עָמְדָה חַמָּתוֹ שֶׁל תַּמּוּז בְּאֶמְצַע שָׁמַיִם, מַשְׁפִּיעָה

שֶׁפַע שֶׁל אוֹרוֹת וּנְגֹהוֹת עַל שַׁדְמוֹת אוּקְרַיְנָה וְגַנֶּיהָ.

“כחום היום” שאול טשרנחובסקי

קחו את כותרת הספר הלקוחה מתוך האידיליה “כחום היום” של טשרנחובסקי, תוסיפו את מדרש השמות של הדמויות דינה, זאב, נתן ויואל תדחסו אותם בחדר קטן ביום חם של תמוז, ותגלו שטוב לא ייצא מהחדר.

ספר המעלה קול זעקה של נשים מול עולם גבר ,עולם של איכרים עובדי אדמה. עולם שבו הגברים הגסים יודעים את מי ללכוד.

בחדר קטן במושב בעמק דחוסים דינה, כלה צעירה בת 19,יואל בעלה לעתיד, הגדול ממנה ב-11שנים, אחיו התאום, נתן, וזאב, האב גס הרוח. בעוד שעה תערך החופה. בחוץ השרב משתולל, השמש מאדימה לפני השקיעה. דינה מוטלת על הספה וכל הגברים סביבה.

דינה היא נערה צעירה יתומה מאב ומאם, מי שגידל אותה והעניק לה חום אהבה וביטחון הוא אביה החורג, עירוני מנהל בנק.  אומרים על דינה שהיא נערה טיפשה, כמו ולוולה גיבורה של האידיליה “כחום היום” אבל דינה חושבת שגם היא תאומה, התאומה נבלעה בבטנה בזמן שהיתה ברחם. כך היא יכולה להיות כפולה בכל דבר, בעד ונגד על כל דבר. בעד יואל וגם נגדו, בעד הנישואים וגם לא בעדם.

דינה מאונס דינה והזאב מכיפה אדומה מרמזים על מה שמתחולל, ודינה? דינה אומרת ששום דבר ממה שקרה בחדר לא קרה באמת. קוראים לזה חלום בלהות, סיוט, לפעמים המציאות מתערבבת עם החלום. המחשבות הללו של דינה מתעתעות בקורא, ועד לסיום הקריאה הוא תוהה היה או לא היה?

המחשבות של דינה מתערבבת ומתמזגות עם מחשבות האנשים שבחדר, מחשבותיה נעות בין עבר להווה וכך הקורא לומד עליה, על משפחתה ובעיקר על משפחת בעלה. דינה אומרת שמשפחת בעלה היא משפחת אצולת העמק,  טוענת שיואל גדל ברפת ואח שלו ואבא שלו הם אנשי המערות.

דינה מאוהבת באחר, הוא נמצא מחוץ לחדר, היא מחכה שאולי הוא יהיה זה אשר יישא אותה לאשה. אבל היא בחרה ביואל כי רצתה שיואל יגן עליה מפני החיים, רצתה שיחליף את מקומו של אביה.

בתוך החדר נדחסת שנאת האיכרים, מייבשי הביצות לעירוניים תאווי הממון. נדחס עולם הגברים מול עולם הנשים. נדחסת השליטה והכוחניות של הגברים וחוסר השוויון המגדרי.

ובחוץ?  בחוץ הקיץ עומד בכל כיעורו, זו שנה שחונה, שעת שקיעה וכולם הפכו אדומים. החמסין האדום רובץ על האדמה כמו יום הדין. רמז למתחולל בחדר מבלי שהמוזמנים בחוץ ידעו מה ארע. לאט לאט דועכת השקיעה דינה אומרת שזה אור אהבה.

אילנה ברנשטיין טווה את העלילה והאירועים בתוך מחשבות הדמויות שמתערבלות, דינה היא הגיבורה הראשית, אך לתוך מוחה נדחסות מחשבות ואמירות של הגברים הסובבים אותה. מה שהקשה על הקריאה, צריך היה להבין מי אומר את מה. גם ההסברים המדעיים אינם מוסיפים לטעמי, הקורא אינטליגנטי מספיק כדי להבינם.

לספר רעיון טוב ועלילה טובה, דמות מורכבת ומעט מתעתעת. יש בו ביקורת על דור המייסדים, אותו דור מייבשי הביצות שכבש את הקרקע ואת המעמד, ביקורת על העולם הגברי שמנצל את הנשים החלשות, ואינו עושה למענן.

לטעמי לו היה הספר נובלה, או סיפור ארוך היה המסר חזק יותר, המחשבות החוזרות שוב ושוב, הקפיצות בזמן, המחשבות המבולבלות גרם לי לפגיעה בהנאת הקריאה. למרות זאת קראתי עד תום ורציתי לדעת, היה או לא היה, ומה היה.

חמתו של תמוז, אילנה ברנשטיין

הוצאת, כנרת זמורה, 2022

“הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו עצמנו לא מצליחים להבין״

בשנים האחרונות אנחנו קוראים יותר ויותר ספרים עם גיבורות שמעלות תהיות לגבי אימהותן, או האימהות הטוטאלית כפי שמצפים מהאם להיות. “הבת האפלה” מעמיד את הגיבורה בפני האמת הפנימית שלה. ואת הקורא בפני השאלה מהי אימהות, או מי היא האם הטובה.

לדה, גיבורת הרומן יוצאת לחופשה ליד הים. מבלי שהיא מתכוונת החופשה תהפוך למסע. מסע במהופך, מסע בזמן אל העבר.

 עול גידול הילדים מאחוריה, בנותיה בגרו והן חיות בקנדה עם אביהן והיא משוחררת מחרדת הדאגה להן. היא גרושה כך שאין לה מחויבות. השלווה שחיפשה בהגיעה לחוף מופרת על ידי משפחה נפוליטנית קולנית. את עינייה של לדה מושכת אמא צעירה וילדה בת שלוש או ארבע.

המפגש עם המשפחה מעורר בה זיכרונות ועושה לה שיקוף על עצמה ועל משפחתה. לדה עצמה נולדה בנפולי ועזבה. כאשר היא מביטה באם היא חווה מחדש את האימהות שלה, את היותה אמא לבנות קטנות. סוד אפל מעברה, שאותו הדחיקה, פורץ ממנה.

המשפחה שמולה מעמידה מולה מראה. היא מחפשת את עצמה בתוכם, בודקת ומשווה כיצד היא היתה כאם. מגלה שהיתה בה סימפטיה ואנטיפטיה מול בנותיה. היא מגלה את הקשיים שלה כאם לגדל את בנותיה מול הדחף להיות מי שהיא.

 נינה, האם, ואלנה, הילדה, מעוררות בה עיניין. מה שמעלה בה זיכרונות כואבים מבלי שהיא מודעת לכך, הוא משחקן של הבת והאם עם הבובה, נאני. בובה מכוערת, ישנה, על הפנים שלה ועל גופה סימנים של עט כדורי. אלנה מאוד אוהבת אותה, מנשקת אותה. מתייחסת אליה כמו אל תינוקת. ללדה קשה להביט בבובה, הבובה היא הפוכה ביופיה וחיצוניותה לנינה האם ובכל זאת נינה ואלנה אוהבת את הבובה ומפגינות כלפיה גילויי אהבה.

הבובה בעיניה אוצרת את אהבתן של נינה ואלנה, מאחדת את הקשר ביניהן את התשוקה ההדדית. וכך בלי הבנה או מחשבה עושה לדה מעשה שבעקבותיו היא תצא למסע הפנימי שלה.  האם, הבת, הבובה, והמשפחה לוקחים אותה למחוזות ילדותה שמהם ברחה. אם בתחילה ראתה לדה את נינה כמושלמת  הרי שבהמשך היא תתגלה כאנושית בעל חולשות.

כמו שאמרתי זה מסע הפוך. היא חוזרת בזמן אל עברה ומנסה לבדוק את האימהות שלה מול בנותיה. מי שמובילה אותה אל נבכי הזיכרון זו הבובה של אלנה. הבובה היא ההחפצה של האם (לפי פרויד) אלנה רואה בבובה את דמותה של אימה,נינה, ואילו לדה  מתירה את נבכי נפשה בעזרת הבובה.

“הבת האפלה” הוא ספר פסיכולגי חברתי. פרנטה מביא בפנינו גיבורה שהיא אנטי גיבורה לאימהות המושלמת שקיימת בתודעתנו. היא מביאה את כל הקשיים והקונפליקטים של אם צעירה, האם להיות אמא מתמסרת? או לנהל קריירה? היא אינה עושה חסד עם הגיבורה שלה, להפך היא לוקחת אותה למחוזות קשים, מעמתת אותה עם עצמה ללא רחמים.

הים שסימל עבורה שלווה וחופשה הופך להיות סוער וגשום, כמו ב”סערה” של שייקספיר הוא למעשה מטונימיה לרגשותיה של הגיבורה. וכך בין הטיפות והחול מוצא הקורא הסברים פסיכולוגיים לגיבורה ואף הסברים לו עצמו.

ומה קורה לקורא? הוא אינו יכול להישאר אדיש. הקורא שואל את עצמו שאלות. הספר מהווה מראה פנימית לקורא, בעזרת הדמויות הוא בודק את עצמו ואת ערכיו החברתיים.

קריאה מחודשת בקריאת הספר “הבת האפלה” היתה עבורי כמו נסיעה במנהרה אפלה של נפש הגיבורה.

את הספר קראתי לפני עשר שנים, לא קלה היתה הקריאה, לא יכולתי להזדהות או להבין את לדה. שפטתי אותה.   היום במרחק של עשור ובגרות הבנתי אותה וחמלתי עליה. יכולתי להבין את קושי האימהות, את העול הרובץ על אם צעירה ואת הקונפליקט.   שמחתי על הקריאה המחודשת שלי. אולי כי אני בגרתי?

הספר אינו משאיר את הקורא, או יותר נכון את הקוראת אדיש. כל אחד שואל את עצמו שאלות. הספר למעשה הוא מראה פנימית אלינו. אולי זו מטרתו. בעזרת גיבורים ודמויות שאינם מציאותיים קל לנו לבדוק את עצמנו, את ערכינו המוסריים.

מיהי הבת האפלה? לדה, נינה, אלנה, הבובה? או אולי בכל אחת יש צד של הבת האפלה?

תודה להוצאת הספריה החדשה, שבחרה להוציא לאור מחדש את הספר בכריכה נעימה ורכה יותר מהמהדורה הראשונה.

ממליצה.

הבת האפלה, אלנה פרנטה

מאיטלקית מירון רפופורט

 מהדורה חדשה, 2021

הוצאת, הספריה החדשה

אין מה לראות פה, כותרת מסגירה שאומרת,  יש הרבה מה לראות פה.

כותרת מסקרנת, כשמישהו אומר, אין מה לראות, אנחנו רוצים מאוד מאוד לראות, להציץ. הספר הוא בבואה לחברה האמריקאית. ספר שאומר לנו, בואו תציצו  ותגלו כמו תמיד, שלא כל הנוצץ זהב הוא. להפך.

ליליאן הגיבורה ומדיסון חלקו אותו חדר בפנימייה יוקרתית. ליליאן היא בת לאם חד הורית שהבינה במהרה שאם רצונה להתקדם ולצאת ממעגל חייה הנוכחי, עליה ללמוד בבית ספר יוקרתי. היא מבינה את העיקרון הפשוט והוא, כסף קונה הכל. ליליאן מתאמצת וזוכה במלגת לימודים. מדיסון, נערה יפיפה ממשפחה עשירה שהכל בא לה בקלות  חולקת איתה את החדר בפנימייה. הן הופכות לחברות קרובות.

במפגש הראשון מדיסון אומרת לליליאן ״ אני רוצה שיהיה לי כוח. אני רוצה להיות זו שגורמת לדברים גדולים לקרות, שאנשים יהיו חייבים לי הרבה טובות שהם לעולם לא יוכלו להחזיר. אני רוצה להיות כל כך חשובה שאם אני אפשל, בחיים לא יענישו אותי.״ והיא מצליחה.

אירוע במהלך הלימודים מוכיח לליליאן את מה שידעה, כסף קונה הכל. וכך היא  מוצאת  את עצמה מחוץ לחלומות שחלמה.

ליליאן הופכת לקופאית ומדיסון סוללת את דרכה הפוליטית, את נשואיה לסנטור ואת מגוריה באחוזה יוקרתית.

עכשיו, אחרי שנים שלא התראו מדיסון פונה לליליאן  ומבקשת ממנה עזרה, ומי אם לא ליליאן תציל אותה. כי רק היא יודעת לשמור סוד.

ליליאן מוזמנת לאחוזה של מדיסון נוטפת הזהב והעושר. העזרה היא טיפול בשני ילדיו התאומים של בעלה הסנטור מנשואים קודמים. לליליאן מתברר, שהילדים אינם ילדים רגילים. אם חשבה שהיא צריכה לשחק איתם ולתת להם לשהות בבריכה כל היום, הרי שטעתה. דברים מוזרים ומשונים קורים בחברתם.

מטרת החומה המקיפה את האחוזה היא להסתיר, הרי אין מה לראות פה. יש אומנם לראות את העושר, אבל מאחוריו אין כלום. יש הרבה ריקנות וכסף שקונה הכל. כמו שהיא אומרת “כשאתה עשיר קל לך להמשיך ולקבל מה שאתה רוצה וככל שאתה יותר  עשיר אתה נדרש לפחות מאמץ.”

ליליאן תעבור מסע התבגרות, או יותר נכון מסע של חיזוק הערך העצמי שלה. מסע שבו היא תגלה את צביעותם של הפוליטיקאים, את הריקנות של האנשים העשירים ואת הכוח הפנימי שלה.

יש בספר ביקורת חברתית נוקבת על שטחיות החברה הגבוהה בארה”ב, על הכסף כמסנוור, על המעמדות והרצון להחזיק במשרות בכל מחיר והיכולת לרכוש מעמד בכסף. יש גם ביקורת על הדת, התנהגות הילדים היא למעשה רוח הקודש.

הספר קריא מאוד, קראתי אותו במהלך כמה שעות, הביקורת החברתית מאוד גלויה. דמויות המשנה היו לי מאוד שטוחות וחסרות אמינות. אבל, דמותה של ליליאן כבשה אותי. ליליאן העדינה, זו שנשארה בנשמתה נערה שחיה בשולי החברה ועיניה נשואות לעושר ומעמד. ליליאן שלמדה בכוחות עצמה כיצד להתאהב בתאומים שטיפלה בהם. ליליאן שלא היתה מוגנת בחייה למדה להגן על התאומים, לימדה אותם להאמין בבני אדם ובעצמם. ליליאן שמקבלת אחריות אישית על הילדים, לומדת לאהוב אותם ולגלות את הרגשות שהטמינה עמוק בתוכה.

כמו שאמרתי אין מה לראות פה, כי באמת אין, הכל ריקני וחיצוני, אבל יש הרבה מה לראות, לראות את החברה בעיניים נכונות ולראות את האור שבכל אחד.

הספר אינו מעלה תהיות אצל הקורא, אפילו לא אכזבה, כי הקורא יודע מה מסתתר מאחורי היוקרה והזהב. בזכות הדמות, שאני אישית אהבתי הוא נותן לנו תקוה, הוא מעמיד את את האמת הפנימית כערך עליון, כערך שלמעשה יכול לרפא ולתקן.

אין מה לראות פה, קווין וילסון

מאנגלית, שירי שפירא

עורך הספר והסדרה, ארז רווה

הוצאת עם עובד, 2022

“רצח בהסכמה” הוא ספר פוצע, כואב, דוקר. ומעל לכל הוא מטריד, כי איך אפשר להסכים לרצח?

שנים אני תוהה האם אומנות יכולה לשנות, להשפיע, לעורר? שזו הרי מטרתה.

לדעתי הפואמה של איריס אליה כהן אינה משאירה את הקוראים אדישים. כתיבתה חוויתית, מטלטלת, בעלת קצב פנימי וחיצוני, קצב שלוקח מהקורא את האוויר.

נובמבר 2019 חמש יריות מאקדחו  של ד”ר גיורא פרי  רצחו את אשתו בנפרד, אסתי ארונוביץ’.

מאז איריס אליה כהן לא נחה ולא נרגעה. כולה הפכה לסערה אחת גדולה. סערה  שכל רצונה היה לטלטל את האנשים, את המערכת, לו יכלה גם היתה מנסה להפוך את העולם כולו.

מאותו הרצח הנפשע החלה איריס בכתיבת הפואמה  “רצח בהסכמה”. לצערה של איריס ושלנו במהלך הכתיבה נוספו נשים לרשימת הנרצחות.

איריס פירסמה את השירים בדף הפייסבוק שלה, ואני עקבתי בצימאון רב אחר מילותיה. כשהגיע אלי ספרה, חשבתי לתומי שכיוון שאני מכירה את השירים יהיה לי קל יותר עם קריאתם.

חשבתי !!!

את הפואמה המחולקת לשירים גומעים באחת. וכך לדעתי יש לקרוא אותם, כדי לקבל את עוצמת הכאב. שיר רודף שיר, כאב מצטרף לצער והדמעות זולגות.

לכל השירים יש קצב, חריזה פנימית המגבירה את המתח, מה שלפת אותי היו בחירות המילים הנוקבות שהן כמעט כמו כלי הרצח. “חשב הרהר רצה מצא תכנן לקח לפת הלך קרב הביט הרים כיון דרך ירה  רצח”.

ככה, בלי פסיק, בלי אוויר בין הפעולות. והקורא נותר נפעם מעוצמת הרגש שעולה ממנו בקריאה.

במילים הקשות מעבירה  איריס אליה כהן  ביקורת קשה על התקשורת. בחירת שם הספר “רצח בהסכמה” הוא התרסה קשה, התרסה מול החברה כולה, כיצד אנחנו כחברה מסכימים להמשך הרצח. איריס אינה מסכימה. בשיריה היא לועגת לתקשורת ולבית המשפט. שֵם האשה מותר לפרסום. שימוש במילה מותר מזכיר את “על השחיטה של ביאליק”. אך על שם הבעל, הרוצח, הוטל איסור פרסום.

“נִמְסָר כִּי צַו אִסּוּר פִּרְסוּם הֻטַּל

עַל שְׁמוֹ, גִּילוֹ וְעִיסוּקוֹ.

עָלֵינוּ לְחַכּוֹת.

אֶת שְׁמָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה, מִטֶּבַע הַדְּבָרִים,  נִתַּן לוֹמַר.

כְּלוֹמַר: מֻתָּר. מֻתָּר

לוֹמַר. כָּךְ לְמֵיטָב יְדִיעָתִי. וְאֵלֶּה הַפְּרָטִים:”

 לועגת לתקשורת שמגיעה לזירת הרצח ונדחפת, כשכל ענינה הוא בסקופ העיתונאי ולא בנרצחת.

איריס זועקת על העוול החברתי, יש לה ביקורת על התקשורת, השירים כתובים כדיווח חדשות טלוויזיה “ערב טוב יונית, אני עדיין כאן, מול דלת המשפחה .”שלום יונית קיבלתי זה עתה דיווח.”

מעלה ביקורת על החקירות המשטרתיות שבהן עומדת האשה הנפגעת, אם במקרה שרדה את הפגיעה.” ומה עשית בזמן שהתקרב עם האקדח, האם ראית את מבטו?”

על הרווחה ששולחת את האשה לביתה, אל מותה.

“הִסְתַּכְּלוּ מָה שֶׁקּוֹרֶה פֹּה בַּדֶּרֶךְ. כָּל אֶחָד חוֹטֵף שֻׁסַּף, חוֹנֵק, יוֹרֶה אוֹ דּוֹקֵר. רַק עָלַי אֵין הַחֹק מַשְׁגִּיחַ

היא מנסה להבין את האשה ששנים היתה נתונה להתעללות.

השירים קשים, המילים ננעצות כמו מדקרות. אבל אי אפשר לעצור את הקצב, את שטף המילים. וכך מצאתי עצמי קוראת בצימאון כואב את כל הפואמה שוב ושוב.

איריס אליה כהן בוחרת להעצים את הכאב והכעס בעזרת שימוש בקונוטציות של שירים מוכרים השגורים בפינו. השירים מקבלים משמעות חדשה וקשה. כמו השיר “בחמש קם צייד” המתאר את פעולותיו הזועתיות של הרוצח.  “לילה לילה”, “ולס להגנת האשה”.

איריס בוררת את המילים, ממציאה חדשות, רוקחת את האירועים כך שאי אפשר להישאר אדישים לנוכח מה שקורה. היא כותבת פרוזה כשירה ולהפך.

ספר חשוב בעיני, ספר שהוא מראה חברתית מאוד לא נעימה לנו. לדעתי חלק מהשירים חייבים להיכלל בתכנית הלימודים בבתי הספר.

היא מסיימת את הפואמה בקונוטציה לשירו של ביאליק “אחרי מותי”.

אַל תַּחְרִישׁוּ עוֹד

צְאוּ וְהֵקִימוּ צְעָקָה גְּדוֹלָה

לְבַל יִהְיֶה מוֹתִי הָרֶגֶל.

הסיום הוא צוואה שלנו של החברה, לא להסכים לרציחות. מי ייתן ואיריס לא תוסיף שירים לפואמה המדממת הזו.

חובת קריאה !!!

רצח בהסכמה, איריס אליה כהן

הוצאת פעם, 2022

את הספר ניתו לרכוש ישירות מאיריס אליה כהן כאן

זכינו.

קורונה או לא. וריאנט או כן. למרות החששות מההגבלות, המפגש שחיכינו לו כל כך התקיים.

הבוקר זכינו לפגוש את גיא עד, “אמא של ויקי”, מהספר המיוחד “ויקי ויקטוריה”.

לפני ששאלנו את כל השאלות, גיא תארה בפנינו את משמעותו של הסופר וכיצד הוא “לוכד” את האירועים בעולם ומביא אותם אל סיפוריו. התיאורים והסיפורים שלה כבשו אותנו וישבנו מהופנטות ומרותקות. גמענו את דבריה על כך שהדמויות מגיעות אליה מכל פינה שביקום. אם ראתה דמות בחצר בית הספר שמשכה את עינייה היא נכנסה לספר מבלי שגיא הזמינה אותה. וכך פרטה בפנינו את הדמויות מספר “ויקי ויקטוריה” כיצד נכנסו אל עולמה.

גילתה לנו שהיא נמצאת בכל עלילה, אבל לא בדמות אחת. אירועים מחייה ודמויות שמלוות אותה בחיי היומיום הם  בתוך הספרים שלה.

“הדמויות יוצרות את העלילה” הסבירה לנו גיא. לפעמים הן משתלטות עליה ומובילות את האירועים ולא להיפך.

הכתיבה היא כמו פצע, הנוזל של הפצע שמגליד הוא למעשה הספר הבא. הכאב מטופל בכל ספר בנקודת מבט שונה.

היצירה היא כמו משחק “כאילו”. כאילו אני הדמות הזו. כאילו אני חי במקום אחר.

גיא גילתה פתיחות ושיתפה אותנו בפרטים אישיים, כיצד מות אביה השפיעה עליה ולכן בספריה המוות יהיה נוכח, המעבר מהעיר באר שבע לעיר הגדולה שאותה היא מכנה כרך מאוד משמעותי. הכרך מאוד דומיננטי בספריה.

בנוסף להיכרות עם גיא  זכינו גם לסדנת כתיבה מזורזת. משמעות המבנה. איך בוחרים את גוף הגיבור הראשי. מוסריות הכותב והדמויות.

התרגשנו מהשיתוף האישי שלה כסופרות בחשיבות הקורא. הקורא משמעותי לכותב.

שעה שלמה הצליחה גיא לעניין אותנו, הוקסמנו מהחוויות האישיות שלה, מהפתיחות והכנות להעביר לנו הקוראים את האירועים שהובילו אותה לכתיבה. מהחוכמה הפילוסופית שלה עד לכדי דיון על מוסריות.

ישבנו שלושים וחמש נשים מהופנטות וסקרניות לדבריה.

בסיום שאלנו את השאלה שהעסיקה אותנו “מניין גיא” גיא ענתה בפשטות ובחיוך “מאמא שלי.” אמה אהבה את השם והחליטה להעניק לה אותו לפני שעוד השמות הזכריים והנקביים התערבבו. ובהזדמנות זו סיפרה שלכל שם של גיבוריה יש משמעות. ובבדיחות הוסיפה “לא כי הם רצו בן, יש לי אח גדול ממני, ולא כי באנו מהעיר הגדולה, נולדתי בבאר שבע.”

תודה לך גיא על בוקר מהנה, חכם, מעניין. על אישיותך הכובשת, על הסקרנות שעוררת בנו ובעיקר על התשובות שקיבלנו.

תודה לחברתי הצלמת המוכשרת לי-את הלר.

למי שלא קרא את ספרה של גיא עד “ויקי ויקטוריה” מוזמן לקרוא אותו.

כאן תוכלו לקרוא מה חשבתי עליו.ויקי ויקטוריה

מזל טוב לבלוג.  היום הוא בן – 3 , ילד גדול ועצמאי.

מרגע לידתו אנחנו חיים שנתיים בצל הקורונה. השנה האחרונה, שנת 2021 היתה מורכבת, בזכותה למדנו מהי גמישות ושינויים. למדנו להתנהל בצל הקורונה ויחד איתה.

באמצע השנה חזרנו לאולמות ואני חזרתי בשמחה וגעגועים להרצות פנים מול פנים.

עולם הספרים, אהוביי, גם הוא נע והתאים עצמו לשינויים.

אני רוצה להודות לכם קוראי, על הקריאה הנדיבה שלכם. על התגובות החמות ועל הדיונים בעקבות קריאת הספרים.

כתיבת הסקירות שלי מכוונות אישית לכל אחד ואחת מכם.ן

לפניכם רשימת הספרים המתורגמים שאהבתי  ביותר השנה.

הספרים הם ספרים מתורגמים, שכן זו שנה לועזית. הם מופיעים לפי סדר קריאתם ולא לפי סדר דירוגם. כולם טובים בעיניי. ממליצה לכם באהבה רבה.

מאחלת לנו שנה טובה יותר, נעימה יותר ובעיקר בריאה.

 

לחיצה על שם הספר תוביל לסקירה שלי באתר

זוליכה פוקחת עיניים – גוזל יכינה

מגלן – שטפן צוויג

גאצ’ר גוצ’ר, ויוק שאנבהאג

נשימה אחרונה – רוברט ברינדזה

מתופף אחר – ויליאם מלווין קלי

נובלת שמחט – שטפן צוויג

הבית ההולנדי – אן פאצ’ט

בשולי הנוחות – סייקה מורטה

ערב אחד במועדון – כריסטיאן גאיי

מדריך לציור וקליגרפיה – ז’וזה סאראמאגו

זיכרונותיו של חתול נודד – הירו אריקווה

אל מול הלילה – דלפין דה ויגאן

די כבר עם השקרים שלך – פיליפ בסון

גברים ללא נשים – הרוקי מורקמי

זיכרונותיו של גנן אנגלי – רג’ינלד ארקל

עם הזרם – ז’וריס קרל הויסמנס

ההסבר של ג’ורג’ סילברמן – צ’רלס דיקנס

שנת המנוחה והמרגוע שלי – אוטסה מושפג

ארמון הקרח – טאריי וסוס

תמציות – אנה מריה יוקל

קובץ סיפורי פנינה שאי אפשר להניח מהיד והם לא יניחו לקורא לאחר סיום הקריאה.

“הסיפורים הכלולים בקובץ הזה הם נסיון ללכוד מספר.” אומרת נורית זרחי בסיפרון הקטן, שבו היא מערבבת בין הקורא למספר, בין מי שקורא ומי שממציא עלילה. ובהמשך אומרת “לפעמים מדובר ברגע יחיד שהעולם מפנה אלינו את גבו ופותח סדק להיווצרות סיפור.” זו תמצית הכתיבה והעלילה מנקודת מבט כפולה של הסופר ושל הקורא.

14 סיפורים קצרים שהקריאה בהם לפעמים מתעתעת, מדוע? כי צריך לחזור ולקרוא שוב ושוב.  על פניו זה אינו מה שקראנו בפעם הראשונה. מתחת לסיפור ולעלילה מסתתרת אמירה. מתחבאת עמדה  שאינה מה שחשבנו בקריאה הראשונה.

בקובץ  סיפורים בידיונים, שבהמשך הופכים להגיגים ומחשבות על כתיבה וספרות.

הדמיון של נורית זרחי הוא אחד המופלאים בעיניי, כשאני קוראת את ספריה מה שעולה לי בראש הוא הרצון להיכנס אל תוך מוחה ולהביט על העולם דרך עינייה, להבין מה יש שם במוחה הקודח, ואיך היא רואה את העולם. תמיד, תמיד, כולי התפעלות מתרגום המחשבות למילים ולסיפור.

גם בקובץ הזה נורית זרחי אינה מאכזבת. היא רוקחת וממציאה בריאה חדשה וסדר אחר ביקום. למשל בסיפור שבו הגיבורה ובעלה של המאהבת של בעלה הופכים להיות צוות נגד הבוגדים. ומה קורה כשהמשימה של אנשי הצוות מסתיימת?

 או יחסי אשה גרושה עם בעלה הקודם ובעלה הנוכחי, סיפור שמתחיל כמו הרומן “דונה פלור נשואה לשניים” אבל נורית זרחי לא תצמד לרעיון המוכר, אלא תפתיע ותבחר כיוון שונה.

באחד הסיפורים הקדוש פרנציסקוס מניח בחיקה גור פרוותי, שהתגלה כגור זאב, שחיסל את כל החיות שהיו בקרבתו. ברור שגור המחמד הוא סמל. והסיפור הוא ביקורת על הדת.

בסיפור אחר היא מתדיינת עם עצמה על המשוררת מהסיפור הקודם.

סיפור “סוף יחסי עם גוני מיטשל” שנתן לקובץ את שמו , יותר נכון לומר הוא שחלק משם הסיפור נתן לקובץ את שמו. הוא הכואב מבין הסיפורים שבקובץ. זהו סיפור שאותו מקדישה נורית זרחי לתלמיד שלמד אצלה כתיבה יוצרת. את כאב מותו של נתן היא משליכה בהאשמה על הזמרת ג’וני מיטשל. למה? קראו את הסיפור.

קובץ סיפורים והגיגים שהם פנינים.

ממליצה מאוד.

יחסי עם ג’וני מ’, נורית זרחי

הוצאת אפיק, 2021

פעמים אנחנו עסוקים בהרהורים, מה היה קורה אילו?

אילו חיינו את חיינו מחדש? מה היה עולה בגורל החרטות שלנו? ואיך חיינו היו נראים?

אלו מחשבות שאינן מובילות למקום מסוים, ובכל זאת אנחנו משתעשעים בהן. ביני לבין אישי יש חילוקי דעות. הוא רוצה לחזור  שנים אחורנית ( כדי להרחיק עצמו מהתחנה ה…) ואני טוענת, שאיני רוצה לחוות שוב את חיי לטוב ולרע. ואם אחווה אחרת, אזי לא אהיה אני.

נורה בת השלושים וחמש אינה מעוניינת להמשיך לחיות. לטענתה יש לה את כל הסיבות. ביום שבו היא מפוטרת מעבודתה היא מקבלת החלטה לסיים את חייה. בין החיים לבין המוות היא מוצאת את עצמה בתוך ספרייה ענקית. הספרנית, גברת אלם, הספרנית שלה מימי בית הספר, מגלה לה שבין החיים ובין המוות יש ספרייה ובה מדפי אינסוף, כל ספר הוא הזדמנות לנסות חיים אחרים שיכלה לחיות, יש באפשרותה לשנות החלטות שקיבלה.

נורה חושבת שהיא כבר מתה אבל הספרנית אומרת לה שלא. היא בין החיים למוות ומוסיפה “לא הולכים אל המוות, המוות בא אליך.”

ספריית חצות היא ספריה של אפשרויות. אפשרויות שבהן היא יכולה לבחור לחיות אחרת.

נורה מביטה על כל החרטות שהיו לה.על כך שלא נישאה, שלא נסעה לאוסטרליה, שלא הפכה לשחיינית אולימפית, שעזבה את הלהקה של אחיה.

״הדרך היחידה ללמוד היא לחיות״ אומרת לה הספרנית.

וכך מוצאת נורה את עצמה מנסה לחיות את החרטות שהיו לה בחייה. היא לומדת מהחיים שהיו יכולים להיות דברים רבים.

רעיון הספר הוא פילוסופי, איך אני יכול לחיות את חיי ללא חרטות, להשלים עם הבחירות שלי, ואיך אפשר לספק את החסר שיש בעולמי.

הרעיונות הללו סיקרנו אותי,  ואכן נשאבתי לחלק הראשון של הספר. חלק שכתוב בחוכמה. אולם המשך הספר הפך לעוד ועוד חרטות שקצת הלאו אותי, וכך הספר הפך למשהו מתמשך עם סימנים של קיטשיות. יש בספר תובנות מוכרות שלי הם לא הוסיפו. דמותה של נורה ריגשה אותי. בתחילת המסע שלה ריחמתי עליה, ובהמשך שמחתי שהתחזקה. אבל עדיין זה לא תיגמל אותי.

הספר קריא, הרעיון טוב. עבורי הוא היה אתנחתא בין ספרים.

 

ספריית חצות, מאט הייג

מאנגלית ניצן לפידות

הוצאת הכורסא, 2021

מה קורה כשגרוטסקה ואנושיות נפגשות? התוצאה היא ספר פרוע, עלילה שמסתבכת ודמויות הזויות בלתי נשכחות.

שלושה גיבורים בספר. השפה העברית, העיר תל אביב, הבדידות. עלילה מטורפת, בלתי הגיונית אבל מציאותית להחריד. ריקוד מושחת עם האנשים הכי פרועים והכי חמדנים.

בנימין בובק, צייר, רווק, לשעבר צעיר וכיום זקן, בריא כמו סוס בלגי לטענתו. אלא שחבריו וכל מי שסביבו חושב שהוא חולה והנה עוד רגע יילקח לעולם טוב. לבובק הרווק יש דירה ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב, ציורים מוערכים וכסף בבנק, אבל  אין לו יורשים, מה שהופך את כל חבר מרעיו ליורשים חמדנים פוטנציאלים. מאז שבובק התחיל להרגיש רע, לאבד משקל כולם הופכים לאחים ואחיות רחמנים, ל”בני משפחה” דואגים. הם דואגים לו ובעיקר דואגים לירושה. כל אחד שואף שהצוואה תירשם על שמו. השכנה שגרה מתחתיו נכנסת לבדוק לשלומו ואפילו מציעה לנקות לו את הדירה, הדודנים שלו שאותם מכנה בובק “בריאות” ו”חולי” מופיעים ומחליטים להיות לו למשענת.  בובק מכיר את כל הנפשות הפועלות והרוחשות סביבו ומהתל בהם. הוא רוקד איתם לצלילי הריקוד שלהם. מאחורי גבם הוא מוצא יורש, בן דודו יוסי, מבת – ים, אך יוסי אינו רוצה בירושה, הטפסים שצריך למלא מרתיעים אותו, גם אינו רוצה דירה בטשרניחובסקי, טוב לו ביוספטל בת ים. בובק חושב שבזה יניחו לו כל חבר מרעיו, אך לא. לעלילה ולקצב האירועים חוקים משלו. והאירועים הולכים ומסתבכים, מדלגים בין ערים ויבשות.

ירמי פינקוס קיבץ בעלילה אחת שלל דמויות צבעוניות, נדמה שהוא אסף את כולן, זקנים, צעירים, חולים, בריאים, אומנים, אנשים פשוטים, יהודים ערבים, להטבי”ם והכניס אותם לתוך קלחת אחת בעיר תל אביב.

 הדמויות רבות, גרוטסקיות, המצבים מוגזמים, העלילה מתפתלת, אך לזכותו של ירמי פינקוס  יש בו חמלה רבה ואהדה לדמויות.

כמו שאמרתי לעלילה שלוש דמויות מפתח. האחת היא השפה. ירמי פינקוס אשף השפה העברית,  מפלרטט עם המילים הגבוהות והנמוכות בריתמוס. אין לו בעיה להשתמש במשלבי לשון. מצד אחד לומר ווג’ראס ואחרי שורה להגיד “ישובים כיונים בשובך על  ספת הסלון בביתה-סדר ונקיון מפה צחורה…ומאזינים בספר פנים רציני למטרונית מכופתרת״. כך לאורך כל הרומן המילים מתמזגות, מתערבלות בדיוק כמו הדמויות האנושיות.

ירמי פינקוס מצליח לחבר מילים ולהפוך אותן לביטוי חדשני. הוא ממציא כינויים לכל דמות.

הדמות השנייה לטעמי ברומן היא העיר תל אביב, ירמי פינקוס חי אוהב ונושם את תל אביב. הוא מגיש אותה לקורא כמו שהיא, תוססת, יפה, מכוערת, עלובה, הכל יש בה. אומנם הוא משנה את שמות הרחובות אך מי שגר בעיר יודע בדיוק למה מתכוון, בית הצייר עובר לשטריקר, מקום משכנו של הקונסרבטוריון. בר המגוז, מלבד היותו מזכיר את נקודת המגוז של הציור הזכיר לי את הבר “המזג” שבימי הקורונה נגוז ונעלם מאבן גבירול.

הדמות השלישית היא הבדידות. הרומן מצחיק מעל פני השטח, אך מתחתיו עצוב, יש בו בדידות, חוסר אונים, חיפוש עצמי. בובק הבודד מגלה שחבריו ואנשי משפחתו מעוניינים בכספו ולא בו עצמו, רק דמות אחת נקייה וחפה מכל חמדנות.

ירמי פינקוס הוא צייר, מאייר, קומיקסאי מוכשר, הוא מצליח בקו אחד לתפוס את הקומדיה שברצינות, את הגרוטסקה שבחיים. בעזרת המילים ושפתו העשירה מצליח להעלות חיוך על פני הקורא.

מתחת לחיוך של הקורא מסתתרת ביקורת, על בני האדם ואישיותם, על העיר תל אביב, על החברה והתנהלותה.

ברור לקורא שיש קריצה אל ספרו של בלזאק “הדודן פונס”. קריצה הומוריסטית שמטרתה להראות שכלום לא השתנה, מה שהיה הוא שיהיה, גם מרחק השנים אינו מטשטש את העובדה שבני אדם נותרים חמדנים.

בתחילת הקריאה התענגתי ונהניתי, בשלב מסוים שבעתי מהגרוטסקה ולא ידעתי לאן ינווט הסופר את בובק ואת העלילה. שיחה קצרה עם חבר לקריאה שיכנעה אותי להמשיך. הסתקרנתי לדעת מהי מחלתו של בובק ומי יירש את הונו. איני מצטערת על הקריאה. זהו ספר כיפי, חביב, בעל קצב, ביקורת לא מאיימת, דמויות גרוטסקיות. אישית אני אהבתי יותר  את “בזעיר אנפין”.

החמדנים, ירמי פינקוס

עורך הספר, עודד וולקשטיין

הוצאת, כתר 2021

ספר אמיץ וחושפני על התמודדות עם אובדן.

הרבה כוחות  הייתי צריכה כדי להתחיל לקרוא את הספר “חמש דקות איתך”. פחדתי שהספר יעסוק בנושא השכול והכאב באופן מעיק. אבל מהרגע שקראתי את המשפטים הראשונים לא יכולתי להניח אותו. הייתי מרותקת לכתיבה, לסיפור ולדמותה של חנה גרנות הסופרת.

ספר רגיש וקריא הנקרא בשטף על התמודדות של משפחה עם אובדן. לא, זה אינו ספר מעיק על כאב ושכול, זהו ספר שמנסה לפתור חידת מותו של בן אהוב.
בכתיבה קולחת ומרתקת סוחפת חנה את הקורא אל עולמה וחושפת בפניו את הכאב ודרכי ההתמודדות של בני המשפחה.

מות בן על הוריו הוא הכאב הגדול ביותר של כל הורה, התאבדות של בן היא קשה שבעתיים.  איני יודעת איך ניתן להכיל את הכאב והאובדן. את האסון הנורא מכל. איך מתמודדים עם הידיעה ואיך ממשיכים בחיי היומיום. לכן ביראה ובחשש פניתי לקרוא את הספר. והופתעתי.

דורון, שמו הספרותי של בנה של חנה גרנות שם קץ לחיו בגלל אהבה נכזבת. והוא בן 19.5

חנה גרנות יצאה למסע כתיבה.  הספר הוא אוסף סיפורים יצירתיים, סיפורים שבהם מנסה חנה להבין את בנה דורון (השם הספרותי שבחרה לבנה דרור) היא רוצה להבין את מחשבותיו ומה הניע אותו, מדוע בחר לסיים את חיו.

רן, חברו הטוב של דורון, הכיר לו את איילה שהפכה לאהובתו. דורון מאוהב בה עד כלות. באחד המכתבים אליה הוא מבטיח לה עולם ומלואו, חיי נצח, מבטיח שישמיע לה דיסקים ויחד יחיו חיים מאושרים, ומסיים את דבריו “רק אל תהיי עצובה איילה שלי.” אלא שרן גוזל את איילה מדורון. דורון הנבגד,  שאמר “אני מאמין שאין דבר ששווה למות בשבילו.” אינו יכול לשאת הכאב ובוחר להתאבד מול ביתו של רן.

הסיפורים רבגוניים ויצירתיים. הם כתובים ללא סדר כרונולוגי ובכך יופיו של הספר. הסיפורים כתובים דרך עיניו של דורון, אמו, אחותו ואפילו ונוס, אלת האהבה, מתארת את אהבתם של דורון ואיילה. סיפור יפיפה ומיוחד. נקודות המבט השונות יוצרות זווית ראיה רחבה על דורון, על הילד החכם שבגר והפך לעלם יפה תואר, חכם, בעל חוש הומור וחוש צדק מפותח. ילד שאהב לשחק עם אחיותיו בגינה הציבורית. ילד שהיה קשור למשפחתו.

 חנה גרנות כותבת דרך עיניו של בנו ומתארת את אהבתו העזה לאיילה. היא כותבת על הכאב האישי שלה, על רגשות האשמה שאולי לא שמרה עליו מספיק, ובעיקר על כך’ שלא חשדה בו כמה שעות לפני שיצא מהבית.

היא כותבת כדי שלא תשכח.

מתחילה מהסוף’ מהרגע שבו בחר לוותר על חיו. מכאן נע הספר בתוך אירועים שבונים את קורות חיו של דורון. דורון יפה התואר, החכם, הפיקח, אוהב החיים.

בפתיחות מספרת חנה על כל מחשבותיה, על יחס הסביבה אליה בשבעה ובימים שלאחר השבעה, כמו איך עונים על השאלה, כמה ילדים יש לך? אם תאמר שתי בנות תרגיש בוגדת, אם תספר על בנה יהיה קשה, לכן בחרה לענות יש לי נכדה אחת.

המסע שחנה יצאה אליו מתחיל מהרגע שבו סיים דורון את חיו ונע לאחור אל ילדותו של דורון, יחסיו עם אחיותיו, מעמדו כבן צעיר בבית חם ושמח. זהו מסע של געגועים, מסע על מנת שלא לשכוח.

כמו שאמרתי, פחדתי לקרוא על הנושא ועל הכאב, אולם מצאתי עצמי שבויה במילותיה וסיפוריה של חנה. תיאור ההתמודדות שלה ושל בני משפחתה הוא מרתק, הבחירה בחיים לצד זיכרון הבן, ובעיקר הנצחתו, גרמו לי להשראה. עמדתי נפעמת מול הכוחות שלה לחפש את הדרך לשאלה הקשה והנוראית, למה?

הספר “חמש דקות איתך” הוא ניסיון לשהות עוד כמה דקות עם הבן היקר. לא בכדי פותחת חנה בספרה בסיפור על תא טלפון בכפר קטן יפני, שבו ארעה רעידת אדמה וצונאמי שהגיע לאחר הרעידה שטף 16.000 אנשים. תושב שאיבד את בן דודו, בנה תא טלפון שבו יוכל להתקשר אליו כשהוא מתגעגע.

חנה מבקשת חמש דקות נוספות עם בנה ומצליחה למצוא את אותן הדקות איתו. על זה תקראו בספרה.

ספר רגיש שבו הכאב אינו מכניע את בני המשפחה. הם נושאים אותו לצד חיי היומיום וההנאות הקטנות של החיים.

בחלקו האחרון מביאה חנה בפני הקורא סיפורים קצרים שכתבה על ילדותה בתל אביב, סיפורים בדיוניים נוספים ובכך מאזנת את נושא הספר.

״מצאתי לי דרכים לטפס מהבור העמוק והקודר אליו נפלתי, אל פסגות של נתינה, התנדבות, סיוע לזולת, עורי כבר אינו שקוף כל כך. פתחתי מנגנוני הגנה…אבל עדיין אינני מסוגלת לרקוד.״

חנה יקרה, ספרך הוא מקור להשראה ונתינת כוחות גם למי שלא איבד את היקר לו. הפתיחות שלך, המסע שעברת מעוררי התבוננות פנימית אצל הקורא.

מאחלת לך שתמשיכי בפועלך למען הזולת ולמען הנצחתו של בנך, דרור גרנות.

ממליצה מאוד לקרוא. ספר מיוחד ואחר, אומנם עוסק בכאב אבל באופן אחר ושונה.

ספר מרתק.

חמש דקות איתך, חנה גרנות

עריכה, ציפי שחרור

ספרא בית הוצאה לאור, 2021

על סיפור חיו של דרור, ניתן לקרוא באתר ההנצחה לזיכרו של דרור גרנות