בוקר חוויתי כפול. שמחה שאחרי שנתיים של קורונה פתחנו את מפגשי הסופרים בסלון ביתי. שמחה  גדולה יותר היא שאחרי שנתיים של ציפייה למפגש עם נעמי לויצקי הגענו לרגע הזה. אני שמחה שלא נכנענו לזום והעדפנו להיות ארבעים נשים בסלון ולשמוע את נעמי פנים מול פנים.

נעמי היפנטה אותנו בקולה הבטוח ובכנות שלה. היא סיפרה על ילדותה בירושלים אצל זוג הזקנים. בחיוך הוסיפה ואמרה “אני לא בטוחה שהם היו כל כך זקנים, נדמה לי שהיו צעירים ממני.” משפט שמעיד עד כמה אישיותם היתה זקנה עבור ילדה קטנה שהיתה זקוקה לחום ואהבה.

היא שיתפה אותנו בתעלוליה  ובהחלטה להיות ילדה רעה על מנת לשרוד ולצאת מהבית האפל.

כן, היא הצליחה.

סיפרה על ילדותה במלון קינג דיוויד, ועל כך שבין רגע הפכה למוערכת בקרב חבריה לכיתה. אבל המלון היה רק מקום. מי שטיפח אותה ועיצב את אופייה היה אביה אשר לויצקי. הוא שראה אותה כילדה, אך התנהג אליה כאל אדם וראה אותה בגובה העיניים. הוא לימד אותה צדק והנחיל בה לחתור אחר האמת.

לא רק עליה ועל ילדותה סיפרה. נעמי שזרה את קורותיה בהיסטורית המדינה, אירועים משמעותיים בתולדות המדינה עיצבו אותה.חקירת פרשת דב גרונר,שאביה ניסה להציל אותו הפכה אותה לעיתונאית. רצח רבין שאותו ראתה מקרוב הביא אותה לנסות כוחה כסופרת. העיתונאות קירבה אותה לבית המשפט וכך נולד הספר “כבודו” ולאחריו “העליונים”. במהלך הכתיבה היא הבינה שעליה לכתוב את הדבר האמיתי, את חייה שלה.

חמש שנים ארכה הכתיבה של הספר “ילדה רעה” שנכתב בשלוש יבשות.

נעמי הצחיקה אותנו בהומור שלה, ריתקה בסיפורים ובכל פעם שפערנו פינו בצמא היא עצרה, חייכה, ואמרה

“על זה תקראו בספר.” עשתה לנו בוקר של ספר מתח מרתק.

לא רק הומור מלא את הסלון, כנות, אמת ויושרה. היא סיפרה על עצמה ועל הבחירות שלה בכנות הכי אמיתית שיש. על הבחירה להיות עיתונאית, על הצדק, על הוריה.

שיתפה אותנו בכתיבה וסיפרה על אמת ובדיה, על ממואר ולא ממואר. סיפרה על מפגשים מאוחרים עם בני כיתתה מהתקופה שבה הושארה אצל הזקנים.

בעודנו מקשיבות בריתוק, לא שמנו לב איך חלפו להן שעה וחצי מלאות עניין, מלאות הומור וחיוכים שרק נעמי יודעת להעניק.

תודה לך על בוקר חוויתי שלא יישכח.

מחכות לספר נוסף משלך.

למי שלא קרא את הספר ממליצה לרוץ הכי מהר לקרוא אותו. חווית קריאה מרתקת מחכה לכם.

 תודה לחברתי לי-את הלר על הצילומים.

 מה חשבתי על ילדה רעה, לקריאה כאן

אני מתחילה מהסוף. סוף טוב זו שאלה פילוסופית וסובייקטיבית.

הסוף של מורן וורנשטיין הוא טוב והוא שלה פרטי ואישי, לכן אי אפשר לשפוט אותה.

“חיי הם מוות גדול ובדידות” זועקת מורן ביומנה.

סיימתי לקרוא את הספר “סוף טוב” בתחושת כאב ומועקה מצד אחד, ובהמון חמלה והבנה לסוף הטוב שלה מצד שני.

מורן וורנשטיין נולדה בנס ציונה בשנת 1980 . אבא אמא ואח בוגר ממנה, לכאורה משפחה רגילה, אבל לא. שנתיים לפני לידתה חלה אביה במחלה אוטואימונית קשה ומורן נולדה לבית של כאב, לאב שכבר היה חולה וגווע 12שנים מול עיניה. נוכחות האב הנפקד בחייה הוביל אותה לאחר מותו לחפש דמות אב, שכן למרות שאביה נפטר כשהיתה בת 12 לא היה לה אב מעולם.

את האב החסר היא מוצאת בבן זוגה של אמה, מדריך טיולים שהכירו שתיהן במהלך טיול מאורגן. איציק שעבר לגור בביתם החל לנצל אותה מינית. זמן רב יעבור עד שמורן תפנים את  האירועים, וכשהיא תבין אותם חייה יהפכו לסבל וסיוט מתמשך.

מורן היתה ילדה ונערה יפה, ספורטאית והשקיעה בגופה ובטיפוחה, היא היתה תלמידה מצטיינת ומוכשרת. לאט לאט היא איבדה את כוחות הנפש שלה להתמודד עם העולם.

מגיל צעיר כתבה מורן יומן שבו תיארה את חוויותיה בצל מחלתו של אביה, בצל הכמיהה לאב מחבק ואוהב ולצד כאב הנטישה של אמה. היא כתבה את כל תחושותיה על הניצול שחוותה.

במהלך השנים שקעה מורן בדיכאונות רבים תוך כדי פגיעה בגופה בעזרת חפצים עד לניסיונות התאבדות. ניסיונות שלא צלחו והותירו אותה שבורה וחבולה נפשית ופיסית. הכאבים הפיסים הפכו לבלתי נסבלים והיא הבינה, כי עליה להילחם לא על חייה, אלא על מותה. בגיל שלושים ושש נסעה לשוויץ אל מותה.

חייה ומותה של מורן ידועים והופיעו בכתבות שונות. לכן כל מה שסיפרתי אינו ספוילר.

התלבטתי אם לקרוא את הספר, אך הידיעה שהספר יצא לאור בתמיכת משרד החינוך, הידיעה שמורן רצתה שיקראו את מחשבותיה הוביל אותי לקרוא את הספר והשאיר אותי ללא אוויר וללא מילים בסיומו.

הכתיבה של מורן חדה ומדויקת, עדינה ופיוטית מצד אחד, ונוקבת מצד שני. היא אינה מייפה את מציאות, היא אומרת את האמת ומציגה את האירועים שחוותה מנקודת מבט מפוקחת.

הפחד שלה בשנותיה האחרונות הוא שהיא לא תשאיר דבר אחריה, לעולם לא יהיו לה צאצאים ושהיא לא תצליח לפרסם ספר כמו שרצתה.

ידידה הקרוב, יוחאי מיטל, אסף את אלפי עמודי היומן שכתבה, ערך אותם ובכך מילא את הצוואה שלה.

זהו ספר שאינו קל, ספר שמעלה מחשבות פילוסופיות אצל הקורא, הקורא בוחן מחדש מה המשמעות של להילחם על החיים או על המוות. אי אפשר לשפוט את מורן. כל מה שרציתי הוא לחבק אותה ללא מילים מיותרות.

לטעמי זהו ספר חשוב, חשוב שנקרא מקרוב על התוצאות האיומות של הניצול המיני שעוברות נערות. על הפצע המדמם שמלווה אותן עד כדי אובדן.

סוף טוב, מורן וורנשטיין

ליקט, ערך והוסיף אחרית דבר, יוחאי מיטל

ספרית הפועלים, 2021

ספר  וידוי על אהבה, שקרים, סודות.

בסיפור וידוי יש איזו קסם מיסתורי, המספר רוצה לגלות לנו את צפוני ליבו, ארועים מהעבר ובדרך כלל יהיה בסיפורו סוד אפל, מעשה שעשה והיום הוא מצטער על כך. זו נוסחה כמעט בדוקה שעובדת היטב על הקורא, הקורא יירצה לקרוא עד המילה האחרונה כדי לדעת מה הסתיר המספר.

כך גם בספר “שבועת אמונים”.

הגיבור  מספר לנו הקוראים על אהבתו. המילה אהבה חוזרת מספר רב של פעמים בעמודים הראשונים של הספר.

פייטרו הגיבור הוא מורה, תרזה היתה תלמידת וכבר אז כישפה אותו. היא היתה אחת התלמידות התוססות שלו. שנה לאחר סיום הלימודים היא יוצרת איתו קשר והם הופכים לזוג. מערכת היחסים ביניהם היתה סוערת. שלוש שנים של מתיחות ובעלות מוחלטת.

זמן קצר לפני שידעו שיפרדו הם נשבעו לגלות האחד לשנייה סוד, סוד נורא שלהם. סוד שעלול לרסק ולפגוע בכל אחד אם יתגלה. המטרה היתה  מתוך כוונה שהוא ישאיר אותם מאוחדים לנצח. אבל לא. הם נפרדים כשכל אחד יודע על השני רז שמאיים עליו. “אנחנו לא יכולים להיפרד יותר. כל אחד באמת בידיים של האחר.”

הפרידה אינה פרידה. השבועה שלהם מחברת בינהם, מאחדת אותם באזיקי הסוד. שניהם כבולים באותו הסוד, או כבולים באהבתם. נפרדו אבל עדיין מחוברים יחד באותו הסוד המאיים עליהם.

פייטרו מתחתן, אשתו מוותרת על קריירה מוצלחת למען המשפחה ולמען הקריירה של בעלה. פייטרו הופך למורה מוערך שכותב ספרים ומסות על החינוך הציבורי. אהובתו הקודמת, תרזה נמצאת תמיד ברקע ומאיימת על שלמות הנישואים.

זהו סיפור על אהבה על כל צורותיה. סיפור זוגיות, על בגידה, על שקרים, צביעות, נאמנות תשוקה וחוסר אמון, כל זה מקופל בתוך מערכת הנישואים כשברקע ניצבת אידאולוגית החינוך. פייטרו הוא מורה שכתב ספר על החינוך.

החינוך הוא סמל בספר או אפילו פנס המאיר את פדגוגיה החינוכית. החינוך הוא הערך ששומר על הפרת חוקי מוסד המשפחה.

נדיה, אשתו, ותרזה מנוגדות, אולי הן שתי הנשים שכל גבר חולם עליהן. האחת שקטה ועדינה, ביתית, מוותרת על הקריירה ועצמאותה מול האשה הסוערת, הפראית מלאת התשוקה.

הרומן מתחיל בזוגיות מלאת יצרים ותשוקה, כשכל אחד מגלה לשנייה סוד מאיים שעלול להרוס אותו. הרעיון כשלעצמו נראה לי כמו רעיון של מעבדה, כאילו הסופר אמר לעצמו בואו נבדוק מה קורה לזוג הנושא סוד ופרטים אחד על השנייה. הרעיון טוב, אך הביצוע לדעתי חלש. אומנם יש סקרנות, הקורא רוצה לדעת מה כל אחד עשה בעברו. אבל החולשה שלו מבחינתי היא אפיונן הדמויות. הדמויות  אינן מצליחות לעורר בי רגש. הן קרות, חסרות תחושות והכתיבה האינפורמטיבית אינה עושה עמן חסד או אינה מטיבה עימן.

איני יכולה להתעלם אולי יש כאן קריצה הומוריסטית לקורא ולכל המבקרים המחפשים את זהותה של אלנה פרנטה. יש הטוענים כי אניטה ראג’ה, אשתו של  דומניקו סטרנונה, היא אלנה פרנטה, אולי זה הסוד שכל אחד יודע על השני ואם יתגלה הוא יוביל לאסון. אולי שניהם מחוברים בעבותות הסוד?

לא התכוונתי לקרוא וקראתי לקראת שמיעת הרצאה על הספר. אני יודעת שרבים קראו ואהבו. מי שאוהב את כתיבתו של סטרנונה ייהנה.

הקריאה לשיקולכם.

שבועת אמונים, דומניקו סטרנונה

מאיטלקית,שירלי פינצי לב

הוצאת כתר, הסדרה הקטנה,2021

נטליה גינצבורג, אחת הסופרות המועדפות עלי, אין לי ספק שגם אם היתה כותבת את דפי זהב, הייתי קוראת אותו בשקיקה.

לכן כשהופיע ספר המחזות שלה היה לי ברור, שאקרא אותו, למרות היותו ספר מחזות.

אומנם הספר הוא דיאלוגים של מחזות, אך הקריאה בו היא כמו קריאת נובלה או רומן.

נטליה גינצבורג בשפתה העשירה והמדויקת מציגה בפני הקורא מערכות יחסים בין גברים לנשים. נדמה כי היא מפרקת לגורמים את מושג המשפחה, הזוגיות, האהבה, מערכות יחסים בתוך המשפחה. בדיאלוגים שנונים, שיש בהם הומור היא מעלה בפני הקורא / צופה את העובדה, שכל אחד פגיע, כל אדם, גם אם המעטה החיצוני שלו מטעה, הרי  שבתוכו הוא רגיש.

הקומדיה “התחתנתי איתך בשביל השמחה” היא קומדיה קצרה, שנונה, בעלת רובד מעמיק. ג’וליאנה ופייטרו נשואים שבוע לאחר הכרות של פחות מחודש. הם אינם יודעים דבר אחד על השניה. למה נישאו? לאחר ערב שיכרות מצאו עצמם נשואים. ג’וליאנה נערה כפרית שגדלה עם אמה רצתה להיות שחקנית. היא היתה בטוחה שברומא מיד יתפסו אותה ברחוב, אבל לא. פייטרו עו”ד צעיר ואמיד התחתן איתה, כי רצה לחיות עם אשה שמשמחת אותו.

פייטרו מזמין את אמו על מנת שתכיר את ג’וליאנה ותפסיק לחשוש  שהיא התחתנה איתו בשביל הכסף והמעמד.

איני צריכה לגלות לכם עד כמה היה משעשע המפגש של ג’וליאנה וחמותה.

במשך יום וחצי של דיבורים כמו שצף של אסוציאציות הם מגלים אחד על השנייה ואחד את השנייה.

בתחילת המחזה הם רבים ומתנצחים כמו זוג שנשוי שנים, למרות שהם נשואים פחות מחודש. תוך כדי מונולגים הם לומדים לדעת על עצמם. “לא נתחיל עכשיו מחדש את הדיון על הנישואים שלנו, אנחנו נשואים וזהו.”

קומדיה שנונה, מהירה, עם דמויות כובשות. ג’וליאנה מפטפטת ללא הפסקה, מגלה פרטים רבים על עברה. פייטרו המקסים מאוהב בה.

 המחזה “המודעה” הוא מחזה מינימליסטי  שבו מתגלים הפרטים לאט לאט. תרזה מפרסמת שלוש מודעות, באחת המודעות היא מציעה חדר לנערה שתגור בו ובתמורה תנקה ואף תפיג את בדידותה. אלנה נענית למודעה וכך במשך דקות ארוכות שתיהן משוחחות ומגלות אחת לשנייה ולנו את אישיותן ועברן. בהמשך מגיע לורנצו, בעלה של תרזה ומוסיף פרטים.

בניגוד לקומדיה “התחתנתי איתך בשביל השמחה” זהו מחזה כואב עם דמות מיוסרת. הקריאה בו נתנה לי תחושה של “חזרה הביתה”. נטליה גינצבורג מפליאה לתאר את הסבל ואת מערכות היחסים המיוסרות בספריה, והנה במחזה הזה שוב עמדו למולי הדמויות הכל כך אופייניות לנטליה גינצבורג. דמויות בודדות, סובלות, נתונות בסערת רגשות כמעט ללא מוצא.

הכתיבה של גינצבורג מהפנטת ומכשפת. היא יודעת לדייק במילים, במשפטים מינימליסטים בעלי מקצב מצליחה להעביר לקורא את בליל התחושות ואלפי הגוונים של הרגשות.

כמו שציינתי שאני מוכנה לקרוא כל מילה ואות של נטליה גינצבורג, כך אני מוכנה לקרוא כל תרגום של שירלי פינצי לב. תרגומה המופלא מהלך קסם על הקורא ולרגע נדמה שהקריאה היא בשפת המקור. תודה לך שירלי.

ברור שאני ממליצה.

איפה הכובע שלי? כל המחזות, כרך א’ , נטליה גינצבורג

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

הספריה החדשה, 2021

ספר אישי, אולי ממואר של פר פטרסון הזוכר לטוב מספרו “יוצאים לגנוב סוסים”. הגיבור הוא בן דמותו של הסופר עצמו ויש בעלילה יסודות ביוגרפים רבים.

בכנות ובפתיחות פסיכולוגית באמצעות זרם תודעה פורס הגיבור בפנינו את האודיסיה הפרטית שלו.

גברים במצבי הוא ספר שהכותרת שלו היא הכללה שהיא הטעיה לקורא. הגיבור אינו מדבר על כל הגברים, אלא, על מצבו האישי שלו, אומנם יש עוד גברים שנמנים על החוג שלו, אבל בהחלט הוא מתאר אך ורק את אירועיו ומצבו שלו.

ארוויד ינסון, גיבור הספר, הוא סופר, חבריו מכנים אותו, קנט המסון.

ארווין הוא גרוש טרי יחסית. לפני שנה נפרד מאשתו, טוריד, אהבת חיו, היא עזבה אותו עם שלוש בנותיהם ועברה לבית אחר. “אני מוכרחה להציל את עצמי אני מוכרחה לוותר עליך”, כך אמרה לו והשאירה אותו לבד ללא בנותיהם.

הספר נפתח בשיחת טלפון מטוריד אשתו. היא מבקשת ממנו לבוא ולהחזיר אותה לביתה. היא אינה יודעת את הכתובת שבה היא נמצאת ומוסרת לו תיאור נרחב של המקום. ארווין נוסע במכוניתו לפגוש אותה ולהחזירה.  כשהוא נכנס לדירה הוא מרגיש זרות, בדירה גרה אישתו שלה היה נשוי שנים רבות. האוויר שבדירה שונה, הכל היה לו זר. נדמה לו שמחקו אותו, לא השאירו זכר ממנו בדירה.

לאחר שאוסף אותה ומחזיר אותה לביתה הוא מרגיש כבדות את הכובד שלו ואת כובד משקלה של אשתו.   כשחוזר לביתו עולה במדרגות וחושב שכל סדק באריחים הוא מכר ותיק, הם סמל לסדקים שלו בנפשו ובחיו, הדירה מטונימיה אליו.

מכאן מתחיל ארווין להרהר על השנה האחרונה בחייו, שנה שבה הרגיש חשוף. בפתיחות ובכנות אישית פורש ארווין בפנינו ובפניו את כל חיו. את הטעויות שנעשו בזוגיות עם טוריד, ובעיקר את הבדידות האיומה שאליה נקלע. את הריק הוא ניסה למלא בשיטוטים בעיר אוסלו, במפגשים עם נשים בבארים. התחושה שלו היא של אדם אבוד ותלוש, המשייט בעולם, הוא רואה ומביט מסביבו אך הכל עובר לידו.

ארווין מתאר את אוסלו ומדייק ברחובות ובמקומות שבהם ביקר, עד כי נדמה שאוסלו היא הגיבורה בסיפור.

בתחילת הרומן מספר ארווין על אסון שפקד אותו, רק בסיום אנחנו מודעים במדויק לאסון, אסון שאותו חווה פר פטרסון בעצמו. אסון שארע במציאות חיו של הסופר.

רומן בשל ומדויק. אומנם אינו קל לקריאה. הגיבור מעיק, ייסוריו קשים ובכל זאת לא יכולתי לנטוש לא את הספר ולא את הגיבור, רציתי לדעת מה עובר עליו, אם וכיצד ישקם את חיו. מה קורה לבנותיו. למה רציתי לדעת? כי הכתיבה של פר פטרסון מהפנטת, מושכת, כתיבה מלאת עניין ותיאורים פסיכולוגים עוצמתיים.

ציור העטיפה מתאר את האווירה של הספר, צבעים קודרים וכהים של גבר הישן ולידו מושב ריק, מתאר במדויק את הגיבור שישן במכוניתו לאחר הגרושים.

רומן שמתאר את נבכי הנפש ואת ייסוריו של גבר, שאשתו, אהבת חיו נטשה אותו. גבר שהוא סופר המחפש רעיונות לכתיבה. דמות של גיבור המתאר בכנות את חיו, את נשואיו, את הטוב והרע, הוא אינו מנסה ליפות את האירועים, כדי שהקורא יהיה לצידו. להפך, הוא מביא את האמת שלו וגם את האמת של טוריד ובנותיהם.

רומן אנושי כואב על פרידות, על כאב הגירושים מנקודת מבטו של הבעל.

ספר שאינו קל לקריאה, אינו לחגים, או לקריאה כיפית וקלילה. ובכל זאת ספר פסיכולוגי משובח.

מומלץ.

האם בסיום המסע הוא יגיע למנוחה, להבנה, להשלמה?  על כך בספר.

גברים במצבי, פר פטרסון

מנרווגית, דנה כספי

מודן, 2021

ברור שלא אוותר על סיפור של צ’ארלס דיקנס בתרגום חדש של לי עברון המוכשרת.

הסיפור האחרון של צ’ארלס דיקנס הוא מעין צוואה אחרונה שלו, אמירה נוקבת על החברה, סיפור שכולל בתוכו את כל היסודות והרעיונות של ספריו.

 צ’ארלס דיקנס אומנם מתאר בסיפוריו את התקופה הוויקטוריאנית. לצערי, התפאורה שהוא מתאר היא זו שמשתנה. הסיפור מתאים גם לימנו.

שם הסיפור “ההסבר של ג’ורג’ סילברמן” מעמיד בפני הקורא את תוכנו.

“הדבר קרה כך – ” פותח ג’ורג’ את סיפורו.

זה יהיה מונולוג של וידוי, מונולוג אישי הכתוב בגוף ראשון, אולי הוא וידוי על חטא, אולי תהיה בו הצטדקות מצידו של המספר על אירועים שחווה, או שמא יש מי שמאשים את הגיבור, והוא צריך להוכיח את חפותו.

ג’ורג’ נולד וחי בבדידות במרתף חשוך. הוריו נפטרו ממגפה והוא נשאר יתום. המרתף הוא סמל שמלווה אותו כל חיו, שנים ראשונות של חיים בחושך, המרתף מסמל את הדחקת הרגשות שלו וקבירתם במרתף.

לאחר מות הוריו הוא מועבר לחווה שבה הוא גדל ואף מקבל חינוך. אותה בדידות שחווה במרתף הוא חווה בהמשך חיו. ג’ורג’ הוא ילד סקרן וביישן, בעל עיניים חדות, הוא מביט סביבו ורואה את צביעות החברה, את צביעות האנשים. אופיו העדין והאנושי אינו מאפשר לו לומר כל מה שעל ליבו. יושרו הפנימי גורם לו להתפתח לאדם בוגר ונבון שאינו מעיר לאיש, אינו מעמיד אף אחד על טעותו.

למרות שהוא מגלה את צביעות הכנסייה ואנשי הכנסייה הוא מחליט להפוך לכומר, הוא יודע שזה מקצוע טוב עבורו. או אולי חשב להיות איש דת שונה, איש דת ישר ולא כמו הכמרים שראה בילדותו.

 ג’ורג’ אינו מסוגל ליצור קשר אישי עם האנשים סביבו. “שטן קטן וחמדן” כינתה אותו אימו, ביטוי שהוטבע בנפשו וילוו אותו לאורך כל חיו. כל חיו הוא ידחיק את רגש החמדנות, כל חיו הוא ירגיש שעליו תמיד להיות הטוב ביותר, הצדיק, נקי הכפיים ואל לו לחשוק בדבר. כל חיו הוא ירגיש ששום דבר טוב אינו מגיע לו.

דווקא הוא הצדקן שבעולם. כולם סביבו עוטים גלימות חסד ומציירים עצמם בשם האל והחברה כאנשים צדיקים והוא האיש האמיתי. הוא זה שאינו פוגע בזולת ותמיד הם הופכים את מעשיו ודבריו.

כל חייו התאמץ ג’ורג’ שהזולת יראה את הפנימיות שלו, והם תמיד הפכו את אופיו לאחר.

עכשיו בגיל שישים הוא יושב וכותב את זיכרונותיו. ג’ורג’ משוכנע כי הוא אשם בכל האסונות בחייו, וכעת הוא מנסה למצוא הסבר להתנהלותו בעולם. הוא מנסה להסביר לנו הקוראים מה היו הסיבות והמניעים למהלכים של חיו. כיוון שהכתיבה היא רטרוספקטיבית הוא יגלה (אני מקוה) שאינו אשם. אולי אנחנו נבין אותו, אולי אנחנו נראה אותו כפי שהוא. כפי שרצה שיראו אותו.

זהו סיפור עם ביקורת חברתית על החברה, על הדת שאמורה להגן על החלשים ואינה עושה זאת, על העוני והמעמדות, על החמדנות  ובעיקר על כך שאנשים מנצלים אחרים לתועלתם.

תשאלו, למה לקרוא סיפור בין מאה חמישים שנה?

כי נושאי הכתיבה הסיפוריים של צ’ארלס דיקנס לצערי, עדיין רלוונטיים. הביקורת החברתית נשארה אותה ביקורת. אני מצאתי בנוסף שיופיו של הסיפור הוא הרובד הפסיכולוגי שבו. ג’ורג’ מצליח להסביר לנו ולעצמו את מהלכי התנהלותו ואת מניעיו התת הכרתיים. אירועי הילדות וראיית אימו אותו נצרבו במוחו והם הם ההסבר להתנהלותו. כל זאת טרום פרויד והפסיכואנליזה.

פנינה ספרותית שלא נס לֵחה.

העטיפה הגאונית של אריאל טופלר בעלת קריצה וחיבור של העבר עם ההווה. החתול של תשע נשמות מטייל בלונדון של התקופה הוויקטוריאנית.

ממליצה.

ההסבר של ג’ורג’ סילברמן, צ’רלס דיקנס

מאנגלית, לי עברון

הוצאת תשע נשמות, סידרת reserve ,2021

הספר ניתן לרכישה רק באתר החנות של תשע נשמות לרכישה ישירה

ובחנות הפיסית ברחוב גורדון 24 תל אביב.

מעולם לא כתבתי על ספר שלא סיימתי לקרוא, הפעם אני חורגת ממנהגי ואומרת:

רוצו לרכוש את הספר. לא תצטערו. באחריות !!!

קריאה אחת בספר אינה מספיקה. זהו ספר שיש לקרוא בו שוב ושוב מכמה היבטים.

לפני שנים שמעתי בפעם הראשונה את יונתן הירשפלד, צייר ומרצה, במוזיאון תל אביב, זו היתה אחת ה- חוויות שלי כמאזינה.

 על הבמה עמד בחור צעיר שנע הלוך ושוב והסתבך עם חוט המיקרופון. הוא סיפר בחיוך על תולדות משפחת מדיצ’י. על המסך הקרין תמונה של צטאלאך הכתוב בכתב ידו המתאר את העץ המשפחתי של משפחת מדיצ’י. בחיוך והומור ציני תיאר בפנינו את אנשי המשפחה ומעלליה, בעיקר של נשות המשפחה. אני ישבתי מהופנטת, נשבתי בדבריו ובדעותיו, בקול שלו, בחיוך, בהומור השנון ובעיקר בידע העצום שלו.

איך אומרים? מאז הכל היסטוריה. מאז איני מחמיצה  ושומעת כמעט את כל ההרצאות שלו, ולא פעם אחת.

יונתן לימד אותי לחשוב אחרת על אומנות ועל הציורים. לימד אותי לראות בציורים את כל מה ששייך לאומנות, צבע, קומפוזיציה, תקופה שבה חי האמן, אבל יונתן הראה לי שיש משהו מאחורי היצירה, יש איזו נקודה קטנה בפינה שלא שמנו לב אליה והיא היא החשובה. כל מה שמוכר וידוע כבר נדוש. הוא לימד אותי להתבונן מחדש ביצירה, לראות בה משהו נוסף וכך היצירה תחייה  מחדש.

 כמו להסתכל על חפץ באותה הזוויות, ופתאום לסובב אותו ולראות משהו נוסף. ואז נקודת המבט החדשה הזו גורמת לך להתפעמות והתעלות. אתה נדהם מכך שאתה רואה פתאום משהו חדש במוכר.

יונתן לימד אותי להתאהב בקאראווג’ו, ברמברנט, בורמיר, בגויה, במיכאלאנג’לו. לא אהבה, אלא התאהבות עד כלות באותם אומנים מופלאים.

מה יש בספר שאני כל כולי התלהבות בלתי פוסקת?

הספר הוא אסופת הטורים שכתב במוסף “תרבות וספרים” של הארץ משנת 2013 עד 2020

בספר משובצים הציורים עליהם הוא כותב, או ציורים שמעלים בו מחשבות. אני חייבת לציין את איכות ההדפסה,את העבודה הנפלאה והמופלאה של עיצוב והפקה של  יקיר שגב.  רק הציורים הם נכס יקר.

הטורים קצרים ומכילים הכל : אומנות, היסטוריה, פילוסופיה. הם מקפלים בין השורות את ההיסטוריה והביוגרפיה והדעות של יונתן עצמו. הקריאה בספר היא כמו נסיעה ברכבת הזמן של יונתן.

יונתן משתף את הקורא במחשבותיו על ציוריו של קאראווג’ו, פונה אל הקורא ומבקש ממנו להתבונן בציור זה או אחר. מדבר על המוות, מתפלמס עם לאקאן. מספר אנקדוטות מחייו, זיכרונותיו. והכל נעשה במינון הנכון ובטוב טעם. הוא מסתכן באומץ להביא דעות שונות, לעיתים אפילו אזוטריות. הוא מעז להביא את ציורו של היטלר כציור קיטש “שמלמד אותנו כיצד נראה הרוע האמיתי ועד כמה מסוכן הקיטש.”

ספר נפלא, כתוב מעניין ומרתק. ספר חכם שפותח בפני הקורא עולם אומנותי יפיפה וצבעוני, עולם שיש בו רבדים רבים וכל אחד יימצא את עצמו בציור או בחשיבה זו  אחרת. הכתיבה של הטורים לא רק שיש בה חוכמה וידע, יש בה שילוב של הידע הבסיסי שלנו עם ניסיון ורצון מצידו של יונתן לחשוב אחרת, לחשוב לא כמו שהורגלנו, לחשוב על הצד האחר, לפעמים האפל.

אני עדיין קוראת את הספר, מתענגת על הכל.  הקריאה היא כמו קריאה בספר מתח. קוראת טור  ועוברת לזה שאחריו, משתוקקת לדעת מה יהיה הטור הבא. על מה הוא יספר לי, מה יחדש  לי.

יונתן נולד עם הכישרון האומנותי ויכולת הציור המופלאה שלו. זה בתוכו וזורם ממנו, אבל את אהבתו ליופי הוא ספג מאמו. בטור “יופי מהסוג שמביא את אימי לדמעות”  (טור שהקריאה שירה בהשקת הספר) הוא מתאר כיצד בימי שישי כשהיה חוזר הביתה היה מוצא את אימו מאזינה לאופרה ובוכה תוך כדי בישול, “לא כי זה עצוב, אלא מרוב שזה יפה”.  את תחושת כאב היופי הוא מעביר לנו בציוריו, בהרצאותיו ובכתיבתו. כל כולו בתוך אהבת האומנות ואהבת יופייה של האומנות.

ממליצה לכם, קנו את הספר לעצמכם כמתנה לחג, לאחרי החג, ליום הולדת, או פינוק לנשמה.

אני ממליצה לרכוש את הספר, לא כי יש לי מניות או רווחים, אלא מהסיבה שלטעמי הוא ספר שיש לקרוא אותו שוב ושוב, יש להתעמק בציורים, לחשוב על הבחירה שלהם, להבין את מה שנכתב עליהם.

הבנתם שאני ממליצה בחום.

בהקדשה כתב לי יונתן. “רחל יקרה, ההתבוננות ביצירת מופת הופכת אותנו ליצירת מופת.”

רק אמן בעל נפש ענקית כמו יונתן יכול לומר זאת.

לדעת ציור, יונתן הירשפלד, טורים מ 2013 עד 2020

עורכים, ד”ר יצחק בנימיני, עידן צבעוני

עיצוב והפקה, יקיר שגב

הוצאת רסלינג 2021

נמר בירושלים, ספרו הנפלא של אורן ולדמן

עכשיו סיימתי את הקריאה בספר “נמר בירושלים”

ולפני שיעלמו ממני התובנות,

• ספר ביכורים מפתיע.

מצליח לרתק את הקורא בסיפור בגוף ראשון.

רעיון מבריק לחבר בין יצירת מופת שלא שמעתי עליה מהמאה ה-12 לשנת 1972.

 סיפור התבגרות והתגברות הכתוב בעדינות וברגישות.

 החזיר אותי בהתרגשות לימי נעורי, אני וגיבור הספר בני אותו הגיל.

מה לנער בן 16 בכיתה י’ בשנת 1972, שנה שבה  הגשם מאחר לבוא ולספר מהמאה ה 12 ?  

התשובה לכך נמצאת בספר “נמר בירושלים”, ספר עדין כמו פנינה.

ערן, ילד שקט, אומנותי, אוהב לצייר, רוצה להתקבל לפנימיית אומנות. ערן חי עם אב שדואג לו בבית מלא בשתיקות. אמו עזבה כשהיה בן שש, ממנה מקבל מכתבים פעם בשבועיים במעטפה כחולה עם ריח הבושם שלה.

ערן אינו מתבלט ולכן מהווה מטרה לנערים החזקים בכיתתו שמקניטים אותו. הוא משובץ במסגרת מחויבות חברתית לשמש מלווה לחולה ערירי באחת המחלקות הפנימיות בבית החולים. בעוד חבריו משובצים למד”א או הג”א, תפקידים “נחשבים” מוצא ערן את עצמו מול אדם ערירי השוכב במיטה ,אינו קם ,אינו מדבר, וכולו מצטנף במיטת חוליו. לאט לאט נרקמת בין השניים מערכת יחסים. ערן העושה את מחויבותו כחובה, מגלה כי האיש השתקן המדבר בעברית גבוהה הוא דב גפונוב, עולה מרוסיה / גרוזיה, שתרגם את יצירת המופת של המשורר הגרוזיני רושתה רוסתווילי.

החיבור בין דמות הנער הבדיוני לדמותו המציאותית של דב  גפונור המתרגם  היא נפלאה, גאונית ומרתקת. הסופר הצליח ביכולתו המבריקה לגשר בין שני אנשים, האחד בדיוני והשני מציאותי. לכל אחד משלב לשוני מה שיוצר אמינות, דב מדבר בשפה גבוהה וערן מדבר כמו נער בשנות השבעים. הקשר ביניהם מוביל את ערן להתבגרותו, מוביל אותו לנתב ולמצוא את דרכו בעולמו ולקבל החלטות. ויש לערן הרבה החלטות שהוא צריך לממש.

דווקא בבית החולים הוא מוצא אפשרות להביע את מחשבותיו. הוא לומד להקשיב לסיפוריה של חווה, נערה שהכיר במסדרונות בית החולים. להקשיב לדב וכאביו. בית החולים מרפא גם אותו ואת בדידותו.

לכתוב עלילה בגוף ראשון ולרתק את הקורא היא משימה שאינה קלה. כתיבה בגוף ראשון עלולה לעייף את הקורא. ערן מצליח לספר את סיפורו באופן קולח ומרתק, הקורא נשבה בדמותו של הנער העדין והרגיש, שלאט לאט מגלה את כוחותיו ויחד איתו צועד אל התבגרותו. במסע ההתבגרות שלו הוא מתחבר לדמויות נוספות שמהוות אבני דרך במסעו. חווה הנערה מבית החולים וסשה חברו לכיתה, עולה חדש דחוי ומושא להתעללות.

הספר מגיע לשיא ביום השוויון, יום שלאחריו מתחיל האביב.

יופייה של האומנות  ואהבתי הרבה לספרות היא, שבאמצעותה ניתן לחוות בעוצמה את החוויות האישיות. הקורא עובר ומזדהה עם הגיבור. כך הרגשתי בקריאת העלילה. ערן ואני בני אותו הגיל, הבדידות שחווה והרצון למצוא את עצמו בחברת הילדים המקובלים, ההתבגרות שלו וההבנה שעליו לעשות את מה שהוא מאמין החזירו אותי לתקופת התיכון. לימים של חברים, חיכוכים, מושאי הערצה והחיפוש העצמי.

היופי הנוסף ביצירה היא יכולתו של הסופר לגרום לקורא להקשר לדמות, לחוות איתה את התחושות והרגשות הפנימיים, לעצור ולקחת אוויר ברגעים הקשים ולעודד אותה. זה מה שקרה לי, חוויתי את ערן כאילו היה לידי, הרגשתי אותו ואת החוויות שלו.

מעבר להזדהות עם הדמות ולבדיקה אישית של הקורא עם העלילה, יופייה הענק של העלילה הוא ההכרות עם הספר “עוטה עור הנמר” ועם דמותו המרתקת והמיסתורית של גפונוב, המתרגם. אורן ולדמן הצליח לחבר בין שתי הדמויות בגאוניות. לא הרחיב, לא העיק על הקורא, סיפר במסתוריות והצליח להקביל בין שתי התקופות, זו של המאה ה-12 וזו של שנות ה-70 בא”י.  שמחתי שהחייה יצירה שמעטים יודעים על קיומה, כשסיימתי לקרוא את הספר כל רצוני היה לקרוא את אותו ספר לא מוכר ומסקרן.

יש משהו משמח בספר ביכורים מוצלח. משמח ומרגש יותר ספר ביכורים מוצלח שאינו מורגש כספר ביכורים.
מחכה לספר נוסף.

שמחה על ההוצאה הטרייה “שתיים” הוצאה לאור לספרות מקור בעריכת אורנה לנדאו ומירי רוזובסקי שמביאה לקורא משב רוח רענן בספרות הישראלית.

ספר עדין, רגיש, שנקרא באחת. ממליצה בחום.

 לסקרנים, כמוני, מה  לאורן ולדמן וליצירת המופת “עוטה עור נמר” מוזמנים לקרוא כאן 

נמר בירושלים, אורן ולדמן,

שתיים הוצאה לאור, 2021

שבעה  סיפורים על בדידותם של גברים. סיפורם של גברים הנאבקים בבדידות או בפרידה מבנות זוג.

כותרת הספר שאולה מקובץ הסיפורים של המינגווי.

כמי שמעריצה ואוהבת את כתיבתו וסגנונו של מורקמי, כל ספר חדש משלו הוא חגיגה נפלאה עבורי וברור שאיני מחמיצה אותה. הספר “גברים ללא נשים, הוא חגיגה, קטנה.  כי אישית אני מעדיפה רומנים על פני סיפורים קצרים.

היתה לי ההרגשה שמורקמי הציב מולו טענה, האם גברים יכולים לחיות בלי נשים? ואת התשובה הוא נותן  באמצעות סיפורים. התשובה ברורה לקורא, זוהי שאלה רטורית. האם ניתן לחיות ללא נשים? הרי “זכר ונקבה ברא אותם.” האל ידע מה הוא עושה. או כמו שאומרים במשפט הקלישאי “אי אפשר לחיות עם נשים ואי אפשר יותר לחיות בלעדיהן”.

“גברים ללא נשים” הוא ספר על גברים ובדידות. סיפורם של גברים עם ניסיונות ההתמודדות שלהם עם צער הפרידה.

מורקמי נותן הצצה לעולם הנפשי של הגברים. הוא בוחר בסיפוריו מגוון של גברים, רופא, סופר, שחקן, בעל בר, אדם שאינו יוצא מביתו. בכל הסיפורים המסקנה שאני הגעתי אליה מהקריאה וגם מורקמי היא, שגברים אינם יכולים ללא נשים, גם אם הם יעטו שריון ויבנו חומות הגנה, יגיע הרגע שבו הכל יקרוס.

חלק מגברים הם אינם מי שהם, שחקן שהמשחק עוזר לו לברוח מהחיים המציאותיים, מנחת פלסטי שמשנה ומשפץ איברי גוף, נער המאמץ דיאלקט של מחוז אחר, קנסאי. לכל הדמויות מסכות אחרות שמציגות את עצמן לא כפי שהן באמת.

בדרכו הייחודית והאופיינית לו משרטט מורקמי את דרכם של הגברים בעולמם האישי ללא נשים. ישנם גברים שבוחרים במודע לחיות ללא נשים, כמו הרופא מנתח הפלסטי, שהצהיר, כי אינו מעוניין בקשר ארוך טווח עם נשים. עד שיום אחד הוא מתאהב.

מכל שבעת הסיפורים אהבתי את הסיפור “שחרזדה”. שחרזה  מעין סוכנת בית להבארה, גבר שאינו יוצא מביתו. פעמיים בשבוע היא מביאה לו מצרכים, מארגנת את הבית ושוכבת איתו. לאחר מעשה האהבה היא מספרת לו סיפורים על עצמה, ספק אמיתיים ספק בדיוניים.

הסיגנון של מורקמי מאוד ברור ובולט גם בסיפורים הקצרים, כתיבה ישירה, מדויקת, עשירה, נשים חזקות ודעתניות, בעלי חיים, מוסיקה ודעתו האישית עליה ״המוסיקה ניחנה בכוח כזה להחיות זיכרונות לפעמים בצורה עזה עד כאב״.

מורקמי כחובב ריצה, הסיפורים הקצרים שלו משולים בעיניי לריצה למרחקים קצרים ואילו הרומנים הם ריצה למרחקים ארוכים.

אישית אני מעדיפה לרוץ עם מורקמי ריצות למרחקים ארוכים. מרחקים שבהם ניתן להתענג על הנוף, ללמוד על הדמויו.

מי שאוהב את מורקמי ישמח על הספר החדש, למרות שהוא ספר סיפורים ולא רומן רחב יריעה.

הספר תורגם מאנגלית

גברים ללא נשים, הרוקי מורקמי

מאנגלית, שאול לוין

הוצאת כתר, כנרת זמורה. 2021

מוזמנים להאזין לדבריי על הספר בתוכנית הרדיו. סופרים ספרים ומה שבינהם עם זהר נוי
גברים ללא נשים – הרוקי מורקמי

אני אוהבת פרחים,אוהבת לראות, אוהבת לצייר, אוהבת להביט בצבעוניות שלהם מהגינות.

הם משמחים אותי.

יש לי הרבה עציצים ופרחים בבית, איני אוהבת לטפל בהם. אני  משקה ומגדלת אותם כי צריך !

עם כל אהבתי לפרחים איני אוהבת לקבל פרחים או עציצים, מעדיפה שוקולדים.

ברט פינגאר  גיבור “זיכרונותיו של גנן אנגלי” הוא ההפך ממני. הוא חי בתוך הגן, נושם פרחים, מבין בפרחים, מדבר בשפת הפרחים והטבע, כל עולמו הוא הפרחים והגן שבו פורחים.

ברט פינגאר הנקרא בערוב ימיו, פרח תרח, ננטש לאחר לידתו והושם על מפתן ביתה של איכרה אם לשישה, האיכרה בעלת לב רחב, שלא ראתה בגידול ילד נוסף טירחה גידלה אותו.

בבית הספר המורה שהפנתה אליו תשומת לב, היא זו שלימדה אותו אהבת פרחים. ברט מוצא את אהבתו בצידי הדרך, ולא בחממות יוקרה.

יום אחד בהיותו נער צעיר החליט להשתתף בתחרות הפרחים. שם הוא פוגש באשה אצילית ונעימה שהופכת להיות גבירתו ומפקידה בידיו את גנה.

ברט  נולד  הרבה לפני  מלחמת העולם הראשונה, כשהסתיימה המלחמה הוא היה בן 50. יחד איתו אנחנו חווים את מאורעות התקופה והשינויים החברתיים של אנגליה בשנות השמונים של המאה ה-19   הגנים בתקופה זו היו בעלי פשטות נינוחה, משהו בין הידור העבר ויעילות העתיד. החיים היו שלווים נטולי דמיון. לא היו עולמות חדשים לא היה דחף ודאגות.

את הסיפור מספר ברט הזקן, שצופה בגן שהיה כל עולמו, ואכן הגן הוא מיקרוקוסמוס לעולם. היום כשהוא זקן, הוא מרגיש שאינו נחוץ ורואה את הפער בין הזקנים לצעירים החצופים וחסרי הסבלנות. תיאור הזיכרונות שלו הם כמו תיאורי הטבע, יש בהם מחזוריות, יופי, שינוי.

דמותו של ברט, פרח תרח, היא דמות שכובשת את הקורא. עדינותו, חוש ההומור שלו  נכנסים אל הלב ובעיקר צניעותו. גם כשהגיע למעמד בכיר בקרב האנשים, שרואים בו סמכות, בתוך תוכו הוא נשאר אותו ילד שהסתתר בזויות האוהל של תצוגת הפרחים, אותו הילד  שהביט באנשים החשובים והנכבדים ונשבע שיגיע יום והוא יהיה בין השופטים.

ברט מייצג  האדם הפשוט והצנוע, שמסתפק ביופי הפרחים, בעבודה הקשה, בנתינת עושר הצבעים והגוונים לעולם. הוא אינו שואף ליותר מכך.

זיכרונותיו של גנן אנגלי הוא כמו לגימת ספל קפה טוב. אתה מכיר את הטעם, לוגם ומתענג על המוכר, ובסיום  השתייה הטעם המצטבר גורם לך לערנות וחוסר יכולת להירדם, כי אתה חושב על הדמות ועלייך.

סיפור עדין, פשוט לכאורה, כזה שאנחנו מכירים ובכל זאת מתענגים על הקריאה. נהנים לעקוב אחר  הזיכרונות של הגנן. להתפתח יחד איתו מגיל צעיר ועד זקנתו.

סיפור הכתוב באיפוק ובהומור דק ועדין, השולח את הקורא להעמיק ולראות את הנסתר על הגלוי. כמעט כמו הפרחים בגן, יפים מעל האדמה ובעלי שורשים נסתרים מהעין.

נהניתי להקשיב לרחשי ליבו של ברט, להבנתו את העולם. אהבתי כיצד בחוכמה עדינה ידע להעביר את מחשבותיו ואת חוכמתו לדורות הבאים וגם לנו הקוראים.

ספר עדין ומתוק כמו התותים שגידל ברט שלא בעונתם.

ממליצה בחום רב.

זיכרונותיו של גנן אנגלי, רג’ינלד ארקל

מאנגלית, לי עברון

הוצאת תשע נשמות 2021