פוסטים – עמוד 52

נבדה הוא ספר מיוחד. ספר אחר, ספר שאין בו עלילה ויש בו עלילה. ספר שאפיון הדמויות נאסף כמו טיפות טל לתוך כלי. ספר שהוא שבר ויש בו עולם שלם. מנות קטנות של שברי חיים.

הספר כתוב מכתמים קצרים, אפיזודות, מחשבות, עובדות, שברים של זיכרונות שעל הקורא לחבר כמו פזל וליצור עלילה.

מיטל זהר היא משוררת מה שניכר מאוד בספרה. “נבדה” היא פרוזה לירית של שברי זיכרונות והקורא מטייל ונע ביניהם כמו הגיבורה עצמה  בין עבר להווה בין מחשבה למחשבה. מרגישים את היותה משוררת בצירופי המילים בקצב הפנימי של הסיפורים, בצורה חיצונית של האנקדוטות.

“באוגוסט 1978 הוא התרסק לתוך תעלה בגבול המערבי של מדינת נבדה.”

לא היתה קופסה שחורה. התאונה נגרמה בגלל טעות  אנוש. הגיבורה, הבת, שנולדה הרבה אחרי אותה תאונה מנסה לפצח את אותה קופסה שחורה במהלך כל חייה. היא לא בודקת את התאונה אלא את מערכת היחסים במשפחתה.

בודקת למה התפרקה המשפחה, למרות שהמסגרת היתה שלמה למראית עין, בפנים הכל היה מפורק. בודקת מה הסיבות לשבר שלה.

כל מה שנותר לה הם שברי זיכרונות, כמו אותו מטוס שהתרסק והיא מחפשת בין שברי הזיכרון את יסודות הבית שלה.

האב היה טייס קרב במלחמת וייטנאם, אחרי כן נמסר שהיה טייס תובלה, או אולי נווט. האם נפטרה כשהבת היתה בצבא הותירה אחריה את בני המשפחה מופרדים לחלוטין. מערכת היחסים בין האם לאב, האב לבת והאם לבת היתה מעורערת, מפורקת, ניתן לומר מבולבלת ולא ברורה. האמא נקראת בפי האב, “אמא שלך” או בפיה של הגיבורה, “היא”. שמו של אחיה מופיע על צג הטלפון בשם פרטי ושם משפחה, “היה לו בן אחד שנשא את שמו, אבל הוא נשא את בנו שלו כמו מישהו שהולך עם חולצה הפוך.”

זה ספר על שברים של השלם בתוך הארעי, ספר על בדידות.

“אני חושבת שהוא האיש הכי בודד בעולם. ליבו מונח במדבר”.

ספר על זיכרונות. “ההתרסקות היתה על אמת, מוחשית מאוד היא נחרטה בו ובאדמה”.

כיוון שהמוח הקורא שלי רגיל לספרי עלילה עם דמויות, התפתחות, סיבוך והתרה, היה לי מאוד משונה לקרוא את האנקדוטות. לאט לאט מסיפור לסיפור הרגשות הצטרפו ונאספו וכשהגעתי לסיום הבנתי את הייחוד שלו ואת מלאכת המחשבת של מיטל זהר. היא הוליכה את הקורא כמו נווד בין זיכרונותיה ונתנה לו להיות בתוך הראש שלה. דווקא כתיבת המכתמים הקצרים שאינם נעים באופן ליניארי מותירה רושם ומחשבות רבות אצל הקורא. שעות אחרי שסיימתי את הקריאה (ספר קצר שנקרא במשך זמן מועט) התחילו לחלחל ולהדהד אצלי מחשבות על הנאמר בו, על אופן הכתיבה ומדוע בחרה הסופרת לכתוב כך את ספרה.

“הבית לָקַח”, ספר שיריה של מיטל זהר (2014) זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם ובשבחי הביקורת.

קראתי משיריה של מיטל זהר ואהבתי, המעבר לכתיבה בפרוזה מבורך ואני מחכה לספר פרוזה נוסף משלה.

נבדה, מיטל זהר

הוצאת ספרית הפועלים, 2019

“אדם כותב מתוך כאבו ” דן בניה סרי

מה עושים עם שדים מהעבר שיושבים במרתף הזיכרון ורק מחכים לרגע שבו יוכלו להתפרץ אל ההווה?

איה ומיקי שתי דמויות חבולות עם מטען מהעבר, נרשמים לסדנת כתיבה, המרצה הזכיר לי מנצח בתזמורת שיודע בדיוק מתי להצביע לנַגָּן ולתת לו סימן.

איה נשואה לבועז. מיקי נשוי לרויטל ויש להם שני ילדים קטנים. בסדנת הכתיבה הם נפגשים. כל אחד הגיע לסדנה מסיבותיו שלו. המפגש ביניהם ומטלות הסדנה חושפות אותם ומקלפות את הגלד של הפצע הישן.

שם הספר מסגיר את תוכנו. המפגש ביניהם יוביל לא רק למפגש עם העבר והזיכרונות אלא למפגש של שני אנשים כואבים.

איה הצעירה בת השלושים נשואה לבועז ולכאורה חייהם טובים. איה יודעת שיש לה שתי איות, זו מהעבר שהיא מדחיקה וזו בהווה הנשואה לבועז מעין מלאך שמכיל ומקבל אותה. אינו פוגע, אינו נפגע. בועז החכם והיציב שנותן לה מרחב תנועה ונשימה. ואולי זו הסיבה שהיא מוכנה להרוס ולבעוט בחומות שבנתה.

מיקי, עבר מזמן את שנתו הארבעים,גם לו משפחה, משפחה רגילה, אישה ילדים, מטלות יומיומיות ריבים ונחמות. אלא שמיקי אינו ישן בלילות, העבר צף ועולה ומטריד את מנוחתו. הוא ואשתו מאמינים שההרשמה לסדנת הכתיבה תיתן לו שלווה.

הספר כתוב כמו סדנת כתיבה, מחולק לפרקי המפגש של הסדנא ולנושאי הסדנא. כשקראתי את מטלות הפגישות עלה בי רצון לבצע את אותן המטלות החכמות והמפרות, לא בכתיבה אלא בציור (להמיר אומנות באומנות).

לא רק לפרקי המפגשים מחולק הספר, אלא גם לדמויות. בתחילה כל דמות נכתבת בנפרד ככל שהעלילה מתקדמת הדמויות מתחברות אחת לשנייה. כאילו מראות את הקשר והקריבה שנוצר ביניהם.

“אתם צריכים תחקיר.” אמר המנחה והם יצאו לחקור את עברם כל אחד בדרכו, איה בנבכי נשמתה המיוסרת והזיכרונות השבורים. מיקי בתחקיר מציאותי, פיסי, בנסיעות בחיפוש אחר אנשים מעברו.

מטלות הסדנא דוחקות את איה לעברה. איה הולכת על הקצה, מחפשת סיכונים וריגושים. קשה לה להתבונן מולה ומול אותן התמונות הצפות ועולות. שנים שהיא נלחמת לקבור את דמותה הישנה והנה מול מיקי היא מרגישה שהכל נשמט.

היא מדחיקה, פוחדת מהשדים הפנימיים ואילו מיקי כותב במרץ. כאילו היה צריך איזה אות מאותו מנצח שיגע בו ויעיר את כל השדים האפלים והמפחידים. ״מיקי קורא מה שהוא כתב, מצד אחד כתוב טוב מצד שני מופתע כאילו מצא מכתב אישי שמישהו אחר כתב וגילה אמת נוראה שקשורה בו עצמו״

איה אינה כותבת בתחילה, היא חוזרת להתנהגותה מהעבר שמאיימת למוטט את כל החומות שבנתה. ״אני עומדת על סף תהום ואין מי שימשוך אותי אחורה״.

ספר שבו יש כמה גיבורים: הדמויות, איה ומיקי, תהליך הכתיבה, תהליך ארספואטי וסדנת הכתיבה. לסדנת הכתיבה מקום ותפקיד חשוב בעיצוב הדמויות והעלילה.

גילוי, לפני למעלה מעשרים שנה השתתפתי בסדנת כתיבה בהנחיית דן בניה סרי וחיים באר. כל זה היה לפני שהיתה פריחה לסדנאות כמו שיש עכשיו. המשפט של דן בניה סרי “כל אחד כותב מתוך כאבו” מלווה אותי עד היום. משפט שמלווה גם את דמויות הספר “רומן”.

חווית הקריאה שלי היתה מורכבת. עקבתי בדריכות אחר הסדנא ולרגע היה נדמה לי שאני נמצאת בסדנא ועלי מוטלים השיעורים, המטלות היו חכמות ומפרות והותאמו בקפידה לתהליך של הגיבורים. הסדנא למעשה היא מטאפורה לתהליך שהגיבורים עוברים כמו למשל מטלת הפתיחה, שבה הגיבורים חיפשו איך לפתוח את מה שהם רוצים לומר או במובן המטאפורי, איך לפתוח את ליבם.

מעטים הסופרים בעלי היכולת להמחיש במדויק את חוויות הגיבורים. מיכל קובזמן מצליחה לאט לאט לקשור את נפשו וגופו של הקורא לגיבוריו. זו לא תהיה קלישאה אם אומר שהרגשתי את הכאב והייסורים של הדמויות. תאוריה של מיכל קובזמן כל כך מדויקים ואינם נופלים למטבעות לשון שחוקות, להפך היא ממציאה מטאפורות ותמונות חדשות מה שגורם לנו להבין היטב את נפש הגיבורים. לדוגמה “אבל ככה בשקט ובחושך, כשהוא מבודד כל רגש בפני עצמו ,יש בו אי נוחות, מרירה וצמיגית, כאילו מצא באמצע ביס משהו שלא אמורים לאכול.”

כך הרגשתי בקריאת הספר, חוסר נוחות, כאב של הגיבורים, רצון לחבק אותם, אבל לא עשיתי זאת כי ידעתי שהסופרת ביד מיומנת תוביל את גיבוריה במסע פנימי שלהם לשקט המיוחל.

מילה על הסיום, לאורך הקריאה שרטטתי לי סיום, מההכרות עם הגיבורים ידעתי מה יהיה בסופם. אכן, הסופרת הצליחה להביא את הגיבורים לחוף שלהם בתום המסע.

ספר מומלץ מאוד ואני מקנאה בכל מי שעומד לקרוא אותו.

ולי נותר לחכות לספרים נוספים פרי עטה של מיכל.

רומן, מיכל קובזמן

הוצאת כנרת זמורה, 2019

נראה לי מוזר להשוות את קריאת הביוגרפיה של אוֹרי סלונים כקריאה בספר מתח. אבל כזו היתה הקריאה שלי בו. קראתי את הספר במתח רב ולא יכולתי להניח מהיד, התחלתי את הקריאה ועד מהרה מצאתי עצמי מרותקת עוברת מפרק לפרק ומאירוע לאירוע.

אוֹרי סלונים, הוא האיש המזוהה עם השבויים והנעדרים של מדינתנו. בצעירותי הערצתי אותו על פעילותו בנושא השבת השבויים ואיתור הנעדרים. ניסיתי להבין מה מניע אדם לתת את כל כולו עבור מטרה. ובכלל איך הוא בשקט ובצניעות מצליח להגיע לכל המקומות הגבוהים על מנת להשיג מידע. ומה סוד הקסם שלו.

הספר “בשליחות הלב” ענה על שאלותיי.

משפחתו של אוֹרי סלונים שמקורה בחסידות חב”ד, הגיעה לחברון בראשית המאה ה-19 משפחה שהפכה לדומיננטית. סבו היה איש רב פעלים, הקים את סניף בנק לאומי בחברון ולימים אורי יהפוך לעורך דין של הבנק. אוֹרי נולד בתל אביב.

בתחילת דרכו שימש כסטאז’ר במשרדו של עו”ד יצחק אדרת. ממנו למד את המשפט “אל תתלונן ואל תסביר.” משפט שעל פיו פעל כל חיו כשהוא מנסה פחות להסביר ויותר לתקן ולשפר.

בשפה ברורה ורהוטה מגולל אוֹרי סלונים את חיו כעו”ד פלילי מתחיל, שהיה אומנם במקום הנכון ובזמן הנכון, אך היה לו הרבה מאוד להציע מעצמו וחוכמתו. המשפט הראשון שהקנה לו את שמו היה המשפט המפורסם של ח”כ יצחק רפאל מול סילבי קשת. איסוף הראיות, לא רק במשפט זה, הזכיר לי את עבודתו של הבלש בספרי מתח. בדייקנות, נחישות וחוכמה מבריקה הצליח אוֹרי סלונים להוכיח את חפותם של מרשיו.

בסיפוריו הוא מגולל משפטים רבים הידועים לנו. כמו, חטיפת השר הניגרי, המעילה בתיאטרון הבימה, האופנובנק. מה שכבש את ליבי היה הגילוי של האיש שמאחורי העו”ד. אורי מכיר ביכולות שלו ובהצלחותיו, אבל מעולם לא היה במעמד מעל ללקוחותיו. תמיד הוא הקפיד להכיר אותם ולשבת מולם בגובה העיניים. להבין את מחשבותיהם ומניעיהם. עם כל לקוחותיו יצר קשר אישי, כמו למשל עם רוני ליבוביץ, האופנובנק. אביו של רוני ליבוביץ נותר מרושש לאחר המשפט שבו יעץ לו אוֹרי להחזיר את כל כספי השוד. מסיבה זו הוא לא יכול היה לשלם את שכר הטירחה של אוֹרי. אוֹרי לא חשב לתבוע אותו ולא הצטער על הבחירה, עד היום הוא גאה במשפט הזה כיוון שהיה בעל תקדים משפטי.

בשנת 1986 פנה אליו הנשיא הרצוג וביקש ממנו להצטרף לטיפול בנושא השבויים והנעדרים. אז הוא לא ידע את מה שהוא יודע היום. שאין דבר חשוב יותר בהשבת האנשים שיצאו למלחמה בשם המדינה. מכאן מתחיל מסעו האישי והאנושי של אורי בטיפול מול המשפחות של הנעדרים והשבויים. גם כאן התגלה כמלאך מושיע, כפסיכולוג שמבין את המצוקה של ההורים ובני המשפחה. אומנם הוא היה נציג הממסד אך מעולם לא היה קר ומנוכר.

“בצניעות, בגובה העיניים, ברהיטות וברגישות שנתונה ליחידים, ביכולת שלו לקשור קשרים אישיים עם אנשים. זה כנראה משהו שנולדים איתו….לאוֹרי היתה היכולת להגיד אמת ורק את האמת וכשצריך לא את כל האמת.” (ורדה פומרנץ, לשעבר רמ”ח נפגעים, אמו של דניאל שנהרג בצוק איתן)

זה אינו ספר ביוגרפי רגיל שבו תולדות חייו של הכותב מסופרים כעובדות. זהו ספר המקפל את כל תולדות המדינה על צערה וכאבה ובעיקר על יופייה על האמונה באדם ובחיים, על אהבת הזולת והנתינה.

כל כך הרבה פרטים היסטוריה של העם והיסטוריה של המשפחה שזורים זה בזה, לפעמים ההיסטוריה היא רקע לפעמים היא קידמת הבמה.

 העיסוק בשני נושאים הקדושים בעיניו, פדיון השבויים והנעדרים ומתן כתף לאלפי ילדים שהגורל פגע בהם העניק לו את המאזן החיובי שבו הוא חי עד היום.

בסוף שנות השמונים נתבקש אוֹרי להצטרף להנהלת אירגון וראייטי ישראל. אורי סירב בעדינות בטענה שהטיפול בנושא השבויים והנעדרים גוזל ממנו אנרגיות. ביקשו ממנו לנהל שנה אחת. ומאז אוֹרי שאוב כל כולו בארגון ובילדים שנותנים לו כוחות כל בוקר מחדש.

דאג להביא את המודעות על ילדי וראייטי לקדמת הבמה. בתחילת כל משחק של מכבי הוזמן ילד וראייטי וקיבל כדור שעליו חתומים חברי הקבוצה. כך נכנס ילד וראייטי לסלון בכל בית.

הכתיבה של הספר עמוקה. אוֹרי כותב בחוכמה עם הרבה רגש, יש בו חוכמת חיים וחוכמת המקצוע, אבל מעל לכל אורי הוא בעל ערכים של אהבת המולדת ואהבת האדם.

בין סיפוריו של אוֹרי שזורים בספר מכתבים אישיים של בני משפחות השבויים והנעדרים ושל ילדי וראייטי. המכתבים מתארים ברגש רב את העשייה ואת אישיותו של אורי.

“איך יודעים שבן אדם הוא גדול? בדברים הקטנים לומדים להכיר גדולה של אדם.” (ענת כהן אחותו של צביקה פלדמן.)

מצאתי עצמי מסמנת משפטי חוכמה,   כאילו הם ירושת אבות לבנים עבורי. ירושה של נתינה לזולת. ירושה שבה מקום האדם וכבודו הם מעל לכל. “ואני מציע להאט. לעצור, להתפעל מן הדרך, להביט אל הנוף, ליהנות ממה שהעולם מעניק לנו ולעשות טוב.”

נדמה לי שאני יכולה לדבר על הספר ועל מעשיו של אוֹרי עוד ועוד ולא אצליח למצות את האישיות המופלאה בעלת הלב האדיר והנתינה. לא אוכל להעביר את תחושות הגאוה שלי על כך שזכינו באיש  שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנו. ללמוד שבעולם שיש בו רוע על האדם למצוא את הטוב ולהעניק מעצמו לאחר ובעיקר למי שזקוק. הנתינה היא התקוה לעולם טוב יותר.

ממליצה מאוד לקרוא את הספר המרתק.

 בשליחות הלב, אוֹרי סלונים

הוצאת ידיעות אחרונות, 2019

דיויד גארנט בונה עלילה לכאורה פשוטה, קצת פנטסטית, אך עלילה שמאחוריה פילוסופיה קיומית בעלת משמעות.

הנובלה “איש בגן החיות” בעלת רבדים. לאחר שמסיימים את הקריאה ואפילו קוראים בה שוב, מבינים את כוונת המחבר.

ג’ון קרומרטי וג’וזפין לאקט מאורסים. הם מגיעים לגן החיות וכיוון שהם שקועים במריבה הם אינם רואים את החיות או חשים בריחותיהם. ג’ון מטיח בג’וזפין “את מוכרחה לדבר על רגשות של אחרים כי אין לך רגשות משלך.”

תוך כדי שיחה על אהבה, התאהבות, מסירות, שואל אותה ג’ון האם תינשא לו ותוותר על כל בני משפחה. תושבתה של ג’וזפין היא לא. והיא מטיחה בו “צריך לכלוא אותך בכלוב ולהציג אותך כאן בגן החיות”

למחרת ג’ון כותב מכתב להנהלת גן החיות ומבקש להיכלא בכלוב ולהיות מוצג לראווה. היעדרות היונק החשוב בעולם מגן החיות משולה בעיניו להצגת המלט ללא נסיך דנמרק.

ג’ון נכלא מרצונו בכלוב והופך להיות מוצג לראווה. העלילה של הנובלה מתפתחת לא רק מבחינת אירועים אלא בעיקר מבחינה פילוסופית. תוך כדי קריאה עלתה במוחי מחשבה, אומנם הספר נכתב בשנת1924 אך הרעיון של העלילה יכול לשמש לתוכנית ראליטי בימנו.

“החיה שמולם השתעממה. היא הביטה בהם לרגע ושכחה אותם מיד. היא התגוררה בחלל קטן וכבר שכחה שמחוצה לו יש עולם שבו יצורים כמוה רצים הלוך ושוב.”

וידוי, איני אוהבת לבקר בגן חיות. לא שלא ביקרתי, שנה אחר שנה הלכתי עם ילדיי לספארי וראיתי את התבגרות החיות דרך בגרותם של ילדיי. איני אוהבת לראות את החיות כלואות בכלוב או במתחם מחיה פרטי. לפעמים כשהבטתי בנמר או בקופים לא הבנתי מי מביט על מי, אנו בני האדם על החיה או החיה מביטה בנו.

“איש בגן החיות” מעלה בדיוק את התהייה הזו. מי הוא הכלוא? מי שנמצא בכלוב או מחוצה לו? מי מביט על מי? מהו הכלא, חיצוני או פנימי?

ג’ון להפתעתו מגלה את החופש שברגעי החיים בכלוב, את הרעיון שהוא עצמאי ויכול לעשות כרצונו. אך גם את העובדה שהוא כלוא בתוך סבך הרגשות שלו עם ג’וזפין. ג’וזפין מגלה לתדהמתה את מהות האהבה והדחייה.

שתי הדמויות עוברות תהליך של הבנה והשלמה.העלילה משתנה ומתהפכת מספר פעמים עד לסיום.

“איש בגן החיות” הוא לכאורה משל. אבל יש בו הרבה מתחת לפני השטח. הוא מציג תובנות על המין האנושי וחברה האנושית ומהו תפקידה.

דיויד גארנט  הוא סופר בעל עמדות פילוסופיות חברתיות. הוא שואל את השאלות שכל אחד מאיתנו חושב עליהן ולא מעז לשאול. בעזרת עלילה מעט פנטסטית הוא מעלה תהייה על מהות קיומו של האדם בעולם עם ערכים וגבולות. מי קובע מה נכון ומה לא. ובעיקר הוא שואל שאלות על מהות האהבה והוויתור שכל אחד מבני הזוג צריך לעשות במסגרת הקשר.

לפני כשנה קראתי את “מאשה לשועלה” ש של דיויד גארנט והתאהבתי בכתיבתו. אהבתי  את הרעיונות הפילוסופים שלו על זוגיות ומהות האדם. דיויוד גארנט לוקח את הדמויות שלו ומביא אותם למצבים קיצוניים או בלתי מציאותיים שמאחוריהם מסתתרות שאלות אנושיות.

מה שחשבתי על מאשה לשועלה ניתן לקרוא כאן

“איש בגן החיות” הוא ספר ראוי ביותר בזכות הסיטואציה של הגיבורים המעלה שאלות אצל הקורא.

איש בגן החיות, דיויד גארנט

מאנגלית, יותם בנשלום

הוצאת תשע נשמות, 2019

הפעם סקירה שונה.

“הוא משלנו” מהווה מסמך וסיפור אישי מרתק של אודי איילון. אודי אילון מצהיר שאינו סופר ו”הוא משלנו” הוא ספר המספר את סיפור חיו.

אודי אילון נולד בשם זוהר עדילי בכפר קטן בשומרון, עוצרין, ליד אריאל. כפר קטן מוקף שדות ונוף הררי. התיאור הפסטורלי של הכפר אינו תואם את המציאות האישית של אודי אילון.

אודי נולד בבית עני עם אב מכה, חברה אלימה. רעב ומכות היו מנת יומו. העיר אריאל שכפרו היה בשכנותה היווה עבורו מושא לקנאה. הוילות, הבתים המטופחים והצבא שמשליט סדר ומגן על התושבים היכו אותו בתדהמה, לדבריו.

יום אחד בדרכו מבית הספר “נתקל” בשני חיילים שהושיטו לו סנדוויץ’ ואף שיחקו איתו בכדור רגל. אותו מפגש שינה את חייו. אודי שכל חייו חונך על ברכי שנאת היהודים והציונות, גילה שהאויב אינו אלים, אלא נעים. דווקא הכפר שבו גדל היה כולו טבול באלימות.

לימים ברח מביתו והחליט להצטרף לשב”כ. הוא עצמו אינו מבין איך הגיע לרעיון להיות חלק מהשב”כ.

״באותו הזמן לא חשבתי על כך. הרגשתי שנפלה בידי הזדמנות להיחלץ מהמבוי הסתום שהייתי תקוע בו״ 

כל מה שייחל לו היה ביטחון ושייכות. שני דברים שלא קיבל בבית, אך זכה להם בתוקף עבודתו בשירות השב”כ. מספר איך התחיל להרגיש ערך, שסומכים עליו, שהוא משמעותי. השב”כ היה עבורו משפחה מאמצת.

בכל פעם החליף זהות אחרת. פעם הוא סטודנט, פעם עצמאי שעובד.

״חאלד, נאצר, יוסוף, מוחמד כולם שהם אני ואף אחד מהם לא אני. מי אני ?״

לאחר מספר שנות עבודה  הוא נתפס ונלקח בשבי הרשות הפלסטינית, חצי שנה של עינויים נוראיים עברו עליו.

 כשקראתי על העינויים שעבר, אמרתי לעצמי, לא יתכן שהבחור שפגשתי בדוכן בשבוע הספר, עם החיוך החם והעיניים הירוקות והיוקדות עבר את כל זה והוא עדיין ממשיך לחייך, לצחוק, להאמין בעצמו ובאדם אשר הוא אדם.

הבריחה שלו מכלא הרשות היתה כמו תסריט מדויק של סרט ריגול, שבו אנחנו אומרים לעצמנו, לא יכול להיות שכך זה במציאות.

לאחר שברח מהשבי היה משוכנע שהשב”כ, שהיווה עבורו בית יקבל אותו בחיבוק ויתמוך בו. להפתעתו הוא מגלה את ההפך הגמור. השב”כ מתנער ממנו. גם כאן הוא מרגיש אבוד ומנוצל, אך אינו מוותר. הוא נלחם על כבודו באומץ רב, ביכולות שאיני יודעת מנין לקח אותן לאחר שעבר עינויים ולא היתה לו קורת גג ותמיכה פיסית ונפשית.

אודי אילון מגולל בפתיחות ובאומץ את סיפור חייו של ילד רעב מכפר עני שחיפש זהות ושייכות, חיפש שיעריכו אותו. כל חייו נשאר אותו הילד הקטן שרוצה שאביו יביט בו ויהיה גאה בו. התחושות שליוו אותו מילדותו עדיין מלוות אותו בבגרותו.

הכתיבה של אודי מאוד אישית ורגשית. כתיבה בשפה גבוהה שאינו שפת אמו. אודי למד עברית באופן מסודר לאחר שחזר מהשבי. בכתיבה כנה  הוא חושף בפנינו את תחושותיו של אותו ילד קטן החי בחברה שאין בה אחד שיגן עליו ויאמין בו.

ממליצה על הספר החשוב, לא כי יש בו עלילה עם סמלים ומוטיבים ושאר אמצעים אומנותיים.  אלא בגלל הסיפור האנושי של מי שחצה את הגבול והחליט לעזור למדינתנו ולהרגיש שהוא אחד משלנו. כשאנחנו שומעים על הישגים של חיילנו אל לנו לשכוח את אותם משרתי השב”כ שעוזרים לחיילים.

את אודי פגשתי בשבוע הספר תשע”ט. בשפה רהוטה ובחיוך חם סיפר לי על עצמו. נשבתי באישיותו האופטימית. באופן החשיבה שלו ובכך שהצליח להתגבר על הפוסט טראומה של השבי ובעיקר על האמונה שלו בעצמו, באדם ובספרו.

סיפור מרגש . ממליצה.

הוא משלנו, אודי אילון

הוצאת סגול, 2019

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

שנים לימדתי באהבה רבה את השיר “ראי אדמה” כשכוונת המשורר היתה פטריוטית עם כאב על מות בנינו בקרב.

נירית הלבני לוקחת את צרוף מילים מהשיר ומשתמשת בו באופן נרחב יותר.

  זהו סיפור של משפחה אחת והרבה הרבה מטענים רגשיים הטמונים עמוק באדמת המריבה.

יש בו את כל החומרים המכילים שיש בכל משפחה. אהבה, קירבה, קנאה, כעסים, טינות, חוסר קשר, ובעיקר בעיקר החמצה של קרוב לבבות.

גדי, אב המשפחה חקלאי בכל רמ”ח איבריו, אוהב כל גרגר אדמה. נשוי לבתיה. בתיה הגיעה מהעיר, היא שונה מגדי ולעיתים עולה השאלה מה הם עושים יחד. אביטל ואיתן, בניהם. שני אחים תאומים. בתיה היתה בטוחה, כי היא עומדת ללדת שני בנים, אפילו שמות הכינה להם, איתן ואיתמר, בלידה התברר כי אלו הם בן ובת, השם איתמר הוחלף לאביטל. איתן הוא היפה מבין שני התאומים. אביטל תישא כל חייה את תחושת ההחמצה על היותה בת במקום בן ועל כך שאחיה נטל את כל היופי. היופי של אחיה הוא ביזבוז בעיני אמה, כי היא זו שהיתה צריכה להיות היפה. היא אוספת עלבון וכאב כמו גרגרי חול בתוך ליבה. אדמת אביה תהפוך בליבה לכעס וכאב.

גדי ובתיה יודעים כי עליהם לנסח צוואה. הם מכינים אותה. הם מודעים לכך שהחלוקה לא תהיה שווה והבחירה קשה. בתיה אינה שלמה עם ההחלטה של גדי. גם גדי אינו משוכנע שהוא צודק, אבל מותו הפתאומי אינו מאפשר לו להסביר לילדיו את ההחלטה.

אביטל קשורה לאביה מאוד, עם אמה יחסיה די מורכבים. לעומת זאת אחיה איתן קרוב לאמו. איתן נחשב לנדיב ועדין בעיני אביו ואביטל כדעתנית מרוכזת בעצמה.

“אביטל היתה כלפתה, יפה, חכמה, סוערת, יהירה ורעת מזג שבגיל 24 לא יכלה להכיל את הסובבים אותה ואת צורכיהם.”

אביטל חושבת שאמה היא זו שתכננה את הצוואה

אביטל נפגעת, כועסת, בועטת ועוזבת את המשפחה.

הסיפור מסופר בארבעה קולות. אביטל הבוגרת, גדי האב, בתיה האם. הקול הרביעי הוא קולו של האח, איתן, המסופר דרך מכתביו ועבודות בית הספר. אופן העברת הסיפור דרך מחשבות הדמויות מאפשר הצלבה של רגשות ועובדות ונותן לקורא תמונה רחבה.

את האמת יודעת כל אחת מהדמויות.

כל דמות מספרת את נקודת מבטה. אישית אהבתי את קולו של גדי, תיאוריו כאיש אדמה האוהב את עבודתו הזכירו לי את אבי שקם בשמחה כל יום לעמל יומו, אהב את האדמה, את הגשם ובעיקר את הזריחה. לצערי, לא אהבתי את אביטל, הבנתי אותה אך לא הסכמתי עם התנהלותה העקשנית.

הכתיבה של נירית הלבני משובחת. העברית ברמה גבוה ומדויקת.  המחשבות והשיחות בין הדמויות נותנות לקורא אפשרות להבין את נבכי הנפש ואת התנהלותה של כל דמות. לא נשאר ספק אצל הקורא. הדמויות עוברות תהליך של שינוי והבנה. יופי השינוי הוא שהוא אינו קיצוני או פלקטי, אלא שינוי המותאם לאישיותה של כל דמות.

“ראי אדמה כי היינו בזבזנים”. בזבזנו חיינו במריבה, הפסדנו כוחות, רגשות, היסטוריה, זיכרונות ובעיקר יכולת להיות אחד עם השני ואחד בשביל השני.

כאב הלב שלי על ה”ביזבוז” של המשפחה הוא על חוסר היכולת לשבת ולשוחח ובעיקר להסביר. אבי נהג לומר, לא רבים על כסף הירושה, אלא על מה שהוא מייצג עבור כל אחד מהיורשים.

ראי אדמה, נירית הלבני

הוצאת פרדס 2013

זהו ספרה הראשון של נירית הלבני, לאחריו הוציאה ספר משובח ונפלא. “מאחורי כל זה” מוזמנים לקרוא את דעתי עליו כאן. מאחורי כל זה

כבר כמה ימים אני מחפשת  מה להגיד ומה לא להגיד על הספר הנפלא הזה. אומר שהוא בין הטובים שקראתי השנה. ספר שמחלחל לאט לאט (כיאה לתרבות יפן) ונשאר במחשבות  במשך ימים רבים. ספר שהייתי רוצה לספר על מה הוא, אבל לא אוכל, כי הוא יכלול ספוילרים שיפגמו בהנאת הקריאה.

דמיינו אותי אוחזת בספר בשתי ידיים ומושיטה אותו לכם, בדיוק כמו טקס הגשת כרטיס ביקור ביפן, ואומרת: “שבו ותקראו אותו. הפרק הראשון לא יהיה מובן לכם, בפרק השני יתחילו להתבהר הפרטים ומהפרק השלישי לא תוכלו להניח אותו מהיד והוא לא יניח לכם.”

הגיבורה קתי מספרת את סיפורה בהווה כשהיא בוגרת בת 31. בתחילת הספר אנחנו פוגשים בה כשהיא נערה בת 13 המתחנכת בפנימית הֶלשַם. לא ברור לנו אם הפנימיה היא פנימיית לימודים או בית יתומים מכובד. לא ידוע לנו למה קתי וחבריה נמצאים בפנימייה ואם יש להם משפחה מחוץ למקום. התנאים בפנימייה נחשבים למעולים. הילדים אינם רעבים, הם נבדקים בדיקות רפואיות, לומדים, בעיקר מתמקדים איתם בשעורי אומנות.

קת, רות וטומי הם שלושה חברים צמודים המלווים אחד את השני במשך שנות ההתבגרות. טומי נחשב לילד זועם שניתן בקלות להרגיזו, חבריו תמיד טורחים לפגוע בו על מנת שיכעס וישתולל. רות היא הדומיננטית מבין השלושה, היא מנסה להשליט את דעותיה, ואילו קת היא הכוח המאזן מבין שלושתם.

 קת ושני חבריה הטובים, רות וטומי, מרגישים שמשהו אינו נכון.

״עליכם לזכור שבשבילנו, בשלב ההוא של חיינו, כל מקום מעבר להֶלשַם היה כמו ארץ דמיונית.״

לאט לאט יתבהרו הדברים. טכניקת הגילוי מאוד איטית ואנחנו חווים את המסתורין והגילוי בדיוק כמו קת וחבריה. שלב אחר שלב, פרט ועוד פרט. אמת ומסתורין, תעתוע.

עד כאן אני מגלה פרטים על הספר.

לא, זה לא ספר מתח למרות שיש בו מעט סממני מתח, זה גם לא ספר מדע בדיוני למרות שיש בו רעיון עתידני.

 זה ספר על בדידות של אנשים צעירים, על חברות אמיצה, על עתיד מוגדר ולא מוגדר על תרמית ובעיקר ביקורת חברתית.

יש בו שאלות קיומיות פילוסופיות על מהות החיים ואיכותם, דילמות מוסריות, “הרי מילא נמות כולנו ביום זה או אחר.”

״כל הזמן אני חושב על נהר אי שם ויש בו שני אנשים שמנסים להיאחז אחד בשני נאחזים כל כוחם, אבל בסוף חייבים להרפות, להתנתק ולהיסחף.״

ומעל לכל הוא ספר על אומנות, על הנשמה האמתית של האומן ויכולות היצירה שלו. המורה אמילי אומרת להם “שירה, תמונות אומנת מגלים את מה שאתה בתוכך. הם מגלים את הנפש שלך.”

שאלת השאלות היא האם האומנות מובילה את האדם לאהבה, לשינוי, לגילו העצמי שלו.

קראתי את כל ספריו המתורגמים של אישיגורו.

 בגיל חמש היגר אישיגורו עם משפחתו מיפן לאנגליה. אומנם הוא אינו נחשב לסופר יפני, אך תרבות יפן ואומנות הכתיבה היפנית חלחלו אל תוך עולמו הפנימי. בכל ספריו נמצא  כתיבה מאופקת, יכולת ליצור הסתרה ולברוא מסתורין, לברוא דמויות שאינן מוצאות פתרון בעולמם, ובעיקר בדידות קיומית של הדמויות.

כמה מילים על :

התרגום המופתי והמדויק של אלינוער ברגר. תרגום שמצליח להעביר את חוויות הדמויות.

העטיפה, שמתכתבת להפליא עם תוכן הספר. זהו צילום של הצלם ההולנדי Ruud van Empel אמן המשלב בין צילום לראליזים מוגזם, צילומים הנראים תמימים וילדותיים שאינם קלים.  התמונות שלו הן כמו פנטזיה אך הפנטזיה אינה נוחה ואינה נעימה. כמה מתאים לתוכן הספר.

שירו של מסאוקה שיקי (1867-1902) גדול משוררי ההייקו בספרות יפן, מבטא בעיני את מהותו ונשמתו של הספר. רובד ועוד רובד המתגלה לאט לאט אחרי שהערפל מתפוגג.

הציפורים נעלמות

מתוך הערפל באות ונגלות

אניות המסע.

(מסאוקה שיקי, “שני סתווים”, תירגם, איתן בולוקן)

אי אפשר להישאר אדישים אחרי קריאת הספר. אישיגורו בדרך כתיבתו הווירטואוזית נוגע במהות הפילוסופית הקיומית של האדם.

“לעולם אל תיתן לי ללכת” לא ירפה  מהקורא זמן רב אחרי קריאתו.

לעולם אל תיתן לי ללכת, קאזואו אישיגורו

מאנגלית, אלינוער ברגר

הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019

פרטים על הספר ורכישה https://www.kibutz-poalim.co.il/never_let_me_go?bsp=12700

“מושב הנהג” הוא ספר שלא אוכל לשכוח אותו, כי לא קראתי ספר דומה לו. ספר שסופו ידוע בתחילתו. גיבורת הספר ליסֶה, תמצא את מותה בעוד כמה שעות מתחילת העלילה.

עלילת הספר מתחילה הכי קרוב לסיום העלילה. המספר ואנחנו הקוראים מודעים לסיום. יודעים מיד בהתחלה מה יהיה בסופה של ליסה. למרות זאת אנו שבויים בקסם העלילה המפתיעה, בהתפתחות שלה ודי מופתעים מסיומה.

ליסֶה, רווקה העובדת בחברת רואי חשבון. גרה בדירת חדר שבה הכל מוצמד לקיר.

אנחנו פוגשים בליסה לפני יציאתה לחופשה. “את צריכה את החופשה הזו” אמרו לה במשרד. בהמשך נבין מדוע. ליסה מחליטה להתחדש בשמלה. קונה מעיל צבעוני מפוספס אדום לבן, שמלה עם חלק עליון צהוב וחצאית בדוגמה כתומה סגולה וכחולה  שני פריטים שאינם תואמים לטענת המוכרת ששואלת אותה “את מצטרפת לקרקס?”

ליסה היא בחורה בגובה רגיל, נראית רגיל ,לא מתבלטת, עכשיו במעיל הצבעוני והשמלה בעלת הצבעים הנועזים היא נראית למרחקים ואף אחד לא ישכח שראה אותה ״ אפילו כאן בין הנופשים ליסה מתבלטת״.

ליסה נוסעת לדרום איטליה, לאורך כל מסלול הטיול מרגע שקנתה את השמלה ועד לסיום היא תותיר אחריה פרורים וסימנים להימצאותה. כל מי שהיה עימה במגע יזכור אותה בזכות לבושה, התנהגותה המוזרה, צחוקה, דיבורה.

״כך היא מותירה אחריה את נתיב העקבות, שבקרוב יעקבו אחריו חוקרי האינטרפול ושעיתונאים אירופה קישטו במיומנות כמקובל ….כדי לבסס את זהותה״

המסע של ליסה הוא כרוניקה ידוע מראש. הקורא המלווה אותה מרגיש תעתועים, לא ברור לו מהם כוונותיה  של ליסה וביחוד האם היא אמינה. לאורך המסע היא פוגשת אנשים, עם חלקם היא חולקת חוויות ושיחות, מחלקם היא פוחדת ונתקפת בפאניקה. התנהגותה הלא יציבה מוסוות תחת מעטה של צחוק והנאה. מתנהגת בספונטניות ובגחמות רגעיות ״אין לי תוכניות מוגדרות. טיפשי נורא לתכנן תוכניות.״

למרות שידעתי מה יהיה בסופה של ליסה היו לי לאורך הקריאה הפתעות. עקבתי בדריכות אחר הצעדים שהיא עושה ואחר התנהגותה. הסתקרנתי לדעת כיצד אכן היא תמצא את מותה ומי יהיה זה שיפגע בה.

מי שלא הופתע מהסיום זו ליסה בעצמה, שכן היא הנהגת שיושבת במושב הנהג ומנווטת את הנסיעה אל סיומה.

זה אינו ספר מתח, או בלש, על אף הסממנים שלו. רק בסיום הקריאה ובקריאה חוזרת הקורא מבין את התנהגותה של ליסה.

העלילה החיצונית מקפלת בתוכה את הבדידות הקיומית של האדם. ליסה עצמה חשה בדידות ורוצה לחזור כבר לדירתה. גברת פידקי המבוגרת, שליסה פוגשת אותה היא אשה בודדה המחכה לנכדה.

מיוריאל ספארק כתבה נובלה קצבית, שנונה עם ביקורת חברתית על שנות השבעים, מרד הסטודנטים באירופה, היפים וחציית גבולות חיצונים בין גברים לנשים “הם לובשים מעילי פרווה וחולצות כותנה פרחוניות.” אומרת גברת פיקדי על הגברים.

“מושב הנהג” נקרא בנשימה עצורה, לא רק בגלל המתח שבו, אלא בגלל התנהגותה של הגיבורה. התנהגות שמתעתעת בנו ואפילו במספר יודע כל שאינו יודע הכל.

ספר שנון, מצחיק ומטריד.

מושב הנהג , מיוריאל ספארק

מאנגלית, תומר בן אהרון

סידרת חוצפנית קטנה של הוצאת תשע נשמות והכורסא 2019

“כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה – אומללה בדרכה שלה.” (טולסטוי)

משפחה אחת, אסון גדול והרבה צער ועצב.

  מה שהיה לא יהיה.

אריאל קהן, בנם של רותי ושלום, רב הישוב הדתי, נפצע בתאונת אופנוע. זה היה בליל שבת חורפי, לילה שבו יצא לחפש את יותם, בן דודתו. לאחר שגילה אותו שוכב שיכור כמעט כמו מת הוא עולה על האופנוע של יותם להזעיק עזרה ואז קורה האסון.

אסון שהופך את כל סדרי המשפחה.

“יותם” היתה המילה הראשונה שאמר אריאל. שלושה שבועות ויום אחד שתק לאחר שהתעורר מתאונת האופנוע. יותם הוא המחבר בין הדמויות לארוך העלילה. יותם הוא האחר והשונה במשפחת קהן. הוא בנה של יעל, אחותה של רותי אמו של אריאל. הוא גדל אצלם לאחר שאביו נהרג בתאונת אופנוע. יותם שונה, לא כי אינו דתי, אלא בהתיחסותו לעולם. וביחסו לשאר בני המשפחה.” כשהכל נעשה מסובך לו הוא תמיד חותך”. אריאל בן ה-15 קשור אליו ומעריץ אותו. כשאריאל אמר יותם לאחר ששבר את שתיקתו אף אחד אינו מבין מדוע.

התשובה תתברר אט אט, אבל לפני שהתשובה מתגלה יש הרבה צער.

 “צערו העתיק של הירח” מתאר את התמודדות בני המשפחה עם אירועי התאונה. אריאל שהיה דברן, חכם, ילד של מילים הפך כעת לממלמל מילים בודדות כמו ילד בן שנה (כמו אחיו הצעיר). אין ביכולתו להסביר את דבריו. האם רותי אינה יודעת מיהי וכיצד עליה להגדיר עצמה. לפעמים היא אמא של, אשתו של שלום, אשתו של רב הישוב. היא נעה ונדה בין עצמה לסביבה. מרים האחות הגדולה אוספת במחברתה את המילים שאומר אריאל כאילו היו קוד סודי לנפשו. איתמר האח הבוגר מאריאל מתמודד עם אריאל הצבא והתאהבותו בנערת השירות הצבאי החילונית. אב המשפחה עומד חסר אונים  עם כעסיו הפנימיים מול חוסר המאבק של בנו בתאונה. דמות שהיה קשה לי להזדהות איתה.

לכל אחד מבני המשפחה יסורי מצפון, כל אחד וסיבותיו שלו. למשל, רותי אינה סולחת לעצמה על כך שבליל שבת, ליל התאונה לא נסעה לבית החולים מחשש חילול שבת.

“צערו העתיק של הירח ” הוא מעין תעלומה קצת בלשית. הקורא והדמויות  רוצים לדעת מה קרה בדיוק ולמה אריאל רכב על האופנוע בליל שבת. התשובה שמוגשת לקורא היא מעין רשומון, כל אחד מספר את סיפורו, אלא שהשניים, שיודעים את האמת אינם אומרים בגלוי. יותם מסובך ומסוכסך עם עצמו. אריאל מוציא מפיו שברי מילים, מחשבותיו כלואות בתוך גופו.

״הם לא חשבו בחיים שיקרה לו משהו מהסוג הזה, תמיד חשבו שיהיה מהנופלים במלחמות…אף אחד לא חשב שיפתח לו המוח בתאונת אופנוע, בטח לא בגיל חמש עשרה. בטח לא בשבת״

הספר בנוי מפרקי מחשבות של מכלול הדמויות. האם, האב, הסבתא, האחות, האח, החברים. כל אחד מביע את מחשבותיו ורגשותיו. הסופרת הצליחה לברוא לכל דמות עולם פנימי עשיר ושפה ייחודית לדמות, מה שיוצר אמינות וראייה כוללת רחבה.

הספר מתאר משפחה השייכת למגזר הדתי לאומי וטוב עשתה הסופרת שלא הביאה בפנינו את הצד הפוליטי או הרחיבה את הצד המגזרי, הדתי. אלא הביאה בפני הקורא את הצער של המשפחה אחרי האסון, כמו רצתה לומר הצער הוא אותו צער ואין לו קשר לדת ולעמדה הפוליטית. למרות שלי היה חסר התנהגויות אופייניות למשפחה דתית, כמו פליטות פה טבעיות לאנשים דתיים.

 מהצער והירח העתיק נשאלות שאלות על נוכחות האל. חלק מהשאלות נאמרות / נחשבות באופן ישיר וחלקן עולות מתוך הטקסט במחשבות.

הכאב והצער של המשפחה מתוארים ברגישות ובאמינות, למרות ריבוי הדמויות והקולות האישיים הצליחה המחברת לבטא את האסון ובעיקר את מחשבות הגיבורים. הקולות כמו נארגים זה בתוך זה ויוצרים פסיפס אנושי של משפחה כואבת.

ובתוך כל הצער יש את  “צער הירח”, צער עתיק מאז בריאת העולם, צער סבלו של האדם. צער שמבטא את הכאב בחסר של כל אחת מהדמויות ושל כל אחד מהקוראים. למרות הכאב והצער ואובדן “מה שהיה” יש בסיום הפיוטי תקוה, השלמה. השלמה של הירח שהולך וחסר ומתמלא.

ספר ביכורים מומלץ.

צערו העתיק של הירח, נעמה דעי

הוצאת עם עובד, 2019