נתן ועמוס – אסף ענברי

בנעורי הערצתי את נתן אלתרמן, הכרתי את כל שיריו וציטטתי אותם בכל הזדמנות. רחל מרכוס, אשתו, הייתה מדריכה מלווה בקורס מורות חיילו,. זכור לי כאשה אצילית ומרשימה. מערכת היחסים שלי עם עמוס עוזת מורכבת יותר.

אסף ענברי בספרו “נתן ועמוס” מחבר בין שני יוצרים, אנשי רוח שהשפיעו רבות על החברה הישראלית והתרבות. נתן אלתרמן, המשורר, המתרגם, המחזאי, העיתונאי ואיש החברה התל אביבית. עמוס עוז, סופר, מסאי פובליציסט ונואם. שתי דמויות נודעות וידועות שכולם מכירים.

אסף ענברי מפגיש בין רקע אירועים היסטוריים. שתי דמויות שונות בכתיבתן, שונות באידאולוגיה המדינית, מה אם כן מפגיש בינהם? התשובה היא דוד בן גוריון. שניהם תמכו בו, ושניהם התנגדות לו. היה לי ציפייה של אורך הספר ענברי יפגיש בינהם שניהם ישוחח, מה שלא קרה.

אלתרמן היה מתומכי בן גוריון, נפגש איתו וכתב איתו. אולם לאחר מלחמת ששת הימים, כשבן גוריון אמר מוכן להחזיר את כל השטחים פרט לירושלים בשלום, אלתרמן לא יכול היה לשאת את הרעיון ומאיש הצד עבר לצד השני והיה מפלגת ארץ ישראל השלמה.

עמוס עוז גדל בבית ששנא את מפא”י, הוא נשלח לבית ספר תחכמוני, כדי שלא יהיה קרוב לערכי מפא”י. עוז כנער גיבש עמדות הומניות, סבלם את סבלם של תושבי ירושלים המזרחית. ולא ראה כל יחס לאבני הכותל, בני האדם היו לפני המקומות “יש לי חס לכותל, יש לי יחס לאבנים האלה. אבל אם היו מפוצצים היום בדינמיט את הכותל וזה היה מחזיר לחיים את מיכה, הייתי אומר: תפוצצו.” אלתרמן ראה בהם שטחים משוחררים ועוז ראה בהם שטחים מוחזקים או כבושים.

שתי הדעות הללו, המנוגדות עדיין קיימות בשיטת השסועה שלנו גם אם עברו כמעט שבעים שנה.

בספרו מתעכב ענברי רבות על פרשת לבון, על מלחמת ששת הימים והמהלכים שלה. מלחמה שכנראה עיצבה את השקפות העולם של שניהם. נתן מתרגש מ”הר הבית בידנו” ומתלבט באיזה משפט לתאר את הרגשות והקשר האישי של אדם לאומה. עמוס מזועזע מהשבויים המצרים שנכלאו הם בני אדם כמותו.

שתי הדמויות מסופרות דרך עיני המספר החיצוני שנכנס לתודעת הדמויות. אלו היו חלקים בספר שאהבתי, כניסה לתודעת הדמויות לגבי ספרות. ענברי מהלך בין שתי הדמויות ושתי הדעות המנוגדות. שתי הדמויות היו שונות באישיות. אלתר מעט לדבר בפני קהל, ואילו עוז היה נואם רהוט, יפה תואר שכבש במות רבות.

הקריאה בספר קולחת, הכתיבה של ענברי טובה ומצליחה להתאים היטב את ההבדלים בין שני האנשים הענקיים הללו. הספר והעובדות שבו כמעט ולא חידשו לי. גדלתי על ברכי שני אנשי הרוח הללו, הכרתי כל פרט של חייהם האישיים ודעותיהם הפוליטיות והחברתיות.

הספר מבוסס על עובדות היסטוריות אמינות. הפריע לי להתמקד על חלקים אישיים קצת צהובים בחייהם. מהפרטים מביאים ענברי את דעתו האישית, למשל, כשבן גוריון יבוא בחלקו מים עד נפש, ונמאס לו להיות שק החבטות של תקשורת, והחליט שהוא מרגיש מבודד ורצה גבר בו הרצון להתבודד.

 ייחודו של הספר בעיני הוא שהוא מרכז ומאחד שתי גיישות פוליטיות מנוגדות זו לצד זו. שתי גישות גם היום מתנהלות בשיח התרבותי ואף מוקצנות ביתר שאת. שתי דעות שהיום אנחנו קוראים להם דעות קוטביות שיוצרות פער. אני יודעת מה הייתה מטרת הכתיבה, אולי להראות את הפאר בדעות, או אולי להבהיר לנו מצד אחד של המפה הפוליטית לצד השני, דווקא כאלה שהקיטוב בעם מחריף.

בספר יש תנועה, התנועה בין שני היוצרים הפוכה. אלתרמן החל דרכו כיוצר, משורר והמשיך בערוב ימיו כפוליטיקאי, עוז בנעוריו שם דגש על הפוליטיקאי שבו ובהמשך פנה להיות סופר יותר מפוליטיקאי, אם כי יביע את דעותיו במביי.

הקריאה בספר קולחת, לא החלטתי אם הספר הוא היסטורי, פוליטי, או ספרות. הוא כל מה שצריך ביחד כנראה. אישית חיתי את הצד הספרותי, יותר בדיוני, הוא הגיע בפרק האחרון, מאוחר מידי לטעמי.

דעתי אינה אחידה על הספר, מצד אחד הוא כתוב קריא, מעניין, מאידך לי אישית, ממרומי גילי הוא לא חידש מאומה. אני שמחה שקראתי אותו, מצטערת שאינה מצטרפת לשלל המהללים והמשבחים אותו. אולם זו יצירה חשובה לדור הצעיר אינו בקיא בשני ענקי הספרות שלו, שאינו יודע את כל הפרטים על הדעות הפוליטיות המנוגדות, וגם למי שיודע, שכן הוא מרכז את בעמדות הפוליטיות שלנו גם בהווה.

הקריאה לשיקולכם.

נתן ועמוס, אסף ענברי

עורך: דב אלבוים

עריכת לשון: בני מזרחי

הוצאת ידיעות אחרונות, 2026