חגיגה !!!!

זו ההגדרה הכי מדויקת עבורי בתום קריאת הספר.

לכל מי שאוהב את אלנה פרנטה ומכור לכל מילה שלה כמוני, הספר הזה הוא חגיגה. מי שלא קרא מספריה  מוזמן לצלול לתוך דפי הספר ולהתענג.

אלנה פרנטה יודעת לכתוב. נקודה. היא יכולה לקחת את העלילה הכי פשוטה ולהפוך אותה לעונג רצוף של קריאה.

בסוף דצמבר 2019 ביקרתי ברומא, ראיתי ערמות של הספר בכל חנות ספרים, בתחנת הרכבת ובשדה התעופה. הצטערתי שאיני יודעת לקרוא איטלקית.
כשנודע על מכירה מוקדמת של הספר מיד רכשתי עם שליח במסירה מיוחדת. לא יכולתי להתאפק. (הספר גם נשלח אלי על ידי סיגל זלאייט  ישירות מההוצאה -יש לי שני עותקים )

מודה, חששתי לקרוא את ספרה האחרון,  פחדתי שהוא יהיה חיוור מול הרומנים הנפוליטנים. שמחתי שהחששות לא אומתו. אלנה פרנטה הצליחה לרתק אותי עם דמות מיוחדת ומעניינת. הצליחה לגרום לי לטייל שוב ברחובות נאפולי, בפיאצות של העיר. צללתי אל הספר, הדמויות, המקומות ולא נחתי לרגע.

זהו סיפור וידוי אינטימי חושפני של ג’ובנה הגיבורה. תיאור נפלא של חיי הנפש של נערה מתבגרת במשך 5 שנים. מגיל 12 עד 17. תיאור אישי ופנימי מאוד ישיר על חוויות הגיל, שבו עליה להתמודד עם עצמה. גילויי שינוי הגוף, יחס המבוגרים אליה כמתבגרת, יחסה לסביבה, לחבריה.

הרגשות הפנימיים שלה בתוך נבכי נפשה, אותם רגשות סוערים, אלו שאינה יכולה לגלות לסביבה החיצונית, מקבילים לגילויים שהיא מגלה על מה שנעשה מאחורי דלתות המשפחה שלה.

בוקר אחד היא שומעת את אביה אומר לאמה שהיא מכוערת מאוד. אין ספק שלנערה מתבגרת בגיל שבו היופי החיצוני משמעותי, אמירה שכזו מפי האב הנערץ הופכת למשמעותית ואפילו הרת אסון.

מרגע זה מתחיל מחול שדים עבור ג’ובנה. היא מנסה להבין למה התכוון אביה באומרו זאת, ובעיקר בכך שהוסיף “היא מקבלת את הפרצוף של ויטוריה.” ויטוריה אחותו זו שהם אינם בקשר איתה.

ג’ובנה יוצאת אל העולם על מנת לגלות האם היא מכוערת או לא, ומיהי הדודה שהוריה מתעבים. במהלך השנים הבאות, השנים הקריטיות של גיל ההתבגרות, שנים שבהן העולם החיצוני משמעותי לבניית נפש המתבגר, תגלה ג’ובנה לא רק את עצמה וכוחותיה, אלא את עולם המבוגרים.

וכמו הגירוש מגן עדן, מהבית החם והמגן עם הורים אוהבים היא תחשוף שקרים וסודות. שקרים על משפחתה, סודות על אחות אביה, ויטוריה, סודות של מבוגרים וגם שקרים של בני הנעורים.

ג’ובנה מבקשת מהוריה להיפגש עם הדודה ויטוריה. דודה ויטוריה פותחת בפניה תיבת פנדורה בדמות צמיד. הצמיד השזור לאורך כל הרומן  הוא סמל לאהבה, לקנאה לשנאה ושקרים. צמיד שעובר מיד ליד.

 המפגש עם הדודה מוביל אותה ומלמד אותה לשקר, להסתיר דברים, אפילו לספר שקרים לְבָנִים. מפגש שמעמיד אותה בפעם הראשונה מול הבדלים של נאפולי של מעלה שם היא גרה מול נאפולי של מטה, איזור התעשיה, מקום מגוריה של הדודה.

לשקר להורים גורם לה לחרדה. לשקר לחברותיה זה תענוג. איתן בעזרת השקר היא מרגישה עליונה או לפחות שווה.

 “חיי השקר של המבוגרים” הוא ספר שמעמיד את הקורא מול האמת.

״מה קרה בעולם של המבוגרים, בראשיהם שלאנשים בעלי הגיון בריא, בגופיהם העמוסים ידע?״

מה קורה לנערה בגיל ההתבגרות שבו היא מגלה עד כמה הוריה הנערצים הופכים להיות אנושיים ובעלי חולשות כמו כל בני האדם

מה קורה לה כשהיא מגלה שקרים וסודות במשפחתה.

מה הכוח שיש בידה כשהיא לומדת לשקר.

האם הכיעור של ג’ובאנה שאביה חושש ממנו הוא כיעור חיצוני או פנימי.

היחס שלי לג’ובאנה הוא דואלי, מצד אחד הבנתי את נפשה הסבוכה מול משפחתה וחברותיה, מצד שני כעסתי על התנהלותה ובעיקר על הרוע הפנימי שבה. וגם  הערצתי אותה על האומץ לעשות את מה שהיא רוצה ללא מחשבה. על היכולת שלה לנסות להרחיק לכת אך לעצור בזמן.

“חיי השקר של המבוגרים” הוא ספר הכתוב באופן מרתק, מתאר את נבכי הנפש של נערה מתבגרת לפרטי פרטים. מתאר את הטלטלות וסערות הנפש במנעד רחב של רגשות. רגע צוחקת ורגע כעוסה. הקריאה בספר החזירה אותי לימי נעורי, גיל שבו מתביישים בניצני הגוף הנשי, לא יודעים כיצד להתנהג מול המבוגרים, בושה מבני המין השני, גילויי מיניות. גילויי העולם החיצוני. הגילוי המרכזי שהוא נושא הספר זו ההתמודדות עם עולם המבוגרים והכניסה לעולם זה. כשהמין ובני המין השני תופסים מקום נכבד בחייה של ג’ובנה.

הכתיבה של פרנטה מדויקת, מעמיקה, יש בה יכולת לרדת לפרטי הפרטים ולנבכי הנפש של הגיבורה. כתיבה שמשאירה את הקורא מיוסר, מעמידה אותו מול דמות עם רגשות מעורבים כלפיו. מצד אחד כעס ומצד שני חמלה. כתיבה מהפנטת, מכשפת משפט רודף משפט וככל שמתקדמים בקריאה פשוט נשאבים אל הדמות והעלילה.

אני הרגשתי כאילו אני מטיילת בתוך המוח של ג’ובנה וכל קו מחשבה מתפצל לקו אחר.  משפט רודף משפט. כל כולי הייתי שאובה בדמותה הסבוכה והמשתנה של ג’ובנה.

התהייה של ג’ובנה היא מדוע הוריה שחינכו אותה לא לשקר, מתגלים כנושאי שקר של שנים. גילוי שהופך את חייה ואת אופיה. השקר גורם לה להיות חזקה.

בספרה “המצאות מזדמנות” כותבת אלנה פרנטה על השקרים.

“בילדותי הייתי שקרנית גדולה מאוד, אמרתי שקרים מכל הסוגים. שיקרתי כדי להיראות טובה יותר מכפי שהייתי. שיקרתי כדי להתהדר בדברים שהייתי רוצה לעשות אבל בפועל לא עשיתי…

אני מזהה את המצוקה בילדים שמשקרים כדי להגן על עצמם, כי העולם מלא במלכודות והשפלות, והשקר יכול להעניק במקרים מסוימים הפוגה כלשהי.”

אלו משפטי מפתח להבנת דמותה של ג’ובנה.

סיפורה של ג’ובנה הוא סיפור אנושי, אמיתי וכן עם המון אומץ ותעוזה. אומץ לספר לנו מה עובר על נערה מתבגרת בדיוק מופלא, תעוזה להעמיד בפנינו מראה לא נעימה על חיי המבוגרים.

הבנתם נכון. רוצו לקרוא את הספר “חיי השקר של המבוגרים” ספרות מופת במיטבה.

חיי השקר של המבוגרים, אלנה פרנטה

מאיטלקית, אלון אלטרס

הספריה החדשה, 2020

“חיי השקר של המבוגרים” צולם ברומא דצמבר 2019

איסטנבול איסטנבול הוא שיר הלל וגעגועים לעיר איסטנבול העיר היפה. שיר הלל  שמלווה בכאב על מה שהפכה להיות. על סמל המשטר.

“איסטנבול איסטנבול” הוא ספר שבסיומו אתה תוהה עד כמה כאב וסבל נתונים בידיו של האדם.  איך יופיו של העולם מושחת על ידי האדם.

הספר “איסטנבול איסטנבול” התפרסם ב2015, שנה אחת לפני ניסיון ההפיכה.

ארבעה אסירים פוליטיים נמצאים בתא מאסר אחד  שגודלו הוא שני מטר על מטר. כל אחד בתורו מוצא לחקירה המלווה בעינויים. על מנת לשמור על שפיות ולהעביר את זמנם, כל אחד מספר לחבריו סיפור, הסיפור מרתק אותם וכך מחשבותיהם מוסתות מעינויי החקירה ומהפחדים לקראת החקירה הקרובה.

במשך עשרה ימים מספרים ארבעה אסירים. דמיטרי, רופא, סַפּר בשם קמו, והדוד קיהלן. את סיפורם. על כלל אחד הם חייבים לשמור כאשר הם מספרים את סיפורם. אסור לספר על עצמם, כי מי יודע מי יישבר ויגלה בעינויים על האחרים.

הסיפורים מסופרים במהלך עשרה ימים, מבנה הרומז מפורשות על סיפורי דקמרון, הרופא אומר לדוד  שהוא מספר סיפורים טובים יותר מדקמרון. הסיפורים הם הומאז’ לסיפורי אלף לילה ולילה.

הסיפורים הכתובים בשפה גבוהה  מסופרים בכמה מישורים ורבדים, יש בהם הומור או בדיחות שכולם מכירים ,כולל אני, בחלקם מסופרת האמת על הסיבה שהגיעו לכלא ובחלקם מומצאת ביוגרפיה שונה של המספר. סיפורים מציאותיים על האירועים שהובילו למעצרם שזורים בתוך סיפורים בדיונים .הסיפורים מורכבים ובעלי רצף אסוציאטיבי. מה שמעורר בקורא רצון להבין את הסיבה או האירוע שהוביל כל אחד מהם לכלא.

לסוג הסיפורים שהם מתארים יש שתי מטרות, האחת לרתק את השומעים, הם הרי סובלים מכאבי ההתעללות וכל רצונם הוא להשכיח את המכות וכאבן. השנייה היא לא להסגיר את הפרטים כיוון שהסוהרים מקשיבים לדבריהם מעבר לדלת. לכן הם שוזרים את האמת בבדיה.

תוך כדי הסיפורים אנחנו לומדים על טורקיה, על השלטון על ההיסטוריה. על הכפר מול העיר, על האדם הפשוט ועל מתנגדי המשטר.

תא אחד, ארבעה אסירים, בחורה אסירה הנמצאת ממול לתאם, עשרה ימים של סיפורים שיש בהם את כל מורכבות החיים.

אבל מעל לכל נמצאת העיר איסטנבול. איסטנבול מתעתעת, דואלית, מקרבת ומרחיקה. מזרח ומערב.

“אתה מתבונן בכיפות הבתים ובצריחים ההדורים כמסתכל על שטיחי קיר התלויים אצלכם בכפר.”

איסטנבול מתוארת על ידי האסירים במלוא צבעיה ,תיאורים ציוריים, מטאפוריים  וחושניים. תוך כדי סיפוריהם היא הופכת להיות מושא הערצה, נחשקת. מתוארת כמו אשה. ״איסטנבול שראשה סחרחר עליה מרוב עוני ובזבזנות פרסה זרועותיה בציפייה.”

הדוד מספר עד כמה ערג אביו להגיע לאיסטנבול, איסטנבול הפכה עבורם לתשוקה קיומית. עיר שכולם חלמו להגיע אליה. עיר נחשקת, כמו ירושלים עבור האדם היושב בגולה. הם חלמו להגיע אליה והיו מוכנים לעשות הכל על מנת לבוא בשעריה.

“אבל הפן המוזר של איסטנבול היה הנטייה שלה להעדיף שאלות על תשובות. היה ביכולתה להפוך בקלות את האושר לסיוט או להפך להתחיל בתום לילה מייאש בוקר שופע שמחת חיים. קראו לכך הגורל של העיר.”

 איסטנבול, זו שאליה הם חושקים, איסטנבול היפה והמהפנטת גוזלת מהם את חרותם. פוגעת ופוצעת את גופם ונשמתם.

שם הספר מרמז  על כפילותה של איסטנבול. איסטנבול של מטה, המסומל כתא האסירים שהיא הגיהנום עבורם. איסטנבול של מעלה, איסטנבול של מחוץ  לכלא ,זו שאליה הם עורגים וכמהים, איסטנבול היפה הנחשקת.

הקריאה בספר “איסטנבול איסטנבול” אינה קלה. לא יכולתי לקרוא את הספר ברצף. הייתי זקוקה להפוגה בין פרק לפרק.

אבל – זהו אחד הספרים החשובים שקראתי לאחרונה. ספר שבו הפוליטיקה גם אם היא מתחת לפני השטח היא זועקת. ספר שהמסר בו הוא, בני אדם יכולים להפוך את חייך לגיהנום או גן עדן.

מציינת לשבח את תרגומו הנפלא של רמי סערי, תרגום משובח בשפה גבוהה.

אחד הספרים המיוחדים שקראתי. ספר שנשאר אחרי הקריאה וחושבים עליו רבות.

ממליצה.

איסטנבול איסטנבול / בוּרְהָן סונְמֶז

מטורקית, רמי סערי

מודן, 2020

בוקר מרתק עם אופיר טושה גפלה.

אופיר טושה גפלה היה צריך להתארח אצלי בסלון הספרותי בחודש יוני ובכך לחתום את פעילות השנה של המועדון. כל כך חיכיתי למפגש שאמור היה להיות גולת הכותרת יחד עם שבוע הספר.

 ואז, כמעט כמו בספריו באה הקורונה וטרפדה את התוכנית.

 בפתיחת המפגש גילה לנו  ואמר שזהו מפגש מסוג אחר.  הוא תמיד שמח להגיע למפגשי קוראים, אבל זהו מפגש קוראים ראשון שלו בזום.

תאמינו לי הזום לא היווה בעיה בכלל. אופיר דיבר בשטף וריתק אותי ואת 55 מחברות המועדון. כולנו היינו קשובות ומהפנטות.

בשפה עשירה וחוש הומור, עם חיוך שלא מש מפניו לאורך כל המפגש פתח בפנינו את עולמו הארספואטי. עולם מיוחד ומעניין.

סיפר לנו על הכתיבה, ראשית הגדיר את ספריו כספרי בדיון ולא סיאנס פיקשן ואף לא פנטזיה.

משפט מפתח זה הוביל אותו להסביר על מה הוא כותב ואיך נולדים הרעיונות שלו. מה שמוביל אותו לכתיבה הוא ניסיון להתמודד עם רעיון מיוחד שעולה במוחו.

בכל ספר הוא מתמודד עם רעיון אחר. הוא מעלה נושא ומתחיל לשאול עליו שאלות. מי הגיבור? האם יש לרעיון הזה שבחר אפשרות להחזיק ספר?

לדוגמה בספרו הראשון “עולם הסוף” הוא מתמודד עם הרעיון של הסוף והנצח. אם נחשוב על הנצח כאינסופי כל ההשקפה שלנו תשתנה. אופיר גילה שהיה מוכן לחיות לנצח כדי לקרוא את כל רשימת הספרים שממתינים לו.

בספר “ביום שהמוסיקה מתה” הוא מתמודד עם השאלה, איך חיים בקהילה שכולם יודעים על תאריך המוות שלהם.

אופיר סיפר על הרעיונות שמתרוצצים אצלו בראש. איך הוא כותב. גילה לנו שהוא כותב את ספריו במחברות ובעט. כתמי הדיו נמצאים אצלו בכל מקום בבית.

“ומי מקליד” שאלתי.” אני, באצבע אחת, במהירות שיא. מה שנקרא הקלדה עיוורת. אצבע אחת מקלידה וכל השאר עיוורות.” התשובה שלו העלתה על פנינו חיוך.

המוסיקה מאוד משמעותית עבורו וממלאת אותו. בבית שבו אחיו היו בוגרים ממנו ושמעו מוסיקה במהלך שעות היום, טבעי היה שהיא תחלחל אליו באופן הכי טבעי.

אופיר דיבר והוסיף עוד ועוד לגלות מעולמו הספרותי העשיר. גילה לנו שאינו מפחד לדמיין, כי הדמיון הוא המציאות הפנימית והמציאות היחידה שאינה משקרת. יתרונו של הסופר הוא בכך שיש לו פריבילגיה להתעכב על מחשבות מגוחכות ולפתח אותן.

אופיר דיבר במהלך שעתיים תמימות וריתק אותנו. יכולנו להמשיך ולהקשיב לו עד חצות.

אופיר היקר, המון תודה לך על בוקר מעניין ואחר. בוקר ממלא ומרתק. תודה על כך שפתחת בפנינו את עולמך הפנימי העשיר, אגב, עד עכשיו איני מבינה איך הרעיונות מתרוצצים במוחך. תודה שהעשרת אותנו ביצירות ספרותיות נוספות.

תודה על כך שהסכמת להגיע אלינו למפגש זום. זו היתה חוויה נפלאה.

מחכים לך למפגש אמיתי בסלון שלי.

מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספרו  רשימות מארץ הכביש
לטענת אופיר זהו הספר האהוב עליו.

חמצן הוא ספר מטריד ומדיר מנוחה. כשמו כן הוא. במהלך הקריאה ובסיומה תזדקקו לחמצן והרבה.

אמיר זיו עשה זאת שוב. שוב הצליח לרתק אותי ולהיות ספונה בין הדפים של העלילה שברא. שוב לא יכולתי להיפרד מהדמויות ולהשאירן  לבד. בכל רגע התמגנטי אל הספר ברצון לדעת מה יעלה בגורלן.

כן. הביטוי “סיימתי לקרוא ונותרתי בלי אוויר או בלי חמצן” אינו קלישאה או ביטוי שחוק. צריך לקרוא אותו כדי לדעת מדוע זקוקים לחמצן. לקרוא את הסיום שהוא למעשה הפתיחה.

זהו ספר שאינו מניח. ספר על כוח שהוא למעשה חולשה. או נכון יותר, חולשה שמסתתרת מאחורי הכוח.

״אתה מנסה לנשום אבל חמצן לא נכנס…אתה פותח את הפה בשביל לבלוע אוויר …שואף מהאף אבל הנחיריים סתומים, זה הפחד הכי מוחשי.. חמצן זה הדבר הכי ברור, אי אפשר בלעדיו. עוד כמה שניות ככה ואתה מת.״

 קשה לכתוב פרטים על הספר מחשש לספוילרים.

עלילת הספר מתרחשת במשך שלושה ימים ומתארת  שלושה דורות של בני משפחה שבה הכסף הוא הכוח. שלמה אב המשפחה היה בעל מחרטה קטנה בפתח תקוה ומשם התקדם עם שותפו לבעל  מפעל של 5700 עובדים המייצא ל 13מדינות.

שלמה האב והסב הוא איש כוחני השולט בכל מי שקרוב אליו. הוא המחליט והמבצע.

סיגל אשתו הנשלטת על ידו וכדי לשרוד היא מגלה את הכוח של הכסף.

דפני הבת שכל חייה היתה נתונה לביקורת של אביה מגלה עכשיו  את הכאב בכך שלא  השכילה לצאת מהשפעת הוריה.

רן הבן של דפני והנכד האהוב של שלמה מגלה את עצמו בתוך הסבך של המשפחה. רן המתבגר מגלה את עולם הנעורים והאת הצעדים הראשונים מול בנות המין השני הגישושים הראשונים שלו מובילים אותו לפעולות של “מבחני אומץ.”

שלושה ימים, שלושה דורות, מסיבת יום הולדת וחקירה. כל הפרטים האלו הם השלד של הרומן הבנוי במהופך, פרקים מהסוף אל ההתחלה. מבנה שיוצר מתח. רציתי לדעת מה הוביל להתחלת הספר שהוא בעצם גם הסיום.

ותאמינו לי, כשהגעתי לסיום נותרתי ללא חמצן.

את ספר הביכורים של אמיר זיו  “ארבעה אבות” קראתי כשכולי קודחת מחום ולא יכולתי לעזבו. “חמצן” ספרו השני אינו נופל מקודמו. למרות חוסר הריכוז של ימי הקורונה שהתפתחו אצלי, קראתי את הספר בנשימה עצורה.

בעלילה מצומצמת של מספר ימים ומעט דמויות מצליח אמיר זיו לקפל  חיים שלמים, עולם גדוש, ובעיקר ביקורת חברתית  ובדידות שזועקת. ביקורת על ההון והשלטון, על הזיוף של הכסף ככוח. על חוסר תקשורת בין בני המשפחה. על כעסים של שנים ועל סודות ושקרים שמובילים את הדמויות לאבדון.

 הדמויות שבספר גם אם הן חזקות ובעלות כוח  ועוצמה כלכלית מתגלות כולן כדמויות אנושיות בעלות חולשות ופחדים פנימיים, ללא קשר לחיצוני. אבא של דפני איש בעל כוח הופך חלש מול חברו שפגע בו.

רן בגיל ההעשרה חושש מקשר ופגיעה של בנות המין השני. מבין כל הדמויות נקשרתי לדמותו של רן. נער מתבגר שאינו יודע מה עליו לעשות עם רגשותיו, כלפי חוץ, לכאורה, יש לו כסף, מעמד, חיים נוחים, אך בבסיסו הוא פגיע ורגיש ואפילו גמלוני ברגשותיו.

הכתיבה של אמיר זיו משובחת. השפה שלו מצוחצחת ונקייה, שפה שמזמן לא קראתי כמותה .”גלגלי מכונית גורסים את אבני החצץ.”  הוא מבין את הגיבורים שלו ויודע את תהליכים הנפשיים שלהם והסיבות התנהלותם. הוא מוביל אותם ביד בטוחה.

 העלילה מהודקת ובנויה היטב. אמיר זיו יודע להוביל את העלילה וליצור מתח אצל הקורא.  כן, יש הרבה מתח בספר וכאשר מסיימים חייבים לחזור להתחלה שהיא למעשה הסיום ואז, כמו שאמרתי זקוקים לבלון חמצן גדול מאוד.

קחו הרבה אויר, ורוצו לקרוא את “חמצן”.

חמצן, אמיר זיו

הוצאת עם עובד, 2020

את הסקירה שלי על ספרו “ארבעה אבות” תוכלו לקרוא כאן סקירה שלי על הספר

על בוקר מרתק שבו התארח אצלי אמיר זיו בסלון הספרותי תוכלו לקרוא כאןאמיר זיו אצלי בסלון 

כולנו צמודים לטלפונים הניידים, כולנו מרימים עיניים מול אנטנות הסלולר וחוששים מקרינה. אבל מה קורה למי שעבר ליד אנטנה סלולרית וזו נפלה לו על ראשו ופגעה בו?

צחי סגר את הסטודיו שלו לקדרות בגלל חוסר הצלחה והפך למחלק עיתונים, שאינו אוהב את עבודתו. הוא משכים קום ויום יום בחשכת הליל לפני הזריחה הוא מדווש במסלול הקבוע שלו.

את אותו המסלול עושה אוטו זבל, בצלאל, עובד התברואה, אב לדור בנו שאותו הוא מגדל לבד.

בוקר אחד תוך כדי חלוקת עיתונים ברחוב בורכוב 46 המכונה ״המקולל״ בפי צחי, נופלת על ראשו אנטנה סלולרית במסווה של דוד שמש.

עובדי אוטו הזבל מוצאים אותו ומעבירים אותו במהירות לבית החולים.

 לעובדי התברואה באותו היום הצטרף דור, בנו בן ה-8 של בצלאל. דור הוא ילד מחונן שקפץ כיתה פעמיים. הוא גר עם אביו ואינו מתבייש בו. דור מוצא את הטלפון הסלולרי של צחי.

דור מצייר ציורי קומיקס ומשוכנע שהוא חי בין גיבורי על.

למחרת האירוע  מתעורר צחי כאילו דבר לא ארע. אלא שחייו לא חזרו למסלולם. צחי מתחיל לשמוע שיחות של אנשים המדברים בסלולרי. שיחות סתמיות. פרסומות. שיחות עסקים.

בין צחי לדור מתפתח קשר מיוחד. דור רואה בצחי כמושיע או גיבור על עבורו כיוון שללא סלולרי צחי מסוגל להאזין לשיחות.

דמות נוספת בעלילה היא דמות מסתורית שלא אספר עליה על מנת להשאירכם במתח. דמות שמושכת בחוטים, מישהי שיש בה כוחות הרס.

בדיוק כמו בסיפורי הקומיקס, העלילה מתחילה להתפתל ולהסתבך עבור צחי ודור. דור שומע את מחשבותיו של צחי, צחי מאזין לשיחות של אנשים. לפעמים שיחות חשובות ולפעמים שיחות סתמיות. יום אחד הוא שומע שיחה בין דיאנה חברתו לחברה שלה. שיחה שלא היה אמור לשמוע ,שיחה שמובילה אותו למחשבות חדשות.

הדמות המיסתורית בעלת הכוח מנסה לשבש את סדרי העולם.

הספר כתוב במתח קיצבי כמו תמונות קולנוע מול העיניים. אסף שליטא הוא הוא תסריטאי וסופר ישראלי, יוצר קומדיית המצבים “המלאך השומר שלי” ומחבר הרומנים “שניים שלושה”. לא בכדי תחושת הקריאה היא כמו צפייה בסרט. הכתיבה קולחת והעלילה המתפתלת גורמת לקורא לרצות ולהמשיך לקרוא על מנת לדעת איך העלילה תתפתח ומה יעשה הזר המסתורי.

סללוריש הוא ספר קצבי, שונה ואחר. איני יכולה לקטלג אותו, הוא אינו מדע בדיוני למרות שיש בו חלק בדיוני, הוא אינו ספר מתח למרות המתח שקיים והחששות מה ייקרה. הוא אינו רומן אהבה, אך יש בו אהבה. הוא אינו סיפור על גיבורי על למרות אהבתו של דור לקומיקס.

אז מה אם כן הוא?

זהו רומן שיש בו נגיעה לחיינו, אהבה, יחסים בין אנשים, יחסי אב ובן, אבל לדעתי זהו רומן שיש בו ביקורת מאובדן השליטה שבחיינו, או יותר נכון השליטה של הסלולרי בחיינו. יש בו ביקורת על התלות שלנו בנייד, על חוסר ההתחשבות בין אנשים והשיחות הגלויות שלנו לאוזני כל. ביקורת על שימוש בנייד לסחיטה, ביקורת על הפצת תמונות ושיחות ללא בקרה. הביקורת על העולם הטכנולוגי היא קשה, שכן היא מעצימה את תחושת הבדידות וחוסר הקשר בין בני אדם. תקשורת סלולרית שגזלה מאיתנו את התקשורת והקירבה האנושיים.

ספר מיוחד ואחר, ספר שיש בו חמלה, הומור, משהו כמו קומדיית מצבים. יש בו אהבת האדם שהיא זו שמובילה לסוף הטוב.

אהבתי את הרעיון המטאפורי של שמיעת שיחות.

אהבתי את דמותו של הילד דור, ילד חכם אבל אינו מיוחד, אלא ילד המנהג רגיל, למרות שחוכמתו גורמת לו לבדידות הוא יודע למצוא את דרכו בעולם.

ספר שהפתיע אותי. ממליצה לקרוא.

סלולריש, אסף שליטא

ספרי ניב, 2020

את הספר קראתי לפני כמה חודשים.  ואז הגיעה הקורונה, ימי ההכנה לבית הספר התמסמסו.

עכשיו, כמה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים אני רוצה להמליץ על הספר “ניקה ימיה הראשונים בכיתה א.'”

זהו סיפורה של ניקה, שעולה לכיתה א. הספר נפתח ביום שבו הגננת מודיעה לכל הילדים שהם עולים לכיתה א’.

קולות צהלה נשמעים מפי הילדים ותחושה של בגרות עוטפת אותם. מאותו הרגע מתחילה הציפייה אצל ניקה. היא חוזרת לביתה מאושרת וגם קצת עצובה לעזוב את גן הילדים וצעצועיו שאליהם נקשרה.

במשך ימי החופש הגדול ניקה מתכוננת ומתרגשת לקראת הכניסה לכיתה א’. ההתרגשות אינה רק במשך היום, אלא גם בלילה שלפני תחילת הלימודים בחלומותיה. חלומות שמבטאים את פחדיה וציפיותיה יחד ובעיקר את תחושת הביטחון ותחושה שהיא מוכנה לקראת הכניסה לכיתה א’.

ביומה הגדול והמרגש בדרכה לבית הספר עם אמה היא נפרדת מהתרנגולים, שעבורם הוא סתם יום רגיל ונכנסת בשערי בית הספר.

הספר ממשיך ללוות את ניקה במהלך השנה בבית הספר, עם החברים, שיעורי הבית, מסיבות יום ההולדת עד לרגע שבו היא קוראת ספר בעצמה.

“ניקה ימיה הראשונים בבית הספר” מומלץ מאוד כיוון שהוא משתף את הילדים בחווית המעבר מהגן לבית הספר.

מכין אותם לקראת החוויות הבוגרות של בית הספר. הספר נוגע כמעט בכל התחומים. החל מהמעבר הפיסי של כיתת גן לכיתת בית ספר. ובעיקר מתמקד בהיבטים הפסיכולוגים של הילד. התמודדות עם רגשות רבים ופחדים. חששות מהבלתי נודע, איך זה ללמוד בכיתה? מי יהיו החברים? והאם תצליח בלימודים.

האיורים של מיכל רון הם איורים בצבעים שמחים ומרגיעים, מה שיוצר תחושת שלווה וביטחון.

מעל לכל הספר משיג את המטרה, הפגת המתח של הילד מהכניסה המאיימת לכיתה א’.

ממליצה להורים וגם לסבים ולסבתות לקרוא ביחד עם הילד את הספר בימים אלו של לפני הכניסה לכיתה א’. בעזרת הקריאה יושגו מספר מטרות, נטיעות תחושת ביטחון בילד והפגת מתח מהלא נודע. קשר אישי ומילולי עם הילד. מה שנותן לילד תחושה שמבינים אותו ואת פחדיו.

מאחלת לכל הילדים העולים לכיתה א’ שזו תהיה שנה משמעותית עבורם, מלאת חוויות.

ולכל התלמידים הצלחה בלימודים.

ניקה ימיה הראשונים בכיתה א’, שמחה טולידאנו מויאל

איורים, מיכל רון

הוצאת צמרת

עלמה בפריחה הוא ספר סיפורים שונה ואחר.

הסיפורים שבקובץ אינם בנויים לפי המתכונת שאנו מכירים. אין בהם עלילה, דמויות, קונפליקט. אז מה יש בהם? שנינות, תיאור מדויק וביקורתי, עין וחוש ליופי, הומור, געגועים וביקורת על המשטר.

אני הייתי מגדירה את הקובץ כמחשבות של הסופרת בעזרת תיאורים.

טיטיאנה טולסטיה היא נכדתם של אלכסיי ניקולאביץ’ טולסטוי (לא לב טולסטוי שכתב את מלחמה ושלום) סופר מדע בדיוני חלוצי , ובנם של הרוזן ניקולאי אלכסנדרוביץ’ טולסטוי  ואלכסנדרה לאונטייבנה טורגנבה, קרוב משפחה של ניקולאי טורגנייב והסופר איבן טורגנייב.  סבתה של טולסטיה הייתה המשוררת נטליה קרנייבסקאיה. טטיאנה נצר למשפחת סופרים ויוצרים חיה ונשמה ספרות. מהם ספגה את העין החדה ואת הראייה המיוחדת.

טטיאנה טולסטויה היא סופרת חדה ומדויקת, היא בעלת אומץ, שכן היא מעלה על הכתב מחשבות שאנו לא מעיזים לומר.

הכתיבה של הסיפורים מאוד מדויקת, המחשבות נוקבות, והתיאורים מאוד מרוככים. הסיפורים מצומצמים אך בעלי נפח ועניין. מעט שהוא מרובה.

קובץ הסיפורים שבספר נכתב בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. טטיאנה  לוקחת אותנו ומראה לנו את המקומות שבהם היא חיה. הסיפור הראשון שבקובץ שממנו נלקח שם הספר “עלמה בפריחה” מתאר את הגיבורה ועבודתה כמחלקת מברקים. דרך מסלול העבודה וחלוקת המברקים היא מתארת את לנינגרד על בתיה, קירות הבתים, הקישוטים. התאור של המקומות הוא תיאור צילומי על כל הפרטים.

“האספלט כמו כל אספלט, שלוליות או אבק, כניסות ראשיות מזעזעות….אם מביטים אל על אפשר לראות  עיר אחרת, שם עוד מתגוררות מסכות, לצד אגרטלים, חלומות מחודדים, מלאכים.״

הסיפורים הם למעשה מחשבות והגיגים על הכל. אומנם ניתן היה לכתוב סיפור עלילה עם נבכי נפש ומטאפורות על כל אחת מהמחשבות. אבל טטיאנה בחרה להעלות את המחשבות כלשונן. והקורא בונה במוחו את המראות והעלילה. למשל תוך כדי קריאת הסיפור “סוניה” שבו מתארת טטיאנה את התנהגותה של סוניה ו״חוכמתה״. אני בניתי לי עלילה עם צבעים ושיחות ודמות מיוחדת.

“עלמה בפריחה” הוא ספר שבו לזיכרונות תפקיד ומקום חשוב.  בסיפור “קירות לבנים” שבו משתוקקת הגיבורה למצוא  בבית משהו משל ינסון, “הרי לא ייתכן שלא נשאר ממנו דבר.” מה שהם מוצאים מתחת לטפטים הוא את ההיסטוריה של רוסיה. ״קרענו וקימטנו עוד ועוד את שכבות הזמן, שבריריות כעיתונים ישנים מודבקים.״

הזיכרונות האישיים של הסופרת מוצאים מקום נכבד בסיפורים, כשהיא מוצאת את בובת הדוב של ילדותה היא נזכרת בגעגועים ונוסטלגיה בתקופה.

״אני אוהבת חפצים מיותרים. כל בדל של משמעות פרגמטית, מסחרית, מניפולטיבית, שהיה בהם אבד זה מכבר, התועלת התנדפה ונחשפה נשמתו של החפץ״

הסיפור “אבא” מקפל בתוכו קשר של בת ואב ודרך הקשר את הבנת העולם. דרך החפצים שלו היא נזכרת בו. במזוודות הישנות היא מוצאת בגדים. הבגדים הם מטונימיה לאביה. ״נפשי נקשרה בתכולה, בשמימית״ מכאן היא נזכרת בו ובה בילדותה. נזכרת שהיה צעיר וכששאלה ממה עשוי העולם הוא דיבר איתה על גרויטציה. אנרגיה, תורת היחסות והיא אומרת, “זה לא מה שחיפשתי.”

אחד הסיפורים המועדפים והשנונים שאהבתי הוא “יום ריק”.

יום שעובר ללא כלום. יום קצר, יום מיותר, יום שלא ייזכר, יום שהוא כמו מתנה שמקבלים.

״יום ללא תאריך, מחוץ לספירה האנושית, יום סתם כך-חסד אלוהי.״

כמה יפה התיאור הזה של יום סתמי, לכאורה. אבל בעל משמעות.

שני ציטוטים שאהבתי במיוחד הם:

״החלום הוא קרובה של הספרות.״

״חלומות אינם חולפים בלי להשאיר עקבות, משהו מהם נשאר לתמיד.״

קובץ סיפורים או יותר נכון, מחשבות חכמות על החיים דרך אירועים ופעילויות של הגיבורה.

מחשבות וסיפורים שחודרים לנשמה ונשארים בתודעה בזכות הכתיבה החכמה והישירה.

ממליצה בחום.

עלמה בפריחה וסיפורים אחרים, טטיאנה טולסטיה

מרוסית, דן ורשקוב

הוצאת עם עובד, 2020

“השדים של סבתא”  הוא סיפור משפחתי מתובל בהומור וחוואיג’. סיפורה של סבתא מיכל שוזר את חייה שלה בסיפור המדינה.

אני אוהבת סיפורי “שבט” על הדודה ההיא שברחה ועל האח שקנה אופנוע לפני שהוציא רישיון. בסיפורי משפחה, מלבד מוסר ההשכל יש הרבה חום והבנה, שגורמים למאזין לקירבה. תמיד אהבתי את הסיפורים של אבי וחמותי שסיפרו לי כל מיני מייסעס על אז, על ההם וההן.

את סבתא מיכל, הסבתא של יעל קריצוק הכרתי בפוסטים המצחיקים שכתבה עליה. (ממליצה לקרוא את הפוסטים השנונים שלה  בפייסבוק)

כמי שבורכה בסבתות נוכחות  נפקדות קינאתי ביעל.  קראתי נפלאות ואמירות שנונות של סבתא מיכל, היא אפילו באה לי בחלום בערב שישי אחד, לא הניחה לי, וכשהתעוררתי, מיד רכשתי את הספר באתר “עברית”, כי ידעתי שהיא לא תרפה ממני.

יעל מספרת לנו את הסיפור של סבתה מיכל. ״ תרשמי תרשמי פעם עוד תכתבי עלי״ כך דחקה בה סבתה. תוך כדי התמקדות בסבתה היא מספרת לנו את תולדות המדינה ואת שאר הסיפורים על כל  הנפשות שפועלות סביב הסבתא.

סבתא מיכל נולדה בשכונת מחנה יהודה שבפתח תקוה. מגיל צעיר היתה דעתנית, שונה, אחת שאינה נכנעת לתכתיבי החברה והמשפחה שבה גדלה. בגיל מבוגר עדין לא נישאה אלו היו ימים של לחשי קסם, טקסי פולחן ואמונות תפלות. ובחברה שכזו ניסו האם וחברותיה לרקוח צמחים שיגרמו לילדה “הזקנה” להינשא.

מציעים לה את פנחס, גרוש מרינה שלה נישא נישואים פיקטיביים. ” כי כמה זמן יכול להחזיק חיים עם פולניה?”

סבתא מיכל מלווה בשדים חיצוניים, דמות אשה הלבושה שחורים מלווה את מיכל מילדות, אבל בעיקר אלו השדים הפנימיים שלה שרודפים אחריה  ומניעים אותה, לפעמים ינחו אותה לטוב, כמו רכישת מגרש במיקום טוב, ולפעמים לרע כמו קנאה בגיסותיה. או השד הנורא מכל בדמות מכתבים שמוטמן בארונה.

סבתא מיכל היא דמות צבעונית וססגונית, נחושה בעמדתה, אי אפשר לשכנע אותה, יש לה דעה ועמדה על כל דבר, “רק דבר אחד אני אגיד לך,” התפרצה סבתא לדבריו של שלמה. “עפרה חזה תמיד הייתה הרבה יותר מוצלחת מירדנה ארזי, וזהו.”

“תראה כמה סוסים הם הביאו,” “איזה מסכנה. היא הייתה גננת, אתה יודע?” אמרה כשהיא צופה ובוכה בהלוויה של הנסיכה דיאנה. “אוי אני לא יכולה לראות אותו, מְנֻוָּול,” “הוא הלך עם המלוכלכת ההיא. בגד בה.”

 כאשר השכנה מבקשת מתכון של קובנה עונה לה מיכל “את עירקית רוחמה. תתעסקי בדברים אחרים.”

בין סיפורי הסבתא נשזרים סיפורי המדינה. האימפריה העותומנית, הכיבוש הבריטי, אחד האחים חנניה משתייך לאחת המחתרות, פרעות בישוב היהודי, הכרזת המדינה, בניית מגדל שלום, פערים בין העדות,אפילו המאבק בין מעריצי ירדנה ארזי לעופרה חזה.

יעל הנכדה, כנראה זו הקרובה ביותר אל סבתא מיכל, רשמה בזיכרונה ובמחברתה את כל סיפוריה של סבתה. יעל היא דמות שנמצאת בתוך העלילה. היא למעשה מספר יודע כל שנמצאת בתוך העלילה ומכירה לפני ולפנים את הסיפורים. לפעמים היא מקדימה את המאוחר ונותנת רמז ואינפורמציה לקורא מה יהיה בהמשך במקרים מסוימים. לפעמים היא  מביעה עמדה, לפעמים רצינית, לעיתים ביקורתית, אבל כמעט תמיד מלווה בהומור. כמו “כל גבר נשוי יודע שעל אף ההטבות היחודיות שיש לו בבית הכנסת הנשים בבית הן שקובעות.”

יעל ירשה מסבתה את חוש ההומור של סבתה. חוש הומור נעים ואינו פוגעני כמו של סבתה. חוש ההומור של סבתה הוא מצליף ופגע שנובע מכאב או מטורדנות פנימי.

סיפור משפחתי, עם דמות צבעונית וססגונית, מאוד דומיננטית, ספר  נעים לקריאה, הדפים נקראו מעצמם והחיוך שלי לא נעלם לאורך כל הקריאה.

בקיצור לא אלאה אתכם, זה סיפור הכתוב ברבה הומור מתובל בחוויאג’ שיענג אתכם.

ממליצה בחום.

ואם אתם קוראים על השדים של סבתא, עדיף עם כוס קפה שחור מתוק וכפית בפנים בשביל הטעם.

הספר יצא בהוצאה עצמית.

אני רכשתי אותו באתר עברית בפורמט דיגיטלי

 ניתן לרכוש אותו ישירות כאן פורמט מודפס או דיגיטלי

השדים של סבתא, יעל קריצוק

הוצאה עצמית, 2020

“איך ללטף קיפוד” הוא ספר אנושי רגיש ודוקר. ספר שאינו נותן מנוחה ושלווה נפשית עד שמגיעים לסיומו.

הקריאה בספר החזירה אותי לתקופת הנעורים הגמלונית. תקופה שבה הרגשות הסוערים אינם מוצאים ביטוי. המחשבות אינן  מבוטאות כהלכה או שנדחקות וכתוצאה מכך מסתבכים הדברים.

נוגה, אמא לצליל, נערה מתבגרת ולשי ילד על סף ההתבגרות,  נשואה לברק, על פניו יש לה הכל, בית מטופח, בעל אוהב שנשבע לסדר לה את החיים. אבל בפנים נוגה שברירית, מכונסת בעצמה, אינה מגלה את רגשותיה ומבטלת את  רצונה, כולה עסוקה בריצוי בעלה וחלומותיו. עד ש….

ערב אחד בחזרה מהעבודה היא עומדת על רציף תחנת הרכבת ולרגע נדמה לה שברכבת החולפת היא מזהה את אוהד, אהוב נעוריה. המפגש הרגעי הזה מחזיר אותה על העבר.

מכאן נע הספר במעין מחול מההווה אל העבר. זו נקודת המתח בספר, מתח של ידיעה מראש ורצון לספק את סקרנות הקורא. הקורא יודע שהיא ואוהד לא נישאו והוא סקרן לדעת מדוע. מה קרה לאותה אהבה.פתיחת הספר הזכירה לי את שירו של עמיחי “ספר לימוד החשבון”

עַל רַכֶּבֶת שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אֶחָד וְרַכֶּבֶת אַחֶרֶת

שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ?

וְאַף אֶחָד לֹא שָׁאַל מָה יִקְרֶה כַּאֲשֶׁר יִפָּגְשׁוּ,

אִם יַעַצְרוּ אוֹ יַעַבְרוּ אַחַת עַל פְּנֵי הַשְּׁנִיָּה וְאוּלַי יִתְנַגְּשׁוּ.

וְלֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה עַל אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד

וְאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ

וְהַאִם בִּכְלָל יִפָּגְשׁוּ וּלְכַמָּה זְמַן יִפָּגְשׁוּ?……

אותו מפגש מקרי מחזיר את נוגה אל ביתה לא כמו שהיתה. זיכרונות העבר שאותם הדחיקה צפים ועולים. חייה בקיבוץ עם זוג הורים שהיא עצמה לא הבינה מה הם עושים יחד. אמא עסוקה שאינה פנויה לבתה.

בזמן שהבית שלה התפרק היא פוגשת באוהד ובונה איתו קן. וכמו בטרגדיה היוונית היא עושה משגה, מעשה מביש, אותו מעשה מוביל אותה לסבל אחד ארוך ומתמשך, כאב עצום שמסבך את נפשה ורגשותיה. מעשה אחד רע שמוביל למעשה נוראי אחר ולחיים מכונסים ואומללים.

“היא יודעת ששום דבר לא בסדר. יודעת שזה המחיר שהיא משלמת על מי שהייתה פעם. על מה שעשתה פעם”

עד שהיא פוגשת בברק, שמבטיח לה עתיד טוב, והיא מתמסרת לעתיד שלו בלי להבין ולבדוק מהו העתיד שלה.

חייה הם חיים של רגשות אשמה רצופים, חיים של חוסר ביטחון שאינה טובה מספיק. חיים שבהם היא מרגישה אף אחת. חיים של חרדות מהעולם החיצוני.

“אבל הידיעה שהמפלצת שם, מתחת למיטה, מחכה לקפוץ עליה”

בהווה נוגה היא קרמיקאית המסתגרת במרתף בסטודיו שבנה לה בעלה.

“המקום היחיד בעולם שיש בו בדיוק מספיק חמצן בשבילה: לא יותר מדי ולא פחות מדי. המקום היחיד שבו היא לא הרגישה צורך לרַצות מישהו, או להיכנע למישהו, או להיזהר ממישהו.”

מור אסאל טוותה עלילה מציאותית ואמינה עם דמויות אנושיות ומורכבות. ביד מיומנת היא הובילה את הגיבורה מנקודת הפתיחה אל הסיום. היא לא עשתה לה הנחה ולא נתנה לה פתרונות קלים ובזה יצרה אמינות אצל הקורא.

הכתיבה של מור אסאל מדויקת, רהוטה, כנה, הקורא חש באהדתה לגיבורה. תיאורי הנפש, או נכון יותר תיאורי המצבים של הדמויות, שמעידים על נפשם הפנימית עוררו גם בי אהדה לדמות השבירה. הדמות השברירית והשבורה של נוגה עוררה בי רגשות חמלה. דמות שמדחיקה את עצמה ואינה בודקת מה היא רוצה.

זהו ספר ביכורים שאינו כזה כלל. לטעמי זהו ספר בשל. מור אסאל הצליחה לקפל חיים שלמים שבירים בתוך עלילה אמינה.

בספר יש דמות קטנה שולית שמלווה את נוגה מהרגע שבו חזרה הביתה באותו הערב עד לסיום הרומן והיא הקיפוד. הקיפוד הוא מציאותי וסמלי. ברגע שהקיפוד הוכנס מהגינה לביתם לומדת נוגה אט אט לחיות עם הקוצים, הקוצים והאמירות הדוקרות של בתה, הקוצים של אמה, קוצי הנישואים ובעיקר המחטים הפנימיים שלה שדוקרים, מכאיבים ופוצעים ללא הרף ואינם מאפשרים לה החלמה.

מרגע המפגש עם אוהד אהוב נעוריה יוצאת נוגה למסע פנימי, מסע שיטהר אותה, בדיוק כמו הגיבור הטרגי, האם תגיע אל נקודת הסיום? האם תפגוש שוב את אוהד? מה יקרה למשפחתה ובעיקר מה יקרה לה עצמה. האם היא תלטף את הקיפוד הפנימי והחיצוני של חייה?

על זה תקראו בספר הנפלא ותעברו את המסע הכואב ומשחרר יחד עם נוגה.

תודה לחברתי הטובה רות אגסי, המורה של מור אסאל, שהמליצה לי על הספר.

אני מעבירה  הלאה וממליצה לכם לקרוא.

איך ללטף קיפוד, מור אסאל

הוצאת נופך ספרים, 2020

לצערי

הספר אינו נמצא בחנוית.

אני רכשתי אותו באתר עברית.

ניתן לרכוש אותו ישירות כאן  

משכילה הוא ספר אישי אוטוביוגרפי המתאר את כוחה של הסופרת לפלס דרכה לעצמאות ממשפחתה באמצעות ההשכלה.

ידע הוא כוח, תלמד ותצליח אלו משפטים שעליהם גדלתי בילדותי. הורי והורי חבריי שהלימודים נלקחו מהם (מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה) ראו את הלימודים כפתח לעולם, פתח להצלחה.

מטארה וסטאובר נלקח הצוהר הזה. טארה גדלה בעיירה נידחת באיידהו במשפחה מורמונית. אביה מטורף, חושד בממשלה ומכין את  בני ביתו ליום הדין. הם כובשים מאות קילוגרמים של אפרסקים, מכינים תיק ציוד ובו חפצים לבריחה.

טארה לא למדה בבית הספר והממשלה אינה יודעת עליה ועל אחיה, כי האב לא טרח להודיע על לידתם. היא וחלק מאחיה למדו בבית, מהאם, מהאחים.

היא ואחיה עובדים עם האב במגרש הגרוטאות ומתכוננים ליום הדין. טראה מוצאת עצמה במצבים מפחידים, באחת הפעמים היא נתקעה בתוך מכולה מלאה טונות ברזל וכולה פחד מכך שישפכו אותה מהמיכל.

מגרש הגרוטאות מתגלה בהמשך כמקום המסוכן ביותר, מקום שהופך להיות מוקד לתאונות נוראיות. בכלל, המשפחה עוברת תאונות עבודה ותאונת רכב והם אינם נלקחים לטיפול בבית החולים. האב שאינו מאמין ברופאים, אלא רק באל, אינו מוכן שהממשלה תטפל בהם. רק צמחי המרפא של אשתו ושליחותה האלוהית הם שיעזרו. (האמת גם אני הייתי מופתעת מיכולת ההבראה של בני המשפחה שנפצעו אנושות)

האב שרואה עצמו שליח האל רודה בבני המשפחה ובאחיה. בנוסף לאב טארה סובלת מהתעללות פיסית ונפשית מצד אחיה הבוגר.

טארה גדלה בבית שבו לא ידעה איך תשרוד. הפחד מהאב שאינו צפוי, הפחדת בני המשפחה מגורמים ממשלתיים והתלות באל שאינו נראה וביום הדין שלא יודעים מתי יגיע מערער את ביטחונה.

היא יודעת שכל מה שהיא צריכה על מנת להציל את עצמה יהיה לצאת מהבית. איך? היא תלך לקולג’, כדי להגיע לקולג’ עליה ללמוד ולרכוש השכלה.

והיא עושה זאת. לומדת בעצמה למבחן הפסיכומטרי, מתקבלת ללימודים ואף זוכה במלגות. לומדת לתואר ראשון ושני באוניברסיטאות יוקרתיות. מתקבלת להרווארד, לומדת אידאליזם גרמנית לצד סריגה ורישום בפחם. קוראת בשקיקה את יום רוסו גודווין. עקרונות המוסר ושעבוד האשה.

בעזרת הלימודים והתארים היא רוכשת ביטחון, עתה היא  יודעת שיש לה מקום במשפחתה והיא יכולה לדבר בפתיחות על משפחתה, על המקום שממנו באה, על המחסן התת קרקעי בשדה החיטה.

עכשיו בגיל 29 היא יושבת וכותבת, משחזרת את האירועים. מנסה לאחות ולהדביק, מנסה למלא את החלקים והחורים החסרים. היא כותבת את ספרה כשהיא מסתמכת על יומניה מאותה תקופה. היא כותבת שלא על מנת לבקר את הוריה או את הדת שעל ברכיה גדלה. הכתיבה היא ניסיון להבין את העצמה וניסיון לרפא את מכאוביה.

בסיפורה היא נעה קדימה ואחורה ולפעמים מקדימה את המאוחר, רומזת לנו על אלו פרטים לשים לב. טארה כותבת ברגש רב ובדם ליבה על האירועים ועל משפחתה. לעיתים מודה בכנות שלאותו אירוע יש כמה פרשנויות וכמה זוויות ראייה, אך האירוע היה קיים. גם לה יש מס פרשנויות.

טארה בגיל 29 עשתה את הבלתי יאומן, עזבה את ביתה, השתחררה מכבלי הבית, סיימה לימודים גבוהים בהצלחה וזכתה בתואר דוקטור. חצתה עולם ולמדה באוניברסיטאות יוקרתיות באמצעות מלגות. להפתעתה הבית לא עזב אותה. היא לא מצליחה להשתחרר מדעותיו של אביה מההפחדות שהממשלה תרדוף אחריה, לכן אפילו מסרבת לקבל מילגה או מענק. משפחתה ניתקה איתה את הקשר בטענה שהשטן נכנס בה. כיום היא עדיין רוצה להיות נאהבת על ידי הוריה. רוצה שיקבלו אותה. אבל הוריה ובעיקר אביה מתנה תנאי, עליה להודות בפשעיה.

ספר מרגש שמעביר בקורא צמרמורת. ספר שנקרא בשטף למרות שיש בו תיאורים קשים. הספר הוא אוטוביוגרפי שמעמיד את משמעות זיכרון עובדתי מול זיכרון רגשי.

“משכילה” הוא ספר שמעלה שאלות רבות אצל הקורא.

מה על אדם לעשות, כשחובותיו כלפי משפחתו מתנקשים בחובות אחרים לחברים, לחברה, לעצמו.

איך הורה צריך לקבל את ילדיו  שחושבים אחרת ומתנגדים לאורח החיים שההורים בחרו.

מהי הורות טובה. מה הם חובותיהם של ההורים כלפי הילדים. ובעיקר על הזכות הבסיסית של כל ילד, לא על תנאים בסיסיים שכל מדינה וחברה נותנת כמו לימודים, תנאים סוציאליים, אלא על הזכות של הילד להיות מוגן בביתו, הזכות להרגיש את אהבת ההורים וההגנה שהם מספקים לו ויכולת ההישרדות שלו.

ספר כואב, נוגע ללב, מציף רגשית את הקורא.

ממליצה מאוד.

משכילה, טארה וסטאובר

מאנגלית, אורה דנקנר

הוצאת שוקן, 2020