הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

בארי כהן בדרכים- ספרו החדש של גארי שטיינגרט

“בארי כהן בדרכים” הוא הספר הטוב ביותר של גארי שטיינגרט.

אני אוהבת את הכתיבה של גארי שטיינגרט, די להזכיר לי את שם הספר “סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד” ואני מתחילה לבכות.

גארי שטיינגרט כותב כתיבה רגשית  בחוכמה ושנינות. הוא מעריץ את אמריקה ויודע לבקר אותה.

“זאת אמריקה מותק, חלום אחד מת ומתחיל חלום אחר.”

הספר נפתח במנוסתו של בארי מביתו ובעיקר מעצמו. בארי מוצא עצמו בשעה 3.40 בתחנת אוטובוסים נוסע לחפש אחר ליילה אהובתו מתקופת התיכון.  הוא משאיר אחריו את אימפריית קרן  גידרון, בעלת הון של 2.4 מיליארד דולר, את אשתו סימה בת למהגרים הודים, מוכשרת ומצליחה. את בנו שיווה שבימים האחרונים קיבלו את תוצאות איבחונו.

בארי נמלט, נמלט מהחלום האמריקאי, נמלט מהחקירה שמרחפת מעל ראשו, נמלט מהתחלת קריסת החברה שלו אל ליילה, אהובת נעוריו. הוא רוצה להשאיר את העבר מאחוריו ולמצוא עצמו מחדש, כי הרי אמריקה, ארץ האפשרויות, יכולה לספק חלומות חדשים על חורבות החלומות הקודמים.

בארי היהודי בנה את עצמו בכוחותיו. בכל מפגש עם הזולת בארי מכמת את מי שעומד מולו לכסף. בוחן את הדירה שבה גר, את השעון שעל ידו. “תפסיק כבר לדבר על כסף. אנחנו לא בחדר העסקאות שלך”.

במנוסתו מהבית הוא לוקח איתו את אוסף השעונים שלו, שעוני מותג ,שעונים יוקרתיים שכל אחד מהם מוערך בסכומי עתק. השעונים הם סמל לזמן האוזל בחייו.

וכך  בארי כהן, שיכול לנסוע בכל כלי רכב שיבחר, מחליט לעזוב הכל ולצאת למסע ברחבי ארה”ב באוטובוס עם עוד נוסעים. בארי מוציא סכום כסף מזערי ונפטר מכרטיסי האשראי. כעת הוא  מעין  הומלס נווד ללא כסף מבחירה.

במסע כמו בכל מסע בארי יתעמת עם הסביבה החיצונית ועם השדים הפנימיים שלו. המפגשים יהיו הומוריסטים וחכמים. הוא עובר תלאות וסיורים. מגלה את אמריקה שלא ידע. את הפרברים. שכונות המצוקה. את הצביעות והפחד.

מסעו של בארי נעשה במקביל למסע הבחירות של טראמפ. בארי חרד מכך שטראמפ עלול לזכות בבחירות ובנשיאותו הוא עלול לדרדר את בני הנוער לרמתו. אנחנו ובארי מלווים את מסע הבחירות של טראמפ עד לניצחונו.

בזמן שבארי נע בדרכים סימה, אשתו, נשארה מאוחר בביתה המפואר עם שיווה, בנם האוטיסט, והמטפלת. סימה  מנסה לשמור על יציבות. גם היא עוברת מסע, היא בוחנת את הגבולות והיכולות שלה בביתה ולא במסע גאוגרפי כמו בארי.

גארי שטיינגרט הוא סופר מחונן ומוכשר. העין הביקורתית שלו אינה פוסחת על דבר. הוא מעביר ביקורת בחן ובחיוך. שלא תטעו יש לו מה להגיד על אמריקה שלו, זו שקלטה אותו ואת הוריו ונתנו להם הזדמנות להצלחה. הוא בוחן את ארה”ב בעין ביקורתית. אומר על טראמפ את מה שחושב עליו, אומנם’ באופן עקיף ומצחיק, אך מאוד ברור. “בארי התחיל לשנוא את טראמפ שלעג לעיתונאי, נופף בזרועותיו כדי לחקות את מצוקתו. גם שיווה מנפנף ככה בכל פעם שמנסה לבטא הנאה גדולה ואילמת”.

מציג את הניכור שבארה”ב את הרעיון שכסף אינו יכול לקנות אושר ולהפיג בדידות.

“בארי כהן בדרכים” הוא ספר על אמריקה. על הקפיטליזם, על חלומות והצלחה, על ניכור ובדידות.

מבין הדמויות, בארי וסימה, אהדתי נתונה לסימה. בארי מבולבל. מתנהג כמו ילד קטן שרוצה צעצועים ומצפה שכל משאלה תתגשם.(הזכיר לי במשהו את טראמפ). סימה היא רציונלית, עקבית, אינה נתונה לגחמות שלו ועומדת עם שתי רגלים על הקרקע. היא זו שקוראת נכון את המציאות, את בנם ואת העתיד.

המחשבות בעקבות הספר חיו אותי כמה ימים ואפילו הטרידו את מחשבותיי. גארי בעיניי הוא סמל לארצות הברית, לקפיטליזם, להתנהגות האימפולסיבית והגחמנית שמייצג טראמפ, ואולי לדור החדש של המנהיגים.(לא מדעי ולא מבוססת האמירה שלי, דעה אישית)  סימה היא האיזון הנפשי של החומר, אולי היא המהגרת שמאזנת את אמריקה. שיווה הוא דור העתיד שכשמו כן הוא, הורס ובונה מחדש, אולי הוא התקוה של אמריקה. מעל לכל זהו ספר על בדידות פנימית.

מילה על התרגום, לא קל לתרגם ספר שיש בו סלנג אמריקאי ולהתאימו לנו. ניצה פלד עשתה עבודה נפלאה.

ממליצה בחום על ספר מסע ביקורתי שמזכיר  ברעיונו את “התפסן בשדה השיפון.” ובמסעו את “מסעותי עם צ’ארלי”.

בארי כהן בדרכים , גארי שטיינגרט

מאנגלית, ניצה פלד

הוצאת ,סימנים, ידיעות אחרונות,2019

גבר אשה ציפור ואיריס אליה כהן אחת

מפגש הקוראים של ידיעות עם הסופרת איריס אליה כהן, שבו היא מספרת על גבר אשה ציפור הרומן האחרון שכתבה.

את המפגש הראשון שלי עם איריס אליה כהן לא אשכח. היה זב ביום קר באמצע חודש דצמבר במחסן הספרים של ידיעות ספרים. החודש היה חודש דצמבר, היה קר, אך הקור נמוג מול המילים החמות והקולחות של איריס. במהרה נעשה חם באוויר. באותו מפגש  סיפרה איריס אליה כהן על ספרה “גלבי” שעמד לצאת לאור חודש לאחר מכן. מאז אותו מפגש קראתי בשקיקה כל מה שאיריס כתבה.

איריס מחוללת, מחוללת ורוקדת עם המילים, מפתה אותן ומפלרטטת איתן. הכתיבה של איריס מהפנטת ומרתקת כמו אישיותה. יכולת הכתיבה שלה מקבילה וזהה ליכולת הדיבור שלה. היא צבעונית מכסה ומגלה, כמעט כמו הסארי הצבעוני של סבתה שנולדה במחוז קוצן שבהודו.

אתמול נפגשנו, קהילת הקוראים המשפיעים וקהילת הקוראים הראשונים של ידיעות ספרים עם איריס בחנות הקסומה “סיפור פשוט” שבנוה צדק.

איריס דיברה על ספרה גבר אשה ציפור.

ומה היא סיפרה לנו?

אמרה שזה הספר הכי אישי שלה, סיפרה שהיה חייב להיכתב ונכתב מעצמו במשך 5 חודשים.

קרוב לשעתיים  הפנתה והקסימה אותנו. סיפרה על הספר “גבר אשה ציפור”. איך בספר האין והיש דרים יחד והאין הופך ליש. העדר האהבה של הגיבורה מייצר את הכתיבה, אחיה המת של הגיבורה מוביל אותה לכתוב ספר.

הספר הוא סיפור של אהבה גורלית שנקבעה, מעין קארמה. קשר בן גבר לאשה הוא קשר בלתי ניתן להסבר. משהו גדול וחזק. הציפור היא החופש, יש בספר חופש. כל עוד הגיבורה יוצרת היא חופשיה. תוך כדי האזנה לה הבנתי שאיריס היא הציפור, היא עפה למחוזות רחוקים בעזרת המילים, מרחפת מעל העולם והיקום בעזרת הדמיון ובעיקר אי אפשר לכלוא אותה. היא חופשיה.

ולא רק על “גבר אשה ציפור” סיפרה לנו איריס. גילתה לנו שמגיל צעיר קראה את כל הספרים בספריה. בכיתה ב’ העיזה לכתוב לסופר הנערץ עליה את צפונות ליבה ואת רצונה להיות סופרת כמותו, כמו האחד הנערץ עליה. לאחר חודשים קיבלה מכתב מאותו סופר, כל מה שכתב לה הוא שעליה לכתוב בעברית ללא שגיאות כדי להיות סופרת. (איריס היתה בכיתה ב’ !!)

גילתה פרטים אישיים, כמו מות אביה שהשפיעו על כתיבה, כן, אותו החסר שמייצר יש, מייצר כתיבה ובעיקר שירים אישיים. שיריה מהספר “שחרחורת” שובצו בספר “גבר אשה ציפור” וחלקם היוו השראה.

איריס סיימה את דבריה בהקראת שירים מספרה “פלא” (ספר נפלא ורגיש, ממליצה. ) היא קראה חלקים מהפואמה יולדות והפתיעה אותנו ביכולת השירה שלה ובקולה הנעים.

איריס בעיני היא קופסת הפתעות צבעונית, ובכל פעם שאני קוראת משהו משלה אני מרגישה מוקסמת ומהופנטת כמו ילדה בחנות צעצועים.

תודה לך איריס על ערב מרתק ומהפנט, ערב שבו היית כל כולך לנו הקוראים.

סקירה שלי על ספרה ,גבר אשה ציפור של איריס אליה כהן

http://rachelfaran.co.il/2018/09/08/%D7%92%D7%91%D7%A8-%D7%90%D7%A9%D7%94-%D7%A6%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%A1-%D7%90%D7%9C%D7%99/

 

רצח בבית האדום – ספרו של אלון חילו, רשומון על מאורעות תרפ”א יפו

אין אמת אחת.

ברנר, מחלוצי הספרות העברית, סופר שמרבית היצירות הספרותיות נשענות על ספריו וסגנונו. בתקופת לימודי באוניברסיטה למדתי את יצירתו “מסביב לנקודה” ,”שכול וכישלון” היתה יצירה שדובר בה רבות. מעבר להזכרת יצירותיו דובר על רצח ברנר רבות. עד היום הרצח עלום ביותר. (למרות שלדעתי אם מפשטים את האירוע הוא מאוד ברור ).

הספר “רצח בבית האדום” אינו ספר מתח למרות כותרתו, זהו ספר הכתוב בסגנון רשומון על רצח ברנר וחבריו במאורעות תרפ”א. שלושה מספרים מתארים את האירועים. הראשון הוא הסופר לואידור, שמתאר את האירועים מערב שבת 29.5.1921 עד ליום הרצח בבוקר. תיאוריו מאוד מפורטים ומתמקדים בעיקר באהבתו לנער הערבי, עבד אלווהאב שנרצח. התיאורים הם מנקודת המבט שלו תוך כדי סיפור ההיסטוריה של הבית האדום ואנשיו. לואידור הוא הנרצח אפוף המסתורין, גופתו חוללה ולמחרת היום נעלמה.

המספר השני הוא מוראד, הגנן הערבי המספר את סיפורו לנכדו. מוראד מתאר את יושבי הבית החדשים כאנשים שאינם נעימים, אפילו מתנשאים. הוא “המציצן של השכונה”. יודע היכן כל אחד היה ובעיקר עוקב אחר מעשי האהבים של ברנר ולואידור, ולאחר מכן של לואידור  והנער עבד אלווהאב.  טוען שהוא זוכר כל פרט ופרט למרות שעברו 40 שנה. מתאר את אירוע הלווייתו של הנער ואת התפרצות הנקם.

המספרת השלישית היא רנין, אחותו של עבד אלווהאב, היא מספרת בשני קולות כזקנה וילדה בת שבע את אירועי העבר ובעיקר את אהבתה העזה לאחיה והניכור של הוריה. את יחס הבריטים לתושבים ואת השוטרים הערבים.

זהו רשומון שאינו רשומון, שכן חלק מהאירועים בין סיפורי הדמויות חופפים. הרשומון היחיד הוא הגנן שמתאר את הנער כלוקה בשכלו. יש ברקע אולי ניסיון להבין את הרצח ומדוע סרבו יושבי הבית להתפנות.

הספר כתוב  באופן קריא, בעברית נהדרת, לפעמים לא מתאימה לדמויות. לא נראה לי שרנין הילדה מדברת בשפה גבוהה, גם אם עברו שנים, שפתה אינה עברית היא לא למדה בבית ספר וקשה לי להאמין שהיא דיברה כך. :”במקום זאת נמלטתי משם”, “המתינו לי כולם בציפייה” היא צעירה כדי לדבר כך וגם זו אינה שפתה. “היא רק יודעת שמחר, לאחר קבורתו ,תיבלע במעיה של מנהרה ארוכה וחשוכה..”

 דמויותיהם של לואידור והגנן לא היו לי אמינות, הן אפילו היו דמויות שטוחות ללא עומק. שתי הדמויות עסוקות כמעט לרוב באהבת הגברים, התיאורים מאוד הרגיזו אותי, (אין לי בעיה בתיאורי קיום יחסים הומואים או לסביים, להפך אני שמחה שיש אותם בספרות) אבל הכמות היתה מוגזמת, העיסוק בזה היה לי לא אמין. ומעל לכל תאורו של ברנר נראה לי כמו הקזת דם .תיאור דמותו של ברנר בספר ממש כאבה לי. לא שאינו אנושי, אפילו מאוד לא נחמד, אבל עד כדי תיאורו כאדם מכוער ,לא נקי, לא נעים, בעל ריח ועוד מיצי גוף שונים ועד לאהבת הבשרים ותשוקותיו לגברים. זה לא ברנר שלי.

לסופר יש חירות אומנותית ויצירתית וטוב שכך, זו מטרת האומנות, אך לדעתי כאן הסופר לקח  את הפרובוקציה קדימה והביאה למרכז. אומנם הוא מצהיר שזה אינו רומן היסטורי ואין קשר לדמויות, זהו רומן המבוסס על חומרים היסטוריים. האומנם? לדעתי לא. ולמה לקח תיאורים לא הכי נעימים מספוריו של ברנר והכניס אותם כאילו ברנר אמר אותם על עצמו. בעיניי זה עיוות וסילוף.

רצח בבית האדום, אלון חילו

ידיעות ספרים, ספרי חמד 2018

יד אחות – ספרה של נאה מקמל עתיר מספר על רחל המשוררת

בתיאור ציורי מרתק וקולח מחייה נאוה מקמל עתיר את דמותה של רחל בתל אביב של ימנו. ספר שבו העבר וההווה שזורים יחד ומטיילים ברחובות העיר העברית הראשונה.

בנעורי הייתי משוכנעת ,רחל המשוררת כתבה את שיריה עלי,

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,

הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –

רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,

רָחֵל – אֵם הָאֵם.

הן דמי בדמה זורם…. אהבתי את שיריה הפשוטים. למדתי אותם בתיכון ולאחר מכן באוניברסיטה. בתקופת לימודי באוניברסיטה פרסם דר’ ראובן קריץ ספר על הפואנטה בשירי רחל.

חייה של רחל לא היו פשוטים כמו פשטות שירתה ובוודאי שלא היתה בהם תפנית, פואנטה. שנים רבות היא ידעה שחייה צועדים בכיוון אחד. כיוון המוות ועד שתגיע אליו היא תחווה סבל.

 שיריה הפשוטים משקפים את אישיותה, את אהבתה לזולת, את אהבתה למולדת הנכספת, את פשטות ההנאה מכל מה שעיניה רואות וכן את הגעגוע.

נאוה מקמל עתיר בספרה “יד אחות” מחייה את רחל ומביאה אותה שוב לתל אביב של פעם, לתל אביב של בוגרשוב, הים אלנבי והשוק.

ובתל אביב של היום, הסואנת, מתגוררות שלוש נשים וילדה אחת מפוחדת.

אופירה, הרווקה המזדקנת, זו שאחרה את רכבת הנישואים למרות שידעה אהבה גדולה. אופירה קיבלה בירושה מאביה חנות והיא מוכרת בה בגדי יד שניה. אופירה קיבלה בירושה יכולת לראות דברים מעבר למציאות.

סיגי, בת ה-25 עוזבת את המושב הדתי שבו גדלה ועוקרת לתל אביב, לדירה קטנה שני רחובות מהשוק. משפחתה מתכחשת לה.

 רגינה, ניצולת שואה, ערירית גרה בקומת הקרקע בבניין שבו סיגי שכרה דירה. לחייה של רגינה פורצת סאשה ומפיחה בה רעננות, אך גם מחזירה אותה לימיה בתקופת השואה.

תוך כדי קריאה הרגשתי כמו בלש, רציתי לדעת כיצד כל הדמויות תפגשנה יחד. ידעתי שהחוט המקשר ביניהן היא רחל.

לכל אחת מהדמויות יש משהו מרחל. כל אחת חושפת את הרחל שלה.

סיפורה של רחל היה ידוע לי, הכרתי אותו היטב, טיילתי ברחובות תל אביב בעקבותיה והגעתי עד לכנרת, למרות בקיאותי בקורות חייה לא יכולתי שלא לצלול לסיפורן של הנשים בהווה שחיות את רחל מהעבר.

ליבי נכמר והצטער על רחל המשוררת, על הסבל שעברה האשה העדינה והנחושה. כמה כוחות נפש היו בה שלא לוותר על משאת נפשה, עבודת האדמה בארץ ישראל. לצד אהבתה לאדמה היו בה כוחות אהבת האדם ואהבת הגברים. והם נטשו אותה, זנחו אותה, איש איש מסיבותיו וכל מה שנותר לה הוא להיות מנגד.

כל מה שנותר לה הוא לכתוב שירים. התשלום הוא לפי אורך השיר, ורחל? שיריה קצרים כמו חייה והתשלום זעום.

הספר “יד אחות”מתאר את רחל ודמותה המיוחדת.דמות אנושית ועדינה. רחל העוזרת לכל מי שזקוק לעזרה למרות מחלתה. רחל שעדיין אוהבת ומתאהבת למרות הידיעה שחייה תלויים על בלימה ואינה יודעת כמה שנים עוד תחייה.

נאוה מקמל עתיר מחייה את רחל, שוזרת בספר מכתבים שנכתבו על ידה, קטעי יומן, אמירות ושיחות שהיו עד כדי תחושה שרחל עומדת לידנו ומדברת איתנו. רחל ברומן מתכתבת ומדברת עם הדמויות הנשיות שבו, דמויות שגם הן כמו רחל ננטשו. סיגי על ידי המשפחה, אופירה על ידי אהובה, סאשה על ידי אמה. מבלי ידיעתן שואבות הדמויות כוח ועוצמה מרחל. הן מגלות יכולת להתמודד עם המציאות ומצליחות, הן למעשה התיקון של רחל המשוררת, הן חיות ומחיות אותה.

ספר הכתוב ברגישות ובחוכמה, שילוב של עבר והווה מציאות ודמיון. ממליצה מאוד מאוד.

יד אחות , נאוה מקמל עתיר

ידיעות ספרים, 2018

הנשף – על ספרה הביקורתי של אנה הופ

אני אוהבת סיפורים המסופרים מכמה נקודת מבט, הסיפור יוצר מהימנות אצל הקורא ומאפשר לו להחליט לצידו של מי עליו להיות.

הספר “הנשף” נשמע כאילו מדובר בספר רומנטי ונעים, אז זהו שהוא לא. יש בו אומנם רומנטיקה ונשף,אך בעיקר יש בו תאור מצב היסטורי קשה.

איך בורות ופחד מהשונה גורמים לסבל ואומללות. בראשית המאה ועוד לפני כן לא ידעו רבות על נפש האדם, התאוריה של פרויד והפסיכואנליזה טרם הגיעו לידיעת הרופאים המטפלים. אנשים כפייתיים, אנשים מתפרצים וחמי מזג, אותרו כמשוגעים ונכלאו בבתי משוגעים, שם טופלו בעזרת, מכות, הענשה אכזרית, קשירות, הזנה בכפייה. האומללים ביותר והרבים היו העניים, שכן לא היה ביכולת המשפחה לשמור עליהם בבתיהם ולהשגיח עליהם.

הסיפור מסופר מנקודת מבט של שלוש דמויות. אלה, ג’ון והרופא צ’ארלס.

אלה בחורה צעירה מוצאת עצמה בבית משוגעים שכל מה שאומרים לה הוא, תתנהגי כמו שצריך, כל עוונה היה שאחרה להגיע לבית החרושות, כנראה השתוללה וידתה אבן וניפצה שמשות. מיד מצאה עצמה אסירה וכלואה בבית משוגעים.

במקום כלא זה היא מוצאת עצמה עם נשים  שכלואות שנים רבות, מוזנחות, משוועות ליחס, אך בעיקר נשים שוויתרו על החופש שלהן, ויתרו על יחס אנושי והבינו שמכאן הן לא תצאנה.

בבית המשוגעים היא מתחברת לקלם, נערה ממשפחה בעלת אמצעים הדואגת להביא לה ספרי קריאה, קלם יודעת שבחוץ לא מחכה לה אידיליה והיא מעדיפה להישאר בין כותלי המוסד עד שתחליט כי הוא מסוגלת להתמודד עם החופש.

בבית המשוגעים יש אגף של גברים, הנשים והגברים אינם נפגשים, רק בערבי שישי הם רוקדים יחד. בכל ערב שישי רוקדים באולם הנשפים, גברים ונשים שהתנהגו יפה וזכו לבילוי.

אלה פוגשת בג’ון, גבר אירי שהגיע לאנגליה לאחר טרגדיה משפחתית, ג’ון חרוץ, עובד במרץ, חברו הספן, דן, קורא לו מיו קפיטנה, ג’ון ואלה מתאהבים, אך רופא המוסד, צ’ארלס, מחבל באהבתם.

לאורך הקריאה עלו במוחי מחשבות קשות על דרך הטיפול וההתעללות באנשים תשושי הנפש (רפי  נפש, כך נקראו), כאב לי על הסבל שהם עוברים, כאילו לא די בכך שנפשם סובלת, הסביבה החיצונית ממשיכה להתעלל בהם בטענה שהם יודעים מה טוב להם.

הרופא, האיש שצריך לדאוג להם, להקל עליהם אינו עושה זאת, להיפך הוא עושה השלכה ממצבו הנפשי עליהם.

אנה הופ, קיבלה השראה לסיפורה מסבא רבא שלה ,אולי בגלל זה היא מצליחה להעביר את נבכי הנפש של הדמויות באופן משכנע, היא מציגה אותם כדמויות אנושיות, לו היו זוכים לטיפול נאות, וליחס אנושי מצבם היה אחר. אפילו את נפשו של הרופא שלדעתי היה המטורף האמיתי בספר היא מצליחה להמחיש.

ברגעים מסוימים בכיתי מרוב כאב על הסבל, בכיתי מכעס על ההתנהגות של הסגל ובעיקר על הבורות של אנשי המדע, על התאוריות המטורפות שהומצאו בגין העניים שגוזלים מקום בחברה ויש להכחידם, הזדעזעתי מכך שווינסטון צ’רצ’יל שהיה מזכיר הפנים ,באותן שנים היה תומך נלהב של  תוכנית האאוגניקה. תוכנית שהאמינה כי השיגעון הוא גנטי והעניים הם החולים בו,  מזל שלא יצאה לפועל.

הספר הזכיר לי את הכתובים הסודיים של סבסטיאן בארי ואת לטענת גרייס של מרגרט אטווד, ואת הסרט פרנסס.

ספר מצוין , מצליח להעביר את התקופה ויחס החברה לשונים באופן משכנע מאוד, ספר שיש בו ניצחון הרוח וניצחון האהבה על הטירוף.

ממליצה בחום רב.

הנשף , אנה הופ

מאנגלית ,שי סנדיק

תמיר/סנדיק, ידיעות אחרונות 2017

לא אנושיים -על ספרו החדש של פיליפ קלודל

כשילדיי היו קטנים חמותי נהגה להקריא ולספר להם מהעיתון את כל סיפורי הזוועות, רציחות, כלבים שנושכים בני אדם. אני שהייתי מזועזעת אסרתי עליה להפחיד אותם, לימים התברר לי, שהם דווקא אהבו מאוד את ארוחות הפחד והאימה.

הספר “לא אנושיים” הותיר אותי מפוחדת לנוכח כמות הזוועה שבתוכנו.עד כמה אנחנו יכולים להגיע רחוק בהתעללות שלנו בבני אדם. כשסיימתי לקרוא את הספר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, למה? כי פיליפ קלודל מספר אנקדוטות אנושיות שהן כלל לא אנושיות. הוא לוקח את כל המקרים הזוועתיים והמוזרים בעולמנו ומכניס אותם אלינו הביתה לסלון שלנו ולחברים שאנו מתרועעים איתם.

“לא אנושיים” הוא אנקדוטות, או סיפורים קצרים, 25 במספר. כל סיפור מתאר מצב קיומי, מכלול הסיפורים גורם לקורא תחושה של חוסר נחת, תיאור  אירוע שעל פניו הוא רגיל ושגרתי מוביל לביקורת קשה על החברה המערבית. על בגידות  ואיזה עונש צפוי לבוגד, על עוני, הומלסים, זרים שמציפים את אירופה, נישואי תערובת, ניכור בין הורים לילדים בעולם המודרני, זקנים שהמהווים בעיה שכן הם אינם מתרבים, אך מספרם הולך וגדל, חוסר אהבה בזוגיות. אלוהים שמוצא למכירה ואין דורש לו. ילד שאוכל את הלב של סבתו והוריו ולא במובן המטאפורי.

חלק מהדמויות מופיעות בכמה סיפורים, מה שיוצר תחושה של עלילה.

ספר צנום שמצליח להטריד, ספר ששם ללעג את החברה המערבית המתייפה והצבועה. החברה הלא אנושית המתנשאת,  אנחנו אוספים זבל, ממחזרים אותו ואפילו הופכים אותו למיצג אומנותי, כמו אומנות בזבל של ויק מוניז, אז מדוע שלא נאסוף את ההומלס מהרחוב ונציג אותו במוזיאון?

פיליפ קלודל בדרכו המיוחדת והמעניינת, בעזרת הומור שחור, מצבים אבסורדים וגרוטסקיים מצליח להעביר ביקורת על כלל החברה שאיבדה את אנושיותה, על החברה שהפכה לחסרת רגשות .לחברה שבה ההזוי הופך למציאות. חברה שבה אין יותר במה לזעזע, אין גבולות חברתיים ואנושיים. ערכי המוסר וערכי העבר נעלמו מהעולם, כי להתחתן עם בן מין שונה אינה הכוונה להינשא לבעל צבע/דת/מין שונה אלא להתחתן עם דובה. הגיבורים בסיפורים הם אנשים נורמטיביים, הם יכולים להיות כל אחד מאתנו או ממכרנו.

הספר הקטן הזה הטריד את שנתי , לא נתן לי מנוחה, ואני מתכוונת לקרוא אותו שוב.

אהבתי מאוד את עטיפת הספר, עטיפה שנראית נעימה ועדינה אך לא, ממש כמו הסיפורים. עטיפה המחדדת את התחושה שכולנו חיים במוזיאון אחד גדול, כולנו מוצגי לראווה, אין בנו יכולת להימלט מהחשיפה.

“לפעמים אנחנו מוצאים סיפוק בפעולות הפשוטות: רחיצת כלים, כיסוח דשא, צביעת דלת. אנחנו מעמידים פנים שאנחנו נושמים. החיים נעשים נסבלים כשמעמידים פנים. זאת אומרת, כמעט.”

לא אנושיים , פיליפ קלודל

מצרפתית, לי עברון

הוצאת תמיר/סנדיק, ידיעות אחרונות 2017

ימים לראות,שגית אמת. על עיוורון האהבה

 

 אני אוהבת ספרים קטנים גדולים, קטנים במקום ההתרחשות ובמיעוט הדמויות, אך גדולים בתחושה שהם מעניקים לקורא. לא צריך להריץ את הקורא על פני כל הארץ והגלובוס, להציף אותו בדמויות, כדי להרשים אותו. מספיק לקחת דמויות בעלות עולם פנימי עשיר, לתת להן ללכת מחולון לבת ים והכי רחוק עד לגבול תל אביב על מנת לטלטל את הקורא. ת ידיעות אחרונות 2017

סופי נולדה עיוורת, היא אינה יודעת איך נראה העולם החיצוני, היא יודעת שכולם מסתכלים עליה, מרגישים לא בנוח במחיצתה ובעיקר אומרים לאחרים, שהיא כמו בן אדם רגיל. סופי היתה שמחה להעלים מהם את המילה “כמו” ולהישאר עם המילה בנאדם, כי בניגוד לאנשים שרואים סביבה והם עיוורים, סופי רואה. לדעתי סופי אכן אדם אינו רגיל, לא בגלל מומה, אלא בזכות חדות ההבחנה שלה, הרגישות שלה לסביבה ולעצמה.

הספר נפתח מהסוף להתחלה, סופי מקריאה בפאב  את הסיפורים שכתבה על סבתה, מכאן היא חוזרת לשנה שעברה, שנה שבה הכל התחיל. בסוכות היא וסבתה מוזמנות לסוכה אצל השכנים החדשים, מאותו החג כל עולמה המסודר והמוקפד, עולם עם חומת הגנה, יתערער.

העולם החיצוני שלה מצומצם, מהבית לעבודה וחזרה, אבל העולם הפנימי שלה עשיר מלא וגדוש. היא מצליחה לצבוע את חושך בצבעים הכי חזקים. היא גם יודעת להתאים צבעים לאנשים מבלי שראתה צבע בימי חייה. התכלת בשבילה הוא קצף חלבונים.  הגדרה מופלאה למי שאינה רואה.

הספר מסופר מנקודת מבט של כמה דמויות ובכך יוצר אמינות עלילתית והצלבת מידע ואמיתות. כל דמות מתארת בקולה הפנימי והיחודי את האירועים ואת חוויותיה האישיות.

בשפה עשירה ומדויקת מצליחה שגית אמת להעביר לנו את עולמה הפנימי והחיצוני של סופי גיבורת הספר. סופי נולדה עיוורת, אמה נפטרה בלידתה. אביה גידל אותה והעבירה למוסד, לאחר שעזב לחו”ל. לאחר ניסיון לא מוצלח לחיות בדירת שותפים עוברת סופי לגור בדירת סבתה בחולון. סבתה מתייחסת אליה כאל רואה, “תראי סופי ” היא אומרת לה ומראה לה חוברות סריגה, מתייעצת עימה בבחירת הצבעים, ולנו הקוראים נדמה לרגע, כי סופי רואה. סופי רואה את כל מה שמתרחש סביבה, עד שבאה האהבה ומעוורת אותה.

כך הרגשתי בספר הזה. ראיתי מול עיני את סופי המגששת עם תומס, מקל ההליכה שלה, ברחובות חולון, ספרתי איתה את מס’ הצעדים מהבית לרחוב סוקולוב וכיכר ויצמן, ישבתי עם הסבתא המדהימה בסלון הקטן ובחרתי יחד איתה צמר לסריגה.

 גדולתה של שגית אמת, להעביר לקורא את העולם הפנימי והחיצוני של הדמויות. בשפה בטוחה, עשירה, בעזרת צירופי לשון ומילים מצליחה שגית אמת לרגש את הקורא, להמחיש את עיוורונה של סופי ואת הראייה הפנימית שלה. התענגתי על השפה המדויקת והציורית.

אהבתי מאוד את דמותה של הסבתא המגוננת מצד אחד על נכדתה, אך רואה בה גם דמות עצמאית וחזקה. לא פלא שהנכדה העיוורת כתבה בכתב ברייל את סיפוריה של הסבתא המיוחדת שלה.

זהו ספר שונה מהספרים הרגילים,ספרים שכתובים על אנשים שונים,זהו ספר  רגיש, עדין , ספר נפלא, מיוחד.

קראתי אותו לאט , בכיתי בו והתענגתי על כל מילה, לא רציתי שהוא יסתיים, וכשסיימתי קראתי אותו שוב.

ממליצה בחום רב לקרוא ולספור צעדי הליכה ולהקשיב דרך אוזניה של סופי לעולמנו .

תודה לך שגית אמת שפתחת לי עולם קסום ואמין של אלו שאינם רואים והצעדת אותי הלוך ושוב ברחובות העיר חולון שבה גדלנו שתינו.

ימים לראות, שגית אמת

הוצאת ידיעות ספרים 2018