הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 22
רחשי תודה, ספרה נוגע ללב של דלפין דה ויגאן
ספר אנושי, עדין ונוגע ללב על הצורך להעניק תודה לאנשים אהובים. ספר שהוא ממתק עצוב.
ספר רגיש על הזקנות ואיבוד הזיכרונות, העבר, היכולות. “להיזדקן פירושו ללמוד לאבד.”
לא צריך ספרים עבי כרס עם עלילה מתפתלת ואיזו דמות הרואית כדי שייכנסו ללב הקורא. מישקה מהנובלה “רחשי תודה” היא דמות אנושית שנכנסת ללב ומתיישבת בחדריו.
מארי אחת הדמויות בנובלה הקסומה פותחת את דבריה בפנייה לקורא, האם אנחנו מודים לאנשים סביבנו? האם אנו קרובים אליהם בטרם לכתם? האם אנו חיים בידיעה שהימים קצובים ואולי לא נספיק להודות על כל מה שיש?
על השאלות הפילוסופיות הללו עונה לנו דלפין דה ויגאן באמצעות מפגש עם דמותה של מישקה. “אשה זקנה בעלת חזות של נערה, או נערה שהזקינה בטעות.” מישקה יהודייה, ניצולת שואה, ערירית המתגוררת במוסד. בעברה היא היתה מגיהה בעיתון, נסעה בעולם וכתבה למגזינים. מישקה ששלטה במילה הכתובה, תיקנה טעויות דפוס, טעויות תחביר, שגיאות של פעלים, קראה את דורית לסינג ווירג’ינה וולף חולה כעת באפאזיה, מחלה שבה מאבדים מילים. או כמו שהיא מגדירה זאת “אני בורחת לי.”
דמותה של מישקה שובה את לב הקורא, אני התאהבתי בה ובעדינות הרגישה שלה.יש בה חוכמה אנושית והרצון לעזור לזולת, בדיוק כמו שעזרו לה במהלך המלחמה מישקה היא זו שגידלה את מארי. מארי ואמה גרו באותו הבניין, אמה של מארי סבלה מדיכאון והיתה נעלמת לתקופה, ומארי ירדה אל מישקה שכנתה וזו גידלה אותה.
מישקה מודעת לכך שהיא אינה מוצאת מילים ומחליפה מילה במילה והמשפטים משובשים, ועל כך היא סובלת. אל חדרה מגיע ג’רום, קלינאי תקשורת שמנסה לעודד אותה ולהזכיר לה את המילים. מישקה מנהלת עם ג’רום שיחות, הראש שלה חד, רק שהיא אינה מוצאת מילים לתרגם את המחשבות. לפעמים מתבלבלת, קצת הוזה. היא אפילו מנסה לשתף פעולה, אבל יודעת שזו טרחה לבטלה. “לא מעניין אותי מילים נרד…כל הטריקים האלה, המילה האמיתית מתפרמת. חוץ מזה אין שום טעם, אני יודעת איך זה ייגמר, בסוף לא יהיו מילים.”
מארי וג’רום הם כמו משפחה עבורה, הם מעניקים לה רגעי אור והיא בתמורה לקרבה נותנת להם חסות אימהית ועצות לחיים. בשיחות שלהם מתגלה עברם.
החלפות המילים של מישקה משעשעות, כאן המקום לשבח את תרגומה הנפלא והרגיש של רמה איילון שמצאה מילים מקבילות למילים החסרות והשאירה את הטקסט רענן. למשל למילה נרדפת מישקה קוראת, מילה נרדמת. או שרת רחוק לשלט, ועוד מילים המשתבצות למשפטים מחייכים.
מישקה אומנם אינה מצליחה לומר את המילים המדויקות, אך ראשה צלול והיא יודעת מה עובר במוחה. “בחלומות שלי את יודעת, המילים לא חסרות, בחלומות שלי אני מדברת יפה מאוד.” היא מייעצת למארי, מנסה לשכנע את ג’רום לפגוש את אביו לפני שיהיה מאוחר. כי “אנשים מתים פוף… אתה לא יכול להישאר עם זה על הלב, אחכ’ זה עושה חלום בלהה.” יש לה דעות על זקנה ועל בית האבות, ” הם נראים ממש זקנים, ראית את הנשים בטרקלין? זה הגיל הרביעי פה לפחות.”
למרות שאנחנו יודעים מה יהיה בסופה של מישקה אנחנו לא עצובים בסיום הקריאה, הדמות המקסימה שלה, החייכנית טובת הלב ובעלת התובנות מצליחה לחדור אלינו ולהשאיר גם אצלנו תובנות. הבנות על זקנה, על תודה, על משמעות האנשים שנכנסים לחיינו.
כשקראתי את הנובלה היה לי משעשע לשמוע אותה מדברת ומשבשת את המילים, זה משעשע, כי אין לנו קשר לאשה המתוקה הזו. אבל נעצבתי, אמי החורגת, שעברה את גיל תשעים, לא תמיד יודעת מי אני וחוזרת ושואלת: מה אני עושה, ואיפה אני גרה, ועם מי. ואיך זה שאני יודעת איפה היא גרה, ומכירה את המטפלת שלה. אשה שהיתה נמרצת, התעמלה טיילה, שיחקה ברידג’, רקדה, פתאום אינה מוצאת את המילים, ואינה זוכרת.
מארי בפתיחת הספר מנסה לומר לכל מי שקורא את הנובלה לומר תודה לפני שיהיה מאוחר, או כמו שאומרת מישקה לפני “שכל המילים אוזרות מזוודות וביי, מתחפפות.”
תודה למישקה שהזכרת לי על אהבת הזולת והחמלה, תודה למארי על ההבנה להודות על הכל ולכולם. ותודה לדלפין דה ויגאן, הסופרת הנפלאה שבכל ספר מפתיעה ומרתקת אותי מחדש.
רוצו לקרוא את הנובלה הרגישה והנפלאה הזו. לא תצטערו.
רחשי תודה, דלפין דה ויגאן
מצרפתית, רמה איילון
הוצאת כתר,הסדרה הקטנה, 2022
שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה, סאגה מרתקת של הסופרת ג’ולייט גריימס
״לעיתים אגדה טובה היא אמיתית יותר מהאמת עצמה״
סאגה משפחתית המשתרעת על פני למעלה ממאה שנים. תחילתה באיבולי, כפר הררי נידח בקלבריה שבאיטליה והמשכה בקונטיקט ארה”ב. וכמו כל במשפחה יש רגשות רבים, אהבה, כניעה, שנאה, קנאה, טינה, דאגה.
״ זיכרון משפחתי הוא עניין מתעתע. אנחנו חוזרים ומספרים לעצמנו כמה סיפורים עד שנמאסים עלינו,…דור אחד חי איתם ואחר כך הדור הבא לא מכיר אותם כלל.״
את סיפורה של סטלה פורטונה, הדמות המרכזית ברומן, מספרת נכדתה. לפעמים היא מקדימה את המאוחר. בסיום סיפורה היא פונה לקוראים “תורכם עכשיו להחליט במה להאמין. אולי אתם, כזרים, יכולים לראות משהו שאנחנו, הקרובים מדי, מנועים מלראות.”
הסיפור מתחיל מהסוף. סיום עם סוד שמסקרן את הקורא לקרוא. סטלה בת התשעים גרה בבית מול ביתה של אחותה הצעירה, טינה. למרות שהיו קרובות בלב ובנפש, הן אינן מדברות שנים. טינה ממשיכה לדאוג לאחותה ומביאה לה בכל צהרים ארוחה.
מה הוביל לנתק בין שתי האחיות? מה הם מקרי המוות, שמהם ניצלה סטלה, והאם היו שבע או שמונה? על כך הסאגה המשפחתית המרתקת.
פוֹרְטוּנָה היא אלת המזל במיתולוגיה הרומית, בכוחה של פורטונה היה להעניק לאדם מזל טוב או להביא עליו מזל רע.
סטלה פורטונה נולדה בראשית המאה ה20 בכפר עלוב, היא נולדה לאחר מות אחותה הבכורה, סטלה מריה ונקראה על שמה. סטלה היתה הטובה ביותר בכל התחומים. התופרת הטובה, קטפה הכי הרבה ערמונים בעבודתה, זריזה בחשבון והכי יפה בכפר, אבל בעיקר היא היתה קשוחה, שניצלה מכל דבר רע. סטלה מודיעה שלא תתחתן, רוקמת וסורגת נדוניות יפות לכל בנות הכפר.
טוני, אב המשפחה איש קשוח, שמשליט את מרותו על כולם בעיקר על הנשים, הוא הקובע והמחליט. שנאתו לכפר העלוב מובילה אותו לארה”ב. לאחר שנים שלא הראה את פניו בבית המשפחה הוא מעביר אותם לארה”ב. סטלה כבר נערה בוגרת דעתנית, מאחוריה כמה מקרי מיתה, שהותירו אותה בחיים. מה שמוביל אותה לחשוב שהיא בלתי מנוצחת, אלא שמול אביה היא תמיד נכנעת.
בארה”ב כמו כל משפחות המהגרים הם חווים קשיי קליטה. בתשע השנים בכפר ללא אנטוניו שעכשיו נקרא טוני הם היו עניים אך חופשיים, עכשיו הם עשירים, אך ללא עצמאות. טוני שולט בכסף ובידע שלו באנגלית. למרות שהם באמריקה, מדינה מתקדמת האב הוא הקובע, הוא אינו מסכים שסטלה תשמור כסף לעצמה. ״ את הבת שלי, כל זמן שאת חיה בבית שלי, הכסף שאת מכניסה הביתה הוא כסף שלי.״
השנאה שלה לאביה הובילה אותה ליחס שלילי על כל הגברים. סטלה מזהה בגברים את דמותו המפלצתית של אביה, לכן היא לא רצתה, שאף אחד יתקרב אליה או ירצה אותה, ונשבעה לא להינשא לעולם. מה שלא יעלה על הדעת במשפחה איטלקית פטריארכלית.
לא אפרט את התלאות שעוברת המשפחה, את ניסיונות המיתה המשונים של סטלה. את רוחה המתה של מריה סטלה שמרחפת מעל.
זהו סיפור סוחף, סיפור של מהגרים הנעקרים ממדינה אחת לאחרת. קשיי הקליטה ובעיקר הפרידה מכל האמונות שעליהן גדלו, כולל עין הרע, רוחות רפאים ואמונות טפלות, שמהם יכלו להשתחרר. זהו אומנם סיפור על משפחה, אך ההיסטוריה שזורה בסיפור כחלק בלתי נפרד. תחילת העלילה באירופה של לפני המלחמה הגדולה וסיומה הוא בארה”ב בסוף המאה ה-20 . בארה”ב הם חווים את מלחמת וייטנאם, המעבר מהכפר לעיר הגדולה,הגעגועים למולדת.
העלילה סוחפת, למרות שבתחילה היה לי קשה עם שלל האינפורמציה, אך המשכו הקריא והמרתק גרם לדפים להתהפך מעצמם.
את ההמלצה החמה לספר קיבלתי משתי חברות טובות, צילה אלעזר, המתרגמת המוכשרת ושרה מני לנגפוס, העורכת הלשונית המיומנת, שתיהן הצליחו להלהיב אותי לקרוא את הספר. תודה לכן חברות אהובות.
ההשראה של ג’ולייט גריימס לדמותה של סטלה פורטונה היא סבתה ומשפחתה. האהבה שלה למשפחתה ניכרת מאוד בטוויית העלילה. בסיום הספר, בפרק התודות הופתעתי והתרגשתי לקרוא, שהסופרת מודה לאנשי ההוצאה על הזכות לראות את ספרה מתורגם לעברית, היא מודה באופן אישי להוצאת “מטר” לאנשי הצוות, למתרגמת, לעורכת הלשונית. (מזכירה כל אחד בשמו.)
ספר מרתק ומעניין, שהעביר לי את יום הכיפורים במהירות. שקעתי בקריאה ועברתי בין הדירות של בני המשפחה. הייתי יחד עם כל הילדים שמתרוצצים בבית ובחוץ.
ממליצה בהנאה רבה.
שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה, ג’ולייט גריימס
מאנגלית, צילה אלעזר
עריכה לשונית, שרה מני לנגפוס
הוצאת מטר, 2022
המופע של גארי – נל ליישון
האדם הוא תבנית נוף מולדתו, או שהוא יכול לשנות את חייו?
“ברוכים הבאים למופע שלי שבו אני אספר לכם על עצמי בלי הפסקה ואתם לא תספרו לי כלום על עצמכם. ככה זה, קוראים לזה מופע כי יש מישהו שמופיע וזה אני ולא אתם.”
כך פותח גארי את המונולוג הארוך שלו בפנינו, הקוראים. זהו מופע חד פעמי, מופע ללא קהל, מופע אישי חושפני עד כאב. מופע שבסיומו הקורא מגיע לקתרזיס, אך יש בו מקום לשאלות פילוסופיות, האם הגורל נקבע או שניתן לשנותו והאם אופיו של האדם הוא תוצאה גנטית או סביבתית?
באנגלית הרומן נקרא זיכרונותיו של כייס. גארי מספר את זיכרונותיו בפנינו כמופע. הוא פונה לקהל “תתקרבו, בואו, שבו, קחו את הספר.” פנייה שמייד יוצרת אינטימיות, ובלי לשים לב האינטימיות הזו יוצרת אהדה מצידנו כלפיו.
גארי נולד וגדל אל תוך השוליים של החברה. אביו גנב שיוצא ונכנס לבתי כלא, אמו אלכוהוליסטית שאינה מתפקדת. לגארי שני אחים צעירים. טבעי שבתוך סביבה שכזו גארי יהפוך לפושע. בגיל שמונה אביו מצרף אותו ל”עבודתו” ומלמד אותו שהירח הוא האויב שלו. כשאביו נכנס לכלא גארי הוא המפרנס, כשהוא נותן לאמו את הכסף שגנב היא אינה מניעה אותו, להפך מודה לו. וכך גארי מוצא עצמו בתוך עולם הפשע.
גארי בעל העיניים הכחולות, עיניים שצבען מעיד על טוב הלב שלו שהוחבא בגלל נסיבות חיו.
הקורא שבוי בקסמו האישי של גארי, גארי מצליח להיכנס ללב הקורא. הקורא מתאהב בו, כי ליבו של גארי הוא לב של אהבה. “אני חי על חשבון סבל של אנשים.” גם אם הוא מבין את התנהלותו הוא אינו משתנה והופך להיות אדם נורמטיבי. למה? כי גארי הוא תוצר של נוף ילדותו. הוא גדל בבית שראה בו את הפשע.
הספר מעלה במלוא העוצמה את השאלה, האם האדם תבנית ביתו או שהוא יכול לשנות את גורלו. ושאלה נוספת מה יכול להציל אדם ולהניע אותו אל מחוץ לפשע? למי יש השפעה גדולה יותר על האדם, אופיו ואישיותו או הסביבה שבה הוא נולד וגדל.
“אמרתי כבר שאנחנו נולדים במשפחה ושזה כמו כלוב שקובע את הצורה שלנו. אבל הקדשתי לזה עוד קצת מחשבה והבעיה שזה יותר מסובך מזה. כי אפשר להיוולד באותו כלוב ובכל זאת לצאת שונים בסוף. קחו אחים למשל: לפעמים הם יכולים לצאת אותו דבר אבל לפעמים הם יוצאים כל כך שונים שזה כאילו שהם אויבים בתוך המשפחה. הם יכולים לשנוא אחד את השני שנאת מוות, לרצות לרצוח זה את זה.”
גארי הוא גנב מחונן, הוא מצליח לכייס כל אחד, לפצח כספות, ולפתוח דלתות. בהמשך גארי מגיע לתחתית של הביוב. אבל כמו שהוא אומר בהתחלה הכל מסתיים בטוב.גארי מוביל את הקורא לתחנות בחייו, תחנות מגיל הילדות ועד לבגרותו. תחנות של התחתית עד לתיקון של חיו.
“סיפור נחמד, אה? אני כמעט מרחם עליכם שאתם צריכים לקרוא את זה. היה מספיק גרוע לעבור את זה ועכשיו גם אתם עוברים את זה. טוב נו. אל תתבכיינו. לא משנה מה יקרה פה יש לנו את ההסכם שלנו, כולנו יודעים שהכול נגמר בסדר בסוף. אז בואו נמשיך פשוט, טוב?”
הסיפור שלו הוא סיפור רטרוספקטיבי, הוא מספר לנו הקוראים את חייו וקורא להם מופע. במילה מופע יש תחושה של הנאה, אולי הומור, ויש קטעים כאלה. כשהוא מכייס בפאב את הבחורה, הוא משתתף בצערה ומזמין אותה למשקה על חשבונו או חשבונה, והיא אומרת “יש עוד אנשים טובים בעולם.” כשהוא פורץ לשכנתו הוא מתקן לה את הדלת. למרות שיש בספר הומור, הספר הוא ספר של כאב ועצב שסיומו הוא טוב.
גארי הוא דמות של השוליים ואפילו מגיע לתחתית ובכל זאת הוא מצליח לכבוש את לב הקורא, הקורא אוהד אותו. השפה היומיומית שלו, הפנייה לקורא, הניתוח הפסיכולוגי שהוא עושה לעצמו והתקוה שבו מצליחים לרתק את הקורא.
דמותו של גארי שונה מדמותה של מרי מצבע החלב, אך יש ביניהם דמיון.
המופע של גארי הוא רומן אנושי מלא בכאב והומור עם קרן אור אופטימית.
עד לאיזו תחתית התדרדר גארי וכיצד הצליח לטפס מעלה ולהפוך לאדם הטוב שמספר את סיפורו, ממליצה לקרוא ולעקוב אחר חיו ותפנית שעשה.
ממליצה.
המופע של גארי, נל ליישון
מאנגלית, רותם עטר
הוצאת תשע נשמות, 2022
רוזנפלד, ספרה החצוף והרענן של מאיה קסלר
ואוו איזה רומן, סוחף, עוצר נשימה, שנון ומדויק כל כך.
כל מה שאמרו לי על הרומן הזה הוא נכון. כל מה שאני אומרת לכם עליו הוא נכון, אבל אל תאמינו לי, רוצו לקרוא אותו, תבדקו בעצמכם ולא תתחרטו.
בחורה צעירה, תל אביבת, רווקה , נמשכת ואח”כ מתאהבת בגבר בן 55. כן. נשמע שקראנו רומנים כאלו, אבל לא קראנו כזה.
“רוזנפלד” הוא רומן סוחף, מושחז אחר, רענן, פרוע, חכם. מזמן לא קראתי ספר מקור משכנע כל כך שמטריף את כל החושים. מבחינתי הוא ספר ה-שנה.
רוזנפלד הוא רומן על יחסים, יחסים בין בני זוג, יחסי כוחות, יחסים בין הורים לילדים וגם יחסי מין.
רומן חניכה חצוף ובועט, רומן שיש בו רומנטיקה, ארוטיקה, קוטביות בין אהבה לשנאה, והכל במינון המדויק.
נועה סיימון, רווקה תל אביבית בת 36, בוגרת החוג לקולנוע, עוסקת בתחום הסרטים, אך לא בדיוק בעשייה משמעותית כדבריה. נועה די מדשדשת עם עצמה, היא חולמת לעשות סרט שיימקם אותה בתעשיית הקולנוע, אך לא מצליחה להזיז עצמה. “בתיכון למדתי קולנוע. מהר מאוד הבנתי שאני לא מצליחה להפוך את מה שמתרחש אצלי בראש ליצירה, שמשהו משתבש בדרך. אז עבדתי בסרטים של אחרים, עזרתי להם לספר את הסיפורים שלהם ואת שלי סיפרתי רק לעצמי.” היא די מתפזרת וכל מה שהיא צריכה כרגע הוא מישהו שימרכז אותה.
ואז היא פוגשת את טדי רוזנפלד גבר נאה, בן 55 ושמן מאוד, גרוש בשלישית ואב לשני ילדים משתי נשים, הוא בעל חברה מצליחה ועשיר מאוד. היא פוגשת אותו בחתונה של חברים. שניהם צופים בסרט, שהיא הכינה לזוג הצעיר. המפגש ביניהם טעון, עוקצני. היא נמשכת לטדי מהרגע הראשון באופן בלתי ברור ומוסבר, המשיכה היא מינית. טדי אינו מעוניין בה, “איני מעונין להתרבות” הוא אומר לה מיד. המפגש המושחז גורם לנועה להמשך יותר ויותר לטדי “הלב שלי דופק, כמעט ולא החלפנו מילה וכבר אני מרגישה שאני עומדת להתנפל על הגבר הזה ולמשוך אותו אלי עד שיצרח, שיתחנן שאעזוב, וגם אז לא ארפה.” והוא מבחינתו אומר לה בהמשך “זה הכל בראש שלך, אני סתם שמן אחד שאת כל הזמן מתעקשת להתעסק איתו. אבל יום אחד את תתעוררי באיזה בוקר ותראי אותי בלי האשליה, וזה יהיה בידור. כמה אני מחכה ליום הזה.”
נועה מתחילה לעבוד בחברה של טדי. היחסים ביניהם מתהדקים, הם שומרים על שנינות וחדות לשון, על עוקצנות, שכל מטרתה היא לקלף את המגננות של כל אחד מהם. נועה שלא מצאה את עצמה והרגישה תקועה בחייה מונעת בעזרתו השנונה של טדי הכל יכול. מערכת היחסים ביניהם שנראתה ממש לא הגיונית ולא מתאימה הולכת ומתגבשת, מערכת מלאת רגשות ויצריות שנעה בין קטבים.
טדי העוקצני, החד, התוקפני, מזהה את מניעיה הפסיכולוגים ואינו חוסך בביקורת עליה. הוא מעמיד אותה במקומה פעמים רבות. “מה שטדי אומר לא חדש לי. אולי ממנו לא שמעתי ככה את הדברים, אבל מעצמי אני שומעת אותם מאז ומעולם.” היו רגעים שהתאהבתי בו, וגם כאלו שכעסתי עליו וכיניתי אותו, שובניסט חצוף. אני הרגשתי שטדי הוא כמו פרופסור היגנס מגבירתי הנאווה. החכם, השנון, הבוגר שיודע לנווט את הנערה שמולו.
המפגש הראשון ביניהם היכה אותי בהלם ובעיקר ברצון להמשיך ולקרוא, רציתי להיות במחיצת הזוג הקוצני הזה, להמשיך להקשיב לחילופי הדברים ביניהם ולדעת איך יסתיים המפגש ביניהם בסיום החתונה של החברים ואיך העלילה תתפתח.
בתחילה נועה נמשכת לטדי משיכה מינית עזה, התשוקה שלה היא זו שמניעה אותה, התשוקה היא חלק מסימוני הטריטוריה שלה ככובשת אותו. תיאורי המין ביניהם כל כך אמיתיים ואינם פונוגרפים, להפך הם חלק טבעי מהדמויות ומהעלילה. מאיה קסלר גאונה מבחינתי. היא יודעת לעצור במקום הנכון ולא ליפול לקלישאות רומנטיות או ארוטיות.
מאיה קסלר מצליחה לרתק את הקורא ולקרקע אותו, כן. זו במילה. אי אפשר לעצור את הקריאה. ככל שהתקדמתי בקריאה התאהבתי בדמוית. רציתי מצד אחד לדעת מה עלה בגורלן, אבל לא רציתי שהרומן יסתיים. לא רציתי להיפרד מנועה וטדי, רציתי להמשיך לקום איתם בכל בוקר, לשתות איתם קפה במרפסת.
הכתיבה הכנה והאמיתית של מאיה קסלר גורמת לקורא לא רק להתאהב בדמויות המציאותיות, אלא גם להבין אותן, ובעיקר להרגיש כאילו הם חברים קרובים. זה מה שקרה לי, הרגשתי שאני מכירה את טדי ונועה. התעוררתי איתם והלכתי לישון איתם, הרגשתי קרובה אליהם. לשניהם. אפילו כעסתי על כל אחד מהם וגם חמלתי. בדיוק כמו שמרגישה חברה.
מציאות הרומן היא בדיונית אמיתית וכל כך מציאותית, זה נשמע אוקסימורון, כן ולא. קסלר ממקמת את העלילה בהווה הכי עכשווי שלנו, תל אביב היא תפאורה, המציאות שהיא בונה היא מציאות של אנשים, מציאות נפשית מדויקת כל כך, למשל, האובססיה של נועה לתגובה בוואטסאפ מטדי. הבדיקה הכפייתית האם קרא את ההודעה. השימוש בתיאורי סימוני הנייד, המחיקות, חוסר התגובות מעלה דמות מציאותית עכשווית מול עיני הקורא. לא רק בעזרת הטכנולוגיה של הנייד, האינטרנט, המיילים, מצליחה קסלר לשכנע את הקורא באמינות הדמויות, אלא בעיקר במה שעובר לנועה במוחה, בהתנהגות שלה, התפרצויות הזעם, התוקפנות וההשתבללות שלה, שלפעמים הכעיסה אותי כקורא.
אני אהבתי את המפגשים בין טדי לנועה, את חילופי הדברים העוקצניים מלאי התשוקה. התפעלתי מיכולת הסופרת לברוא דמות כמו טדי שיודעת לענות בדיוק. רציתי להיכנס לראש הסופרת להיות איתה ברגעי הקלדת הספר ובריאת הדמויות, להבין איך יצרה דיאלוגים שכאלה, איך הכדור המושחז נע בין שתי הדמויות.
“רוזנפלד” הוא רומן מושחז ורענן, חצוף ובועט, רומן שונה מכל מה שיצא בשוק הספרים המקומי.
כריכת הספר מדויקת ומדהימה בעיניי. עטיפה ארוטית מלאת קוצים, כמו טדי ונועה.
בסיום הקריאה הבנתי שכל אחד צריך רוזנפלד כזה, שיסדר אותך, שיאמר את האמת. ואני? כיוון שאני גרה כל כך קרוב לדירה הסיפורית שלו, אני יוצאת לחפש אותו באחת הסמטאות של רחוב נורדאו. יש לי הרגשה שאני מכירה את הבניין.
לא צריך להבין עד כמה אהבתי את הספר ואני ממליצה.
אל תחכו. רוצו לקרוא.
רוזנפלד, מאיה קסלר
עורכת הספר, עלמה כהן ורדי
הוצאת, כנרת, זמורה, דביר 2022
שנה טובה – המלצות ספרים לשנה החדשה, שנת תשפ”ג
ברוכה הבאה שנת תשפ”ג
שיפה וטובה תהא השנה.כל שנבקש לו יהי.
שנה חדשה בפתח ואיתה ציפייה לשנה טובה יותר. שנה של בריאות, שנה של שמחה ואושר, ושנה של הנאה מקריאת ספרים.
שוב, כמו בכל שנה אני מודה לכם על שאתם קוראים אותי ומציפים אותי ברגשות חמים, מודה לכם על התגובות בבלוג ומחוצה לו.
לפניכם 12 המלצות של ספרי מקור כמניין ירחי השנה.
כמו תמיד, רשימת ההמלצות אינה לפי דירוג הספר, אלא לפי סדר הקריאה שלי במהלך השנה.
לחיצה על שם הספר תוביל אתכם לסקירה שלי עליו.
כאילו אין אהבה בעולם,אלה שמואלי
בת שבע סלון כלות אשדוד, יהודית איתן
תשע דרכים להיפרד – ספרה המבריק של סנונית ליס
תשע דרכים להיפרד בתשעה סיפורים.
כל סיפור בקובץ הוא עצמאי ונקרא בפני עצמו, אך כולם יחד הם סיפור אחד כמעט שלם. סיפור על בדידות וניכור בעולם טכנולוגי. אנו חיים בעולם שבו בוטים מחליפים את הנציג האנושי, הטכנולוגיה ממלאת אותנו בכל רגע נתון. הקדמה אומנם עוזרת, אך התחושה שעולה מהסיפורים היא שאין תחליף למגע האנושי.
סנונית ליס כתבה סיפורים מבריקים, כן, אין לי מילה מדויקת מזו. הרעיונות שלה, לא רק שהם רעננים, אלא הם פשוט מבריקים מקוריים ויצירתיים. המקוריות אינה בטכניקת הכתיבה אלא מקוריות ברעיונות.
את הסיפור הראשון של הספר קראתי באתר עברית וליבי נצבט מקנאה, לא כי לא כתבתי אותו (זה כבר עניין אחר) אלא, כי הרעיון שלו היה גאוני מבחינתי. קנאתי בה על יכולת הדמיון והעברה מכוח הדמיון אל פועל הסיפור.
הסיפור הראשון “שליחות” כשמו כן הוא עוסק ביהלי בחור המתפרנס משליחויות. השליחות שלו אינה שליחות רגילה של מזון, או פרחים, אלא שליחות שהתפתחה לכיוונים רבים, כמו, מישהו שייפרד מחברתך במקומך, שליח שמוזמן כנכד של אדם מבוגר שיבדר אותו. רעיון השליחויות הללו העלה על פניי חיוך, איך לא חשבו על זה קודם, אבל מתחת לפני השטח יש בו כאב, הוא מתאר את חיי היומיום של צעירי תל אביב (לא הלהקה). יהלי עובד קשה בשליחויות, נע ממקום למקום על מנת להתפרנס. חברתו אומרת לו שהוא תקוע בחיים ולא שואף לשום דבר. בינינו,איך לא יישאר תקוע, אם כל היום הוא מתרוצץ כדי לפרנס את עצמו, כדי לשלם שכר דירה. יהלי מייצג דור שלם של חברה צעירים.
בסיפור “מסיבת פרידה”, כשמו כן הוא, מתכננת הגיבורה את מסיבת הפרידה שלה מהחיים, “לא רק לדן בן אמוץ היה מותר” היא אומרת. במסיבת סיום חייה היא נפרדת מהחיים האפרוריים שהיו לה ובונה לעצמה חיים חדשים, חיים שבהם היא עורכת אותם מחדש ורוצה למעשה להיפרד ממי שהיא היתה רוצה להיות. מודה, זה אחד הרעיונות המבריקים שקראתי.
באחד הסיפורים “גאון של אמא” הורים לילד שהם בחרו עבורו את התכונות הגנטיות המשובחות ביותר. הופכים להיות הילדים שלו. סיפור שמביא בפני הקוראים את הרעיון שבו הורים רוצים שילדיהם יהיה מה שהם לא היו.
או בסיפור Lifbnb שבו יש סוכנות להשכרת חיים של אחרים, בינינו מי לא היה רוצה להיות ליום אחד מישהו אחר, מפורסם, מי שזוהר בעיניו. הסיום של הסיפור הזה היה מופלא בעיניי.
הסיפורים מלאים בדמיון ובמציאות עכשווית. הדמויות שסנונית ליס בונה הן דמויות אמיתיות ומשכנעות. לרגע היה נדמה לי שהיא מספרת על השכנים הצעירים שלי, או על אנשים רגילים יומיומיים, אבל יחד עם ה”רגילות” שלהם הן דמויות מיוחדת ומעניינות שמטרתן היתה עבורי לעורר מחשבה.
הסיפורים העלו בי מחשבות פילוסופיות, האם מוסרי להיפרד מחברה שהיית איתה שנים באמצעות שליח? האם בוטים יוכלו לחיות את חיינו? מהי משמעות הרשתות החברתיות עבורנו וכמה כוח אנחנו נותנים להן.
הסיפורים הם על פרידה, לא רק פרידה בין אנשים או פרידה מהחיים, לדעתי גרעין הסיפורים הוא פרידה מתקופה, מתקופה טכנולוגית יציבה פחות או יותר, לעידן טכנולוגי חדש שמתפתח במהירות ואפילו אינו נותן זמן לפרידה, כי הכל מהר, הכל משתנה. המסר שבסיפורים הוא לדעתי, עד כמה שהטכנולוגיה מתקדמת ומשתנה במהירות היא אינה מהווה תחליף למגע האנושי, לבני האדם, לקרבה הפיסית ולשיחות.
הכתיבה של סנונית היא כתיבה קולחת ורעננה. אני קראתי את הסיפורים רק עם הפסקה אחת, הם כל כך עניינו וגירו אותי להמשיך.
ממליצה בחום.
תשע דרכים להיפרד, סנונית ליס
עורכת, מיכל חרותי
הפקה והפצה דיגיטלית, איפאבליש
גבעול – נגה אלבלך
ספר צנום, חכם שאינו מרפה.
קורה לפעמים שאני מסיימת לקרוא ספר ואיני מוצאת מילים עליו וממתינה. לעיתים הוא נעלם ומתאייד, ולעיתים הוא מנקר לי במחשבות נאחז ואינו מרפה.
כך קרה לי עם “גבעול” הספר המינימליסטי הזה.
את הספר סיימתי לקרוא לפני…. איני זוכרת מתי. וככה נח לו “גבעול” אצלי במחשבות ובבטן עד שצמח.
ומאז שצמח הוא יושב אצלי במחשבות ומלווה אותי כמעט כל יום.
נגה אלבלך כותבת פרוזה מתנגנת, פרוזה שהיא שירה, במשפטים קצרים, מינימליסטים היא מעבירה מחשבות מלאות רגשות של הדמות.
העלילה של הספרון הצנום פשוטה ואינה מורכבת ובזה כוחה.
אשה בת חמישים יוצאת מביתה שבעיר אל הכפר, אורח חיי הכפר מסקרן אותה וליתר דיוק היא זקוקה למנוחה. ושם בדירת הכפר היא אינה מי שהיא, היא הולכת לאיבוד בתוך מחשבותיה.
הגיבורה של נגה יוצאת מביתה, והיא אפילו לא יוצאת למסע פנימי שבו תגלה על עצמה, כמו מרבית הגיבורים שקראנו עליהם לאחרונה. נגה לוקחת את הגיבורה שלה באומץ אל הכלום, אל הזרות, אל להיות אנונימית בדור של ראליטי בדור שבו כולם חשופים וחושפים.
ואכן הגיבורה עושה את כל מה שתכננה. להיות במקום זר, ודווקא בבית הזר היא מרגישה בטוחה. בטוחה בלא לעשות כלום, בטוחה בלהציץ אל השכנים ממול, בטוחה בלחטט במגרות של בעלי הדירה ולהיות מציצנית. ובעיקר בטוחה בלשוטט במחשבותיה.
נגה אלבלך מבטאת את כל מה שכל אחת מאיתנו חשה בימי חייה. כל מה שכל אשה רוצה, לא להיות אמא, לא להיות רעיה, לא להיות להיות עובדת, לא לעשות כלום למען, כל מה שהיא רוצה הוא להיות עם עצמה. רוצה לא להיות חסרה לאיש, שימשיכו בלעדיה והיא תמשיך איתה. יתכן שהבחירה באי מתן שם לגיבורה נעוץ ברעיון שכל אחד.ת מאיתנו רוצה את השלווה והבריחה.
הקורא מובל יחד איתה, סקרן לדעת על השכנה ממול, על המכתב שמצאה ועל מחשבותיה והתאהבותה. “הייתי נערה ואיש אחד מצא חן בעיניי, זה בעצם כל הסיפור ומה שקרה אחר כך, או לא קרה פחות משנה.” הוא היה ספרן, לא הוא ניצל אותה, אלא היא אותו.
כמו שאומרת הגיבורה קרה או לא קרה, הקורא מתלבט גם הוא, האם היתה התאהבות עם הגבר המבוגר, האם הם ייפגשו, או נפגשו בדירת הכפר? לדעתי האירועים שהיו בעבר ואולי הובילו את הגיבורה לעזוב לכפר הם אינם ברורים, יש שייראו שהם היו והגבר אכן הגיע לכפר, ויש ואני בינהם יראו שהכל התרחש במחשבותיה של הגיבורה.
בימים שבהם היא מתבודדת ומכילה בעיקר את עצמה היא עושה פעולות יומיומיות ופשוטות, אך המחשבות מובילות אותה למקומות חדשים. היא נמצאת בדממה מוחלטת, ללא טלוויזיה, רדיו, שיחות טלפון, אבל הרעש הוא פנימי שלה.
מבלי לשים לב הגיבורה העסוקה במחשבותיה עוברת הבנה. את דרכה בהבנת עצמה היא עושה באמצעות הטבע, אם בתחילת הסיפור היא מתארת מוות של גוזל בסיום הגוזל יפרוש כנפיים.
שם הספר הוא גבעול והוא למעשה סמל הגיבורה בתחילה היא מתארת את עצמה דרך גבעול .
״ הנה דרכתי על גבעול. הגבעול שב וזינק, או הזדקף באיטיות עיקשת ברגע שסולית נעלי ניתקה ממנו.״
נזכרת שגבעול כזה צמח בכיור ביתה היא תלשה אותו והוא נתלש בקלות
מגלה שנוח לה בתוך עצמה, בלי אנשים שזקוקים לה. אין לה תכלית פרט להיותה עצמה. כמו גבעול, כמו כלב, כמו אדם.
המפתח להבנת היצירה, או נכון יותר נפשה של הגיבורה הוא שירו של ביאליק “יהיה חלקי עמכם.” הגיבורה מעיינת וקוראת בשיר שוב ושוב.
יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶשׁ,
רֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה,
חֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים וּמַרְבֵּי תִפְאָרֶת;
היא מבינה שגם היא רוצה להיות בין אלו שממעטים לדבר, צנועים כמו המשורר שמבקש להיות לבד ובשקט עם פנימיותו.
אולי הרעיון המרכזי של הספר וביקורת שלו היא, שעלינו להרפות, להניח, לא להגיד כל מה שעולה במוחנו, אלא להשאיר את המחשבות לעצמנו. ביקורת על כך שאנחנו עסוקים בהתרוצצויות, בכתיבת כל מה שאנחנו חושבים, בשיתוף תכנים במדיה ובעיקר בהצפת מידע.
״ אני יושבת פה בשקט, אבל למראית עין. בתוכי אצורה אנרגיה אדירה לא כלום המאיים להתפרץ.״
הלא כלום הוא המלא.
התאהבתי בכתיבה העדינה והרגישה של נגה בספר “סילנד”, אחרי כן היא הצליחה לטלטל אותי בספרה “האיש הזקן” ספר שבו הרגשתי את הכוח שלה במינימלי, בלהגיד מעט והרבה. גם כאן בספר “גבעול” המשפטים הפשוטים, השורות הקצרות, המילים הבודדות בטור נוגעות עד לעמקי הנפש.
נגה אלבלך מצליחה במשפטים קצרים בעלילה הכתובה כשיר עם מקצב פנימי להכיל עולם מחשבות שלם. הספר מתאר את הכלום כעולם מלא, עשיר, צבעוני. הספר בעיניי הוא ספר פסיכולוגי שבו הנסתר רב על הנגלה. ספר שלוקח את הקורא להתבוננות בחייו במחשבותיו.
ממליצה.
גבעול, נגה אלבלך
הוצאת הקיבוץ המאוחד,2022
הספר שבעין הסערה – רות אוזקי
ספר שהוא ספריה שלמה עמוסת ספרים, ספר המנהל דיאלוג עם הספרים, עם הקורא ועם גיבורי הספר.
“הספר שבעין הסערה” הוא ספר חכם בעל תובנות שכל אחד יימצא בו את עצמו.
ספר שמכיל נושאים רבים, אובדן, מוות, שכול, תא משפחתי שמתפרק, מחלות נפש, בעיית השפע ,הזבל והמחזור, התבגרות, יצירתיות ובעיקר משמעות אומנות הסיפור בעולם.
הספר מגנט אותי אליו. הוא הפעיל עלי שני כוחות מנוגדים, מצד אחד הרגשתי שהוא מפורט יתר על המידה, ועריכה היתה מיטיבה עימו, בנוסף הוא הביע מפורשות דעות על החיים, דעות שאני יודעת. אבל, נמשכתי אליו, בכל פעם שהחלטתי שלא אמשיך מהסיבות שמניתי הוא קרא לי, אפילו לא הרפה ממני. נמשכתי אליו.
ואז הבנתי, מה שקרה לי עם הספר, זה בדיוק מה שקרא לבני גיבור הספר.
בני שמע חפצים שפונים אליו, חפצים שמדברים אליו, והחפצים אף הנחו אותו. גם אני הרגשתי שהספר אומר לי תמשיכי לקרוא. וכך עשיתי. ואיני מצטערת.
גיבור הספר, בני, עובר תהליך של התבגרות. קראתי המוני ספרי התבגרות ומסע, אבל ספר רעיוני שכזה טרם. זהו ספר חיים.
אנחנו משתמשים בביטוי “כל אחד יכול לכתוב ספר על חייו.” רות אוזקי מראה כיצד החיים של כל אחד הופכים לספר. ״אחרי הכל בשביל זה יש ספרים, כדי לספר את הסיפורים שלכם, לשמור אותם שיהיו בטוחים בין הכריכות שלנו למשך זמן ארוך ככל האפשר.״
בספר יש שני דוברים מרכזיים. האחד הוא הספר והשני הוא בני גיבור הספר. הספר מדבר בגוף שלישי על בני, הוא פונה אליו ומספר לו על חיו בעבר ולפעמים מקדם אותו לעתיד. החלק של בני הוא סיפורו האישי של בני המסופר בגוף ראשון. שני הדוברים מדברים לסירוגין ומשלימים אחד את השני.
״סיפורים לעולם לא מתחילים מהתחלה. הם שונים מהחיים. החיים מהתחלה עד המוות, אבל סיפורים מספרים בדיעבד, סיפורים הם חיים מהסוף להתחלה.״
גיבור הספר, בני, בנג’מן, שנקרא על שם בני גודמן, מנהיג הלהקה האהוב על אביו, קנג’י. לדעתי שמו מרמז על וולטר בנימין, פילוסוף, מסאי, מבקר ספרות ושדרו רדיו. הוא נער צעיר.
הספר נפתח בתאונה אומללה שבה מוצא את מותו, קנג’י, אביו של בני. מוצאו של קנג’י הוא קוראני ויפני. קנג’י חזר לביתו מסומם לאחר ההופעה. בסמטה, כמה מטרים ליד ליד ביתו הוא נופל ומשאית דורסת אותו.
בני ואמו אנבל נותרים שבורים. כל אחד מהם מעבד את השכול והמוות אחרת. בני מתחיל לשמוע את החפצים סביבו מדברים, בהתחלה הוא לא התייחס לקולות ובהמשך הוא מרגיש, שהם מפעילים עליו כוח. הקולות מובילים אותו למעשים, שבעקבותיהם הוא מוצא את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי. אנאבל אוגרת חפצים וביתם הופך למזבלה. עד שיום אחד היא מוצאת ספר, “קסם הסידור, אמנות פינוי הבלאגן שתחולל מהפכה בחייכם.” זה הספר שינחה אותה.
בני מוצא נחמה בספריה, שם הוא מכיר את האנף ואת סלאבוי. האנף נערה מיוחדת ויצירתית, אינה שיגרתית, היא ברחה מביתה. סלאבוי הוא קבצן נכה, ומכונה איש הבקבוקים, איש הבי״ת היה משורר מפורסם בסלובניה.
בני מתחבר לשניהם והם אלו שמנחים ומובילים אותו בהתבגרותו. האנף תלמד אותו על אהבה ורגשות אינטימים, איש הבקבוקים הוא הזקן החכם.
במקביל אנבל ובני עוברים תהליך של שינוי וקירבה.
כמו ביתם של אנאבל ובני העמוס בחפצים כך גם הספר. עמוס באירועים, במחשבות, בתובנות, בידע. ספר חיו של בני מנחה אותו להבנת העולם, נותן לו עצות והסברים על מהות החיים, על האנושי שבאדם, על כך שלכל אחד יש את סיפור חיו ועליו למצוא את האירועים המשמעותיים שלו.
לדעתי זה הפגם המרכזי של הספר. הקורא הבוגר יודע ומכיר את התובנות ואין צורך לומר לו אותן ישירות, הקורא הצעיר אינטליגנטי ויכול להבין את משמעות התובנות מההקשר שבספר. לטעמי עריכה טובה היתה מיטיבה עם הספר.
יחד עם זאת, הכתיבה המשובחת של רות אוזקי מחפה על העומס והגודש, שהזכיר לי את האספנות של אנאבל בספר. יש בספר ביטויים ומשפטים מהפנטים.
״סיפורים לעולם לא מתחילים מהתחלה. הם שונים מהחיים. החיים מהתחלה עד המוות, אבל סיפורים מספרים בדיעבד, סיפורים הם חיים מהסוף להתחלה.״
אוזקי בת לאם יפנית ואב אמריקאי, היא סופרת, אשת קולנוע שיצרה סרטים עצמאים. היא כומר זן בודהיסטי, פעילה למען איכות הסביבה. אני מציינת זאת כיוון שהספר במקור נקרא THE BOOK OF FORM AND EMPTINESS משמעות שם הספר מתקשרת לזן בודהיזם.
אוזקי מביאה בפני הקורא את שבח הקריאה והכתיבה. את מהותם של הספרים וחשיבותם לקורא. הנושא המרכזי של הספר, פרט לכך שלכל אחד יש את סיפור חיו, הוא שבעולם שיש בו גודש של ספרים, חפצים, וטכנולוגיה עלינו למצוא את המהות של החיים באומנות הספרים.
״לספרים תמיד תהיה המילה האחרונה, אפילו אם איש לא יהיה בסביבה לקרוא בהם״
למי שאוהב כמוני את כתיבתה ורעיונותיה של רות אוזקי, למי שיכול לקחת אוויר ולצלוח את המסע של בני מחכה לו חוויה.
הספר שבעין הסערה, רות אוזקי
מאנגלית, שירי שפירא.
הוצאת עם עובד, 2022
ההבטחה, ספרו המופתי של דיימון גלגוט
סיפורה הכואב של ארץ דרך עלילת משפחה בדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד.
קריאה בספר זוכה פרס בוקר אינו הבטחה לספר טוב. הספר “ההבטחה” כשמו כן הוא מקיים את ההבטחה לפרס.
אחד הספרים המעולים שנכתבו לאחרונה, בעיני הוא ספר מופת, ספר ספרותי שמזמן לא קראתי. ספר שמזכיר בכתיבתו את פוקנר.
יש בו נושאים רבים על פני השטח ומתחתיו. יש בו ייאוש, תקוה, דת, גזענות, מוות והרבה כאב. בעיקר זוהי טרגדיה על כל מאפייניה, טרגדיה של משפחה וטרגדיה של ארץ.
דרום אפריקה של האפרטהייד ואחרי האפרטהייד.
הספר נפתח במותה של רייצ’ל סווארט לבית כהן. היא אשתו של בעל החווה. לפני עשרים שנה באה ככלה הרה ומאז לא עזבה. לפני מותה היא ביקשה מבעלה שיבטיח לה שייתן לסלומה, משרתת המשפחה, את הבית הדל שבו היא גרה. סלומה היתה בחווה מאז ומתמיד סבה אומר ״ סלומה, קיבלתי אותה עם השטח״ היא עשתה את כל העבודות וטיפלה באם החולה, אף אחד לא רואה אותה, כי היא בלתי נראית.
אמור, הבת הקטנה, שמעה את מה מה שבקשה אמה מבעלה. היא פונה לאביה ואומרת, “אז אתה תקיים את ההבטחה?”
האב אומר שכן, אך אינו מקיים.
ההבטחה מרחפת מעל המשפחה ועוברת כחוט השני במשך שלושת עשורי הסיפור. אמור, כשמה כן היא, מלאת אהבה וחמלה ליקום, היא זו שחוזרת שוב ושוב על בקשת אמה, ושוב ושוב מתעלמים ממנה.
העלילה מתרחשת במשך שלושה עשורים ובכל עשור מתקיימת לוויה. אב המשפחה ושלושת ילדיו הם הגיבורים המרכזיים של הרומן. העלילה מספרת את קורותיהם האומללים של בני המשפחה. לאחר מות האם שאיחדה ביניהם, כל אחד חיפש את מקומו ואת עצמו. האב שוקע בטיפול בזוחלים, אנטון, בנו, אומר שהוא מעדיף זוחלים על פני יונקים. אנטון עצמו מתייסר נפשית, מוצא עצמו שקוע בנישואים אומללים. אמור, הבת הקטנה, רגילה שמתייחסים אליה כאל ערפל, היא צעירה מידי ומטופשת מידי בעיניהם. כשגדלה עזבה את דרום אפריקה ונדדה בין ערים וארצות. עכשיו היא חזרה ומגלה שדבר לא השתנה, רק קליפה דקה של אבק. בכל פעם כשהיא חוזרת היא שואלת מתי יקיימו את ההבטחה לסלומה. כל כולה מרוכזת בקיום ההבטחה. ביתה של סלומה הוא מוזנח, עלוב, כמעט נופל. כשאם גססה האדמה לא יכלה להירשם על שם סלומה, ואילו כעת בגלל שינוי החוקים, היא יכולה לקבל אותו ולרשום אותו על שמה.
ההבטחה היא לא רק מסירת הבית, אלא הבטחה מטאפורית שבזכות קיומה תשמר אחדות המשפחה ומה שבית מסמל. יש בו, בבית, הגינות כלפי האנשים שאינם שייכים למשפחה, אך מסורים לה.
הפרת ההבטחה כאילו מקיימת הבטחה אחרת של עונש. כמו בטרגדיה היוונית, שבה המעשה המביש מוביל לאסון.כך גם כאן, בני המשפחה לא נשארו מאוחדים. הם נפגשים פעם בעשור בלוויוה של אחד מבני המשפחה.
הסיפור מספר את קורותיה של משפחה במשך שלושה עשורים, אך סיפור המשפחה משתלב ברקע הארץ שידעה סבל. סיפורה של דרום אפריקה הוא לב העלילה שמבוטא באמצעות קורות המשפחה. מדינה שמציאותה קשה. אומנם המדינה עוברת בשלושה עשורים שינויים, אך הם אינם מספיקים. את חוסר היכולת להכיל את שחרורם של השחורים מייצגת ההבטחה שאינה מקוימת. האב הבטיח, אך אינו מרגיש צורך לממש הבטחה. מדוע לתת למשרתת שחורה חלקת אדמה על שמה, ולא שאין לו כסף. אמור הילדה הקטנה מייצגת את דור העתיד, היא מצפה למימוש ההבטחה. “הבטחה היא הבטחה” היא אומרת.
בספר יש ביקורת לא רק על התנהלות הלבנים לאחר האפרטהייד, אלא גם על הדת. הגיבורים עוברים מדת לדת. האם רייצ’ל חוזרת ליהדותה לקראת סוף חייה. הכומר אינו יודע איזה טקס לקיים עבורה. האב נעשה אדוק יותר, אסטריד, האחות הבכורה, המרה דתה לקתוליות.
כשאמור חוזרת לביתה היא מגלה שדרום אפריקה השתנתה, שדות הבור הפכו לשיכונים, הוקמו משרדים, ומפעלים. יש ממשלה חדשה דמוקרטית היא חזרה לאותו המקום, אבל זה כבר לא אותו מקום.
הספר ,ההבטחה” הוא אחד הטובים שקראתי לאחרונה. ספר שהחזיר אותי לספרים מהעבר, רומן בתחושה טעם של פעם. כמו שציינתי, הספר מזכיר את כתיבתו של פוקנר, כתיבה שבה הסופר מצליח לחדור לתודעת הדמויות.
כוחו של הספר הוא בכתיבה. למספר תפקיד נכבד. הוא כמו מנצח על תזמורת, שמזמן את הכלים לנגינה. המספר אינו רק חודר לתודעת הגיבורים, הוא גם מתערב במחשבותיהם, מבין את המניע שלהן. לעיתים הוא פונה אל הקורא, מקדים את המאוחר ויוצר בכך מתח. יש מקרים שבהם הוא מעביר ביקורת על הקוראים שאינם רואים את האנשים בשוליים, בדיוק כמו בני המשפחה שהפרו את ההבטחה.
תיאוריו של המספר הוא כמו מצלמה הנעה על פני הסביבה.
הקריאה בספר אינה קלה. הקורא צריך לעקוב אחר הנאמר, להבין מי מדבר, כיוון שהמחשבות של הדמויות מתערבלות ועוברות מאחת לשנייה. קריאה שכזו מצריכה ריכוז.
קראתי את הספר בשקיקה וריכוז, הייתי סקרנית לדעת האם ההבטחה תקוים ואם בכלל היתה הבטחה, כי אמור היתה קטנה ורק היא שמעה את דברי אמה.
אולי ההבטחה היא לא מסירת הבית לסלומה, אלא הבטחה לבני המשפחה לעתיד טוב יותר והבטחה למדינה לעתיד טוב. הבטחה לתת לשחורים עתיד טוב ומבטיח.
רומן חכם, אנושי,בעל רבדים רבים. ממליצה מאוד.
ההבטחה, דיימון גלגוט
מאנגלית מיכל אלפון
חרגול הוצאה לאור, 2022
החבילה, ספרה מעורר העניין של מוניקה הלפר
רומן צנום, מעט סגפני, שבו מגוללת הסופרת, מוניקה הלפר, את תולדות משפחתה.
לאחר מות דודתה ושאר קרוביה היא יוצאת לחקור את עברה של המשפחה. את הספר היא מקדישה לזכר החבילה שלה.
שם הספר תורגם ל”חבילה”, לטעמי המילה מטען מתאימה יותר. המשפחה מתוארת כחבילה ובמשמעות זמן הסיפור הוא, שכל בני המשפחה היו מאוחדים בחבילה מול אנשי הכפר שדרו למטה. ונקראו החבילה בקרב תושביו. אך החבילה היא גם מטען ונטל של בני המשפחה לדורותיהם. נטל שהשפיע על חיי בני המשפחה. מטען כבד שבגללו חייהם נראים כך ולא טוב יותר. לא פעם אנחנו אומרים שיש למישהו משא או מטען שהוא סוחב איתו.
כמו שכל משפחה בדרכה שלה, כך לכל משפחה מטען/ משא/ חבילה משלה.
כך ברומן המינימליסטי “החבילה”.
הסופרת אורגת פיסות ושברי זיכרונות לסיפור, במקומות החסרים היא מטליאה בחוטים דקים את מחשבותיה ודמיונה. כשהיא חושבת על משפחתה, היא רואה מול עינייה את ציורו של ברויגל “משחקי ילדים”. ציור העמוס בפרטים, כך זיכרונה, עמוס בפרטי עבר או כמו שהיא אומרת, דברים שמתרחשים במקביל, או זה אחר זה. צבעי היסוד של העבר שלה הם תמיד בגווני חום.
״ לחולל סדר בזיכרון, האם אין בזה מן השקר? שקר במובן זה שאני יוצרת אשליה כאילו סדר כזה אומנם קיים״
אז מהו המטען הכבד שאותו סוחבת המשפחה ובעיקר הסופרת?
מוניקה הלפר מנסה לבדוק מהו הסוד המשפחתי על סבתה מריה היפה שהועבר מדור לדור, סוד שפגע באמה. אביה של גרטה התנכל לה והתעלם ממנה כל ימי חייה, כי חשב שאינה בתו. (זה אינו ספוילר).
מריה, סבתה של הסופרת ובעלה יוזף, אי אפשר שלא להתעלם מבחירת שמות בני הזוג, דרים בכפר נידח בהררי אוסטריה. מריה אשה בעלת יופי נדיר, יופי שאינו ארצי, יופי שמעורר קנאה אצל נשות הכפר, שבוכות בפני הכומר מדוע אינן יפות כמותה, וקנאה בקרב הגברים של הכפר החושקים בה ומקנאים ביוזף. מריה ויוזף גרים הרחק מאנשי הכפר, מבודדים. מריה היפה היא אשה שאוהבת את בעלה וחושקת בו.
הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה. יוזף גויס לצבא. הוא מבקש מראש הכפר, שאיתו הוא עושה עסקים מפוקפקים, לשמור על מריה ולדאוג לה. ראש הכפר נענה בשמחה מרובה, ומגיע לביתה של מריה לעיתים קרובות וקרובות מדי.
לאחר כמה חודשים מתגלה הריונה של מריה. הריון שמחולל סערה בקרב אנשי הכפר וצרות בביתו של יוזף. אנשי הכפר מרכלים, כי הבטן הצומחת לא יכלה להיות מיוזף, כי הוא היה במלחמה חצי שנה, למרות שהגיע לחופשה פעמיים. היו עוד נשות חיילים, שהתעברו בתקופת המלחמה, אך הן לא היו נושא לשיחה. מדוע? כי הן לא היו יפות כמותה ולא היו מושא לקנאה.
חוסר הוודאות של מוצאה של גרטה מתגלה כנטל על המספרת.
הסופרת התייתמה מאמה, גרטה, בגיל צעיר ואחות אמה, קתרינה, גידלה אותה. בביתה של דודתה היא שמעה על סיפורי סבה וסבתה, על כך שהיא יפה כמו סבתה מריה, על דחיית האב את בתו גרטה ובעיקר על החבילה, בני המשפחה, שנשאו עימם את הנטל הכבד של חיי הוריהם. כל אחד מהאחים סחב איתו את מטען החבילה שהוביל את חייו לכיוונים שונים.
הסיפור נשמע בנאלי. בעלה של אשה יפה יוצא למלחמה היא נשארת בכפר לבד כמו טרף קל. האשה בהריון, יש חשד שהבעל אינו האב, ואין חשד, כי האב הגיע לחופשה במהלך ימי המלחמה.
כידוע לא המה הוא החשוב בסיפור, אלא האיך.
מוניקה הלפר מספרת סיפור אמיתי על משפחתה, בכתיבה כנה ומרתקת היא מחייה את פרטי הסיפור שסיקרן אותה כל חייה. את סקרנותה היא מצליחה להעביר לקורא. אני הייתי מרותקת לעלילה ולחיפשו אחר הפרטים מיהו אביה של גרטה, ויש כמה השערות ותשובה אחת. מה הן ההשערות ומהי התשובה על כך בספר.
מגיל צעיר שאלה הסופרת את דודתה על הסיפור. הדודה סיפרה לה את כל הפרטים בסיפור חי ונושם, כאילו האנשים עדיין חיים ונושמים. הכל הפך למוחשי מול עיניה. בעזרת הפרטים היא יכלה ליצור תמונה שלמה. אך מה לעשות שחלק מהפרטים חסרים, או טושטשו, תשובתה של המספרת היא שחלק מהסיפור הוא השערתה של דודתה.
מוניקה הלפר כתבה רומן מיוחד ואחר על תולדות משפחתה, היא אוספת אבנים קטנות, שברי זיכרונות ובונה איתם את אבני היסוד של משפחתה. היא חקרה את בני המשפחה, עקבה אחר התיעוד שלהם, אספה מאגר שלם על ההיסטוריה המשפחתית והגישה אותו לנו כמו ציור של ברויגל. ציור הגדוש בפרטים שרק בעין בוחנת ניתן לראות את הפרטים ולבנות מהם את השלם.
הספר מתחיל באופן ליניארי, אך בהמשך המספרת מקדימה את המאוחר, מספרת מה היה לפני. ״קשה לי להתאפק דחוף לי לספר הכל ברגע״ היא אף מרשה לעצמה ומתערבת באירועים.
היא עוברת ללא אבחנה מגוף ראשון לגוף שלישי יחיד וגוף שלישי רבים. כאילו אומרת כולנו חבילה אחת. אין לדעת מתי אנחנו יחד או לבד, מתי תחילה או מתי מסתיימת. האם גרטה שייכת לחבילה המאוחדת או לא. על השאלות האלו לדודתה היא מקבלת תושבות נחרצות. מהי תשובתה של דודתה? על כך הספר המיוחד והמעניין.
ממליצה בחום.