הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

כוחו של הכלב – ספרו רב העוצמה של תומס סוואג

ספר בטעם של פעם !!!

הספר הזכיר לי את כתיבתו  של ג’ק לונדון, משהו בניחוח העביר בי את אותן תחושות הקריאה כשקראתי את “מרטין עדן”.

בדרך כלל איני מתייחסת לסופרלטיבים שנרשמים על הספר. בגב הספר  נכתב  “קולו של תומס סוואג’ הוא פלא מהפנט…הנה לכם סופר שאינו מבזבז מילה שלמה במָקום שבו תתאים השתיקה” הניו יורק טיימס.

הפעם המשפט  כל כך נכון, ואני מוסיפה, כל מילה בספר אינה מבוזבזת. כל מילה עומדת נטועה במקומה, לכן יש לקרוא את הספר קריאה איטית, כי כל מילה היא בעלת משמעות ויש לה הסבר מדוע היא נמצאת שם. הכל מוקפד ומתוכנן ולכל דבר התכוון המספר.

העלילה בספר מצומצמת ואיני רוצה לספר ולהרחיב עליה כדי לא לפגום בהנאת הקריאה שלכם.

מציעה לכם לא לקרוא מאומה על העלילה. פשוט לקרוא את הספר.

פיל  וג’ורג’ אחים בני ארבעים החיים בחווה במונטנה שבמערב ארה”ב.  משנת 1900 במשך 25 שנים מאז שהיו בני 15 הם מובילים בקר. שניהם עשירים, אך חיים חיים פשוטים.

פיל הבכור, איש גס ומחוספס, חוואי נוקשה העובד בידיים חשופות ללא כפפות ולועג לשאר אנשי המקום המכסים ידיהם. מתקלח פעם בחודש בנהר ומסתפר שלוש פעמים בשנה. הוא החכם, זה שהיה תלמיד מצטיין וקורא הרבה. הוא בעל יכולת הבחנה, עיניו חדות לזהות כל פרט בטבע ואפילו את “ההונאה העלובה של הטבע הנקראת צבעי הסוואה”. הוא מזהה כל חיה פצועה וחלשה ממרחקים. עיניו חדות עד כדי כך שהוא היחיד הרואה את הסלעים והרכסים שמזדקרים אל מול החווה בדמותו  של כלב רץ.

״צופה מבחין מפענח בעוד כולנו רואים ושוכחים״

פיל הוא בעל תכונות של מנהיג, כל הפועלים מעריצים אותו ובעיקר חוששים מהתנהגותו הלעגנית.

הוא לועג להכל ולכולם. אינו חוסך במילותיו. התכונה הבולטת והמובילה אצלו היא יכולת ההמתנה.

אחיו ג’ורג’ הצעיר ממנו שונה באופיו. הוא בעל תכונות של חוואי, בוקר מלידה, אך בהשוואה לאחיו  הוא עדין יותר, שקוע במחשבות, הוא חסר דמיון, אך הוא זה המתקשר עם הסביבה טוב יותר מאחיו.

שני האחים גרים יחד וחולקים את אותו החדר מילדותם למרות בית החווה גדול הממדים שלהם. שני האחים כל כך שונים, הדבר היחיד המשותף להם הוא קשר דם.

״הם תמיד היו קרובים, חייהם משלימים אלה את אלה בצורה מלאה כל כך, האחד רזה האחר מוצק, האחד נבון האחר איטי-הם היו כמו תאום יחיד״.

שני האחים חיים יחד  כצמד רקדנים מושלם. עד שיום אחד ההרמוניה ביניהם מופרת.

מכאן באיטיות נדירה  מוביל הסופר את הקורא אל נבכי הנפש של הגיבורים למערכת היחסים בין שני האחים הדומים והשונים.

מכאן היחסים והעניינים הולכים ומסתבכים, באיטיות נפלאה, צעד אחר צעד  לוקח הסופר את הקורא ויחד אנחנו בוחנים את מה שעלול להיות. הקורא תוהה מה יקרה, יש רמזים לכמה אפשרויות, אבל הסוף הוא רק אחד, וכשמגיעים אליו למילה האחרונה של הספר הנשימה נעתקת.

לאחר שסיימתי לקרוא שבתי אל הפתיחה שכן שם מקופלים כל ההסברים.

“כוחו של הכלב”, הוא ספר מצוין. מזמן לא קראתי כמותו. הספר ראה אור בשנת 1967. אולי בזה כוחו. סגנון הכתיבה, תיאורי הטבע ותאורי הנפש כל כך מדויקים ואמינים ומקבלים משמעות דרך עיניהם של הגיבורים. תומס סוואג’ מצליח להיכנס לנפש כל הדמויות שבעלילה, לתאר במדויק את מניעיהם הפסיכולוגים ולהציב בפנינו את מצבם הנפשי של הגיבורים. הכתיבה  הדרמתית המדויקת היא בעלת עוצמה. המתח נוצר במספר רבדים, גלוי וסמוי, אך לסמוי יש מקום רב יותר.

“כוחו של הכלב” הוא ספר דרמתי שבו האירועים והמניעים מצטברים אט אט עד למילה האחרונה. קראתי את הספר באיטיות, התענגתי על כל מילה, על תיאור ערבות ארה”ב, על תיאור רכס הרי הרוקי באופק, על הוואדיות ועל איסוף עדרי הבשר. ובעיקר על כל נבכי הנפש והכוחות הפסיכולוגים הסמויים שמניעים את הדמויות. על הדינמיקה המשפחתית בין שני אחים.  על יופיו של הטבע ועוצמתו. ועל בדידות נוראית.

הספר יצא לאור ב1967 ולפני שנתיים זכה למהדורה מחודשת. זהו ספרו הראשון של תומס סוואג’ המתורגם לעברית. ואני מקוה שיתרגמו עוד מספריו.

עוד מילה על התרגום המצוין של יעל אכמון. תרגום שמצליח לשמר ולהתאים לתקופה. יעל אכמון מצליחה להעביר את האווירה של המקום ואת חווית ההתנהלות של הבוקרים בעיירה במערב ארה”ב.

ספר מצוין שמזמן לא קראתי כמותו.

כוחו של הכלב, תומס סוואג’

מאנגלית, יעל אכמון

אחרית דבר אני פרו

הוצאת, כנרת זמורה,דביר, 2019

אהבה ראשונה ובלתי נשכחת מאת איוון טורגנייב

אומרים שאת האהבה הראשונה אין שוכחים. ולדימיר פטרוביץ לא שכח את זו שלו. וגם אתם, לאחר שתקראו את סיפורו לא תשכחו את אהבתו.

שני אורחים והמארח נותרים יחד בחדר לאחר שכל האורחים התפזרו. המארח מציע שכל אחד יתאר את אהבתו הראשונה. המארח וסרגיי מספרים את סיפורם ומוסיפים שאין בזה עניין. ולדימיר טוען שאינו אמן סיפור ומבקש להעלות את סיפורו על הכתב.

לאחר שבועיים הוא מגיש את מחברתו ובה סיפורו.

הנובלה “אהבה ראשונה”, כתובה במתכונת סיפורי אהבה של המאה ה-19. סיפור מסגרת חיצוני וסיפור מרכזי פנימי ארוך, סיפורו של ולדימיר הוא משולש רומנטי.

בגיל שש עשרה הוריו של ולדימיר שוכרים בית קיץ. לאחר שלושה שבועות מגיעים שכנים חדשים לאגף השמאלי. הנסיכה זסקינה ומשפחתה. הנסיכה אומנם בעל תואר אך היא ענייה ונראית כמו קבצנית בשוק. לנסיכה בת, זינוצקה ,זינאידה. כאשר ולדימיר רואה אותו הוא נשבה ביופייה, היא מושלמת בעיניו, עיניה, גיזרתה, ידיה, כל כולה יופי. זינאידה המבוגרת מולדימיר מפתה אותו להיות בקרבתה ובקרבת חבריה המקיפים אותה בכל רגע.

התנהגותה היא כשל אדונית מול הגברים, צעירים ומבוגרים כאחד. הרעש השמחה וההמולה בביתה של הנסיכה עמדו בניגוד לביתו שלו שבו קיבל חינוך בודד ומפוכח. הוא היה מאושר מהשחרור.

ולדימיר הצעיר מתאהב.

״ישבתי בלי ניע, הגנבתי מבטים לצדדים. נשמתי לאט, ורק מפעם לפעם צחקתי לנוכח זיכרון זה או אחר או. קפאתי בקרבי לנוכח  המחשבה שאני מאוהב, שהנה היא, זאת אהבה.״

אלא, שאהבתו היא חד צדדית. היא מאוהבת באחר. אהבתו אליה גורמת לו לייסורים. תיאור משולש האהבה הוא תעלומה בעיניו של ולדימיר.

הנובלה כתובה בעדינות לירית וברגישות. איוון  טורגנייב כתב את סיפורו האישי שלו בכישרון אומנותי. הוא מצליח לתאר את תחושת ההתאהבות של ולדימיר הצעיר מול זינאידה הבוגרת ובעיקר את  חוסר האונים שלו מולה. את התשוקה וחוסר החשק למעשים השגרתיים. התיאור נעשה באמצעות תיאורי הטבע כמטונימיים לנפשו של הגיבור. השימוש בדימויים מיוחדים מצליח להבהיר לקורא עד כמה הגיבור שבוי באהבתו החד צדדית.

יופייה של הנובלה הוא בכך שיש בה כוחות מנוגדים, עדינות ותמימות של גיל נעורים מול בגרות ובשלות של שאר הדמויות.

אביו אומר לו״ קח כל מה שאתה יכול ואל תיתן שיתפסו אותך. היה שייך לעצמך בלבד זה כל התכסיס בחיים״. משפט שהוא מפתח להבנת העלילה.

ככל שולדימיר מתאהב הוא מתעקש לנסות להבין את דמותה של זינאידה ומדוע אינה גומלות לו על אהבתו. רק בסיום הנובלה ניתנת התשובה.

את הנובלה “אהבה ראשונה” כתב טורגנייב בשנת 1860 והיא רלוונטית גם לימנו.

סיפור קלאסי של משולש אוהבים הגדוש בעדינות, בתשוקות ויצריים  המנוגדות לעדינות גיל הנעורים. סיפור הכתוב ביופי לירי ובחוכמה.

ממליצה לכם להתרגש כמוני.

אהבה ראשונה , איוון טורגנייב

מרוסית, יעל טומשוב

הוצאת, תשע נשמות, הכורסא, סידרת חוצפנית קטנה. 2019

בשליחות הלב – אוֹרי סלונים, המלאך של משפחות הנעדרים והשבויים ושל ילדי וראייטי

  

נראה לי מוזר להשוות את קריאת הביוגרפיה של אוֹרי סלונים כקריאה בספר מתח. אבל כזו היתה הקריאה שלי בו. קראתי את הספר במתח רב ולא יכולתי להניח מהיד, התחלתי את הקריאה ועד מהרה מצאתי עצמי מרותקת עוברת מפרק לפרק ומאירוע לאירוע.

אוֹרי סלונים, הוא האיש המזוהה עם השבויים והנעדרים של מדינתנו. בצעירותי הערצתי אותו על פעילותו בנושא השבת השבויים ואיתור הנעדרים. ניסיתי להבין מה מניע אדם לתת את כל כולו עבור מטרה. ובכלל איך הוא בשקט ובצניעות מצליח להגיע לכל המקומות הגבוהים על מנת להשיג מידע. ומה סוד הקסם שלו.

הספר “בשליחות הלב” ענה על שאלותיי.

משפחתו של אוֹרי סלונים שמקורה בחסידות חב”ד, הגיעה לחברון בראשית המאה ה-19 משפחה שהפכה לדומיננטית. סבו היה איש רב פעלים, הקים את סניף בנק לאומי בחברון ולימים אורי יהפוך לעורך דין של הבנק. אוֹרי נולד בתל אביב.

בתחילת דרכו שימש כסטאז’ר במשרדו של עו”ד יצחק אדרת. ממנו למד את המשפט “אל תתלונן ואל תסביר.” משפט שעל פיו פעל כל חיו כשהוא מנסה פחות להסביר ויותר לתקן ולשפר.

בשפה ברורה ורהוטה מגולל אוֹרי סלונים את חיו כעו”ד פלילי מתחיל, שהיה אומנם במקום הנכון ובזמן הנכון, אך היה לו הרבה מאוד להציע מעצמו וחוכמתו. המשפט הראשון שהקנה לו את שמו היה המשפט המפורסם של ח”כ יצחק רפאל מול סילבי קשת. איסוף הראיות, לא רק במשפט זה, הזכיר לי את עבודתו של הבלש בספרי מתח. בדייקנות, נחישות וחוכמה מבריקה הצליח אוֹרי סלונים להוכיח את חפותם של מרשיו.

בסיפוריו הוא מגולל משפטים רבים הידועים לנו. כמו, חטיפת השר הניגרי, המעילה בתיאטרון הבימה, האופנובנק. מה שכבש את ליבי היה הגילוי של האיש שמאחורי העו”ד. אורי מכיר ביכולות שלו ובהצלחותיו, אבל מעולם לא היה במעמד מעל ללקוחותיו. תמיד הוא הקפיד להכיר אותם ולשבת מולם בגובה העיניים. להבין את מחשבותיהם ומניעיהם. עם כל לקוחותיו יצר קשר אישי, כמו למשל עם רוני ליבוביץ, האופנובנק. אביו של רוני ליבוביץ נותר מרושש לאחר המשפט שבו יעץ לו אוֹרי להחזיר את כל כספי השוד. מסיבה זו הוא לא יכול היה לשלם את שכר הטירחה של אוֹרי. אוֹרי לא חשב לתבוע אותו ולא הצטער על הבחירה, עד היום הוא גאה במשפט הזה כיוון שהיה בעל תקדים משפטי.

בשנת 1986 פנה אליו הנשיא הרצוג וביקש ממנו להצטרף לטיפול בנושא השבויים והנעדרים. אז הוא לא ידע את מה שהוא יודע היום. שאין דבר חשוב יותר בהשבת האנשים שיצאו למלחמה בשם המדינה. מכאן מתחיל מסעו האישי והאנושי של אורי בטיפול מול המשפחות של הנעדרים והשבויים. גם כאן התגלה כמלאך מושיע, כפסיכולוג שמבין את המצוקה של ההורים ובני המשפחה. אומנם הוא היה נציג הממסד אך מעולם לא היה קר ומנוכר.

“בצניעות, בגובה העיניים, ברהיטות וברגישות שנתונה ליחידים, ביכולת שלו לקשור קשרים אישיים עם אנשים. זה כנראה משהו שנולדים איתו….לאוֹרי היתה היכולת להגיד אמת ורק את האמת וכשצריך לא את כל האמת.” (ורדה פומרנץ, לשעבר רמ”ח נפגעים, אמו של דניאל שנהרג בצוק איתן)

זה אינו ספר ביוגרפי רגיל שבו תולדות חייו של הכותב מסופרים כעובדות. זהו ספר המקפל את כל תולדות המדינה על צערה וכאבה ובעיקר על יופייה על האמונה באדם ובחיים, על אהבת הזולת והנתינה.

כל כך הרבה פרטים היסטוריה של העם והיסטוריה של המשפחה שזורים זה בזה, לפעמים ההיסטוריה היא רקע לפעמים היא קידמת הבמה.

 העיסוק בשני נושאים הקדושים בעיניו, פדיון השבויים והנעדרים ומתן כתף לאלפי ילדים שהגורל פגע בהם העניק לו את המאזן החיובי שבו הוא חי עד היום.

בסוף שנות השמונים נתבקש אוֹרי להצטרף להנהלת אירגון וראייטי ישראל. אורי סירב בעדינות בטענה שהטיפול בנושא השבויים והנעדרים גוזל ממנו אנרגיות. ביקשו ממנו לנהל שנה אחת. ומאז אוֹרי שאוב כל כולו בארגון ובילדים שנותנים לו כוחות כל בוקר מחדש.

דאג להביא את המודעות על ילדי וראייטי לקדמת הבמה. בתחילת כל משחק של מכבי הוזמן ילד וראייטי וקיבל כדור שעליו חתומים חברי הקבוצה. כך נכנס ילד וראייטי לסלון בכל בית.

הכתיבה של הספר עמוקה. אוֹרי כותב בחוכמה עם הרבה רגש, יש בו חוכמת חיים וחוכמת המקצוע, אבל מעל לכל אורי הוא בעל ערכים של אהבת המולדת ואהבת האדם.

בין סיפוריו של אוֹרי שזורים בספר מכתבים אישיים של בני משפחות השבויים והנעדרים ושל ילדי וראייטי. המכתבים מתארים ברגש רב את העשייה ואת אישיותו של אורי.

“איך יודעים שבן אדם הוא גדול? בדברים הקטנים לומדים להכיר גדולה של אדם.” (ענת כהן אחותו של צביקה פלדמן.)

מצאתי עצמי מסמנת משפטי חוכמה,   כאילו הם ירושת אבות לבנים עבורי. ירושה של נתינה לזולת. ירושה שבה מקום האדם וכבודו הם מעל לכל. “ואני מציע להאט. לעצור, להתפעל מן הדרך, להביט אל הנוף, ליהנות ממה שהעולם מעניק לנו ולעשות טוב.”

נדמה לי שאני יכולה לדבר על הספר ועל מעשיו של אוֹרי עוד ועוד ולא אצליח למצות את האישיות המופלאה בעלת הלב האדיר והנתינה. לא אוכל להעביר את תחושות הגאוה שלי על כך שזכינו באיש  שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנו. ללמוד שבעולם שיש בו רוע על האדם למצוא את הטוב ולהעניק מעצמו לאחר ובעיקר למי שזקוק. הנתינה היא התקוה לעולם טוב יותר.

ממליצה מאוד לקרוא את הספר המרתק.

 בשליחות הלב, אוֹרי סלונים

הוצאת ידיעות אחרונות, 2019

אמא של הים – ספרה הרגיש והיפיפה של דונטלה די פייטרנטוניו

“המוחזרת”, כך קראו לה.

בגיל 13 לאחר שאומצה וגדלה במשפחה בעיר ליד הים מוצאת עצמה הגיבורה עם מזוודה ביד אחת ושקית נעליים ביד שנייה בפתח הדלת של הוריה הביולוגים.

הוריה המאמצים אינם יכולים להמשיך ולגדלה. מבית בעיר ליד הים, נקי ומסודר שבו היה לה חדר משלה, היא מגיעה למשפחה מרובת ילדים ולבית מוזנח ומלוכלך. אדריאנה אחותה הביולוגית הקטנה ממנה היא זו שפותחת לה את הדלת ואת הלב. מפנה לה מקום לינה במיטתה ומחבקת אותה.

בביתה החדש היא מכונה “זאתי”. צוחקים עליה שאינה יודעת לעשות כלום. האם דורשת ממנה לעבוד בבית על מנת להרוויח את הארוחות. מיד  ביום הראשון היא מתבקשת למרוט נוצות  מהתרנגולת. אבל לא הרעב, העבודות והיחס הם שקשים לה. קשה לה חוסר הידיעה מדוע היא הוחזרה, מדוע ההורים שאהבה לא רצו בה יותר. בכל רגע היא חושבת על אמה המאמצת, “אמא של הים”, כך היא מכנה אותה. זו הרחוקה המושלמת זו שהגיבורה מצפה שתבוא ותציל אותה מהאומללות. לעומת “אמא של העיירה”,אשה קשת יום, נאבקת על קיומה ועל כל פירור אוכל.

העולם שאליו נזרקה הוא כאוטי, אינו מותאם למקום שבו גדלה. מעכשיו היא תצטרך ללמוד איך חיים בעיירה עלובה עם אנשים רבים בבית, אחים חצופים ורעב תמידי. מתוך הכאוס הזה היא תצמח.

יכולת הלימוד שלה הוא היתרון היחיד מול בני המשפחה, זה  שהבדיל אותה מהם.

“כולך ראש, עם הידיים את יודעת רק להחזיק עט” אומרת לה אמה, כשהיא רואה את חוסר היכולת שלה לעזור בבית. היא דיברה בשפה אחרת, הצטיינה בלימודים, אבל לא ידעה למי שייכת וקנאה בתלמידות האחרות בגלל הוודאות שלהן באימהות שלהן.

במהלך השנים היא תגלה לאט לאט מדוע אומצה ומדוע הוחזרה. אבל כאב הנטישה לא יעזוב אותה. התחושה שהיא היתה כמו חבילה המועברת מיד ליד לא תעזוב אותה.

היום כשהיא בת 30 היא מספרת לעצמה את סיפורה. עכשיו היא מבינה שלא ידעה מה מקומה של אֵם אצלה, מה שנשאר בה הוא סיוטים, והאמא היחידה שלה היא זו של הפחדים שלה.

“אמא של הים” הוא סיפור של כאב ועצב שנאסף גרגר אחר גרגר כמו החול של הים. אבל העצבות שבו אינה מעיקה על הקורא. הכתיבה כל כך יפה. דמותה הילדה כובשת את הקורא וסגנון הכתיבה הרגיש מציף.

בתוך העצבות צומחת אהבה וצומח קשר הדוק בין שתי האחיות, אדריאנה והגיבורה. אחותה הצעירה היא כל עולמה, היא נמצאת בכל מקום מתחבאת מאחורי דלת שומעת כל פרט. היא זו שמלמדת אותה להשתלב במשפחתה ובשכונה. ״ את את רוצה להיות פה את צ׳כה ללמוד את דיבור שלנו״. היא זו שמלווה אותה ומגנה עליה. אהבתי מאוד את דמותה המיוחדת של אדריאנה, היא היתה כמו פרח בר בתוך כל העליבות והאומללות של המשפחה.

סיפור עדין ורגיש עם המון אהבה ויחסי אחיות מיוחדים. הכתיבה עדינה ורגישה, הדמויות כמו עומדות לנגד עיני הקורא והוא מתלווה אליהן ומטייל איתן בעיירה העלובה.

 סיפור שמעלה שאלות ותהיות על מהות ההורות ובעיקר על גורלו של ילד במיקום שבו נולד. הגיבורה ואדריאנה, שתי אחיות חכמות, לגיבורה ניתנה הזדמנות ללמוד ולגדול בתאים טובים ואילו לאחותה לא התמזל המזל. ההשוואה ל”חברה הגאונה” בלתי נמנעת.

ממליצה בחום על הספר המיוחד.

מקוה ששני ספריה הנוספים של הסופרת יתורגמו.

אמא של הים, דונטלה די פייטרנטוניו

מאיטלקית, יערית טאובר

הוצאת, כנרת,זמורה, 2019

המלצה שלי בתוכנית הרדיו של זהר נוי .ספרים סופרים ומה שביניהם – תכנית ראיונות ברדיו קס”ם כאן תאגיד השידור הישראלי 106 FM –

בארי כהן בדרכים- ספרו החדש של גארי שטיינגרט

“בארי כהן בדרכים” הוא הספר הטוב ביותר של גארי שטיינגרט.

אני אוהבת את הכתיבה של גארי שטיינגרט, די להזכיר לי את שם הספר “סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד” ואני מתחילה לבכות.

גארי שטיינגרט כותב כתיבה רגשית  בחוכמה ושנינות. הוא מעריץ את אמריקה ויודע לבקר אותה.

“זאת אמריקה מותק, חלום אחד מת ומתחיל חלום אחר.”

הספר נפתח במנוסתו של בארי מביתו ובעיקר מעצמו. בארי מוצא עצמו בשעה 3.40 בתחנת אוטובוסים נוסע לחפש אחר ליילה אהובתו מתקופת התיכון.  הוא משאיר אחריו את אימפריית קרן  גידרון, בעלת הון של 2.4 מיליארד דולר, את אשתו סימה בת למהגרים הודים, מוכשרת ומצליחה. את בנו שיווה שבימים האחרונים קיבלו את תוצאות איבחונו.

בארי נמלט, נמלט מהחלום האמריקאי, נמלט מהחקירה שמרחפת מעל ראשו, נמלט מהתחלת קריסת החברה שלו אל ליילה, אהובת נעוריו. הוא רוצה להשאיר את העבר מאחוריו ולמצוא עצמו מחדש, כי הרי אמריקה, ארץ האפשרויות, יכולה לספק חלומות חדשים על חורבות החלומות הקודמים.

בארי היהודי בנה את עצמו בכוחותיו. בכל מפגש עם הזולת בארי מכמת את מי שעומד מולו לכסף. בוחן את הדירה שבה גר, את השעון שעל ידו. “תפסיק כבר לדבר על כסף. אנחנו לא בחדר העסקאות שלך”.

במנוסתו מהבית הוא לוקח איתו את אוסף השעונים שלו, שעוני מותג ,שעונים יוקרתיים שכל אחד מהם מוערך בסכומי עתק. השעונים הם סמל לזמן האוזל בחייו.

וכך  בארי כהן, שיכול לנסוע בכל כלי רכב שיבחר, מחליט לעזוב הכל ולצאת למסע ברחבי ארה”ב באוטובוס עם עוד נוסעים. בארי מוציא סכום כסף מזערי ונפטר מכרטיסי האשראי. כעת הוא  מעין  הומלס נווד ללא כסף מבחירה.

במסע כמו בכל מסע בארי יתעמת עם הסביבה החיצונית ועם השדים הפנימיים שלו. המפגשים יהיו הומוריסטים וחכמים. הוא עובר תלאות וסיורים. מגלה את אמריקה שלא ידע. את הפרברים. שכונות המצוקה. את הצביעות והפחד.

מסעו של בארי נעשה במקביל למסע הבחירות של טראמפ. בארי חרד מכך שטראמפ עלול לזכות בבחירות ובנשיאותו הוא עלול לדרדר את בני הנוער לרמתו. אנחנו ובארי מלווים את מסע הבחירות של טראמפ עד לניצחונו.

בזמן שבארי נע בדרכים סימה, אשתו, נשארה מאוחר בביתה המפואר עם שיווה, בנם האוטיסט, והמטפלת. סימה  מנסה לשמור על יציבות. גם היא עוברת מסע, היא בוחנת את הגבולות והיכולות שלה בביתה ולא במסע גאוגרפי כמו בארי.

גארי שטיינגרט הוא סופר מחונן ומוכשר. העין הביקורתית שלו אינה פוסחת על דבר. הוא מעביר ביקורת בחן ובחיוך. שלא תטעו יש לו מה להגיד על אמריקה שלו, זו שקלטה אותו ואת הוריו ונתנו להם הזדמנות להצלחה. הוא בוחן את ארה”ב בעין ביקורתית. אומר על טראמפ את מה שחושב עליו, אומנם’ באופן עקיף ומצחיק, אך מאוד ברור. “בארי התחיל לשנוא את טראמפ שלעג לעיתונאי, נופף בזרועותיו כדי לחקות את מצוקתו. גם שיווה מנפנף ככה בכל פעם שמנסה לבטא הנאה גדולה ואילמת”.

מציג את הניכור שבארה”ב את הרעיון שכסף אינו יכול לקנות אושר ולהפיג בדידות.

“בארי כהן בדרכים” הוא ספר על אמריקה. על הקפיטליזם, על חלומות והצלחה, על ניכור ובדידות.

מבין הדמויות, בארי וסימה, אהדתי נתונה לסימה. בארי מבולבל. מתנהג כמו ילד קטן שרוצה צעצועים ומצפה שכל משאלה תתגשם.(הזכיר לי במשהו את טראמפ). סימה היא רציונלית, עקבית, אינה נתונה לגחמות שלו ועומדת עם שתי רגלים על הקרקע. היא זו שקוראת נכון את המציאות, את בנם ואת העתיד.

המחשבות בעקבות הספר חיו אותי כמה ימים ואפילו הטרידו את מחשבותיי. גארי בעיניי הוא סמל לארצות הברית, לקפיטליזם, להתנהגות האימפולסיבית והגחמנית שמייצג טראמפ, ואולי לדור החדש של המנהיגים.(לא מדעי ולא מבוססת האמירה שלי, דעה אישית)  סימה היא האיזון הנפשי של החומר, אולי היא המהגרת שמאזנת את אמריקה. שיווה הוא דור העתיד שכשמו כן הוא, הורס ובונה מחדש, אולי הוא התקוה של אמריקה. מעל לכל זהו ספר על בדידות פנימית.

מילה על התרגום, לא קל לתרגם ספר שיש בו סלנג אמריקאי ולהתאימו לנו. ניצה פלד עשתה עבודה נפלאה.

ממליצה בחום על ספר מסע ביקורתי שמזכיר  ברעיונו את “התפסן בשדה השיפון.” ובמסעו את “מסעותי עם צ’ארלי”.

בארי כהן בדרכים , גארי שטיינגרט

מאנגלית, ניצה פלד

הוצאת ,סימנים, ידיעות אחרונות,2019

אִתי החיים משחֵק הרבה, ספרו המרתק עד דמעות של דויד גרוסמן

סיימתי את קריאת הספר בלי נשימה. הרגשתי כמו טיפוס במעלה הר, עוד צעד ועוד צעד, כשבכל צעד יש לי פחות ופחות אויר וחמצן לנשימה.

אני לא רוצה להגיד על הספר הזה כלום, גם מחשש לספוילרים ובעיקר מהחשש שאם אגיד עליו אפגע בקריאה שלכם.

אגיד שהספר מצריך ריכוז וקריאה איטית. אי אפשר לפסוח על מילה פסיק או מקף, כן, מקף, הוא חשוב כל כך.

“אִתי החיים משחֵק הרבה” הוא ספר שמקפל בתוכו סוד שחונק את המשפחה ואינו מאפשר לבני המשפחה לצמוח באופן טבעי. סוד שעובר בירושה מסבתא לבת, לנכדה. כל אחת מתמודדת איתו בדרכה שלה.

ורה בת תשעים עלתה לארץ עם בתה נינה מיוגוסלביה. ורה נכלאה בגולי אוטוק, התאלמנה מבעלה ומחליטה להגיע לארץ לקיבוץ ולשקם את עצמה. בקיבוץ היא מתחתנת עם טוביה שהתאלמן ונשאר עם בן צעיר בן 16, רפאל, וארבע בנות גדולות. נינה, הנערה הגבוהה והבהירה, שובה את ליבו של רפאל (כל זה נאמר בדפים הראשונים).

את הסיפור מספרת בעיקר גילי הנכדה, שמעריצה את אביה.

״אני מנסה לספר את הדברים באופן מסודר, כפי שקרו, לשמור על הרצף.”

 “לכן כל מה שאספר מכאן והלאה הוא דברים שקיבלתי בדיעבד מאבי מורי רפאל וקצת השלמתי בעצמי.”

הסיפור נע בין עבר להווה, בין סיפורה של ורה לסיפורה של נינה וגילי. בין ערבוב של גופים, אני, את, היא, גוף ראשון ושלישי. כשגילי מדברת על כאביה מהעבר היא עוברת מגוף ראשון לשלישי.

“סליחה על הגוף השלישי שננקט פה פתאום, הגוף הראשון כואב מידי.”

כל אחת מהדמויות עוברת מסע של סבל. כולן מורכבות וסובלות, אבל מעל לכל הן אנושיות עד כאב שקורע לך את הלב.

האחת אוהבת  בעוצמה, השנייה רעבה לאהבה, והשלישית מתרחקת ממנה כמו מאש. כולן נושאות את הכאב שלהן כמו צלב. כאב שאפילו הקורא חש בו ולא יכול להקל עליהן, כי הוא יודע שהמשא והמסע הוא שלהן, של שלושתן יחד וכל אחת לבד, והן חייבות לעבור אותו.

הקורא, שאומנם עומד מהצד וצופה בהן, אינו נשאר אדיש. היו רגעים שהרגשתי שאני איתן מתחת לשמיכה, או עומדת בגשם ובשמש. כל כך רציתי לחבק אותן. אהבתי את כולן, את ורה, האשה החזקה שמדברת כמו עולה חדשה, למרות שהיא כבר 46 שנים בארץ, את נינה האבודה, את גילי שאוטמת עצמה לעולם ואוהבת כל כך את סבתה. כל דמות מעוררת הזדהות.

סבל, כאב, קשרי המשפחה וסוד שמנע מהדמויות לחיות בשלוה הם נושאי הספר, אבל מעל לכל זהו ספר על זיכרון ושימור הזיכרון. נינה אומרת שהיא חולה במחלת השיכחה, גילי מנסה לבדוק אם היא זוכרת נכון מה שסיפרה לה סבתה. יש בספר פחד ממה שיישאר מהאדם, מה נכון או לא נכון בשימור הזיכרון, מה עובדה ומה רגש, ובעיקר פחד שהכל ימחק.

“מחק גדול עובר שוב ושוב על התודעה.”

גדולתו של סופר היא היכולת לקחת את המציאות או דמות מציאותית ולרקוח במילים סיפור מרתק, כי לא חשוב הוא “המה” אלא “האיך”. גרוסמן ריתק אותי, מסוד אחד לשני והמשיך לסוד אחר, עוד גילוי קטן. ככה עד  העמוד האחרון. מתח שתופס ולופת את הגרון. ובכל פעם נאמר אם בשתיקה, או במילים מפורשות, ״יש דבר שאף פעם לא סיפרת.״

 גרוסמן ענק (אין לי מילה אחרת) ביכולתו להבין את הדמויות, להביא את הסיבות והמניעים שלהן לאירועים מבלי לתת לקורא הסברים ופרשנויות משלו כסופר. הוא סומך על הקורא שיבין בעצמו. כמה רגישות נשית , “בחורה בת 15 צריכה לפעמים אמא, אפילו אמא קוקייה, אבל אשה שתסתכל בה אחת לכמה זמן במבט של אשה לאשה, שתחבק את הגוף המבולבל שלה ותגיד לה בהתפעלות כמה המון אשה היא.” (לא חושבת שגבר או אבא חשב על זה).

כוחו של הספר הוא לא רק בדמויות הצבעוניות והמרתקות, אלא בתיאורים של הדמויות ובמצבים שאליהן נקלעו. גרוסמן הוא וירטואוז של מילים מדויקות וצירופי מילים, למשל  “ורה חייכה אליו מעומק נשיותה, ועמוד השידרה שלו התחיל להתמוסס.”

הסבר לשם הספר, שנראה לי משונה, ניתן כמעט בסיומו, שם שמסביר לא רק את תוכן הספר, אלא גם את הסופר דויד גרוסמן עצמו.

זהו. אני חושבת שאמרתי מספיק. כל מה שנותר לכם הוא לרוץ לקרוא את הספר. ולי לקנא בכם על המפגש עם נשות המשפחה.

אִתי החיים משחֵק הרבה, דויד גרוסמן

הספריה החדשה, 2019

מוזמנים להקשיב מה סיפרתי על הספר הנפלא ברדיו ארץ, בתוכנית מועדון ספרות עם יוסי ריבלין.

https://soundcloud.com/eretzfm/28319a?fbclid=IwAR0oXkb8wGyZB5E4kfLWCssJvguXc1ruyGOIcvW8FsLqs6pBxz8W6x6iaZ4