הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 54
המנהרה – על ספרו החדש והמצוין של א.ב. יהושע
מתחילה מהסוף, ספר שהוא אחד המעולים שקראתי לאחרונה ואחד הטובים של א.ב.יהושע.
מה קורה לאדם שמודע לכך שזכרונו מתחיל לבגוד בו. שמות האנשים הפרטיים בורחים מזיכרונו. האם על רופאו לומר לו זאת, כדי שינסה להילחם בתחילת השיטיון (שם איום לדעתי) או לא להגיד לו על מנת שלא יכנס לחרדות שיעצימו את בעייתו.
צבי לוריא מודע לכך שהוא שוכח, מודע לכך שמצבו יחמיר. אשתו, דינה, רופאת ילדים, מנהלת מחלקה, שומרת עליו ועל כבודו. היא מציעה לו שיעבוד כיועץ בהתנדבות בחברה שבה עבש ופרש לגימלאות. “היתה לי הרגשה שהוא יתחיל לזלזל בך…רציתי להגן על כבודך.” התנדבותו היא לעזור לעשהאל, בנו של היועץ המשפטי שעבד בחברה, לשכנע את הועדה כי נחוצה מנהרה בקטע שבו אמור לעבור כביש במכתש רמון. על אותה הגבעה, בחורבה נבטית מוצאים בני משפחה מוסלמית מעבר הירדן המזרחי מקלט זמני. קצין צה”ל בשם שיבולת, פירוש שמו אינו שיבולת בשדה, אלא בעצם מערבולת, והוא אכן עושה בלאגן ואי סדר, עוזר להם לחיות לא זהותם הקודמת, מכנה אותם שבזי”ם (שוהים בלי זהות) ועכשיו מנסה לשכנע את נתיבי ישראל לחצוב בה מנהרה, כדי לא לפנות את בני המשפחה מביתם.
עשהאל יודע שרק צבי, הבקיא ומכיר את השטח יוכל לשכנע את הועדה לחצוב מנהרה. וכך צבי לוריא ועשהאל מתחילים במסע פיסי ונפשי אל הנגב, שניהם מתוודעים זה לזה ומשוחחים על העבר מול ההווה, על זוגיות,על בן גוריון וחזונו.
לספר “הנהרה” מספר רבדים, הרובד הגלוי והרובד הסמוי. הרובד הגלוי הוא מערכת היחסים הזוגית והמשפחתית של בני הזוג סביב מחלתו של לוריא ומצבו הנפשי של לוריא בעקבות מחלתו. א.ב. יהושע יודע לרקום בפני הקורא את מערכת היחסים העדינה והרגישה בין בני הזוג, אהבתם רבת השנים לא התחלפה בהרגל, אלא נותרה אהבה רגשית עם כבוד הדדי רב אחד לשנייה. האשה מצילה את כבודו של בעלה במקרים שבהם אינו זוכר. והוא דואג וחרד לה. לשניהם הומור דק שבו הם צוחקים על הסיטואציות הפשטניות שבחיי נישואיהם. אהבתי את מערכת היחסים ביניהם, את ההבנה והשיחות הזוטות והקטנות שאינן מעיקות על זוגיות של שנים רבות.
אנחנו, הקוראים, מלווים את לוריא במהלך מספר חודשים שבהם מחלתו מתחילה להחמיר, הוא אינו זוכר את קוד המכונית ומוצא פתרון הזוי לכך. אנחנו מלווים אותו ביומיום ובעיקר במחשבות החרדה שלו, מה ישכח עכשיו ואיך יפנה לאדם שמולו. הוא חוזר ובודק את הפרטים הקטנים, את מספר החדר בית החולים, את מספר הבית, פעם החליף את נכדו בילד אחר. כשהוא מתחיל לשכוח שמות משפחה זהו סימן עבורו שזכרונו יתחיל לא לתפקד.
עלילת הספר מתפתחת עם המחלה, ככל שהמחלה מחמירה רצף האירועים מקבל תאוצה, א.ב. יהושע בנה יפה את מערכת היחסים עם אשתו במקביל למחלה. בתחילה הם מבלים זמן רב ביחד, ככל שהמחלה מתקדמת בני הזוג מתנתקים (פיסית, ולא אגלה) אחד מהשנייה.
ככל שיש התקדמות בשיטיון הולכת ונעשית העלילה מסובכת ומעט הזויה, עד כדי כך ששאלתי עצמי, אולי בכלל לא היה לוריא עוזר מהנדס ולא נסע למצפה רמון . אולי הכל נותר במוחו שלו שהסתבך.
הכתיבה של א.ב. יהושע מצוחצחת ומדויקת, המשפטים שבהם הוא בונה את האירועים אומנם ארוכים, אך אינם מורכבים מאוד, להפך יש משהו בהסתעפות של המשפטים למשפטי משנה כממחישים את רצף המחשבות של הגיבור, את הצפת האסוציאציות שלו ובעיקר את החשש מכך שזכרונו יאבד לו. הקורא אינו חש כי הוא הולך לאיבוד בסבך המלל.
אי אפשר שלא להתעלם מהמסר והאמירה הפוליטית שיש בספר. איני רוצה להיכנס לסבך הפוליטי ולעורר ויכוח. הנבטים שהם פלסטינים המעדיפים להיקרא נבטים. שדה בוקר ובן גוריון וחזונו, סלילת כבישים, לשטח גבעות, נתיבי ישראל.
המנהרה עצמה היא בעלת מספר משמעויות, החל מהמנהרות שאנו שומעים עליהן בחדשות ועד למנהרה של אליס בארץ הפלאות.
גם בשמיעת הצליל המנהרה יש צליל של המערה של אפלטון. המנהרה כסמל למתחת לפני השטח והתת מודע.
אותי שבתה המנהרה במשמעותה האנושית. המנהרה היא סמל להגיע ללב בצד השני. אפשר בקלות לשטח, להחריב, להעלים את הגבעה, את אותה דבשת, אבל לחצוב מנהרה קשה יותר.
להגיע ללב של הצד השני קשה, אבל לא בלתי אפשרי.
“גם לבן גוריון היו פנטזיות. אל תזלזל בפנטזיות שיכולות לתת תקוה.”
אהבתי מאוד את הספר, לטעמי הוא בין הטובים של א.ב. יהושע. מאוד רגיש ונוגע ללב. אני מתכוונת לקרוא אותו שוב ולהתענג עליו מחדש.
המנהרה, א.ב.יהושע
הספריה החדשה 2018
תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי – על ספרה החריף מריר של אלינה ברונסקי
רוזה, האמא הגדולה מהחיים העקשנית והנחושה לממש כל תוכנית, מגישה לנו תפריט תבשילים חריפים, מרירים, חמוצים ולפעמים מתוקים. בקול אישי חודר ונוקב פורשת רוזה בפנינו את עולמה החיצוני והפנימי. לנו לא נותר אלא לחייך ולדמוע יחד איתה.
גדלתי בבית של אוכלי חריף, אבי נהג לאכול את הפלפל הירוק שרק לראותו דמעו עיניי, אמי טחנה פלפלים אדומים חריפים והוסיפה אותם לתבשילים. ואני? לי בשלו בסיר נפרד, לא אהבתי ולא אוהבת עד היום חריף. כל כולי אוהבת מתוק.
הספר הזה חריף עד דמעות, יש בו הומור, אך מתחת לפני השטח יש בו כאב וצער עמוק.
הימים הם ימי המשטר הקומוניסטי ברוסיה. רוזה, שבעיני היא התגלמות האמא הפולנייה, רוזה יודעת הכל. בעיניה היא הכי חכמה, הכי צעירה, הכי יפה, הכי מושכת,אבל בעיקר שתלטנית, רוצה שהכל יהיה לפי רצונה ודעתה. רוזה מפעילה לחץ על בעלה שיתקדם בסולם המפלגה לטובתם והנאתם האישית. לדבריה, היא זו שיודעת לתקן ולסדר הכל. כשהיא מגלה כי בתה בהריון ואינה מבינה מי הסכים להיות עם בת מכוערת, היא מחליטה שהיא זו אשר תגדל את נכדתה, מכאן היא עושה מאמצים רבים הכוללים אמצעים בלתי הגיוניים וסבירים, ואינה מרפה מרצונה. היא אומנם מצליחה לעיתים לזכות בגידול הנכדה, אבל עומדת שוב מול העובדה שלנכדתה רצונות משלה, בדיוק כמו שהיו לאמה לפנייה.
“תמיד כשהחלטתי לעשות משהו, עשיתי אותו. זו היתה דרכי.”
ספר כואב, כשברקע המהפכה הקומוניסטית. פחד, חוסר אמון, אנשים המתקדמים במעלה הדרג המפלגתי לנוחיותם.שוחד מצד האזרחים כדי לקבל את מה שמבקשים, רוזה משחדת את כולם, את המורה בפרלינים.
ורוזה? היא אינה נכנעת ,אינה מוותרת ואינה “עושה הנחות” לא לעצמה ולא לבני משפחתה. היא מזכירה לי את הנשים החזקות ששרדו את השואה. תמיד היא מוצאת אפשרויות יצירתיות כדי להצליח. היא תמיד מצליחה להפוך כל לימון ללימונדה, כשהיא מנקה בתים של אחרים היא מרגישה כמו מלכה שהבית הוא ממלכתה ומחכה רק לה.
כשאומרים על מישהו ש”הכין תבשיל” מתכוונים לתבשיל כמטאפורה, ואכן רוזה”מבשלת” לעצמה תוכניות ומצליחה בהן היטב. “רוקחת” לבתה תכניות נישואים שאינן צולחות, להפך, מותירות אותה ואת הבת שבורות לב.
“הגפילטע פיש התגלה כסוג של קציצת דגים קרה, ועבדתי עליו שעות רק כדי לגלות שאין לו טעם בכלל.”
בעוד הכלכלה גוועת היא מנסה לגרום למשפחתה לא לגווע ומכינה שימורים. הספר וחייה של רוזה נסובים סביב הכנת תבשילים, גפילטע פיש, פורשמק, וצ’ימס לחתן היהודי, סוגי דייסות, המבורגר, עוף טטארי.
זהו ספר על תרבות ומשטר אפל, על זהות שנמחקה בשם המשטר הסובייטי, על אמא דומיננטית שכלום אינו משביע את רצונה ושאיפותיה. אבל זהו גם מסע, מסע שעוברת הגיבורה אל תוך עצמה עד לפיקחון. ספר שבסיומו נשארתי פעורת פה מהעובדה הידועה שלא כולם אוהבים את אותו התבשיל, לאחד הוא טעים ולשני הוא חריף. האחד חושב שזה מעדן מלכים והאחר משוכנע שהתבשיל אינו ראוי למאכל.
“תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי” הוא ספר שיש בו ההתמודדות עם הכאב והעצב בעזרת הומור. אהבתי את דמות הגיבורה הנחושה שאינה נכנעת ואינה מוותרת, את כוח הרצון שלה ובעיקר את חוש ההומור האישי שלה, חוש הומור שחור וכואב מלווה בתובנות החיים. הראיה הזו היא שגרמה לה לשרוד את כל תהפוכות הדור ומשבריה האישיים.
מומלץ בחום.
תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי, אלינה ברונסקי
מגרמנית, נועה קול
תשע נשמות, הכורסא 2018
לינקולן בבארדו מאת ג’ורג’ סונדרס הוא רומן כואב עצוב ומשעשע
בבית הקברות בג’ורג’טאון שבוושינגטון מקבלות רוחות הרפאים מותן את רוחו של ווילי לינקולן בן ה11. תפקידן עכשיו הוא לא לאפשר לווילי להגיע למצב הביניים שבו הן נמצאות.
לפני שבוע חזרתי מביקור קצר בפריס, באחד הבקרים נסעתי לבית הקברות פר לשז, שבו קבורים גדולי העולם. בית הקברות הכי יפה שראיתי, מטופח, שדרות עצים, עצים, רחובות עם שמות שמסומנים בכל צומת. תוך כדי חיפוש קברי צדיקים כמו אדית פיאף ג’ים מוריסון, מריה קלאס, שופן, אוסקר ווילד, בלזאק, חשבתי לעצמי ,מעניין מה הם עושים בלילות. יכול להיות משעשע לחשוב שהם יושבים על הגדר, שרים, מדקלמים פואמות וספרים או מתווכחים על המצב במזרח התיכון.
וילי, בנו בן ה11 של לינקולן נפטר ב- 25 בפברואר 1862הוא קדח מחום בזמן שבביתם התנהלה מסיבה שזכתה לביקורת נוקבת. הביקורת היתה מצד העיתונאים. לינקולן היה קשור לווילי ואהב אותו. הפרידה של לינקולן מבנו קשה לווילי ולכן הוא משהה את פרידתו מהעולם הזה.
לפי ספר המתים והאמונה הטיבטית, בארדו הוא מצב ביניים, אדם שמת נשמתו נמצאת כמה ימים במצב ביניים של מוות ולידה מחדש. נשמתו עדיין מרחפת בין החיים. לפני שהיא עוברת לעולם הבא. (נדמה לי שגם ביהדות מתיחסים לשבעה כאל מצב ביניים שבו רוח המת עדיין נמצאת כאן בעולם.)
בכניסה לבית הקברות שבו נקסר ווילי יושבות מספר רוחות המתים ומפטפטות בנוסח סרטיו של טים ברטון. הרוחות הללו אינן משלימות עם מותן ולכן הן מסתובבות בבית הקברות, הן אפילו פיתחו יחסי חברות וקירבה אחת עם השנייה.
אנחנו פוגשים במגוון רחב של רוחות. גברים, נשים, נערים, אנשים אמידים, משרתים. הדמויות יוצרות מעין מיקרוקוסמוס של אמריקה בתקופת מלחמת האזרחים. כומר, אוורלי תומאס, האנס וולמן, גבר מבוגר צולע, קרח לא רזה, שהתחתן עם נערה צעירה למטרות נוחות, בלילה שבו ביקש לממש את נישואיו נפלה עליו קורה והא מת, רוג’ר בווינס השלישי, שהתאבד אחרי שמאהבו הגברי נטש אותו כדי “לחיות נכון”. אשה כושית שנאנסה מספר רב של פעמים.
השיחות ביניהם מתנהלות כמו במחזה, כל אחד מדבר, לפעמים אומר רק משפט אחד ונכנס לדברי חברו. בהתחלה היה לי קשה להבין מי אומר מה, בהמשך הקריאה קראתי בשטף את דבריהם ללא הבחנה בין הדוברים וכך קיבלתי תמונה שלמה של השיחה. השיחות של הרוחות היו משעשעות. הן דיברו על הכל, על עברן ובעיקר על ההחמצות שלהן, וזו הסיבה שהן עדיין יושבות “על הגדר”, תרתי משמע. הן דיברו על פוליטיקה ועל מלחמת האזרחים, אך תפקידן המרכזי היה לנסות להוביל את לינקולן להיפרד מבנו ולא להשאירו זמן רב במצב ביניים כמו שהן נמצאות בו.
רוחות הרפאים מתנהגות במותם כמו בחייהם. מי שהיה בעל מעמד ממשיך להרגיש מורם מעם והנחות משפיל עינו. תפקידן של רוחות הרפאים ברומן הוא כמו בטרגדיה היוונית.
רוחות הרפאים משלבות פרטים היסטוריים מתוך העיתונות של אותה תקופה, היומנים של לינקולן, ספרי היסטוריה, לקטי מכתבים. היום כשמלחמת האזרחים שהתחוללה לפני שנים רבות ומעמדו של לינקולן מבוסס בדפי ההיסטוריה קשה להבין את התנגדות העם אז כלפיו. את הביקורת כלפי התנהלותו ואת הדרישה של העם לפיטוריו.
הספר מתמקד רבות בלינקולן האיש והאדם האנושי. לא לינקולן שאנו מעריכים ומעריצים. יש תיאור חיצוני מדויק, אפילו משעש במקצת על אוזניו הבולטות של לינקולן.
“מעולם לא ראיתי פנים מהורהרות יותר, מעולם לא ראיתי פנים מכובדת יותר רייס, תיאור של דייוויד לוק.”
לינקולן מוצג כאדם אנושי כאב הכואב את מות בנו הצעיר. “הרושם שנותר עימי הוא שראיתי לאו דווקא את נשיא ארצות הברית, אלא את האיש העצוב ביותר בעולם.”
מאבקי מלחמת האזרחים מתוארת דרך עיני המתים בבית הקברות. עלבונם של השחורים, ציטוטים מקוריים על הביקורת על התנהלותו של לינקולן במהלך המלחמה, אפילו מכנים אותו “אידיוט”, קוראים לו להתפטר. יש אף ביקורת על החינוך של לינקולן לילדיו. בעיקר על כך שבנו קודח בזמן שבחדר אחר מתנהלת מסיבה רבת משתתפים.
לינקולן בספר הוא אב אנושי המבכה את מות בנו הצעיר, אינו מתעניין במלחמה שבה נמצאת ארצו. אנשים לבנים ושחורים נלחמים זה בזה בשנאה.
וילי הקטן נמצא בבארדו, כי הוא עדיין במצב ביניים של מעבר ממותו ללידתו בגוף חדש, אבל הבארדו המרכזי שמוצג בספר הוא של אברהם לינקולן, הוא נמצא במעבר בין אבלו בפרטי על מות בנו ובעיקר במעבר של האומה אותה הוא מנהיג. אמריקה נמצאת בעיצומה של מלחמת אזרחים עקובה מדם, עדיין לא ברור מה יהיו תוצאות המלחמה, העם מפולג בדעתו על הנהגתו של לינקולן, לכן זה מצב הביניים שהספר מנסה לתאר כשמות הבן הוא מטאפורה לאירועים ההיסטוריים. רעיון מבריק להשתמש במות בנו כמטאפורה למלחמת האזרחים.
ספר שנון ומבריק בעל עלילה ייחודית. מאבקו של לינקולן לשרוד לאחר מות בנו הצעיר מהווה מטאפורה למלחמת האזרחים כשרוחות הרפאים משמשות בתפקיד של מקהלה יוונית.
רומן מיוחד ומעניין, עלילה בלתי שגרתית, מיוחדת ולעיתים משעשעת. רציתי לשמוע יותר את רוחו של וילי ושל לינקולן. השיחות של המתים הצחיקו אותי ,ריבוי הדמויות הקשה עלי בתחילת הקריאה, אך ברגע שקראתי ללא הבחנה מי מדבר, הספר הפך לקריא יותר ושנון.
ממליצה.
לינקולן בבארדו, ג’ורג’ סונדרס
מאנגלית, אמיר צוקרמן
הוצאת כתר 2018
בית הקברות פר לשז בפריס
שגית אמת – עשתה לנו את הבוקר. מפגש ספרותי אצלי בסלון עם שגית אמת, מחברת “ימים לראות”
ואוו, איזה בוקר מרתק, מעניין, מצחיק והכי הכי אמיתי.
את שגית אמת אני מכירה מימי נעוריה, היא היתה תלמידתי בשנה השנייה שלי כמורה בתיכון. כולם קראו לה שגית אמת, אף אחד לא אמר שגית, כאילו המילה אמת שזורה בה ואכן שגית היתה התלמידה הכי אמיתית, הכי נאמנה לעצמה וכך נשארה עד היום. את הספר “ימים לראות” של שגית אמת קראתי כספר לבן במסגרת הקוראים המשפיעים של ידיעות. יחד עם סופי הגיבורה גיששתי ברחובות העיר חולון, העיר שבה גדלתי. התרגשתי מהתאהבותה בשלומי וחרדתי לעתידם המשותף. במפגש סוף השנה של הקוראים המשפיעים נפגשתי עם שגית פגישה מרגשת אחרי שנים שלא ראיתיה. אז באותה שיחה שלה איתנו ידעתי שאדון בספרה בקבוצות מועדוני הקריאה שלי.
“יותר ממאור עיניו נחוץ לו לאדם שיראו אותו שיהיה שם מישהו בחוץ שיראה.”
במשפט הזה הפותח את עלילת הספר פתחה שגית אמת את המפגש במועדון הקריאה שלי. שגית סיפרה לנו מדוע בחרה בגיבורה עיוורת. שנים חייה שגית בתחושה שהאנשים אינם רואים אותה כשגית, אלא רק את הצד החיצוני שלה. לכן בחרה בדמות נערה עיוורת כגיבורת הרומן. לשם כך היתה צריכה ללמוד ולהבין את עולמם של העיוורים והתנהלותם בעולם רואה. היא נסעה לבית חינוך עיוורים בירושלים, ישבה ימים בכיתות וראה את התנהלותם של הילדים. נפגשה עם שתי נשים מיוחדות עיוורות מלידה ומהן למדה איך הן מזהות צבעים, כיצד הן נעות בתוך המרחב.
עוד הוסיפה שגית וגילתה לנו שבספר יש סממנים ביוגרפים מחייה. העיר חולון שבה גדלה תופסת מקום נכבד בעלילה, סבתה הביולוגית שמשה לה השראה לדמותה של ג’ניה. התמונות המשובצות הספר הן תמונות מקוריות שלה ושל סבתה. התרגשנו לגלות זאת.
שנים עבדה על ספרה, ערכה שינתה, מחקה והוסיפה.
שגית למדה משחק ושיחקה בהצגות ובסדרת טלוויזיה, אולם הרגישה שהמשחק אינו מדויק לה לכן פנתה לכתיבה ושם מצאה את מקומה. היא סיפרה לנו את דבריה תוך כדי המחשה והנפות ידיים וצחוק מדהים מתגלגל שכבש אותנו. לסיום סיפרה לנו באופן תיאטרלי אפיזודות מצחיקות מפגישתה עם דובי איכנוולד מנכ”ל הוצאת ידיעות ספרים. סיפרה שהיתה בטוחה שספרה לא יראה אור וודאי יועבר לגריסה, מה שלא קרה. להפך הוא זכה להרבה אור והרבה קוראים ראו אותו זמן רב ברשימת רבי המכר.
שעה וחצי היינו מרותקות ומהופנטות. למדנו ממנה על מקורות ההשראה שלה על האמת הפנימית שלה, על 5 שנים של כתיבה ומחיקה. אני מקוה שלספר הבא לא נצטרך לחכות 5 שנים.
תודה לך שגית על בוקר מרתק ומעניין, את הכי אמיתית, הכי כובשת והכי הכי תלמידה מוכשרת שלי. גאה בך.
היה היתה – ספרה המסקרן של יעל נאמן
“אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:
“הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;”
ח.נ.ביאליק
אחד הספרים המיוחדים והשונים שקראתי השנה. ספר שנותן חומר למחשבה על חיינו, מי אנחנו עבור הסביבה, כיצד הבית משפיע עלינו. כתיבה מסקרנת וכנה.
היה היתה, כך מתחילות כל האגדות, אבל חייה של פזית, סילביה (סילבי) פיין אינם חיים של נסיכה באגדות, להפך חייה שייכים לטרגדיה. פזית פיין נולדה ב1947 לאחר מלחמת העולם השנייה במחנה עקורים והגיעה לחולון, שם גדלה. לימים עברה לעיר הגדולה תל אביב והפכה להיות מתרגמת ועורכת.
יעל נאמן כותבת בתחילת הספר “פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה, וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה.”
למה לכתוב על מישהי שלא רצתה שידעו שהיא חיה? כי כנראה פזית מאוד רצתה שיראו אותה, יקלפו את צחוקה הרועם ויגלו את נשמתה המיוסרת.
יעל נאמן עצמה לא ידעה מה הניע אותה לכתוב דווקא על פזית, כמה רגעים חטופים בפתח הדלת וצחוק מתגלגל שנחרט בראשה הביאו אותה לרצון להתחקות אחר אשה שרצתה למחוק עצמה. במשך עשר שנים אספה פרטי מידע, ליקטה זיכרונות מהאנשים שהכירו את פזית, והתוצאה שלפנינו היא ספר אחד ומיוחד, זה אינו ספר עלילתי, למרות שיעל התלבטה אם להשתמש בחומרים שלה ולכתוב סיפור בדיוני הנשען על עובדות. זהו ספר המזכיר סרטי תעודה שבהם אנשים מספרים על, מתארים תקופה ונותנים לקורא אפשרות הצצה.
הדקות הספורות שבהן יעל ראתה את פזית נחרטו בזיכרונה עד כדי רצון לגלות מיהי פזית. חברי הילדות של פזית מתארים אותה כדמות קוטבית, שנונה וחכמה, צוחקת ומצחיקה, אך טראגית בנשמתה. רואה את החיוב והצחוק שבחיים החיצונים, אך לא בעצמה.
בדיעבד מסתבר שפזית גדלה בבית לא קל. ילדה יחידה להורים ניצולי שואה, אמא חרדתית רדופת רוחות מלחמה פוחדת שבעלה לא ישוב הביתה ועומדת בחלון ומחכה לו. ילדה שגדלה לצד הורים שהיו חטיבה אחת ולה לא היה מקום ביניהם. הורים נוקשים, שלא הרשו לה לצאת, או להביא חברים הביתה, עקבו אחריה ואב שהיכה אותה. כל זה הוביל אותה לסבל והרס עצמי.
הספר “היה היתה” מספר לא רק על פזית. אלא על כל הדור ההוא,הדור שבא משם וניסה לשכוח והדור השני שחי ועליו עננה כבדה של מצפון וזיכרון. ופזית? הבית הפולני של ניצולי השואה חי בתוכה, לא יכלה לסבול שיהיה לה טוב. הצחוק המתגלגל שלה היה כיסי והסתרה לחרדות ולעצב הפנימי.
פזית אהבה את החיים ופחדה מהם, רצתה קירבה לאנשים ורצתה להיות לבד, דמות קוטבית מעניינת, מסקרנת, חכמה ושנונה.
אבל זה לא רק ספר על פזית, או על נדור ההוא שבא משם. זה ספר על ייסורי הכתיבה ותהליך הכתיבה של הסופרת. תהיות על הבחירות שעשתה. יעל נאמן יכלה לכתוב על דמות בדיונית ,לשנות, להוסיף, אבל היא מחליטה להביא את הסיפור כמו סרט דוקומנטרי. ראיונות המובאים כלשונם ללא עריכה, סיפורים אישיים אמיתיים עד כי נדמה שהקורא יושב מול מסך קולנוע וצופה.
הבחירה לא לשים תמונות של פזית בספר היא אולי כדי להראות שכל אחד מאתנו הוא עולם מלא וגם אם לא נרצה להשאיר דבר מאחורינו תמיד יישאר משהו מאתנו.
פזית היא אנונימית ולא אנונימית עבורי.
על הספר המליצו לי בשבוע הספר, “את חייבת לקרוא אותו, לא תוכלי להניח אותו.” אמרו לי, וכך היה. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. הקריאה בעמודים הראשונים טלטלה אותי נפשית. העיר חולון, עיר ילדותי ונעורי צפה ועלתה מבין הדפים, הרחובות שבהם גדלה פזית הם רחובות מוכרים. פזית למדה באותו התיכון שבו למדתי ולימדתי במשך 32 שנים. אומנם היא מבוגרת ממני בעשר שנים, אך אני מכירה את בני המחזור שלה. בוגר מחזורה ישראל שטרן ז”ל היה החלל הראשון שנפל ואני כתבתי וערכתי ספר לזכרו.(במסגרת הכתיבה נפגשתי עם חבריו לשכבה) ככל שהתקדמתי בקריאה נגלו לי פרטים על פזית, התברר שאביה היה מנהל חשבונות בחברת “החופר”, חברה קטנה שבה אבי עבד. לצערי אין לי את מי לשאול.
פזית לא רצתה להשאיר זכר מחייה והנה באו חבריה ולא מלאו צוואתה.
ספר התשוקות – סופרות לטינו -אמריקאיות כותבות ארוטיקה
סיפורים קצרים שהנושא במרכזי שלהם הוא תשוקה, תשוקה לחיים טובים, תשוקה לאהבה, תשוקה לקשר ותשוקה מינית ארוטית.
ואוו, איזה ספר. כן, כן הוא באמת ואוו. סמינר שלם אני יכולה לדבר על הסיפורים שבו.
אם אגיד לכם שקשה לי לכתוב על הספר תצטרכו להאמין לי ולרוץ לקרוא אותו בעצמכם על מנת להבין את הגודש שבו.
למה ואוו? מהרבה טעמים, הכריכה, אוסף הסיפורים, הנושא המשותף, התוכן והכתיבה הרעננה והאחרת. לא חושבת שיש עוד ספר שמקבץ את נושא התשוקה והארוטיקה בכזו צורה.
זה ספר שובר סטיגמות, למה? נשים כותבות ארוטיקה וכולן מכונסות בספר אחד. הארוטיקה אינה פורנוגרפיה, אלא תשוקה אבל לא תשוקה במובן הרגיל, אלא תשוקה שיש מאחוריה הרבה: הומור, לעג, שחרור, פסיכולוגיה.
ספר “ספר התשוקות” יצא בשלוש כריכות, אחת עדינה, שנייה נועזת מעט ושלישית נועזת ביותר. הכריכות המרהיבות והיפות העמידו אותי בפני בעיה, באיזו כריכה עלי לבחור, הכריכות הצבעוניות מפתות. ונדמה כי הכריכות הן המרמזות על תוכן הספר. הציורים העדינים והצבעוניים מפתים את הקורא ורומזים לו, בוא תקרא תכנס לגן העדן שבפנים. ואכן הסיפורים הם גן עדן, גן עדן של דמויות, צבעים, חושים, יופי, תשוקה, טעימה מהפרי האסור.
המין הוא תשוקה, אחת מהתכונות הבסיסיות של האדם שמניעות אותו (לפי פרויד) התשוקה הראשונית היא תשוקה גופנית, משיכה אל בן הזוג שמולך. רבות דובר על המשיכה המינית, על השוני בין אחד לשני בתשוקותיו, אינספור סגנונות, אינספור דרכים להביע את אהבת המיניות.
הספר שלפנינו הוא קובץ סיפורים של סופרות דרום אמריקאיות, רק מהכותרת “ספר התשוקות” אנו כבר נדרכים ומצפים לתשוקה יצרית לוהטת, כי הרי מדובר בדם חם של אמריקה הדרומית, בקצב סמבה מסחרר. הסיפורים אינם פונוגרפים והמין המתואר בהם אינו מין לשם הראייה. תיאורי המין הם תשוקה יוקדת שמשמת כתפאורה לנפש הגיבורים. המין והיצריות שבסיפורים הוא למעשה מעטה חיצוני לנבכי הנפש של הדמויות ולהבנת האירועים שהן חוות. באמצעות המין מתארות הסופרות חוויות אישיות ופנימיות של הגיבורים.
אוסף הסיפורים הוא אוסף של סגנונות תשוקה, למשל בסיפור “ניו אורדר”, הילדה הקטנה שחוותה לראשונה בגיל 8 תשוקה והרגישה את השינוי בגופה, מנסה לשחזר את אותו האירוע 20 שנה אחרי.
בסיפור אחר הבחורה לוקחת בהיחבא כסף מחברה לאחר קיום יחסים,
“חוץ מזה, זה לא שאני לוקחת את כל מה שיש במגירה. אני לוקחת בדיוק את מה שאני צריכה, כמו שאתה לוקח את מה שאתה צריך ממני.”
ויש גם סיפורים על תשוקה שאבדה בין בני הזוג בגלל ימי השיגרה.
” אם אנחנו נשארים בבית, גם אז חצי גוף נותר בחוץ וגולש בחלונות האינטרנט, מסנג’ר, פייסבוק, סקייפ; כל הרשת החברתית המגוחכת הזאת של חברים מדומיינים ומאהבים שקריים. טווינו במו ידינו את המבוך שלנו כשכל מה שרציתי היה ללכוד אותך.”
אוסף סיפורים מגוון ומעניין, סיפורים קצביים ותוססים בדיוק כמו המקומות שבהם נכתבו, סיפורים חושניים וצבעוניים, עם הומור. סיפורים שבהם לא רק תשוקה שבאה לידי מימוש, אלא גם פנטזיות, חלומות ,מחשבות, תשוקות אסורות.
יש סיפורים שסיומם הוא מעין פואנטה, המין משמש מטרה פסיכולוגית.
הסיפור הראשון “השערה” הוא אחד הסיפורים המיוחדים שקראתי, המילה “עפתי” עליו הכי מתאימה לתאר את מה שהרגשתי. סיפור שונה ממה שאנחנו רגילים לקרוא לחשוב, סיפור כן ואמיתי. השערה בעיני סמל ליחסי המין ביניהם, משהו שתקוע, לא פה ולא שם, בגלל השערה יש לו רגשות אשמה. השערה באסלה היא כמו היחסים שלהם, שטים ונעלמים…
אחרי שתקראו את הסיפור הזה לא תרצו להניח את הספר.
ספר התשוקות, מבחר סופרות
תשע נשמות, 2018
קובץ דיגיטלי
העטיפות הנוספות של ספר התשוקות
אנשים נגעו בירח, כתבה אורית גידלי, איירה תמי בצלאלי. ספר ילדים שהוא גם למבוגרים
ספר ילדים מקסים ועדין ביופי הציורים שבו ובטקסט רגיש על הזיכרונות שאנו אוספים.
ילדיי גדולים, נכדים עדיין אין לי, שנים שלא קראתי ספרי ילדים ובכל זאת השתוקקתי לקרוא את הספר משני טעמים, האחד, שמו, והשני איוריה של תמי בצלאלי.
שתי מאיירות ספרי ילדים עדיפות עלי, שתיים שהן שונות לחלוטין באיורים. שירה קורח, מוכשרת, יצירתית, צבעונית, מצחיקה ושנונה. ותמי בצלאלי ( תמי לימדה את שירה בבצלאל). הציורים של תמי הם מונו כרום מלא בצבעים. אני יכולה שעות לשבת ולהסתכל על ציור שלה. להיכנס לתוך הקווים, לטייל בין גווני האפור ולנוע עם הדמיון על הגלגלים המצוירים ולהרגיש את אבני הדרך תחת מושב הכרכרה. הציורים של תמי מלאים, עמוסים בתובנות ובעיקר בחיים.
הספר המקסים הזה מוגדר כספר ילדים אך, הוא בהחלט בהחלט גם למבוגרים.
כמו שאמרתי שם הספר, “אנשים נגעו בירח”, סיקרן אותי, הייתי ילדה בת עשר כשהאדם הראשון נחת על הירח, זוכרת את ההתרגשות בבית וההאזנה הצמודה לרדיו. חלום שהפך למציאות.
מאז המשפט “אדם נגע בירח” מלווה אותי במובן המטאפורי וגם במובן הפיסי.
אלטע זיכרונות קונה זיכרונות מאנשים שאינם זקוקים לזיכרון. יום אחד פוגש האלטע זיכרונות באיש זקן שמוכן למכור להם את זיכרון אהבתו הראשונה הוא זוכר את שמה, רוז’י, קרעי הזיכרון אינם מאפשרים לו לזכור את חצאיתה, נעליה. רק את צמתה וריחה.
האלטע זיכרונות ובנו מרוצים מהרכישה.עכשיו יש בידם זיכרון טוב. מי שאינו מרוצה הוא הזקן שהבין כי שגה.
מה עשה? תקראו עם הילדים או הנכדים.
כשסיימתי לקרוא חשבתי לעצמי, זה אינו ספר ילדים רגיל, הנושא הוא נושא משמעותי, הזיכרונות שיאספו במהלך חיים ישפיעו עליהם. הכתיבה היא מאוד מינימליסטית ומוקפדת. כמו שתמי מציירת בקווים והרווח שבין הקווים מותיר מקום למחשבה, כך משפטי הספר, משאירים מקום רב להרהורים. מקום לשיחה בין המספר המבוגר לילד הקטן. כאילו נותנים לו מקום ואוויר להגיע לירח. לא להסביר הכל.
שאלתי את עצמי, על מה הייתי משוחחת עם הילד זה שהיה שומע אותי מקריאה?
על משמעות הזיכרון, חוויות הזיכרון, איזה זיכרונות הוא עצמו זוכר, איך הוא משפיע עלינו וכמה טוב לזכור זיכרונות טובים, כי הם מלווים אותנו תמיד. כמה חשוב לצבור זיכרונות משמעותיים. הייתי מתעכבת איתו על הציורים, ואפילו הייתי מרשה לו לצבוע ציור שנגע לליבו והכי אהב.
ספר מיוחד ומקסים ,שנותן מקום לדמיון של הילד והמבוגר, באמצעותו ניתן להסביר מה יוצר את הזיכרונות שלנו ומה עלינו לעשות עם החלומות ואיך להפוך זיכרונות כמנחמים.
ספר חכם בפשטותו, נוגע ללב בעדינותו.
אנשים נגעו בירח, כתבה אורית גידלי, איירה תמי בצלאלי
כנרת, זמורה ביתן, 2018
אושר למין האנושי – ספרו החדשני והרענן של פ”ז רייזן
רומן כיפי ונעים שהעביר לי כמה שעות של הנאה, אבל לא רק הנאה, אלא העלה מחשבות והרהורים על כך שמבלי לשים לב המחשבים והטכנולוגיה השתלטו על חיינו. האם ישתלטו גם על חיי הרגש שלנו?
כנערה אהבתי לקרוא ספרים רומנטיים, חלמתי להיות כמו הנסיכות ,או כמו העלמות שבסיפור, שאחרי כל התלאות מוצאות את אביר החלומות. מאז זנחתי כמעט לחלוטין את ספרי הרומנטיקה, אבל נשארתי רומנטית עם נסיך מקסים ואוטו לבן.
קראתי ספרים דרך עיניהם של כלבים, כבשים, אבל דרך עיניו של בינה מלאכותית עדיין לא.
אושר למין האנושי משלב את שתי סוגות הכתיבה, רומן רומנטי (לא סכריני ולא קיטשי) ורומן הנכתב דרך עיניים של דמויות שאינן בני אדם.
איידן הבינה המלאכותית של ג’ן, בינת על, אוהב את הסרט חמים וטעים וזוכר כל סצנה ממנו. הוא משוחח עם ג’ן על הסרט ועל ספרים שקראו.
אשלינג, הבינה המלאכותית הנקבה של טום. כנראה מאוהבת בו, יודעת מי מתאימה לו או לא. מעלה הרהורים ומחשבות על אדונה.
ג’ן, “חצי גרושה”, החבר שאיתו גרה עזב לטובת אחרת. ג’ן היא עיתונאית שנשכרה כדי לעזור לאיידן לשפר את יכולתו התקשורתית עם בני האדם.
טום, גרוש טרי, בעל הון רב ואינו עובד, מחפש את שאהבה נפשו. כרגע הוא מנסה כוחו בכתיבה.
איידן אינו יכול לראות את סבלה של ג’ן. אשלינג, הבינה המלאכותית של טום, יוצרת קשר עם איידן הבינה המלאכותית של ג’ן. יחד הם משדכים את שניהם ונשארים בגדר “חבר” מסתורי.
שתי הבינות מצליחות להפגיש ביניהם, וכמו בכל עלילה רומנטית קלאסית העניינים מסתבכים, מגיע מכשף שחור רשע. בינה מלאכותית בשם סייני, שלטענתו הוא נולד לעשות מודלים של תרחישי אסונות. סייני יחבל ויפגע בהם טכנולוגית. יהיה כאן סיבוך והתרה כיאה לרומנים.
המוזר הוא שנקשרתי לדמויות של הבינה המלאכותית, אהבתי את איידן, חכם שנון חד ומהיר בתגובות שלו. חבל שהוא בינה מלאכותית. אשלינג לעומתו זהירה הססנית. לאורך הקריאה חיכיתי לשיחות בין שתי הבינות. חייכתי כאשר הם שוחחו ביניהם והעלו מחשבות, למשל כאשר ג’ן וטום נפגשים הם רוצים להתערב בכמות השתייה שלהם, לפעמים מרגישות רגשי אשמה על המציצנות שלהן.
גם היום תוכנות מנפות מה שאנחנו אוהבים ומה מתאים לנו, אני יודעת שיש אפליקציות שמחברות בין אנשים בפאבים ומקומות הכרויות לפי מסנן. הרעיון של הספר הלך קדימה, תוכנת מחשב שיודעת את נבכי הנפש של בעליה ומנסה אפילו להבין אותו. יש לה רגשות ומחשבות עצמאיות. אשלינג אומרת,” האם מחשבות מסוגלות לחוש תיסכול? יש לי חדשות בשבילכם, מתברר שכן, ואוו מי היה מנחש.”
הספר, ,אושר למין האנושי” מעלה נקודה חשובה שידועה לנו, מה יקרה כשהבינה המלאכותית תתערב בחיינו. נדמה לי שתשובה אחת אין לנו. הבינות שבספר מתפקדות כמו אנשים רגילים עם מחשבות של אנשים ,אומנם אין להם רגשות על פני השטח אבל הם טעוני רגישות ורגשות.
ג’ן אומרת לאיידן על תחושת נשיקה,” תצטרך פשוט לקבל את זה שזה אחד הדברים שמכונות לא יכולות לעשות.”
איידן עונה לה,” לא. אנחנו לא יכולים ג’ן אבל אנחנו יכולים לחלום.”
גם אנחנו יכולים לחלום, לחלום חלומות רומנטיים ולקוות שיתגשמו. ספר חביב ונעים, כמעט כמו הסרט חמים וטעים, אולם לטעמי, הספר קצת ארוך מידי, עריכה מהודקת היתה עושה עימו חסד, בעיני. ובכל זאת שווה קריאה רק בשביל אותם רגעים רבים שמחייכים במהלך הקריאה.
אושר למין האנושי, פ”ז רייזן
מאנגלית, יעל אכמון
כנרת, זמורה,ביתן 2018
יקיצה – ספרו של ניר ברעם, מסע שבסופו התעוררות
מי שיקרא את הספר ימצא עצמו מלווה מסע התבגרות כואב של נער מבית הכרם בשנות השמונים. מסע שבו הגיבור, כנראה בן דמותו של ניר ברעם, מצליח לחשוף עצמו ולעמוד מול עצמו ומול זיכרונותיו.
סיימתי לקרוא את הספר לפני יומיים והוא עדיין מהדהד בי, אני מוצאת עצמי חושבת על הגיבורים, על האירועים ובעיקר חושבת על עצמי בהשוואה לגיבור.
זה ספר שאינו קל לקריאה, אינו מתמסר. אין בו עלילה סוחפת, אך יש בו הרבה אירועים ובעיקר מחשבות על האירועים. ניר ברעם מצליח לקשור אותך לדמות הגיבור בקשרים קטנים שמתעבים לאורך העלילה. הספר גדוש בתיאורים ,מחשבות ,זיכרונות. אי אפשר להאיץ את הקריאה, צריך לקרוא לאט, להפנים את המילים והתיאורים. ספר שדורש ריכוז ואפילו הקדשה אישית ונפשית בקריאה.
הסיפור מסופר בגוף שלישי אך הקול הפנימי הוא קול בגוף ראשון.
הספר נפתח ביקיצתו של הגיבור קרוע בזיכרונות במלון במקסיקו
“אימץ את זיכרונו וכמתוך הרגל ציפה שמסך היקיצה השחור ייקרע ובתודעתו תתבהר תמונת הרגע שבו הגיע לכאן במלון במקסיקו”
היקיצה היא אינה רק יקיצה פיסית למצב של ערות אלא יקיצה סמלית, שתלווה את הגיבור לאורך כל העלילה.
האירועים נעים בזמן, עבר מתחבר להווה ושוב לעבר, לפעמים באותו אירוע יש שני זמנים כאילו מקבילים, כאילו הגיבור נזכר בכל רגע בהווה בעברו.
הגיבור, אין אנו יודעים את שמו, יליד בית הכרם בירושלים של שנות השמונים, נזכר באירועים מכוננים בחייו, אירועים שהטביעו בו חותם וליוו אותו. בכל שנות חיו מלווה אותו יואל, חברו הטוב שברית נקשרה ביניהם לאחר שילדי הוואדי הכריזו מלחמה על ילדי המגדלים. הגיבור הוא ילד שאינו נמצא בקדמת במת הכיתה. הבנות אינן שמות לב אליו והוא נשאר בתחשה, שתמיד הוא מאחור. תחושה של מישהו שקוף שאינו נראה, “ילד מופרע”, כך כינו אותו כולם. מולו, חברו ,יואל, המקובל והמוכשר, זה שנמצא בקדמת הבמה, שבעתיד ילמד משפטים ולבושו יהיה בהתאם.
את תסכולו מחוסר היותו מקובל הוא מפנה כלפי הוריו שאינם רוכשים לו מותגים על מנת שיוכל להרגיש שווה מעמד לאחרים. עוזב את הבית בחלק מהפעמים ומתמרד.
בשנות התיכון חלתה אמו. הוא נשאר לבדו בדירה בעוד הוריו נמצאים בחו”ל לצורך טיפולי סרטן של אמו. ניר ברעם מצליח להעביר במילים מדויקות את תחושת הנטישה הכפולה, זו המידית, שהוריו אינם בבית וזו העתידה לבוא ממות אמו. הוא חי לבד, מזניח עצמו ואת הדירה.
העלילה מעבירה אותנו את תקופת שנות השמונים, ילדי בית הספר במסיבות כיתה, מלחמות בין שכונות, חברות וקנאה על בנות, קשיי התאקלמות של בני הנוער. בנוסף לקשיים החברתיים עובר הגיבור קושי של התמודדות עם מחלתה ומותה של אמו, הבחירה שלו היתה ניתוק נפשי מהאירועים, זו היתה דרכו לשרוד.
ויואל? תמיד מלווה אותו תמיד נמצא ברקע, כשאינו איתו הוא חושב עליו ותוהה מדוע לא הגיע. חברותם ידעה עליות ומורדות. נתק בינו לבין יואל מכיתה ו עד כיתה ט’ נתקים ופרידות שיבואו ויחלפו בחייהם.
היום, בהווה הוא יושב ובוחן את האירועים ומבין שהתנהגותו כצופה לא מעורב היתה אופיינית לו לאורך כל חיו. הוא רואה את יואל מושא הערצתו הולך ומתפורר מול עיניו ומרגיש חסר אונים ביכולתו להקימו.
יופיו של הספר הוא בכך שהסופר מצליח לתאר את תקופת ילדותו והקורא נישבה בקסמי המילים עד כדי תחושה שהוא נמצא ביחד עם הסופר. לאורך כל הקריאה הרגשתי כאילו אני נמצאת שם צופה באירועים ,לפעמים נמצאת במעגל החברים, לפעמים עומדת מהצד צופה. אבל בעיקר הצליח הסופר להחזיר אותי לתקופת ילדותי ונעורי. שאלתי, האם כולם חשו את אותן הרגשות. אלו המקובלים והמוכשרים ואלו הנמצאים בשוליים.
ולא רק זיכרונות ילדות מספר הספר, יש בו יסודות ארספואטיים, מחשבות על כתיבה ותהליך הכתיבה, על סופר וספרים, לגיבור מחשבות חרדתיות על כך, שאולי מעיין יצירתו יבש ומי יודע אם יהיו לו ספרים בעתיד. מי שתמיד מעודד אותו עומד לצידו ומדרבן אותו לכתוב הוא יואל. יואל תמיד קרא את ספריו, והפעם תורו של יואל לקנא בסופר.
“הקטע הזה שיש לך את העולם ההוא להיות בו. להפוך שד לסיפור”
הכתיבה המיוחדת של ניר בעם מצליחה להעביר את רגשותיו ומחשבותיו של הגיבור, כתיבה חושפנית וכואבת. המעברים במחשבות בין עבר להווה מעצימים את הבנת נפשו של גיבור הספר. ישנה הרגשה שבספר יש חומרים אישיים כואבים של הסופר עצמו.
רק לקראת סיום הספר מוביל אותנו הסופר להבנת מערכת היחסים שלו עם יואל, מכניס אותנו לעולמו הפנימי של יואל. מבין את מערכת היחסים המפותלת ביניהם ואת ההיעלמויות של יואל. את אותו מפגש ראשוני שלהם בוואדי שמנו צמחה החברות.
מסע ההתבגרות, המסע הארוך בין הזמנים ובין מקומות רבים שעשה לי ניר ברעם היה שווה את הקריאה.
יקיצה, ניר ברעם
הוצאת עם עובד, 2018
שנת השועל – סיפורים קצרים מאת רות עפרוני
שנת השועל הוא ספר סיפורים קצרים שנונים הגורמים למי שקורא אותם לחייך ולאחר מכן לחשוב מחשבות על החיים
לא יודעת מה אני הייתי עושה לו הייתי פוגשת שועל, סביר להניח שהייתי עומדת משותקת, ואם הייתי יוצאת מהאירוע בחיים הייתי מפתחת פוסט טראומה.
בטיול לילי עם כלבה, פלה, פוגשת הגיבורה, רות עפרוני, שועל. היא אינה פוחדת ממנו, להפך היא היתה רוצה לרוץ איתו. השועל עבורה הוא טריגר שבו היא לומדת להתמודד עם הפחדים והשאיפות הכמוסות שלה.
לאחר אירוע השועל מבקשת הגיבורה מבעלה שיצאו לשנת שבתון בבוסטון, שם בבוסטון הרחוקה היא יכולה להגשים את חלומה, לכתוב. שם בעיר הזרה, הלבד ,הכתיבה, והגעגועים מובילים אותה אל זיכרונותיה שמהם היא רוקמת סיפורים. סיפורים קצרים הכתובים כמחשבות, שבעזרתם היא מעיזה להעלות חלומות ולצפות שיתגשמו. שם היא מעיזה להוציא לפועל את שאיפותיה. מעיזה ומצליחה.
הסיפורים עם הומור שנון מעלים חיוך על השפתיים. סיפורים שמתחת לפני השטח מעלים שאלות ותהיות לקורא עצמו, כמו עד כמה הוא יהיה מוכן להרחיק כדי להגשים חלום ועד כמה יהיה מוכן לפתוח את ליבו ולהביט באמת הפנימית שלו.
רות עפרוני מספרת בגילוי לב אפיזודות מחייה. כמו למשל הכרותה עם בעלה, שהיה השכן שלה אבל בטיול אחד שק שינה צמוד לשק שינה העזה ונישקה אותו תוך כדי שהוא ממלמל אני לא מאמין. שנים סחבה בבטנה את התהייה שלו ועכשיו היא מעיזה לשאול במה אינו מאמין. למחרת הילד שואל אם אי פעם ימציאו מכונה שאפשר להיכנס לגוף של מישהו ולראות מה הוא רואה. עלמה אחותו עונה לו שכבר המציאו מכונה כזאת, אהבה. כמה יפה. בסיפור אחר היא מעיזה לגלות לאחותה סוד שסחבה בבטנה שנים.
רות עפרוני מעלה על הכתב את כל הפחדים הכי עמוקים. פחדים שאנחנו לא מעיזים להגיד ולספר, כמו סיפור ,או יותר נכון מחשבות של אם טרייה לאחר הלידה שאינה יודעת מה העולל רוצה ממנה .והיא עומדת מולו חסרת אונים ואינה מבינה מה היא עושה עם התינוק ולמה בכלל הוא בביתה.
ובין ההומור והשנינות ומתחת לסיפורים ה”כאילו” קלילים מסתתרות מחשבות אמתיות על עצמה על התנהגותה. היא אינה עושה הנחות לעצמה כאשר היא מתמודדת מול העובדות, כמו כעס פנימי עצור על כך שנסעה לשנה והשאירה את הכלב בפנסיון, או כאשר היא עומדת מול אביה ומתנצלת שלא התקשרה אליו מספיק.
“שנת השועל” נפל עלי בדיוק בזמן. סיימתי ספר לא קל לקריאה והנה הגיעו סיפוריה של רות עפרוני ואווררו לי את הכבדות. הסיפורים כתובים בקלילות כאילו ריחוף, אך אל תטעו יש להם מסר, גם אם מחייכים ונדמה כאילו הם מרחפים, מתחת לפני השטח יש אמירה. כל אחד ימצא עצמו בסיטואציות קרובות לאלו שבסיפור.
בכתיבה הכנה היא מעלה בפנינו את כל מה שאנחנו חושבים ומפחדים להגיד בקול ובגלוי. בסיפוריה הקצרים, אומרת לנו, כולנו שווים, כולנו חושבים אותו הדבר, כולנו מתייסרים מאותה המציאות הכואבת, לכולנו יש שועל, אמצו אותו, חבקו אותו, רוצו איתו למרחבים.
שנת השועל, רות עפרוני
הוצאת זמורה, 2018
.