר מאחוריו ולמצוא עצמו מחדש, כי הרי אמריקה, ארץ האפשרויות, יכולה לספק חלומות חדשים על חורבות החלומות הקודמים.

בארי היהודי בנה את עצמו בכוחותיו. בכל מפגש עם הזולת בארי מכמת את מי שעומד מולו לכסף. בוחן את הדירה שבה גר, את השעון שעל ידו. “תפסיק כבר לדבר על כסף. אנחנו לא בחדר העסקאות שלך”.

במנוסתו מהבית הוא לוקח איתו את אוסף השעונים שלו, שעוני מותג ,שעונים יוקרתיים שכל אחד מהם מוערך בסכומי עתק. השעונים הם סמל לזמן האוזל בחייו.

וכך  בארי כהן, שיכול לנסוע בכל כלי רכב שיבחר, מחליט לעזוב הכל ולצאת למסע ברחבי ארה”ב באוטובוס עם עוד נוסעים. בארי מוציא סכום כסף מזערי ונפטר מכרטיסי האשראי. כעת הוא  מעין  הומלס נווד ללא כסף מבחירה.

במסע כמו בכל מסע בארי יתעמת עם הסביבה החיצונית ועם השדים הפנימיים שלו. המפגשים יהיו הומוריסטים וחכמים. הוא עובר תלאות וסיורים. מגלה את אמריקה שלא ידע. את הפרברים. שכונות המצוקה. את הצביעות והפחד.

מסעו של בארי נעשה במקביל למסע הבחירות של טראמפ. בארי חרד מכך שטראמפ עלול לזכות בבחירות ובנשיאותו הוא עלול לדרדר את בני הנוער לרמתו. אנחנו ובארי מלווים את מסע הבחירות של טראמפ עד לניצחונו.

בזמן שבארי נע בדרכים סימה, אשתו, נשארה מאוחר בביתה המפואר עם שיווה, בנם האוטיסט, והמטפלת. סימה  מנסה לשמור על יציבות. גם היא עוברת מסע, היא בוחנת את הגבולות והיכולות שלה בביתה ולא במסע גאוגרפי כמו בארי.

גארי שטיינגרט הוא סופר מחונן ומוכשר. העין הביקורתית שלו אינה פוסחת על דבר. הוא מעביר ביקורת בחן ובחיוך. שלא תטעו יש לו מה להגיד על אמריקה שלו, זו שקלטה אותו ואת הוריו ונתנו להם הזדמנות להצלחה. הוא בוחן את ארה”ב בעין ביקורתית. אומר על טראמפ את מה שחושב עליו, אומנם’ באופן עקיף ומצחיק, אך מאוד ברור. “בארי התחיל לשנוא את טראמפ שלעג לעיתונאי, נופף בזרועותיו כדי לחקות את מצוקתו. גם שיווה מנפנף ככה בכל פעם שמנסה לבטא הנאה גדולה ואילמת”.

מציג את הניכור שבארה”ב את הרעיון שכסף אינו יכול לקנות אושר ולהפיג בדידות.

“בארי כהן בדרכים” הוא ספר על אמריקה. על הקפיטליזם, על חלומות והצלחה, על ניכור ובדידות.

מבין הדמויות, בארי וסימה, אהדתי נתונה לסימה. בארי מבולבל. מתנהג כמו ילד קטן שרוצה צעצועים ומצפה שכל משאלה תתגשם.(הזכיר לי במשהו את טראמפ). סימה היא רציונלית, עקבית, אינה נתונה לגחמות שלו ועומדת עם שתי רגלים על הקרקע. היא זו שקוראת נכון את המציאות, את בנם ואת העתיד.

המחשבות בעקבות הספר חיו אותי כמה ימים ואפילו הטרידו את מחשבותיי. גארי בעיניי הוא סמל לארצות הברית, לקפיטליזם, להתנהגות האימפולסיבית והגחמנית שמייצג טראמפ, ואולי לדור החדש של המנהיגים.(לא מדעי ולא מבוססת האמירה שלי, דעה אישית)  סימה היא האיזון הנפשי של החומר, אולי היא המהגרת שמאזנת את אמריקה. שיווה הוא דור העתיד שכשמו כן הוא, הורס ובונה מחדש, אולי הוא התקוה של אמריקה. מעל לכל זהו ספר על בדידות פנימית.

מילה על התרגום, לא קל לתרגם ספר שיש בו סלנג אמריקאי ולהתאימו לנו. ניצה פלד עשתה עבודה נפלאה.

ממליצה בחום על ספר מסע ביקורתי שמזכיר  ברעיונו את “התפסן בשדה השיפון.” ובמסעו את “מסעותי עם צ’ארלי”.

בארי כהן בדרכים , גארי שטיינגרט

מאנגלית, ניצה פלד

הוצאת ,סימנים, ידיעות אחרונות,2019