פנינה ספרותית ופילוסופית. זו ההגדרה שלי לנובלה המיוחדת.

נובלה קצרה הדוחסת בתוכה היסטוריה, אידאולוגיה, מערכות יחסים ורגשות סוערים.

נובלה שלא תשאיר אתכם אדישים בסיום הקריאה. כשתסגרו את הספר תעלו שאלות דמיוניות בראשכם ותחשבו על כל מה שנדחס במאה ועשרים העמודים.

התקופה היא המהפכה הרוסית. אצילים נושלו מאדמותיהם, אזרחים שהיו בעבר פשוטי עם מוצאים עצמם במעלה סולם המהפכה. זכויות עבר נשללות מהאזרחים. תושבים נסים מעיר לעיר, בקיצור – מהפכה.

מריה פון קרידנר, בעלת אחוזה, יוצאת למסע, עם פרוץ המהפכה בעלה נמלט וכמעט חצי שנה שלא קיבלה ממנו ידיעה. מריה, ארבעת ילדיה, שלוש משרתות ומזוודות משתכנת במלון. מריה שרוב חייה ידעה שפע והיתה מוגנת מוצאת עצמה פוחדת מכל עובר אורח. היא אינה ישנה מהחשש שהחיילים יתפסו אותה ואת ילדיה.

במלון היא פוגשת אנשים כמותה, אנשים שעדיין נאחזים בתארם ובשאריות כספם. בית המלון עבורה הוא ספינה טרופה, אכסניית פליטים. באחד הימים היא פוגשת ברוזנת נלידוב, אשה מבוגרת יפה ולבבית. “איזו מין אשה את?” שואלת אותה הרוזנת מוקסמת מאישיותה. מריה מספרת לרוזנת ולנו את סיפורה.

מריה אשה אצילית וחכמה, בעלת חוזק, יש בה להט, אשה נלהבת ויציבה. והכי קשה להתקרב אליה. מחצית הנובלה משמשת הקדמה להבנת אופייה של מריה כשברקע נמצאת המפכה על צדדיה המכוערים. חיילים שמשתלטים על העיר, שריפת בתים, ביזה, פגיעה ובעיקר פחד  של האזרחים ואומללותם מול הנידוי שזכו לו כשרכושם הופקע מהם.

מריה אשה חזקה, היא אינה מוותרת על האידאלים שלה, על החינוך שקיבלה. וכל זאת בנועם הליכות וקסם אישי.

דמותה העדינה והחזקה של מריה מותירה רושם עז על הקורא. אי אפשר שלא ללכת שבי אחריה, ואנחנו כמו הדמוית המקיפות אותו מעריצים אותה בזכות תכונותיה הנעלות והאנושיות.

קראתי מחצית מהנובלה ובכל דף תהיתי מדוע היא נקראת גולווין? מיהו אותו גולווין? עד לאמצע הנובלה אין אנו פוגשים בגולווין. תהיתי מדוע העניק וסרמן את שם הנובלה למי שאינו בה. ואז לאחר הקדמה ארוכה שבה אנו מתוודעים למריה ומכירים את אישיותה הכובשת והחכמה מופיע גולווין.

לצערי איני מתכוונת לגלות לכם מיהו גולווין ומתי נפגוש אותו. כדי לגלות מיהו תצטרכו לקרוא את הפנינה.

המפגש עם גולווין מעלה שאלות פילוסופיות ואתיות. מפגש שבסיומו עולמה של מריה יתערער. מפגש שיוצר מתח בין הדמויות וגם אצל הקורא.

אבל לא רק בגלל העלילה אני ממליצה לקרוא את הנובלה, אלא בזכות הכתיבה. הכתיבה של וסרמן מזכירה במעט את כתיבתו של שטפן צוויג, כתיבה של פניני מילים, תיאורים ציוריים ופיוטים. ובעיקר החדירה לנפש הדמויות. תיאורים מדויקים של המהפכה על כל כיעורה גרמו לי לרצות להסתתר יחד עם מריה מפני ההמון הפרוע.

זוהי נובלה אנושית, נובלה עם מסע כפול, מסע פיסי של בריחה ומסע נפשי אל עולם פנימי של אנשים. משפט הסיום  “הדרך היתה פנויה, אבל יעד הנסיעה היה חבוי באפלה.” מעלה שאלות רבות אצל הגיבורה ובעיקר אצלנו הקוראים.

הנובלה תורגמה על ידי הראל קין המוכשר, תרגום נפלא ורגיש. תרגום שמנגיש את העלילה לקרוא, אך שומר על צביונה של התקופה בה נכתבה.

את הספר רכשתי ברכישה מוקדמת. הספרים הגיעו באריזה כאילו היו אתרוג, שבוע שלם נחה החבילה על שולחני ולא העזתי לפתוחה. כשפתחתי גיליתי ארבעה ספרים כרוכים בכריכת בד צבעונית, ממש כמו פעם, כמו ה”פטיט לארוס” של אבי. מבלי לקרוא אותם מיד התאהבתי בהם.

הספר יצא בהוצאת תשע נשמות  בסידרה מיוחדת, ליד שם ההוצאה נוספה המילה –אוצרות. אכן זהו אוצר, גם במראה ובעיקר בתוכן.

ממליצה לקרוא, אני מתכוונת לקרוא את הנובלה שוב ולהרהר בכל מה שהועלה בה. לי אישית יש השערה אזוטרית על  על “גולווין”. זאת לפעם אחרת.

גולווין, יאקוב וסרמן

תרגום מגרמנית, הראל קין

תשע נשמות-אוצרות, 2021

ספר רגיש ומלא בחמלה.

ספר שיש בו אנושיות נוגעת ללב.

הייתי רוצה לפגוש את יעל טבת קלגסבלד ולחבק אותה. כן! באמת!  לחבק ולומר לה, עד כמה הצליח הספר שכתבה לגעת בי. היא לקחה נושאים רציניים ואפילו כבדים והתמודדה איתם בהומור, ולא. היא לא הפכה אותם לנמוכים בגלל ההומור, להפך, היא הראתה שאפשר להתמודד עם האירועים בדרך אחרת.

ענת אדר, גיבורת הספר עוברת תהליך של התבגרות מאוחרת. המסע שלה יהיה מלווה בפרידות.

הספר נפתח בחתן ובפרס. שבוע לפני החתונה בתוך דילמת “איזה זר יפה יותר” אומר החתן לגיבורה שאינו יכול להתחתן איתה, כי אינו אוהב אותה מספיק. ענת ההמומה נעטפת על ידי משפחתה וחברתה הטובה, כשכולם אומרים לה, שהיא זכתה בפרס או בנס בכך שהחתן נָס ובורח מחתונתו ובכך מזכה את הכלה בפרס. כן, כך כולם אמרו לה, היא הרוויחה וניצלה מהנישואים איתו.

אם חשבתם שאירוע שכזה יוביל את הרומן לרומן רומנטי, או לשבלונה, אז טעיתם.

הסופרת המוכשרת ניווטה את העלילה למסע רגיש שאינו קל כלל.

מי שנמצאת איתה בתקופה הקשה של “אין חתונה” היא חברתה שָנִי, חברה שמלווה אותה מילדות. היא זו שמקבלת החלטות שעוזרות לענת להתגבר על משבר הנטישה מהחתן ולהבין שהיא קיבלה פרס.

אבל. בין ענת לְשָנִי חל קרע עמוק, בתחילת הספר אנו מקבלים הסבר וסיבה מדוע הקשר נותק, אך בהמשך מתגלה הסיבה העמוקה יותר.

שני אירועי פרידה אלו מכינים את ענת לאירוע המשמעותי בחייה. אביה נוגה אדר, מחזאי מפורסם ומוכשר, לוקה באירוע מוחי. אביה שהיה איש של מילים הופך להיות איש בלי מילים. אביה שהיה הדמות הדומיננטית בבית, מי שהיתה לו מילה על כל דבר אינו אומר מילה.

“מה אבא שלי עשה כל כך רע שהוא קיבל פרס כזה? שואלת הבת.”

ואכן האב מקבל פרס אמיתי, לאחר שחלה הוא זוכה לקבל את פרס ישראל למחזאות.

מחלתו של האב משנה את ההתנהלות בביתם, האם אשה דעתנית וחכמה מנווטת כעת את המשפחה. היא היוזמת, המחליטה, זו שמבינה את בעלה גם ללא מילים. היא זוכרת חסד נעורים של קולגות וגם קנאה ומריבות על המחזה של מחזה שכעת מתעניינים בו. האם אינה מעוניינת להעלותו מחדש והבת אומרת ״ את יודעת אמא אבא לא יכתוב עוד מחזות. רק אם יציגו את אבא יזכרו את אבא.״

ההתמודדות החדשה שנכפתה על המשפחה מגלה להם עד כמה הם מאוחדים, עד כמה הקשר בינם לבני המשפחה יציב.

ענת הגיבורה, רווקה בת 35, עורכת תרבות באתר גדול. ענת המתגוררת לבדה עם לברדור עוברת תהליך של התבגרות. מהבחורה שהיתה אומללה בתחילה, זו שפגעו בה, כעת החיים מובילים ומלמדים אותה להתחזק. ענת  מגלה שהיא אינה פוחדת לעמוד על דעתה.

זהו סיפור של הישרדות והתבגרות, סיפור על משפחה שנאלצת להתמודד עם הקשה. ראש משפחה שהיה  עצמאי, כריזמטי ודעתני הופך לתלוי באחרים.

 “רוח חדשה נשבה בביתו של המחזאי והיא היתה פשוטה ובהירה. אין עוד צורך לצפות אל פסגות רחוקות שיש להעפיל אליהן לא צריך להשיג עוד כלום. יש את הכאן ועכשיו וגם הם לפעמים משימה לא פשוטה.״

יעל טבת  קלגסבלד טוותה עלילה נוגעת ללב. עלילה שיש בה פרטים ביוגרפים. עלילה מעוגנת במציאות. יעל טבת קלגסבלד בתו של שבתי טבת, עיתונאי, סופר וכותב ביוגרפיות, מביאה את חיי המשפחה בפנינו. את שמו של אביה היא משנה בהומור משבתי טבת לנוגה אדר בעוד היא וחברתה שני טוענות, שבכלל צריך היה לקרוא לו צדק. שבתי טבת הסופר גם הוא כמו גיבור הספר לקה בשבץ מוחי וקיבל את פרס ישראל  לאחר האירוע.

יעל טבת  קלגסבלד, פזמונאית, כתבה שירים מולחנים רבים בינהם השיר “בתוך” (אני שקעים לכל קמריך) ובספר היא מספרת שענת, הגיבורה, כתבה שיר בשם “שקעים”.

הסיפור אינו רק סיפור ההתבגרות של ענת, אלא סיפורה של משפחה המתמודדות עם מצב שברירי, סיפור של מערכת יחסים בין בת לאב דומיננטי שהשפיע עליה.

סיפור על זוגיות ומשפחה והחיים בצל אב דומיננטי ואהוב. סיפור של מערכות יחסים ובעיקר פרידות. יעל לומדת להיפרד מאביה ומשלימה עם אובדן יכולת הקשר איתו. ראית המציאות ההומוריסטית מאפשרת לה להתמודד עם הכאב.

ספר רגיש ונוגע ללב, שהפך לי את העולם האישי והמוגן שלי. ההומור שבו מרכך, מעלה חיוך, אבל בתוך החיוכים מצאתי עצמי דומעת פעמים רבות.

אהבתי את הספר מאוד. ממליצה בחום.

חתן הפרס, יעל טבת קלגסבלד

הוצאת,כנרת זמורה, 2020

האולם היה בתפוסה מלאה, 50 צופות זכו להצגת בוקר על “הצגה יומית”.

מה משותף לקול ראשון, מקהלה, רחוב השילוח בחיפה ולסופרת מוערכת וותיקה?

התשובה היא – אדיבה גפן.

אדיבה גפן האגדתית התארחה אצלנו הבוקר במועדן הקריאה. היא סיפרה לנו על לידתו של הספר “הצגה יומית.”

בשיחה נעימה ומחויכת עם אור בעיניים פתחה בפנינו אדיבה צוהר לעולמה כסופרת.

אדיבה שמאחוריה עומדים עשרות ספרי מתח, בלש, ספרי ילדים, ביקרה ברחוב ילדותה בחיפה. חווית המפגש המחודש עם הרחוב הוליד את הספר.

הרחוב הוא עד לטרגדיה שמתרחשת בו. לאחר שחזרה מהמפגש המחודש עם הרחוב היה בה רצון  לספר עליו. רחוב השילוח היה רחוב חיפאי של שכונה בורגנית קטנה, שכונת פועלים, אנשים עובדים שיוצאים בבוקר  וחוזרים בערב. כיום הרחוב עבר שינוי כואב, הרחוב הפך לחרדי. היכולת לתת לרחוב לדבר שיחררה אותה.

אכן אדיבה הפכה את הרחוב לדמות, לגיבור. לא קל היה לחזור לרחוב הילדות, פתאום צצו ועלו סיפורים, עלה הכאב. המסע היה ארוך, רק כאשר ידעה שיש לה דלק להתניע היא יכלה לצאת למסע אל עברה.

איך כתבת את הרחוב?

במשך שלוש שנים אספה את הסיפורים, חלקם אמיתיים, חלקם בידיוניים, חלק מהאנשים היו וחלקם חוברו מכמה דמויות.

משמעות השמות והכינויים של השכנים בספר.

האנשים בספר נקראים לפי מהותם, גלדיולה, שושי ספרי, פטרוזיליה, בילדותה כך הילדים קראו לאנשים, ילדים לא ידעו שמות. ילד לא יודע שקוראים לירקן אדון ליברמן, עבורם הוא פטרוזיליה. התופרת השמנה, שושי הספרית. כך נולדו השמות לאנשי השכונה.

מה ההבדל בין ספר מתח לספר פרוזה עלילתי?

אדיבה סיפרה שכאשר התחילה לכתוב היא כתבה ספר בלש, ופתאום נעשתה כותבת ספרי מתח. אבל בתוך תוכה היא ידעה שהרומן יגיע.

ספרי מתח הם כמו פיגומים שלאט לאט בונים את הספר, לרומן יש אנרגיה וארכיטקטים אחרים.

על הכתיבה

אדיבה זכתה בחדר משלה, מואר. כיו”ר מכון גנזים היא נמצאת במכון במהלך השבוע, כך שנותרים לה מעט ימים לכתיבה. כשהיא כותבת היא מקפידה להתלבש, להתאפר ולהגיע לכתיבה מכובדת, יש לה כבוד לעיסוק. לפעמים היא יכולה לכתוב פיסקה אחת במשך ארבע שעות.

לפעמים לדמויות יש חיים משלהן, כשהדמות קמה על היוצר זה הדבר היפה בעיניה והיא יודעת שהיא בכיוון הנכון.

היא סומכת על הכתיבה שלה. היא סומכת על העורכת, העבודה עם העורך מאוד משמעותית.

אדיבה סיפר שברומן הראשון היא הלבישה את הגיבורה בחצאית צרה וחולצת משי, כאשר טיילה על שפת הים הגיבורה ניהלה איתה ויכוח ו”טירטרה” לה, איך זה שבחרה לה כאלה בגדים, שבכלל אינם בארונה, ממתי היא לובשת חצאית וחולצה. אדיבה נכנעה לדמות וכשחזרו הביתה היא בחרה עבורה בגדים אחרים.

אדיבה היקרה. תודה לך על בוקר מרתק ומעניין, על שיתופך בחוויות האישיות שלך מילדותיך ברחוב השילוח, על סיפורייך האישים ושיתופנו בתהליך הכתיבה.

תודה לך על קיסמך האישי וחוכמתך, ריתקת אותנו למרקע.

ריגשת אותנו במילים החמות שלך על הקריאה שלנו בספרך.

את נפלאה.

מחכים לספרך הבא, מחכים לסיור במכון גנזים ובעיקר למפגש אמיתי בסלון הספרותי.

מה חשבתי על ספרה הצגה יומית 

ספר  על משפחה שהתפרקה בעקבות מות האם. “האלטרואיסטים” הוא ספר שיש בו חמלה אנושית מתובלת בהומור דק, לעיתים שחור.

האלטרואיסטים שם הרומן הוא בעל כפל משמעות.

 אלטרואיזטים –זוּלָתָנוּת  או חסד, היא נטייה, רצון או תכונה של עזרה לזולת, המתבטאת בהתנהגות המסבה טוב למישהו אחר ללא תמורה.(ויקיפדיה).

אבל  זהו גם שם המשפחה של הדמויות הראשיות, אלטר.

 משפחת אלטר , משפחה יהודית שיש לה אפילו שורשים בארץ ישראל. ארתור אבי המשפחה הוא פרופסור באוניברסיטה, טיפוס די כושל ולא מצליחן לאורך חייו. לאחר מות אשתו הוא עובר לגור עם המאהבת בדירתה במרתף של בנין מגורי הסטודנטים בקמפוס.

אשתו פרנסין, תרפיסטית מצליחה נפטרה מסרטן השד כאשר לארתור היתה כבר מאהבת. היא זו שמאחדת ומחברת בין בני המשפחה. הדמות השפויה היחידה ברומן. היא זו שחושבת על בעלה, ” מה הוא יעשה בלעדיי?” פרנסין הורישה את כל כספה לילדיה.

 אית’ן הבן, הומו, אינו אוהב מפגשים עם בני אדם. מתבודד מסוגר ,כמעט ואינו יוצא מהבית, שקוע בחובות. כילד צותת למטופלים של אמו והיה משוכנע שהוא כמותם. וכל הפרעה שלהם היא שלו.

מגי אחותו מרעיבה עצמה וחשה בשל כך קדושה. היא עובדת עבודות מזדמנות בטיפול ושמירה על ילדים. מגי היא ה-אלטרואיסטית כשהיתה ילדה היא אספה את כדורי הגולף מחוץ למסלול רחצה ומכרה אותם הרוויחה ארבעים דולר  בשבוע שלאחר מכן מסרה אותם חינם. כך התחילה להרגיש את ההנאה שבנתינה.

שנתיים לאחר מות האם, שנתיים שבהם האב לא נפגש עם ילדיו, מזמין ארתור את ילדיו במסווה של פגישה לסוף שבוע, שכל רצונו הוא לבקש מהם את הירושה שהשאירה להם אמם, על מנת לכסות את המשכנתא של ביתו.

בהכנות לקראת בואם, ארתור מגלה שאינו יודע על ילדיו.

ברור שמפגש שכזה יהיה טעון, כל קורא יבין שהדמויות תנסנה “לסגור חשבונות.” ואכן, כשמגי ואיתן מגיעים, מגי מיד מתחשבנת עם אביה, איך שכח שהיא צמחונית, כי הצמחונות היא הזהות שלה ואיך תמיד שכח את ימי ההולדת שלה.

הספר נע בין עבר להווה. הפרקים הראשונים שהיו לי קשים לקריאה מהווים אקספוזיציה לספר ולהבנת הדמויות. החזרה לעבר מהווה השלמת פערים על אירועי ההווה, למשל מדוע ארתור ופרנסין נישאו, מדוע עברו לבית גדול בסאנט לואיס.

כמו שציינתי, הקריאה של הפרקים הראשונים לא היתה קלה, אפילו נטשתי את הספר וחזרתי אליו לאחר כמה ימים.  אבל ברגע שהבנתי את הדמויות, את המניעים הפסיכולוגים שלהם ובעיקר את ההומור והאירוניה הספר תפס תאוצה וכך הנאתי. נכון הדמויות בספר כולן פגומות, אך אנושיות. המספר מתאר אותן בחולשותיהן בחמלה רבה, כך שהקורא גם הוא חס עליהן. כמו למשל ההבנה של ארתור על חיו ״החיים הבוגרים שלי מוגדרים על ידי כל הדברים שלא עשיתי.״

יש בספר ביקורת על הדת, על הקפיטליזם, על נאמנות אישית ומשפחתית, על יחסי משפחה וחוסר הבנה והקשבה בתוך המשפחה. אבל הביקורת נעשית ברגש ובחמלה כלפי הדמויות וכן בהומור.

יופיו של הספר הוא בתיאורי המחשבות של הגיבורים ובשיחות החומלות בניהם, מגי רוצה לזכור את אמה רק לטובה. היא ואחיה מעלים זיכרונות, האב מנסה להגיע ללב הילדים ולוקח אותם לאכול פודינג קפוא לזכר ימי ילדותם.

ההומור בספר עדין ומעלה חיוך כמו  ” אשמה קתולית נובעת  מלאכזב את אלוהים. אשמה יהודית היא כשאת מאכזבת את ההורים שלך” אמר לה איתן.

תוך כדי המעברים בין העבר להווה הספר מכוון למטרה אחת והיא כיצד יבקש ארתור מילדיו את כספם. מחכה לכם הפתעה בסיום.

 מה יעלה בגורלם של בני המשפחה המפורקת? האם ארתור יצליח ברצונו?

כל זה בספר הביכורים המספק חוויה מיוחדת לקורא.

האלטרואיסטים, אנדרו רידקר

תרגום מאנגלית, גיא הרלינג

הוצאת עם עובד,2020

צעד קט – ספר שכולו מתיקות, חיוך וצבע.

אין לי ילדים קטנטים וגם לא נכדים, אבל הספר הזה העלה לי את מפלס החיוך והשמחה.

הרגשתי כיצד הלב שלי מתרחב ומוצף בהנאה.

צעד קט הוא ספר לקטנטנים.

ספר רענן וקסום.

השירים בספר קצרים, קצביים, שירים המתארים מצבים שונים ביומו של הילד.

חלק מהשירים מחוייכים ובעיקר נעים בקשת רחבה של רגשות.

באחד השירים יש האנשה של הצעצועים לילדים, כמו הארנב שמקנח את אפו בשרוולו.

השירים הם מנקודת המבט  של הילד הקטן וכיצד הוא רואה את המציאות. מה שגורם לחייך, כמו :

מָרָק נֶחְמד

פּו פּו פּו – נֹושֶפת אִּמָא…

פּו פּו פּו – נֹושֶפֶת שּוב.

ּובְבַת אַחַת אֹו שְּתיִם

הַמָרָק מַתְחִיל לָעּוף!

השירים הכתובים בחריזה קצבית, מלווים באיורים מתוקים להפליא, עדינים וצבעוניותם עדינה.

לי הם הזכירו את הילדים המצוירים מכרטיסי הברכה לשנה החדשה, שהיו בילדותי.

ספר נפלא, ממתק אמיתי שכל ילד וילדה ומי שמקריא לו ולה ירצה לקרוא שוב ושוב.

אחד השירים האהובים עלי הוא :

נִּשּוקִים

 נִשּוק עַ ל הַּמֵצַח, נִּשּוק עַל הָאַף,

נִּשּוק בְנִפְרַד עַל כָל לחִי.

נֹוסִיף נִּשּוקִים לְכָל אֶצְבַע בּיָד,

וְדִגְּדּוג מְדַּגְדֵג גַםּ בַּשֶחִי…

מחכה לרגע הנישוקים, ללא מסכה וריחוק.

בינתיים שולחת נישוקים חמים לשלוש היוצרות המוכשרות. לאיריס אליה כהן על הכתיבה המדהימה, ללילך הברמן על האיורים המופלאים, ולורד אמר על העריכה הרגישה.

ממליצה ממליצה בחום רב ובחיוך ענק.

צעד קט,

 כתיבה, איריס אליה כהן, איור, לילך הברמן,עריכה, ורד אמר.

הוצאת פעם, 2021

לא, אין לי מניות. אני הזמנתי ספרים לכל הקטנטנים שסביבי.

להזמנות

כאן- הוצאת פעם

 

“הבת היחידה” עשה לי שמח וטוב על הלב. החל מהעטיפה הצבעונית  ובהמשך בעלילה הקצבית שלו, אבל בעיקר בעיקר בדמותה של רקֶלֶה, דמות מתוקה ושובת הלב, ויש הרבה לב ולבבות בספר.

הביקור האחרון שלי בחו”ל היה ליום אחד ברומא,(חניית ביניים מקובה) בערב חג המולד. זכיתי להסתובב ברומא המקושטת לכמה שעות. ומאז הגעגועים לחו”ל התעצמו. והנה  א.ב.יהשוע לקח אותי על כנפי המילים והעלילה שלו לאיטליה, לצפון איטליה בערב חג המולד. יחד עם רקֶלֶה יצאנו לטיול בעירה שבה גדלה, לוונציה, לדולומיטים ולסקי בהרים. הייתי בכיתת הלימוד של רקֶלֶה, בוונציה בערב מסכות, במדרון הסקי בהרים.

לא צריך מטוס מוחשי, מספיק לקרוא את הספר ולהרגיש בתוך ענני איטליה והדולומיטים.

נובלה ציורית הכתובה בעדינות ומתובלת בחוש הומור דק. הנובלה הזכירה לי במתיקותה את עוגת הפָּנֶטוֹנֶה שאותה אוכלת רקֶלֶה. עוגת שמרים מתוקה המזוהה עם חג המולד ונאכלת בכל רחבי איטליה בתקופה זו של השנה.

זהו סיפור התבגרות. רקֶלֶה הנמצאת על סף גיל המצווה עוברת תהליך של התבגרות וגיבוש זהות אישית. במהלך המסע על סף שנת 2000 היא תעבור ממקום למקום, מביתה, לבית סביה, לבית המורה, כך, הלוך וחזור. לפעמים הרגשתי כאילו היא חפץ המועבר מיד ליד. בכל מעבר היא תלמד על הסובבים אותה ובעיקר תלמד על עצמה.

רקֶלֶה, ילדה יפה, אפילו יפה מדי עם רעמת תלתלים כהים, בת למשפחה אמידה, אביה וסבה הם עורכי דין. אמה של רקֶלֶה נוצריה ואביה יהודי שנולד בזמן המלחמה ושרד הודות לרופא שהציל את אמו. אביה רוצה לשמור על יהדותה ואינו מאפשר לה להשתתף בתפקיד אם האלוהים בהצגת חג המולד בכנסיה. רקֶלֶה אינה מבינה מדוע אין מאפשרים לה, הרי זו הצגה ולא תפילה.

״אין שום אלוהים, לא לאלה ולא לאלה, ואין מה להחליף. שום דבר בעצם לא משתנה וכולם נשארים בסופו של דבר רק בני אדם״ אומרת סבתה הגויה של רקֶלֶה ומאשרת את דעתה.

בפתיחה הנובלה, בשיעור האחרון לפני חופשת חג המולד, מקריאה המורה אמליה שזהו לה השיעור האחרון לפני פרישתה סיפור מהספר “הלב”. הספר, גם אם הוא מיושן  ופטריוטי לדברי המבוגרים, יישזר לאורך הנובלה ויהפוך לדמות. “לא שכחתי את הלב שלך”, אומרת לה אמה. רקֶלֶה מביטה על סבתה ורואה “הלב נח  על ליבה.” רקֶלֶה פיקחית יודעת להסביר מה טוב בסיפורים של הספר ואילו סיפורים הם “מגויסים” לדעתה.

רקֶלֶה ילדה יפה ופקחית שאינה רוצה להיות עורכת דין, אלא שופטת, כדי לשפוט את כולם, עוברת תהליך של התבגרות. היא שואלת שאלות חכמות על הדת, על אלוהים, על מחלת אביה ובעיקר על החיים. מילדה שעושה כמצוות הוריה היא הופכת להיות ילדה דעתנית, שאינה מוכנה שיכלאו אותה או את דעותיה.

בעדינות וברמזים ללא העברת ביקורת מעלה א.ב.יהושע את כל התהיות של העולם כולו. דת, יחסי הורים וילדים, יחסי עובדים זרים, היחס למבוגרים ובעיקר חיפוש הזהות והשלת המסכות, או גם עטיתן. המילים שלו נשזרות במשפטים מתנגנים כמו רודפים בריקוד אחד אחר השני. אי אפשר לעצור את הקריאה, אי אפשר לעצור את שטף המחשבות החכמות של הנערה רקֶלֶה.  הקורא שאוב לעלילה ונע יחד איתה.

הכתיבה של א.ב.יהושע משובחת. כמו פנינים הנשזרים למחרוזת ספרותית, ההומור הדק בעיקר בשיחות בין רקֶלֶה להוריה או לסבתה מעלה חיוך.

הרגשות הסוערים של, רקֶלֶה רגשות ומחשבות על סתירות העולם, על הדת, על האנשים ובעיקר על סבלם של הילדים על התמודדות עם המוות מועברים בעדינות עוצמתית בספר ומאחדים את העלילה ואת קצותיה.

א.ב.יהושע מפגיש את רקֶלֶה עם דמויות רבות שכל אחת מלמדת אותה פרט על העולם. רקלה הנבונה יודעת לשאול ויודעת להשיב.

יש קשיים וסבל בספר, אבל הכל דרך פילטר עדין של נערה מתבגרת. המספר יודע כל מספר דרך עיניה של רקֶלֶה הבת היחידה המוקפת באהבה.

נושא אחד משלל הנושאים שמעלה הנובלה נגע לליבי והוא הדגשת הקשר בין עולם הצעירים למבוגרים. רקֶלֶה קשורה לסבים שלה והם אליה, כל אחד מהם מלמד אותה, סבתה מבקשת ממנה לשמור על קשר עם המורה אפילו שזו לא תלמד אותה יותר כי “תמיד לומדים ממורה זקנה.”

נובלה רעננה, מתוקה ונקייה, נובלה מחויכת עם הרבה אהבה לדמותה של רקֶלֶה, לחיים, לאיטליה.

רוצו לקרוא, לא תתאכזבו.

הבת היחידה, א.ב.יהושע

הוצאת הספריה החדשה, 2021

כולם רוצים להגיע לארה”ב, ארץ החופש וארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות. יש אנשים שואפים להתעשר ויש שואפים להצליח. לידיה גיבורת “אדמה אמריקאית” אינה שואפת להתעשר או להצליח. היא בורחת לארה”ב על מנת להציל את עצמה ואת בנה לוקה בן השמונה.

לידיה, בעלת חנות ספרים קטנה באקפולקו, נשואה לסבסטיאן ,עיתונאי חוקר בעל עקרונות הומנים נעלים. היא היתה מעדיפה שהוא יהיה חי ולא בעל עקרונות. לידיה וסבסטיאן הם הורים ללוקה בן השמונה, ילד חכם ובקיא בגאוגרפיה.

משפחתה, בעלה, הוריה, אחיה ואחייניותיה נרצחים באכזריות ביום חגיגת ההתבגרות של ג’ניפר, אחייניתה. לידיה ובנה מסתתרים בשירותים ובכך ניצלים. לידיה יודעת שעליה לברוח ומהר, כי הקרטל, מי שאחראי לטבח יחפש אותם על מנת להשלים את המשימה.

לידיה אורזת מעט חפצים וכסף, רוכשת מצ’טה ומתחילה במנוסה. היא נעזרת בחברים, בורחת מכל מי שמציע לה עזרה, והופכת להיות חלק מהפליטים. בדרכה היא חוברת לעוד אנשים צעירים המעוניינים לחצות את הגבול. היא פוגשת בנשים שבורחות מגורל איום שהשאירו מאחור.

כל רצונה הוא להגיע לדנוור, היכן שגר דודה והפך לגרינגו

הספר מתאר את לידיה ובנה במצבים מסוכנים, בפחדים הרבים שלה ובעיקר החשש מכך שימצאו אותה. הוא מתאר את המצבים הקשים שאליהם הגיעה במילוט שלה, נסיעה ברכבות ועל גגות הרכבת. הליכה במדבר בתנאים קשים. עיקר הספר מתמקד בחוויות ההווה, אין בו סצנות מהעבר, תיאורים על חייה, משפחתה. כל כולו מתאר את ההווה של מקסיקו וכיצד הקרטל השתלט על כל חלקה טובה, שולט אפילו בנהגי האוטובוס, כולם צריכים לשלם מורדידיס, תשלום שגובה הקרטל.

זה אינו רק ספר על בריחה ומנוסה. הספר מעלה לתודעה את בעיית הפליטים בכל העולם. הגבול בין מקסיקו לארה”ב הוא גבול הידוע במספר הרב של המסתננים, אשר רוצים להגיע לחופש. הם בורחים ממדינה חולה, מדינה שאינה מספקת ביטחון לתושביה.

הספר, “אדמה אמריקאית” כתוב היטב, קשה להניח אותו מהיד וקשה להתעלם ממצוקת הגיבורה והדמויות. תיאורי התלאות והחששות של לידיה מציאותיים ואמינים, המתח שנוצר בספר אינו מתח שאנו מורגלים אליו בספרי מתח רגילים, שבהם אנחנו רוצים לגלות את זהותו של הפושע, את זהות הפושע אנחנו יודעים כבר בתחילה. המתח נוצר האם לידיה תצליח להציל את עצמה. במהלך העלילה נוספים פרטים על הסיבות להרג המשפחה, פרטים שמוסיפים עניין ועומק לקריאה.

הספר מצטרף לספרים נוספים המתארים את מאבקם של הפליטים וניסיונותיהם לחצות את הגבול.

ספר שאינו קל אך חשוב. יש בו מסר חברתי ופוליטי. דרכו אנחנו יודעים על אומללותם של אנשים פשוטים קשי יום, שכל רצונם הוא לחיות את חייהם הצנועים. ספר שמראה כיצד קרטלים משתלטים על מדינה וכולם חסרי אונים. בעיקר התושבים שכל רצונם הוא לחיות את חייהם ונולדו במקום הלא נכון.

לידיה  רוצה שכף רגליהם תדרוך על אדמה אמריקאית. ברגע שהם יגיעו לארה”ב היא תדע שחייהם ניצלו.

האם תגיע? האם הקרטל יניח לה? על כך בספר.

ממליצה. “אדמה אמריקאית” ספר שהוא מעבר לרק עלילה.

אדמה אמריקאית,ג’נין קאמינס

מאנגלית, עדינה קפלן

הוצאת אחוזת בית, 2020

בימים משונים אלו כשאי אפשר להיפגש עם חברים, היתרון בספרים הוא  שניתן לפגוש דמויות אהובות. שמחתי לפגוש שוב את טַייְגְּה וְטוּנְדְּרָה הפיות הקשישות והחביבות. פיות, אחיות תאומות, פנסיונריות שמספרות לילדים, פִיפִי, בֶּנְגִ’י וְבּוּלִי הגרים בשכנות סיפורים מרתקים, מלאי הרפתקאות וצבעוניים.

הילדים. שמחים תמיד להאזין לסיפוריהן וגם נהנים ממאפים ושתיה. האמת, גם אני שמחתי לשמוע על מבצעי ההצלה של שתי הפיות החביבות, שכל רצונן הוא לעזור לבני התמותה.

הספר כתוב פרקים פרקים כשבכל פרק הפיות, טַייְגְּה וְטוּנְדְּרָה וחברתן פְּרֶרְיָה אשר הצטרפה אליהן, מספרות לילדים על אירועים ומקומות. הילדים מהופנטים מהסיפורים.

על מה הן מספרות?

על אבני הירקן הקסומות, על עזרתן לתושבי ווייטנאם, על היווצרותם של המפרצים והשמות שניתנו להם, הָא לונְג׳ שפרושו המקום בו נחתה הדרקונית. מפרץ בָּאי טוּ לונְג׳ המקום בו עזבה הדרקונית את צאצאיה בָּאךְ לונְג’ זנב הדרקון הלבן.

על מעגלי הפיות המסתוריים המנקדים את ערבות נמיביה, אפילו מדענים אינם יודעים את הסיבה להיווצרותם. בּוּלִי שחונך להאמין במדע, טכנולוגיה, היסטוריה מגלה שלפעמים אין תשובה לשאלות וכעת הוא  מאמין בקסם פיות.

על איסלנד ותופעות הטבע, על הוויקינגים, טרולים וענקיים. אי הנחשים בברזיל, על הַסֶלְקִי האחראי לתופעת הים המנצנץ.

הספר כתוב בפרקים המספרים על אירועים שהיו, על תופעות טבע. אֶשְכָּר אֶרְבְּלִיךְ – בְּרִיפְמַן חקרה כל תופעה וכל אירוע, בשפה מתאימה היא מנגישה את העובדות לילדים ובכך מעשירה את הידע ואת עולמם.

אֶשְכָּר אֶרְבְּלִיךְ – בְּרִיפְמַן גרה עם משפחתה וחיות אחרות והרבה, בגבול של יערות הכרמל. מי שמביט בתמונות שהיא מעלה ומפרסמת, יכול להיות בטוח שהיא חיה ביער קסום. הסיפורים שלה קסומים צבעוניים ומעוררי סקרנות.

הספר “עוד סיפורים עם כנפיים” מצטרף לאחיו “סיפורים עם כנפיים”, שאותו אהבתי מאוד.  הספר  כתוב בעושר לשוני נפלא, בשפה תיקנית ויפה. הוא מלווה באיורים הקסומים של רמי טל המוכשר. הציורים צבועים בצבעי פיות, ענוגים וקסומים, מה שמאפשר לילדים תחושה של “להיות בתוך הציור”. הציורים מהווים השלמה לסיפורי הפיות.

מלבד העשרת הידע, הספר מעביר את ההנאה שבהכנסת אורחים, מלמד מהי חברות, עזרה לזולת ובעיקר לחלשים. אהבתי את הרעיון של איך מספרים סיפור? ״ את פשוט צריכה להתחיל לדבר, ברגע שלא תחשבי על זה יותר מידי ייצא לך סיפור״ אומרת פיפי הילדה.

והפיה מוסיפה בהמשך ״לרוב אין אנו יכולים לבחור סופים לסיפור שלנו. הם פשוט מתרחשים ללא שליטה ובוחרים את הסוף של עצמם.״

לקרוא את הסיפורים זה כמו להיכנס לממלכה קסומה מבלי לרצות לצאת ממנה.

הסיפורים מתאימים לילדי כיתה א’-ה’ בקריאה עצמית.

ניתן להקריא לילדי כיתה א’

לדעתי רצוי להקריא לילדים, גם אם הם קוראים עצמאים. הקריאה המשותפת היא זמן איכות וכן זמן העשרה להורים ולילדים.

הלוואי ויכולתי לפגוש את הפיות החביבות ולבקש מהן שתפזרנה אבקת קסם על כל הגלובוס ותציל אותנו מהקורונה. בינתיים אאלץ להסתפק בציפייה לסיפורים נוספים שלהן.

ממליצה בחום.

עוד סיפורים עם כנפיים, אֶשְכָּר אֶרְבְּלִיךְ – בְּרִיפְמַן

איורים, רמי טל

הוצאת, דני ספרים הוצאה לאור, 2021

וילקי קולינס, יהונתן דיין ונובלה קטנה – בעיניי הם שילוש / שילוב מנצח ומבטיח.

אשת החלום הוא ספר פנינה שכתוב היטב לפי המסורת הקלאסית. ספר על גורל, בריחה מהגורל, אמונות טפלות, פחדים.

וילקי קולינס נחשב לאבי ספרי המתח והמיסתורין, קולינס נחשב לחדשן בתקופתו. את ספרו “האשה בלבן” קראתי לפני שנים רבות והוא עדין מהדהד בי.

זוהי נובלה קצרה הכתובה בארבעה פרקים,  שלושה אנשים מספרים על אותו אירוע, אבל זה אינו רשומון, אלה נקודות מבט שנותנות אור על האירועים ובעיקר משלימות פרטים.

פרסי פירנבק ואשתו נאלצים לקטוע את מסעם ולהגיע לעיירה הקרובה שכן סוסה של גב’ פינברק נקע את רגלו והם אינם יכולים להמשיך.

בעיירה שאליה הם מגיעים הם מחפשים סיס שיטפל בסוס. באורווה של הפונדק הם מוצאים את, פרנסיס רייבן, הסייס, פרנסיס ישן וכולו מסויט, הוא חולם, הוזה וצועק בפחד נוראי, כי הוא עומד להירצח.

מכאן  העלילה תנוע קדימה ואחורה, היא גם תסופר מנקודת מבט שונות.

כדי לא לפגום בפרטי העלילה ובמתח הקריאה לא אספר מה קרה. הסיום? הסיום אולי בנאלי ואינו עומד בקנה המידה של מתח שאנו מורגלים אליו. כי מה כבר יכול להפחיד אותנו כיום?

ובכל זאת, אני ממליצה מאוד על קריאת הנובלה. למה? זו נובלה קצרה, יש בה חן ושנינות.

וילקי קולינס הוא יוצר פורה, וחשוב, כתיבתו שנונה, ראליסטית ומדויקת ממחישה היטב את התקופה. תיאורי הרחובות, האנשים, הכרכרות, הלבוש, הטבע והמעמדות מוחשיים. תיאורי מחשבותיו וחרדותיו של הסיס משרים סוג של מיסתורין וסקרנות על הקורא.

 הדמויות השונות ממחישות את הבדלי המעמדות ואת הבדלי הגישות והשקפות העולם. למשל אמו של פרנסיס הסייס, אשה ראליסטית מול אחותה ששקועה בעולם המיסטי והקלפים.

מיהי אשת החלום? אשה חלום? אשה מהחלומות? אשה מהסיוטים? על כך בנובלה.

הנובלה “אשת החלום” פורסמה בפורמט קטן. לפני שנים הוצאת עם עובד הוציאה ספרוני קריאה קטנים בגודל הזה. “נישואי גבריאל” של וילקי קולינס פורסם בזמנו.

נובלה קלאסית הכתובה היטב לפי המסורת של הספרות הויקטוריאנית. תרגומו של יהונתן דיין משובח ביותר, הוא מצליח להעביר את השפה והתקופה האנגלית לשפה שלנו ולימנו.

אשת החלום, וילקי קולינס

מאנגלית יהונתן דיין

הוצאת, מקום לשירה,2020

זוליכה פוקחת עיניים היא יצירה רחבת יריעה הפוקחת את עיני הקורא על רוסיה בראשית המהפכה.

רומן רחב יריעה המספר את סיפורם של אלו שנעקרו מאדמת מושבם בשם המהפכה ובשם הקולקטיב.

בכפר יולבש, כפר טטרי מוסלמי, דרה זוליכה בת השלושים, היא נשואה מחצית מחייה למורטזה, גבר בן ארבעים וחמש המתייחס אליה כאל חפץ ומתעמר בה. ולא רק בעלה מתעלל בה, אלא גם אמו הזקנה, שהיא כולה רשעות כלפי זוליכה. הזקנה אומרת לה שהיא עצלנית ואינה אשה טובה לבנה, לכן אלוהים לא לוקח אותה כי היא זו שצריכה לשמור על בנה.

בבוקר שבו אנו פוגשים בזוליכה לאחר שפקחה את עיניה, היא מתפללת לאל שיעזור לה לבצע את מה שתכננה. היא מבצעת את כל עבודות הבית כולל טיפול באם הזקנה, האכלת השדים שלא יכבו את האש, כדי שהזקנה לא תכעס עליה.

המשפחה חיה תחת איום מתמיד של לקיחה.  באים ולוקחים מהם הכל. תבואה, זרעים, צאן. היא מכנה אותם מונופולתבואה ,החרמתמזון, מסמצרכים, הצבאהאדום.

עד שיום אחד מגיעים חיילים ולוקחים אותם. לאן? לסיביר, אנשי הכפר, קולקים, נחשבים לא נחוצים למהפכה, לוקחים אותם להקמת קולחוז.

מכאן מתחיל מסעה של זוליכה, דווקא עכשיו ברכבת ובכלל במסע, הצייתנות שהיתה מנת חלקה בביתה עוזרת לה. היא אינה מדברת לא מרגישים בה.

זוליכה צנועה, ענווה, מקבלת הכל לא בהכנעה, אלא בהבנה ובהשלמה. אומרת לעצמה שהמוות נמצא בכל, בעלים בפירות באפרוחים. וכך גם היא מחכה למוות.

שנים יעברו על זוליכה ועל האנשים שהיו איתה ברכבת ובהקמת הקולחוז.

לפעמים לוקח לדמות זמן ואירועים עד שהיא נכנסת ללב שלי. זוליכה היא בין הדמויות הבודדות, שפרצה לא בכוח, אלא בעדינות לנשמתי. ברגע הראשון שפגשתי אותה, כשהיא פקחה את עיניה והורידה את כפות רגליה העירומות לרצפה הקרה, הרגשתי כאילו שהיא ירדה מהמיטה בשבילי. כמו חברה שרוצה לספר לי את אשר על ליבה.

וזוליכה סיפרה לי סיפורים. סיפרה על עברה, על ההווה האומלל בביתה ולקחה אותי למסע כואב של נידוי מהאדמות שעליהן גדלה למען מטרה נעלה, שווין.

ביד אמונה מובילה אותנו המספרת ומתארת את האירועים הכואבים בהיסטוריה של ברית המועצות, על מות אנשים בשם המהפכה, על גזלת אדמה ורכוש ואפילו גזלת הרוח של האדם.

התיאורים הם כמו צילומי מצלמה, הקורא רואה מול עיניו את יופי השדות שמשתנים בהתאם לעונות השנה. כואב את כאבם הפיסי של אנשי הקולחוז. סובל וכואב איתם את מאבק ההישרדות והניסיון לשמור על צלם אנוש ובעיקר לשמור על עצמם כחברה מתפקדת ותומכת.

זוליכה עד לאותו בוקר שבו הגיעו הבולשביקים מעולם לא יצאה מיולבש, אלא רק ליער או לבית הקברות. מוצאת עצמה נודדת קילומטרים רבים. המסע שהיא עושה אינו מסע פיסי בלבד אלא מסע נפשי שבו היא תפקח עיניים, תגלה עולם חיצוני ועולם פנימי עשיר.

זוליכה פוקחת עיניים הוא ספר עב כרס הנקרא בשטף, ספר שבו הקורא שותף לתהליכים הפיסים והנפשיים של הגיבורה ושאר הדמויות. ספר שמביא לקורא תיאור ממשי ומדויק של הקמת קולחוז מכלום, ללא כלי עבודה, איכרים שוורים, רק מכמה עצים וענפים ובעיקר מתושייה.

זו יצירה הכתובה בציורי לשון ותיאורים מרהיבים. תיאורים שמאפשרים לדמויות להתערבל ולהתמזג בטבע ולהיות חלק ממנו.  “ורוד חיוור וכחול רך נוגעים בחולשה בשמי המזרח השחורים.”

חמוטל בר יוסף תרגמה את הרומן מרוסית. תרגום נפלא ופיוטי. חמוטל בר יוסף היא משוררת רגישה מה שניכר בתרגומה. הספר נקרא כמו שירה, היא יצרה צירופי מילים ציוריים כמו “ספטמבר הגיע שטוף שמש. צהוב ואדום נשמו על הגבעות.” או יצירת מילים מעניינות, לדוגמה “איך העריב היום.”

“זוליכה פוקחת עיניים” הוא רומן קריא ונפלא, רומן שנותן לנו פרספקטיבה נכונה על החיים ועל אומללות וכיצד ניתן למצוא קרן אור בתוך הכאוס.

הספר נכתב בהשראת סיפוריה של סבתה של הסופרת. הוא אף עובד לסדרה והוקרן ברוסיה.

ממליצה.

זוליכה פוקחת עיניים,

גוזל יכינה

מרוסית, חמוטל בר יוסף

הוצאת כרמל, 2020