פוסטים – עמוד 59

“לפעמים זיכרון זה דבר טוב כי זה הסיפור של החיים שלך ובלי זה אין לך כלום. אבל לפעמים הזיכרון שומר לך דברים שאת מעדיפה לא לזכור יותר ולא משנה כמה את מנסה להוציא אותם מהראש הם תמיד חוזרים”.

 מרי מחליטה לא לשכוח את השנה החשובה והמשמעותית בחייה ולכן כותבת. הכתיבה קשה לה והיא אינה מוותרת.

מרי. נערה בת חמש עשרה, בעלת שיער בצבע החלב היא בת הזקונים במשפחה כפרית באנגליה. למרי שלוש אחיות גדולות. היא היתה התקווה האחרונה לבן ומשלא הגיע הבן המיוחל היא הפכה לאכזבה. לא רק שאינה בן זכר, אלא היא גם קצת צולעת ובעלת לשון חדה.

“את צריכה לעבוד עם הידיים שלך ולא עם הפה”.

אנו מכירים את מרי מיד בפתיחה, כולם גוערים בה שאינה עושה דבר. אינה מבצעת את המטלות של עבודות החווה כמו שהיא צריכה לעשות. מבקשים ממנה מטלה והיא שוכחת. מרי בעיקר מדברת ומדברת הרבה, שואלת שאלות ובעיקר אינה מהווה זוג ידיים עובדות במשק של הוריה. לכן היא נשלחת לעבוד בביתו של הכומר, כך היא תוסיף שכר למשק של הוריה. מרי הקשורה לאחיותיה הגדולות ובעיקר לסבה הנכה שאוהב אותה ומאמין ביכולתה השכלית עוזבת את המשק כשלגופה רק שמלה אחת מלוכלכת.

בית הכומר פותח בפניה הזדמנויות. היא אינה עובדת בשדה בעבודות קשות, מעכשיו היא מטפלת באשת הכומר החולה, לומדת לאבק, לקרצף ולבשל. הכומר שמזהה את פיקחותה וסקרנותה מלמד אותה לקרוא בתנ”ך. ידע הוא כוח הוא אומר לה אינו שוכח זאת.

עכשיו מרי כותבת את סיפורה על שנה אחת בחייה. השנה היא 1830 שנה משמעותית. שנה שבסיומה היא לא תהיה אותה מרי שהיתה. מרי כותבת בדיוק כמו שהיא מדברת, בשפה נמוכה אך בחדות לשון. היא אינה מחסירה פרט, חשוב לה לספר את האמת וחשוב לה שאנחנו נאמין לה.

והקורא? הופך בלי לשים לב לחבר מושבעים המקשיב לסיפורה ונשבה בקסמה של הנערה הצעירה. מרי מתגלה בפנינו כלוחמנית, אוהבת צדק, היא פקחית ורואה את המציאות כפי שהיא. יש בה תמימות המתובלת בחוכמת חיים כפרית ומציאותית, מין “עשב פרא” שכזה. היא אינה נרתעת לענות תשובה חדה וכנה למי שעומד מולה. הכומר אומר לה :”אין ספק שאת יודעת להשתמש בפה שלך. יש לי רק פה אחד אז אין לי ברירה, אמרתי.” בפעם אחרת היא אומרת לכומר שאכל כמו חזיר. והוא מעמיד אותה על טעותה,” בהיררכיה של החיים המעביד צריך להיות מעל לחזיר.”

למרי אומנם לשון חדה אך יש בה עדינות ואהבת הטבע והעולם, היא גדלה בחווה ורגישה לעונות השנה. הספר מתאר חמש עונות במשך שנה אחת. הוא נפתח באביב ומסתיים באביב. מרי מתארת את תיאורי הטבע של כל עונה לפי הגידולים שצמחו או נבלו. מרי אינה קשורה רק לאדמת המשק, אלא גם לחיות ובעיקר לפרה שאותה היא חולבת ומגופה שואבת חום בימי החורף.

החלב בספר הוא סמל, הוא אנו רק צבע שערותיה של מרי, הוא כמו שביל החלב שמתחיל מחוות הוריה מחליבת הפרה ומטפס לגבעת ביתו של הכומר, שם היא מגישה לכומר ואשתו חלב חם, החלב יכול להיות מזין ומתוק אך יכול להיות בעל טעם חמוץ.

אם חשבנו שהפיקחות שלה תוביל אותה לשינו במעמדה ואולי תחלץ אותה מהמעגל שבו חיה. הרי שלא, מרי מבינה היטב את מעמדה ומקומה בעולם דתי של גברים. בעולם שבו הגברים שולטים. הפיקחות שלה והעצמאות שלה מובילות אותה לקבלת החלטות ואחריות שונה. כי איזו אשה בשנת 1830תוכל להיחלץ ממעמדה הנחות והיותה שבוייה בידי גברים?

מרי אינה מאכזבת, הנחישות שלה מובילה אותה למעשה, היא בטוחה בצדקתה ולוקחת בחשבון את המחיר שהיא תאלץ לשלם.

ספר שהלך איתי במשך כמה ימים. הטריד את מנוחתי ואף גרם לי לכעס. הידיעה שגם היום נשים במדינות מסוימות ובמגזרים שונים, למרות חוכמתן ויכולתן השכלית נתונות למרות גברית, שבויות בכוח הגברי הגובר ומכניע אותן מקומם אותי.

ספרי תשע נשמות משולים בעיני לחנות ממתקים עמוסה בכל סוגים המתיקה הצבעוניים שקיימים בעולם, אני יודעת שאם אכנס בעיניים עצומות לחנות זו כל ממתק שיפול לידיי יהיה טעים טעים.

עוד ספר איכותי המומלץ בחום. ספר עדין ביופיו שלא ייתן לכם מנוח.

צבע החלב, נל ליישון

תרגמה, רותם עטר

תשע נשמות 2018

מי שמכיר אותי ואת טעמי הספרותי יודע שאיני אוהבת ספרי מתח (פרט ליו נסבו, סידרת פנדורין. נערה עם קעקוע)  לפעמים אני קוראת ספרי בלש, כי דמות הבלש הוא המרכז שבספר ועלילת החקירה משנית משהו.

את הספר, “מוטי מרציאנו, בלש פרטי” קראתי בהנאה רבה.

מוטי מרציאנו בלש פרטי, הוא חוקר קטן. יש לו משרד מאובק וקטן בדרום תל אביב. מתעקש שיראו בו חוקר פרטי. מישהו מכנה אותו “בלש דמיקולו” והוא בחיוך עונה “אל תלכלך. קצת איטי, זה הכל.”

כן. באיטיות קצת גמלונית ועם מזל הוא פותר את כל החקירות.

בספר 4 סיפורים שהם 4, חקירות, מוטי מרציאנו אחד ודמויות משנה נוספות שמופיעות בכל הסיפורים.

יום אחד נכנסות למשרדו סוניה ואמה, שתיהן יוצאות חבר העמים ומבקשות שימצא את בוריס. בוריס הוא חצי אח של סוניה. בוריס הוא מתאגרף. “בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל לא היה חובב שנלחם כל כך הרבה כמו בוריס ולא היה אחד שמעולם לא הפסיד”

בסיפור השני מתבקש  מוטי מרציאנו לחקור את מותו של החקלאי שוקי ברקת שבמקרה היה חברו. הידיעה על כך תתפרסם ביום המחרת בעיתון, כך נאמר לו. התיק נסגר בטענה שזו התאבדות.

בסיפור השלישי חוקר מרציאנו את היעלמותו של דונלד, חבר בקהילה בארה”ב. הוא הגיע לארץ למטרות התנדבות בחפירות ארכיאולוגיות ונעלם.

הסיפור הרביעי הוא קצר מאוד זהו סיפור עם פלפל וסחוג ועוד תבלינים. חכם ושנון. אסתר קורץ, סטודנטית לתואר שני בפילוסופיה, צריכה להגיש עבודת גמר בנושא: אלוהים, יש אלוהים. אסתר מבקשת ממנו לחפש את אלוהים עבורה. מפאת קוצרו לא אספר כדי להימנע מספוילרים. אותו תצטרכו לקרוא בעצמכם ולהתמוגג.

מה אהבתי? ראשית את העובדה שהספר הוא ארבע חקירות ארבעה סיפורים. יונתן יובל לא האריך ופיתל את העלילה וסיבך אותה. להפך בנה נכון את הסיפורים והוביל את הקורא בניווט מדויק את הפתרון. אהבתי את דמותו של הבלש, הרי הוא הגיבור. מוחו החד, השיחות הפשוטות והיומיומיות שנהל עם לקוחותיו ועם אלו שחקר. דבריו ישירים וכנים. משתמש בסלנג המקומי, “מתגלש להם המוח”, “מתחרפנים”. בזכות השפה הכנה יוצר מרציאנו אמינות אצל הקורא. לא רק השפה יוצרת אמינות ,אלא דמות הגיבור שהוא אנטי גיבור, איש לכאורה רגיל, השכן ממול, איש שמחפש את משרתו, אמיתי.

מי שאוהב בלש אחד כזה משלנו, מתל אביב, ייהנה מהחקירות ומדמותו של מוטי מרציאנו.

ספר כיפי לימים חמים ומהבילים שכאלה.

מוטי מרציאנו, בלש פרטי, יונתן יובל

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

איורים, גיא גוטמן

החיים הם גלידה.

סיפור שמתרחש במשך 4 ימים שלאחריהם הגיבורים לא יחזרו להיות מי שהיו.

ניק קרוקשאנק, סולן להקת הרוק, ביבונקרס, גרוש בפעם השנייה  עומד להתחתן ביום ראשון.

מילנה מיליארי, איטלקיה שהגיעה לצרפת. בעלת גלידריה בשם, פלא לא מושלם, במחוז ואר שבפרובנס. מילנה היא זו שרוקחת את הטעמים המיוחדים של הגלידות שבחנותה. ביום שני היא ובת זוגה עומדות  להתחיל טיפול פוריות. מערכת היחסים שלהן נכנסה לנישה ידועה מראש וחלוקת תפקידים מוגדרת. אחת מרחפת והשנייה בעלת דחפים והגיון.

למילנה אין משמעות למספר הקונים ומי הם. הכנת הגלידה היא המקצוע שלה ומשאת נפשה. היא משקיעה את כל כולה ברקיחת טעמים מיוחדים ומדויקים, מחפשת טעמים חדשים, בחורף למשל היא מכינה גלידת ערמונים ואגוזים, גלידת רימונים.

“אין עונה לגלידה, יש הרבה עונות שונות זו מזו בהתאם לחומרי הגלם, לאקלים, למצב הרוח של מי שטועם מהן”

לכל מיכל גלידה היא מצרפת פתק כמו עוגית מזל סינית ובו פתגם.

הסיפור נפתח בהפסקת חשמל המאיימת להתיך את הגלידה שבחנותה. מילנה מיואשת מהתקלה. מספר רגעים לאחר הפסקת החשמל היא מקבלת שיחת טלפון שבו מזמינים ממנה 10 קילו גלידה מכל הטעמים. מילנה מאושרת מהצלת הגלידה שבחנותה יוצאת לדרך אל וילה מחוץ לעיירה.

באותה הווילה היא פוגשת את ניק קרוקשאנק. היא אינה מתייחסת אליו ואינה מראה סימנים שהיא מזהה אותו, כי היא אינה יודעת מיהו. הוא מוקסם ממני ומההתנהגות האמיתית שלה.

 ניק, מרגיש תקוע באותה המוסיקה. אותם שירים שקהל הצופים מצפה לשמוע שוב ושוב. הוא מרגיש שאינו ממצה את עצמו ואינו מתנהג כמו מי שהיה רוצה להיות.

לגלידה שהביאה מילנה מצורף פתק מזל סיני ובו משפט של אוסקר ווילד.

 “החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על הגשמת חלומות של הזולת.”

הרומן בנוי משתי נקודות מבט של הגיבורים. לכל דמות מוקדש פרק. הדמויות מעלות מחשבות ותהיות על החיים שלהן, על הזוגיות וההתאהבויות שלהן. על השיגרה והרצון לעשות משהו אחר וחדש. שניהם, ניק ומילנה, יצירתיים. הוא במוסיקה והיא ברקיחת טעמי גלידה. אישית, אני אהבתי את הפרקים של מילנה מאוד. היא היתה אמינה לי. המחשבות שלה היו אנושיות ורגישות. היא הצליחה להעביר לי כקוראת את רגשותיה. את אהבתה להכנת הגלידה ועד כמה חשוב לה לדייק בטעמים.

רומן שמעלה את נושא הזוגיות החד מינית בין נשים, את בניית דימוים של אומנים על ידי אנשי תקשורת, את הפשטות של החיים ועד כמה אנחנו מסבכים אותם. רומן מעט רומנטי. מצאתי בו מתיקות כמו הגלידה של מילנה. טעמי הגלידה משתנים בהתאם למצב הרוח של הגיבורה. אומנם הוא קצת קלישאי ומעט שבלוני, אך הוא העביר לי את הזמן בהנאה ובכיף.

רומן חביב לימי הקיץ המהבילים, רומן שבו הגלידה היא דמות וחלק מהעלילה.

“נראה לי שלבחור באפשרות אחת, זה ויתור בלתי נסבל על השנייה”

פלא לא מושלם, אנדראה דה קרלו

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

מודן, 2018

“אי אפשר ליהנות מהחיים האלה אם לא מנסים משהו חדש”

סיפורי מסע פיקרסקי עושים לי טוב. למה? כי גם אני כמו הגיבור עושה מסע. בין דפי הספר והאירועים אני מוצאת את עצמי יחד עם הדמות בחלק מהמצבים שאליהם נקלע הגיבור.

מעטים מאוד הם הספרים האיסלנדיים שתורגמו משפת המקור, בעיקר הם תורגמו מאנגלית. לפני כמה ימים סיימתי לקרוא את הספר “גן עדן וגיהינום” בתרגום מאיסלנדית על ידי דנה כספי. “פרפרים בנובמבר” תורגם מאנגלית, תרגום שאינו פוגע ביופיו של הספר.

הספרים על איסלנד שקראתי תיארו והתמקדו באווירה ובטבע היומיומי. הצבע האפור , התכלת המעורפל, הסלעים, האזוב היו העיקר של הספר. הספר “פרפרים בנובמבר” מתמקד בדמות ובמסע שהיא עוברת. מאוד שמחתי על כך, הנה, אני זוכה  להצצה לנבכי הנפש של הדמויות מהאי האפור והמעורפל.

“פרפרים בנובמבר” נפתח בכך שהגיבורה חסרת שם, בת שלושים ושלוש, שולטת ב11- שפות, חלקן אקזוטיות ומשמשת כמתרגמת,  מגיעה למאהבה בהחלטה שעליהם להיפרד, ולבסוף מוצאת עצמה נעזבת על ידו. כשהיא מגיעה לביתה, בעלה מודיע לה על כוונתו להיפרד ממנה, זאת לאחר שמנה בפניה את כל מה שהיא לא. אחרי כפל הטראומה שחוותה ,ברגע של חוסר שליטה היא מחליטה לצאת למסע. היא פלטה את הרעיון בפני בעלה ומאהבה ועכשיו היא מתכוונת לממשו, זהו מסע קיץ בתחילת החורף.

לפני היציאה מודיעים לה שזכתה בהגרלת אגודת החרשים (סמל לכך שלא היתה קשובה ורמז מקדם) בבית קיץ שניתן לפירוק והסעה. ועל כל האירועים הללו חברתה הטובה, אם חד הורית, מבקשת ממנה להשגיח על בנה הקטן, טומי, שהוא חרש אילם ואינו רואה טוב. הבקשה המוזרה הזו נעשית בעקבות אישפוזה של האם. באותו סוף שבוע, שניהם ממלאים כרטיס הגרלה וזוכים בכסף רב והופך אותם לאנשים הכי עשירים באי.

עכשיו יש לה מספיק מטבעות לממש את המסע. הם יוצאים לדרך שניהם. היא נוסעת במסלול הטבעתי, כי אי אפשר לטעות בו, או ללכת לאיבוד, תמיד ניתן להגיע לנקודת ההתחלה.(מסלול הטבעת הוא מסלול המקיף את האי. ממנו מסתעפים מעט כבישים אל תוך היבשת שנסגרים בסוף אוגוסט) הם פוגשים אנשים שבעיר לא היה סיכוי שיפגשו. הגיבורה לומדת שפה נוספת והיא שפת הסימנים על מנת לתקשר עם טומי. וטומי לומד ממנה לקרוא ולכתוב ואפילו לצרף מילים למשפטים.

הרבה הומור יש בספר. הפתיחה מלווה  בהומור של מצבים קומיים.

בתחילת הספר, במפגש הראשון שלי עם הגיבורה היתה לי תחושה כאילו היא חיה בעולם משלה, אינה מבינה את מהלכה בעולם וכל אחד יכול לעשות בה כרצונו. בעלה לוקח כל חפץ שרוצה והיא עונה לו שזה בסדר, חברתה מבקשת ממנה להשגיח על בנה ולעשות עבורו עוד כמה דברים מבלי לשאול אותה אם היא מעוניינת בהם.

כשהיא נפרדת מאמה אומרת לה האם “אל תתחילי לחפור בעניינים ישנים. אין טעם להעלות זיכרונות ישנים, אי אפשר לשנות אותם. “

למרות דבריה של אמה היא נזכרת בעברה לאורך כל מסעה. זיכרונות שמאפשרים לה להבין את עצמה. המסע הפיסי הופך למסע נפשי, מסע של התבגרות מאוחרת.

הגיבורה מגלה שלא ניסתה להכיר את בעלה או להבינו. ועכשיו,דווקא היא זו שמקבלת לשמור על ילד שלשניהם קשה לתקשר ולהבין. הילד עושה לה שיקוף של עצמה בכך שגם אותה לא הבינו נכון, כי מעולם לא הסבירה את עצמה.

פתאום היא מגלה אחריות לילד ועל הילד, דואגת לו. אם קודם עולמה היה מצומצם רק היא מחשבותיה ושני הגברים בחייה. הרי שבמסע היא נפתחת לעולם החיצוני ליופיו, לטבע, לאנשים שהיא מכירה תוך כדי מסע.

הקריאה היתה עבורי  טיול קצר באיסלנד. הימים הממהרים להחשיך, איסלנד גדולה וקרה. ילדים מחליפים בגדים ונעלים כמה פעמים ביום. מבוגרים מחליפים סרטי וידאו אבל רבים בעיקר נשארים בבית. תיאורי הטבע הגשום מתואר בפשטות שיוצר תחושה של תמונה ונוכחות במקום. “השחר עולה לאט. רק לקראת הצהרים יש שמץ בהירות מעל לנמל, פס של אור יום באפילה קודרת.” הטבע משמש לתיאור מצבה הנפשי של הגיבורה.

אהבתי את דמותה של הגיבורה ואת האירועים שהיא חווה. בחלק מהתיאורים היו אלו תיאורי מצב קומיים שרק מי שנמצא קרוב לאירוע וצופה בו יבין אותם ויחייך.

“הרבה דברים מתרחשים בה בעת ולכולם יש משמעות בחיי, שאירועים לא מתרחשים סתם כך זה אחרי זה ,אלא בכמה מישורים מקבילים…רק הרבה יותר מאוחר הזיכרון יבחין ויבחר בחוט אחד מתוך התוהו ובוהו”

הכתיבה של המחשבות, תיאור האירועים והדמויות נעשתה באופן עדין ואמיתי. יכולתי לחוש באנשים שבספר. היו רגעים בעיקר בתחילת העלילה שרציתי לטלטל את הגיבורה ולהעיר אותה מ”האוטיסטיות” שלה. אבל ידעתי שהסופרת תיקח אותה למסע שבסופו היא תכיר את עצמה ותדע מהו ערכה.

“יש רגע שצריך להחליט שדי, לא בהכרח מפני שהכל נגמר, אלא מפני שמחליטים לשים את זה בצד”. כמה חכם ופשוט המשפט הזה.

ספר שמתאר את מצב הנפשי של הגיבורה באופן הומוריסטי, נעים ולא מעיק. הלמידה שלה והשינוי שהיא עוברת טבעיים ומתוארים בצורה הכי כנה ואמינה.

מזמינה אתכם לטיול באיסלנד ביום הכי קצר בשנה, ביום הכי חשוך, מי יודע אולי תזכו למצוא פרפרים, ואם לא כמה אזי לפחות אחד כמו הגיבורה.

“צריך לזכור שהדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים, ובניגוד לתמונה אחת המציאות דווקא משתנה כל הזמן”

בסיום הספר מוגשים לקורא מתכוני מאכלים המוזכרים בו. כמו: קפה שאי אפשר לשתות, גיבתון השלג בגריל, מקפא ראש כבש, נקניקיות בשר סוס. וגם כריך מיונז, עוגיות תבלינים, משקה קקאו.

לסורגות שבקוראות יש גם הוראות סריגת גרבים לתינוקות

פרפרים בנובמבר, אידור אווה אולפסדוטיר

תרגום מאנגלית, גבי סילון

הוצאת מודן 2018

“לעולם אל תשכח שהיינו משועבדים בארץ הזו זמן רב יותר משהיינו חופשיים. דורות שלמים שהכירו אך ורק שלשלאות.”

מתחילה מהסוף, זהו מסמך חשוב להבנת הגזענות והאפליה על כל סוגיה, שחורים, לבנים, נשים, להטבי”ם. זהו מסמך אנתרופולוגי קשה ואינו קל לקריאה, אך חשוב ביותר.

בנעורי, בשעורי אנגלית בתיכון למדתי סיפורים ומסות של ג’יימס בולדווין, הוא היה עבורי אוהל הדוד תום המודרני. אחרי כן  הפכה טוני מוריסון לנושאת דגל עוולת השחורים.

טא-נהסי קואטס הוא עיתונאי, בלוגר וסופר אפרו אמריקאי, הוא נושא הדגל של מאבקם של השחורים בארצות הברית.

ספרו “בין העולם וביני” נכתב בהשראת ספרו של ג’יימס בולדווין, “The Fire Next Tim שאותה כתב כמכתב. בספרו פונה קואטס במכתב לבנו בן ה-15 ומגולל בפניו את תולדות הכעס העצור בליבם של השחורים. הפניה אינה רק לבנו הביולוגי, אלא לכל הילדים שנולדו בתקופה האחרונה, בתקופת עידן הגלובליזציה.

הספר מחולק לשלושה חלקים.

בחלק הראשון מגולל קואטס את ילדותו, נעוריו, התבגרותו עד להיכרותו עם אשתו.

קואטס פותח את דבריו בשאלה ששאלה אותו מגישת תוכנית טלוויזיה “מה זה אומר לאבד את הגוף שלך?” משאלה זו מגולל קואטס בפני בנו את מסכת ההתעללות בו. ראשית התעללות בגוף, מכות, רצח, פגיעות גופניות שהובילו לפגיעה נפשית, לרגש נחיתות, עלבון ובעיקר פחד. כילד וכנער ראה את הפחד בכל מקום, ברחוב, במוסיקה, בבית, בפארקים. בחלק הראשון של הספר קואטס אינו פוסח על דבר. “להיות שחור בבולטימור של נעורי היה להיות עירום מול יסודות העולם, אל מול כל כלי הנשק, האגרופים, הסכינים, הקראק, האונס והמחלות.”

החלק השני מתאר את התקופה ששינתה את חיו, לידתו של בנו, סאמורי. הוא קורא לבנו סאמורי על שם סאמורי טורא, מנהיג מרד נגד הקולוניאליזם הצרפתי באפריקה. בחלק זה מגולל קואטס את פחדיו מפגיעה בבנו, בעיקר חושש שהלבנים ינסו לשכנע אותו שמצב השחורים היום הוא טוב. “אולי ינסו לשכנע אותך שכל מה שאני יודע, כל הדברים שאני חולק איתך כאן הם אשליה או עובדה מעבר רחוק שאין צורך לדון בו עוד.” הקריאה בחלק הזה היתה לי קשה. קואטס אינו מרכך את הכעס והשנאה שלו כלפי הלבנים, להפך הוא מעמיד את הכעס והעלבון ומציב אותם כחיץ. “נגזר עליך להיוולד לגזע שבו הרוח תמיד נושבת נגדך וכלבי הציד תמיד בעקבותיך.”

החלק השלישי נפתח בציטוט של ג’יימס בולדווין. ציטוט קשה וכואב המפנה אצבע של שנאה מול הלבנים.

“והביאו את האנושות אל סף תהום:

כי הם חושבים שהם לבנים.”

בחלק הזה נוסע קואטס לבקר את אמו של פרינס ג’ונס, שנהרג על ידי שוטר שטען כי פרינס ניסה לדרוס אותו. כאן פונה קואטס לבנו ומבקש ממנו לא להפסיק להילחם. “אני לא מאמין שבכוחנו לעצור אותם, כי בסופו של דבר הם מוכרחים לעצור את עצמם. ועדיין אני מפציר בך להיאבק. תיאבק למען זיכרון אבותיי, תיאבק למען החוכמה, למען סבך וסבתך.”

לא יכולתי לקרוא את הספר / המסמך ברצף. הייתי זקוקה למרחב נפשי על מנת לעכל את דבריו ולהבין את הרעיונות.

במהלך הקריאה הייתי צריכה לחפש ולבדוק מיהם היוצרים שעליהם דיבר, רוברט היידן. מי הם האנשים שעליהם כתב.

קשה לקבל ולשמוע את התוכחה שבדבריו של קואטס. למה? כי אנחנו לא נמצאים במקום שבו הוא נמצא, איננו מושכים גנטיקה של עבדות, קיפוח וגזענות. את הספר צריך לקרוא עם הרבה חמלה וניסיון להבין את הרקע שממנו צמח קואטס. הוא מגיש את המכתב לבנו מהסיבה שאינו רוצה שבנו ישכח מהיכן הוא צמח. מזכיר לו שעליו ועל הדור הצעיר להמשיך ולהיאבק על זכויותיהם. כי “אם נולדת שחור נולדת בכלא.” אמריקה נחשבת לדמוקרטית אבל בעיניו של קואטס היא לא.

הקריאה בספר  הלא קל הזה חידדה אצלי את ההבנה של המקופחים באשר הם. יש קהילות שלמות בעולם ובארצנו שסוחבות את אפלייתם שנים ודורות. הבנתי את הדרישה בהכרה של קהילת הלהטבי”ם, שנים הם נרדפו והתחבאו, ועכשיו הם דורשים בהכרה. קשה היה לי לקרוא את הכעס של קואטס, כיוון שהוא היה מרוכז במספר רב של עמודים.

ספר חשוב להבנת כאב הקיפוח באשר הוא. מומלץ.

בין העולם וביני, טא-נהסי קואטס

תרגום ובאורים, זהר אלמקייס

הוצאת הקיבוץ המאוחד,2018

נובלה עדינה המתארת חיים שלמים של אדם. אדם שחי את חייו בפשטות ובשלמות נפשית.

את הספר סיימתי לקרוא לפני כמה חודשים. ספר אחר שקראתי הרגיז אותי והזכיר לי את הספר העדין הזה.(עוד אכתוב על הספר ומדוע כעסתי) הספר שהרגיז אותי עומד בניגוד מושלם ליופיים של החיים כמו שנפרשים בספר “חיים שלמים”. כמו בספר “סטונר” נפרשת בפני הקורא עלילת חייו של אדם.

שמו של הספר מעיד על תוכנו. חיים שלמים. חיים שלמים הם תקופת חיו של אדם, מעגל חיו מרגע לידתו ועד מותו. אך צרוף המילים חיים שלמים הוא גם מטאפורי ורגשי. הם מעידים על מי שאומר אותם שחי חיים  ומיצה אותם. עשה כל מה שחשב לנכון לעשות מתוך שלמות.

חיים שלמים יכול אדם לעבור ולא לעצור לרגע ולתהות מה משמעותם. ויש ששואלים כמעט כל יום מה תכלית קיומם.

אגר, גיבור הספר יכול להיות כל אחד מאיתנו, השכן, האב, קרוב משפחה, איש שחי את חיו ואנחנו כמעט ולא יודעים על רגשותיו.

כשהיה בן ארבע  הובא אגר אל אחוזתו של קרנצשטוקר, אמו היתה אחת הגיסות של האיכר, לולא מספר השטרות שהוצמדו בנרתיק לצווארו האיכר לא היה מקבלו. עבור האיכר הוא היה פה מיותר, אבל ידיים עובדות נוספות. אותו איכר מתעלל בו פיסית ונפשית. אגר לומד לא להגיב, לשתוק. “הוא דיבר לאט והלך לאט כל מילה וכל צעד הותירו עקבות.”

ללא מילים מיותרות מתאר הספר את חייו של אגר. חיים שלמים – מהגיל שהובא אל הכפר ועד למותו. תהפוכות החיים והשנים מראשית המאה משמשות רקע לדמותו. דרך השינויים הגלובליים, תיעוש, מלחמות עולם, קידמה טכנולוגית אנו לומדים על אופיו ואישיותו. אגר כמו הסביבה שבה חי, משתנה ולומד להסתגל, בתחילה הוא עובד בחווה של האיכר וצובר כוח לאחר מכן עובד בהקמת רכבל, בהמשך כאיכר, כיוון שהכיר את הדרכים להר הוא הופך למדריך טיולים. אגר גם זוכה באהבה למרי, אומנם לזמן קצר, אהבתו היא טהורה, אמיתית.

אגר אוהב את הטבע מעריך ומוקיר אותו. “בלילות קיץ נעימים, פרש שמיכה באחו שזה עתה נקצר, שכב על גבו והביט בשמים זרועי הכוכבים, אחר כך חשב על עתידו שנפרש לפניו עד אינסוף, דווקא משום שלא ציפה ממנו לדבר, ולעיתים היתה לו תחושה שהאדמה עולה ויורדת ברכות מתחת לגבו, ברגעים אלה ידע שההרים נושמים.” הטבע  בעיניו מהווה השתקפות של חייו, עדין ועוצמתי, מכאיב ומרגש.

אהבתי את השלמות הנפשית שבה חי אגר, למרות התהפוכות בחייו והסבל הוא מקבל את חייו כפשוטם, לא שואל שאלות קיומיות, נהנה מכל מה שניתן לו, אוהב את האדמה וקרני האור.

 יופיו של הספר הוא בכתיבה המאופקת, כתיבה שהיא מעט סגפנית ויחד עם זאת מלאת רגש אהבה מצידו של הסופר לגיבורו. הסופר יכול היה למלא את האירועים והתהפכות בחייו של אגר בתיאורים  פלסטיים ארוכים. אך לא. דווקא הבחירה בצמצום הופכת את הספר לעדין ורגיש. תהיתי לאורך הקריאה כיצד ניתן לספר על חיו של אדם בנובלה קצרה? רוברט זטהאלר הצליח.

אגר גם הוא בעל רגשות מאופקים. מגיל קטן ידע שאינו יכול לבטוח באיש, שרגשותיו אינם משמעותיים ולכן למד לשתוק. האיפוק שלו מקביל לאיפוק הכתיבה.

“הוא לא רצה להיות איכר. פרושו לחטט באדמה בעיניים מושפלות. אדם צריך לשאת מבטו כדי שיוכל לראות רחוק ככל האפשר מעבר לפיסת הקרקע הצרה המוגבלות שלו.” אגר לא נכנע ונצמד כמו איכר לפיסת האדמה שלו, הוא נשא עיניים והמריא במחשבותיו.

“איזהו האדם השמח בחלקו” אמרו חז”ל. על ברכי המשפט הזה חינך אותי אבי.

אגר שמח בחלקו יודע לעבוד קשה בשביל קיומו ותרומתו לעולם אך יודע ליהנות מענן החולף בשמים, משלג על רכסי ההרים, מאהבתו לאדם. אפילו דמותה של גרייס קלי בטלוויזיה מעוררת בו רגשות.

“בסך הכל יכול היה להיות מרוצה, הוא חווה ילדות, מלחמה, מפולת שלגים. שום עבודה לא היתה מתחת לכבודו…לעיתים תלה את חיו על חוט השערה….הוא בנה בית, הוא אהב, אבל כל הזמן שבין לבין יכול היה להביט לאחור בלי חרטה, בצחוק שבא מן הלב ובפליאה אחת גדולה”

מאחלת לכולנו שנחייה את חיינו ללא חרטה, בצחוק ובפליאה.

חיים שלמים ,רוברט זטהאלר

מגרמנית, דפנה עמית

ספרית הפועלים, 2017

משבר קריאה קטן. חברה זיהתה שזה הספר שיוציא אותי ממנו הביאה לי אותו לפתח הדלת ואני? הופ נשאבתי אליו.

אני אוהבת ספרים שמתארים פיסת חיים ועוד בהומור. ספרים שניתן לזהות בהם את המצבים היומיומיים של כולנו. כן, הבנתם נכון, אהבתי מאוד את הספר “דלת מול דלת”. ספר שהגיע לי ממש בזמן ממש עד הדלת.

אוסי ורלי גרות דלת מול דלת, הן מעולם לא החליפו מילה, כל אחת מהן דמיינה את חייה של שכנתה והיתה משוכנעת שמאחורי הדלת של השכנה הדשא ירוק יותר.

אוסי נשואה לאיתן, איש הייטק. היא עובדת מצליחה בחברת הייטק שכול כולה מקדישה עצמה להצלחתה בחברה. אוסי בחודשי הריון מתקדמים, הריון לא מתוכנן  מפוצצת בהורמונים. כל מריבה עם בעלה מובילה אותה לסרטים שאוטוטו הם נפרדים.

רלי, אמא לארבעה ילדים, הבת הבכורה מתבגרת שרואה באמה את כל הפגמים, שני בנים פרועים המזמנים לאמם הפתעות כל יום ותינוק שלא היה בתוכנית. בעלה של רלי הוא קצין בצבא המגיע בסופי שבוע. רלי מוצאת עצמה מסתובבת רוב היום בטרנינג, מחפשת שפיות ,כי בעיקר היא מתרוצצת בין בית הספר לביתה.

אוסי מזכירה לרלי את מי שהיא היתה פעם, בעבר.  רלי גורמת לאוסי רגשות אשם כשרואה אותה מתפקדת ברוגע עם ארבעת ילדיה. רלי מקנאה באוסי שלבושה מוקפד וריצפת ביתה המעוצב מכוסה בפרקט. אוסי מעוותת פניה כשרואה את רלי עם ילדיה הפרועים כאילו היו חבורת מצורעים שאסור להתקרב אליהם.

ביום שבו איתן, בעלה של אוסי, נוסע לנסיעת עבודה בחו”ל מפוטרת אוסי מעבודתה. בחזרתה הביתה, בשעת בוקר שהיא אינה רגילה לה, פוגשת אוסי לבושת החליפה את רלי לבושת הטרנינג ושקית זבל בידה. אוסי ההורמונלית מוצאת עצמה בוכה מול רלי, רגע לא הגיוני עבור שתיהן. מכאן במשך מספר ימים שתיהן תעבורנה מסע של פתיחת דלתות, לא רק במובן המטאפורי. הדלתות הן ראי מול מראה. כל אחת חושבת שהדשא או מאחורי הדלת. של השכן טוב יותר. כל אחת רואה בשכנתה את הפגמים והחסרונות שבה. כל אחת מהן מזהה את הפגמים שלה אצל שכנתה ולהפך.

בוקר אחד מופיע בדלתה של רלי איש נדל”ן המציע לה מרפסת שמש באמצעות פרויקט תמ”א. רלי ששנים גידלה את ילדיה ושכחה על מה חלמה ומה רצתה להיות, מסתערת על פרויקט התמ”א כאילו היה מבצע צבאי שימשוך אותה לעשייה ושינוי. כל חלומות נעוריה מתרכזים בבניית המרפסת, מקום מפלט מרגעי היומיום המתישים, מקום שבו ברגעי ראות טובה תראה פיסת ים ממרחקים.

מה יקרה לפרויקט המרפסת, האם הקרבה בין שתי השכנות תתהדק לפתע כשלאוסי זמן מיותר? על כך תצטרכו לקרוא. ולא רק בגלל העלילה והדמויות אלא בזכות הכתיבה. בכתיבה ישירה ומדויקת בציניות והומר מצליחה הדס ליבוביץ’ לא רק להעלות חיוך על שפתי הקורא, אלא בעיקר להעביר לו את רגשות הדמויות, את המצבים הפשוטים שבהם הם נמצאים. הדס ליבוביץ’ מתארת מצבים משפחתיים רגילים ואפילו בנאלים. מתארת כעסים טבעיים ומצוקות נפשיות של כל אם, קנאה, זעם, כעס. התיאור נעשה ברגישות ובהומור. אני אוהבת את סוג ההומור הזה. מין הומור מעט שחור שמראה את המציאות בציניות חיננית. לדוגמה, “עופר כיאה לאיש צבא דיבר תמיד קצר. גם כשלבש רק תחתוני בוקסר בבית נדמה שהיו לו דרגות על הכתפיים.” מי מאיתנו לא יודעת על מה מדברת הסופרת.

ספר כיפי, אמיתי ומצחיק, אני נשאבתי אליו, עכשיו תורכם.

דלת מול דלת, הדס ליבוביץ’

ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018

סיפור של התבגרות מאוחרת הכתוב ברגישות וחמלה.

בסיום הספר הרגשתי כמו נווד המגיע לנווה דקלים בתום מסע מפרך במדבר. הרגשתי כי מאמץ הקריאה היה מוצדק. לא רק אני עברתי מסע, אלא גם הגיבורה יעל יוצאת למסע באופן בלתי מודע.

אדם בורח מביתו וארצו אך לא מעצמו.

יום אחד, ארזה יעל את חפציה, סגרה את דירתה ונסעה לניו יורק. רצתה להשתחרר מכבלי אמה, מזיכרונות אביה, מהדת ובעיקר מליל הסדר וניקיונותיו שרודף אותה. יעל נסעה לניו יורק, ועד ש”תספוג את העיר” לפי הגדרתה היא עובדת כמטפלת לשני ילדים לאב ישראלי ואם יהודייה אמריקאית.

הספר נע בין עבר להווה בין ירושלים 1982 לניו יורק1999 בין חילוניות לדת. בין פסח וניקיונותיו לראש השנה והתחלה חדשה.

יעל, ילידת ירושלים, בת למשפחה דתית התייתמה מאביה בגיל 11, כמה חודשים לפני בת המצווה שלה. אמה מחליטה עבורה שעדיף שלא תהיה בהלווית אביה.(למרות שראתה אותו ברגעיו האחרונים ושמעה את חרחוריו). זיכרון אין הלוויה וחוסר הפרידה מלווה ורודף אותה.

 “העולם היה יכול להיעצר שם. במרווח הזה שבין יעל אחת לשנייה, כמו אכילס שאף פעם לא מצליח להשיג את הצב.”

שנים אחרי האירוע היא קמה ונסעה לניו יורק, כי “היתה בטוחה שהרחק מנחמה עם חרדת החמץ והניקיונות המופרכים תצליח להרכיב את הנוסחה המושלמת לליל הסדר, אילו רק היתה מצליחה לפענח מה התקלקל”.

הספר נפתח בערב ליל הסדר. יעל מסרבת להזמנת חברים לחגוג איתם את החג. היא נשארת בדירתה ובהתרסה אוכלת פסטה ורוגלך. ליל הסדר על משמעותו הדתית והסמלית לניקיון וסדר שזור כחוט בעלילת הספר. אביה נפטר לפני ליל הסדר ובחזרה מבית הקברות האם רותמת את ילדיה לניקיון מטורף. יעל נזכרת בכאב בניקיונות אצל סבתה.

אותו ליל הסדר שבו נפתח הספר מהווה סמל ליעל לעשות סדר במחשבותיה. מאותו ערב היא נעה בין עבר להווה. יעל בוחנת את חייה ומגלה כי תמיד לא היתה שייכת, לא בין חברותיה, לא במשפחתה ובעיקר כעת בגולה. תמיד הרגישה כי היא תוספת, גלגל נוסף בעגלה, שותפה נוספת בדירה. את כאב הבדידות היא יורשת מאמה. לאח מות האב מעמיסה אימה עליה את נטל הבדידות. נערה צעירה החוזרת משיעור בלט בו הרגישה זקופה מקבלת שק עמוס בכאב של אמה בנושא הבדידות. כמה כואב היה התיאור שבו אמה בוכה על בדידותה מול הנערה שאינה יודעת כיצד עליה להגיב וקומתה הזקופה מהשיעור הולכת ושחה. המרחק בין השתיים מתעצם והולך מתקופת השבעה עד שגורם ליעל להתרחק פיסית מאמה לניו יורק.

 סיפור העלילה נע בין הווה לעבר. ביד מיומנת מנווטת הסופרת את זיכרונות העבר אל תוך ההווה עד כי התחושה היא שאנו נמצאים בתוך מחשבותיה של יעל ונזכרים אתה בפרקי חייה באופן אסוציאטיבי. בשפה רגישה ומאמינה מצליחה ורד קלנר לחדור אל נפש הגיבורה ולהביא בפנינו את תחושותיה באופן אמין ביותר.

מספר קולות מדברים בספר, נחמה, אימה של יעל שאינה מהווה נחמה לביתה, מספרת את סיפורה. לאחותה וחברותיה  ניתנת גם הזדמנות לספר את נקודת מבטן. ריבוי הקולות יוצר בחלק מפרקים אמינות. אנו מצליבים מידע, מאמתים את האירועים והמחשבות ובעיקר מבינים את הרגשות של יעל. נקודות המבט של נחמה האם ושל יעל מוכיחות עד כמה חוסר קירבה גורם לחוסר הבנה ובעיקר לריחוק. נחמה מתרגמת את יעל כמתנשאת בעוד יעל מתרגמת את יחס אמה אליה כחוסר רגישות.

לטעמי חלק מהדמויות הנוספות אינן תורמות לעלילה, להפך הן הכבידו. כמו כן לא הצליחה הסופרת ליצור שוני בין הקולות ושוני במשלבי לשון שבהם אוכל להרגיש הבדלים בין הדמויות.

רק בסיום הספר יעל מבינה מהו הגעגוע והחסר שאינו נותן לה אפשרות קיום, ומה ההסבר לתחושת הכובד שהיא נושאת עימה שנים על גבי שנים.

 בסיפור המקראי הגר עוזבת את ביתם של אברהם ושרה ונודדת במדבר. “וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.”

יעל מפרשת זאת “הגר הפחדנית מסתתרת מהחיים כמטווחי קשת,” והמשך הפסוק מוביל אותה להבנה והכרה שעליה לא לברוח מעצמה.

“להזכיר לה את כל הבארות שפיספסה מרוב פחד, להטיח בה את העדפתה לשבת מנגד”.

בסיום הספר יעל אינה משה שרואה את הארץ המובטחת מנגד ואינו יכול להיכנס אליה. יעל רואה את חייה המוחמצים מנגד קמה ועושה מעשה.

מנגד, ורד קלנר

זמורה ביתן 2018

סודות, שקרים, הסתרה, פחדים ובעיקר חוסר תקשורת בינאישית, זהו נושאו של הספר.

במקור נקרא הספר הידיים של כוח הכבידה והסיכוי. ואכן הספר נפתח בנפילתה של קתרין ממדרגות הקומה השנייה של הבית, עיני כל בני הבית נשואות אל קתרין וחוקקות בזיכרונן את אותו רגע. קתרין נופלת, אמה ואחותה של אמה, מביטות בה מהקומה הראשונה, שני אחיה עומדים מאחוריה במעלה המדרגות. הנפילה היא כוח הכבידה של המשפחה ושל הסיפור.

מאותו הרגע המשמעותי בחיי המשפחה נעה העלילה אחורה אל העבר, שבה להווה וממשיכה אל העתיד.

 בתקופת אשפוזה של קתרין בבית החולים, האם רוז משחזרת את חייה. בעלה נהרג בתאונת דרכים כשהיתה בהריון עם קתרין. היא היתה אמא צעירה לארין ודמיאן. כשקתרין היתה קטנה רוז מסרה את בנה השני דמיאן לגידול אצל אחותה מרגרט. “דמיאן ואני אף פעם לא הסתדרנו…ככל שגדל נעשה לא קל יותר עם דמיאן, אלא יותר קשה…מבחינתי הוא כמו אדם זר בבית, עשיתי לו דברים בלתי נסלחים.”

אחת החוויות הקשות שאיש אינו יכול להתמודד איתן היא חווית הנטישה, נטישה יכולה להיות  מוות של בן משפחה, או עזיבה ופרידה. דמיאן חווה מספר נטישות, אביו שנהרג, הוצאתו מהמשפחה ועזיבת אחיו הבכור את הבית.

דמיאן ננטש על ידי אימו. הוא נמסר לדודתו כיוון שהאם רוז, אשה קרה וחסרת יכולת הכלה מגיעה למסקנה שאינה יכולה להתמודד עם דמיאן, הוא ילד קשה עבורה, לכן היא מוסרת אותו לאחותה הגרושה, גם האחות אינה מגדלת אותו, אלא מפקידה אותו בידי מטפלת וזו הדמות האימהית שמלווה אותו כל חיו.

סצינת הנטישה בספר קשה וקורעת לב, באחד הביקורים מועבר הילד אל האחות מבלי שיקבל הסבר. האם מפקידה אותו לגידול אצל אחותה בתקוה ובטענה שהוא קטן ולא יזכור. דמיאן אינו מביםן מדוע הוא נשאר בבית דודתו.

דמיאן גדל שנים אצל מרגרט  והוחזר הביתה.השהות אצל מרגרט לא היטיבה עימו כמו שחשבה רוז. בחזרתו עליו להתמודד עם שאלות רבות שאף אחד לא טרח להשיב לו עליהן. הוא גדל בתחושה של סוד ושבר בתוך המשפחה. הוא גדל בתחושת אשמה על כך שקתרין נשארה נכה לאחר אותה תאונת נפילה, דמיאן משוכנע כי הוא זה שדחף את קתרין. הנפילה בפתיחת הספר הופכת להיות סמלית ומלווה את בני המשפחה לאורך כל העלילה. כוח המשיכה הופך למשיכה בין שני האחים. אוגדן מטיל על כל בני המשפחה ארועים קשים והסתבכויות נפשיות.

תומס אוגדן הוא פסיכואנליסט ידוע הדוגל בגישה האינטרסובייקטיבית, גישה בפסיכואנליזה, העוסקת ב”פסיכולוגיה של שני אנשים”, גישה המדגישה את השותפות והקשר בין שני אנשים ורואה את התפתחות האדם כנובעת מתוך הקשרים בהם הוא נמצא. תומס אוגדן אכן נאמן לגישתו זו בדמויותיו בספר. כל המורכבות הנשית של הדמויות בספר הן תוצאה של מפגש עם דמויות משמעותיות בחייהן. תומס אוגדן כסופר מצליח להפגיש את הדמויות במצבים קיצונים שישפיעו על חייהם ועתידם.

זהו ספרו השני של אוגדן. בספרו הקודם, “הפרטים שהושמטו” הוא נטה לפרש פסיכולוגית את הדמויות ואת התנהלותן. הדרך הסיפורית היתה חלשה, בספרו “לא אמא שלי” הדרך הסיפורית טובה יותר, הוא מצליח לבנות דמויות ולתת להן להסביר לקורא את מחשבותיהן ודרך התנהלותן והוא כסופר חיצוני מתערב פחות. אולם לי היה קשה עם גודש הדמויות הפגומות בעלילה, שלא לדבר על הסיום. נראה לי מוגזם לדחוס את כל המקרים הטיפוליים במשפחה אחת.

אם מתעלמים מכך ומניחים לסופר להוביל אותך בנבכי הנפש והעלילה הסיפורית אזי הנאת הקריאה מובטחת.

ולמי שתהה, בתמונה המוצמדת לספר זו אני התינוקת בזרועות אמי, שאליה אני מתגעגעת 39 שנים.

לא אמא שלי ,תומס ה’ אוגדן

מאנגלית, יואב כ”ץ

עם עובד 2018