“לאיבוד” הוא ספר מסע אחר, מסע בעולם, מסע אל אנשים, ומסע אל הלב.

זהו מסע קסמים שיעביר אותנו ממציאות אחת לאחרת.

אני אוהבת לטייל. לא אכפת לי לאן, העיקר שאהיה במקום חדש, אחר, שהעיניים יגמעו בתאווה את כל מה שנע מולם. ללכת לאיבוד אני לא אוהבת, בלשון המעטה.

הספר “לאיבוד” הגיע אלי באמצע הקורונה. הכריכה שבה מופיעה מפת העולם הכניסה אותי לדיכאון, כיוון שלא יכולתי לנסוע, ונסיעות מתוכננות בוטלו. כך נקבר לו הספר בערמה.

עכשיו התפניתי לטייל עם יפתח אלוני ואולי ללכת לאיבוד.

בזכותו הגעתי למחוזות מופלאים. הרגשתי כמו בימי ילדותי לפני עידן הטלוויזיה והמדיה, תקופה שבה הספרים והסיפורים על ארצות רחוקות ומגלי עולם הילכו עלי קסם.

בשפה ציורית וקולחת לקח אותי יפתח למסע מרתק והפגיש אותי עם אנשים, שלו אני הייתי עומדת מולם הייתי נאלמת.

איני טיפוס קנאי, לצערי בקריאת הספר התגנב רגש הקנאה אלי, קנאתי ביפתח שהגיע למקומות רחוקים כמו איקאלואיט, נפגש עם הדלי למה ושוחח איתו.  נכון לקנא?

הכתיבה הקולחת של סיפורי המסע יוצרת תחושה כאילו גם אנחנו נמצאים במסע, מטפסים על האוורסט עם 12חברי  כפר תקוה, כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים. טראק ש”נתפר” עבורם, כמו טיול אחרי צבא, אחרי 12 יום הם מתקרבים לבייס קמפ של האוורסט, כל פסיעה נדמת כהתרחקות. הם לא מגיעים ליעד שתכננו, אבל ״כאן הבייס קאמפ שלנו, כל אחד והאוורסט שלו״ אומר יפתח , אחד המשפטים המרגשים של הספר.

יפתח הביא אותי  לגבון. לגבון הוא הגיע  כארכיטקט טעון ברעיונות מרקסיסטים על אחווה בין שחורים ללבנים, על ריפוי העיוות של הקולוניאליזם, הוא חשב שיוכל לחבר בין חזון למעשה. אלא שבגבון הוא פוגש את קינג עומאר, נשיא המדינה שאותו הוא מכנה גאון של התבוננות, רטוריקן בחסד ואיש רב סתירות. הוא מקיים איתו שיחה פילוסופית על אהבת העם, סילוק הפחד, עריצות האדם הלבן מול האפריקאי. מופתע מתשובותיו המהירות והחכמות, מהידע שלו על תרבויות העולם.

״ בשביל עם שהיה תחת שלטונו של האדם הלבן ושההיסטוריה שלו היא עבדות, עומאר בונגו הוא החופש״

“מי שלא יודע להרכין ראש מאבד אותו.״

מול המפגש עם העריץ של גבון המשוכנע שהוא מיטיב עם עמו, עומדת דמותו המנוגדת  של הדלהי למה, איש עדין וצחקן, חכם שיודע להכיל ומנסה לקרב לבבות.

יפתח מעיז לשאול אותו שאלות אמיצות ולקבל תשובות נבונות.

״מי כמוכם יכול להבין את זה, שהגלות הכמעט הנצחית ,אפשרה לתרבות היהודית להישמר ולהוות סמל של אי אלימות שלכם״

״כל אלימות יוצרת אלימות.״ בשיחה הדלאי למה אמר דברים שהפחידו אותי וערערו את מחשבותי.

״האנושות אינה מסוגלת להתקיים ללא סמלים ומיתוסים, אף שרובם שקריים, זו סכנה שהמיתוסים ישתלטו עליכם ואז תהיו שעיר לעזאזל.״

המפגש של יפתח עם נורית זרחי הרעיד אותי מהתרגשות. שיחה מעניינת, שיחה שבה עולות מחשבות פילוסופיות על בית,״ הבית שלך הופך להיות מוזיאון של עצמך״ על המוות, על תשוקה, והיא גם קוראת לו בקפה.

פגישה עם עדינה בר שלום ביתו של הרב עובדיה. אשה חכמה ומנהיגה רוחנית בזכות עצמה.עדינה מגלה לו על הלב שבלב, “לא זה הפועם תחת המעיל, אלא זה המניע אותך לעשות טוב.” שיחה על יצר הרע, על אהבה מול שידוך, ״לא להתנגד לזיווג, להאמין שזו הדרך לחירות, לאפשרויות קיום המצוות״ על כך שאשה אינה חייבת ללדת עשרה ילדים, הוצאת זרע לבטלה חל על הגברים ולא על הנשים.

הספר “לאיבוד” גרם לי ללכת לאיבוד מעצמי וללכת לאיבוד אל עצמי. הקריאה בו היא תענוג נפלא. קריאה שהשרתה עלי רוגע וקסם. ספר שגדוש בטבע ובאנשים מרתקים.

בתחילת הספר אומר לנו יפתח אלוני “אינני מתחייב לעובדות, להתרחשויות, למקומות או לדיאלוגים, אלא לרוח הדברים – כך הם נחקקו בזיכרוני.”

ואני מתחייבת לכך שהמסע המופלא הזה יהיה עבורכם הנאה בלתי נשכחת.

תודה יפתח שלקחת אולי למקומות מרתקים והפגשת אותי עם הטבע והאנשים המופלאים.

יפתח אלוני, יליד קיבוץ גבולות,  הוא סופר, משורר ואדריכל ישראלי; מייסד ועורך ראשי של “פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת”. מייסד ועורך של “אפיק – ספרות ישראלית“.

לאיבוד, יפתח אלוני

עורך, יחיאל צבן

הוצאת אפיק,2021

אימהות עם עגלות של תמר סנדלר גורן  הוא ספר אחר ושונה.

וידוי נאות. כשילדיי היו קטנים, בעגלות וקצת מחוץ לעגלות, שנאתי ללכת איתם לגינות השעשועים. לגינה הם הלכו עם המטפלת. ביום הפנוי שלה הם הלכו איתי  למוזיאון, לשוק, לטיולים ברחובות ועוד. את תמר גורן סנדלר הכרתי, כשנולדה לה בתה הבכורה, שאף זכתה ממני לשמיכות מרהיבות. את הגינה המדוברת שבספר אני מכירה. זכיתי ללוות מרחוק את ההריון  של הספר ואת ההריון של בנה השלישי, קצת יותר מקרוב.

היתה בי סקרנות לקרוא. אולי מציצנות, אולי השלמת החסר.

 ספר מפתיע, הרגשתי בקריאה כאילו אני מכניסה יד לערמת ממתקים ולא יודעת איזו סוכריה תעלה בידי.

זה אינו ספר עם עלילה. מי שמחפש עלילה, או מתח הוא לא ימצא. מה שכן, יש בו הרבה קונפליקטים, קטנים וגדולים שמרכיבים את החיים ולא תמיד נאמרים או נכתבים שחור על גבי לבן.

תמר סנדלר גורן כותבת באומץ על החיים. היא מעיזה לומר ולבטא מחשבות והרהורים על החיים. היא מפרקת את האימהות למולקולות, שבעזרתן מראה לנו ממה עשויים חיי המשפחה.

פתיחת הספר שבו היא מתארת אותה מטפסת על עץ בגינה הציבורית, כדי להוריד מהצמרת את הכדור של ילדיה מבטאת את  מהות הספר. שם למעלה בין ענפי הצמרת היא רואה את החיים למטה. ההתבוננות  מלמעלה מגלה לה שהחיים  נראים אחרת. התיאור מהצמרת הוא מבפנים החוצה, ממנה אל הגינה, אל המרחב, מבט מלמעלה. כך גם מבנה הספר, התבוננות פנימה. התבוננות עליה, שיחות הנשים בגינה הן החוץ.

כולנו חושבים שלשבת בגינה עם נשים נוספות, עם עגלות וילדים זה הדבר המשעמם ביותר. “לא רק גברים חושבים על נשים ועל אימהות כעל דבר משעמם, זה כבר זלג אלינו, שכנעו אותנו שאנחנו לא מעניינות,” כך מגלות לעצמן הנשים בגינה.

תמר צותתה לנשים בגינה השכונתית. שמעה את כל מה שעל ליבן. שיחות שמעלות חיוך, השיחות נאמרו באופן ספונטני, ללא כרונולוגיה. הן מדברות על הכל, הן מעבירות ביקורת נוקבת על הגברים ובעיקר על הבעלים, כעסים על בעלים שאינם עוזרים ומתחמקים.

על משכורת ושכר הולם לנשים מול גברים. על סקס של לפני הלידה ואחרי הלידה, על צער הגוף שהשתנה, על קנאה באם טרייה שנראית כאילו יצאה מפרסומת בעיתון.

כמו שציינתי הספר הוא התבוננות פנימה והחוצה. בעקבות השיחות תמר מתבוננת פנימה אל עצמה וכאן הופך הספר לממואר אישי.

לא רק על הנשים בגינה היא כותבת, היא מספרת על עצמה, הרי גם היא אמא שמגיעה לגינה, גם לה משפחה ושושלת.

תמר מספרת על משפחתה, הוריה של אביה שבאמריקה שגרים בבית יפיפה, שבו כל חדר צבוע בצבע אחר, ויש בו כלי חרסינה, חדר משפחה. משפחה מלכותית.  הסבתא השנייה, אמא של אמה  שונה, נטולת לק ללא בגדי מעצבים, אשה שקטה.

היא מספרת על עצמה ועל משפחתה הגרעינית עם אחיותיה, מתארת סיטואציות אישיות מילדותה מול האם, ובכך מראה את שרשרת האימהות הדורית, סבתא, אמא שלה, היא עצמה כאם וילדיה.

הספר הוא ארספואטיקה, תמר מתארת את תהליך הכתיבה, את ההתלבטות מה לכתוב ובמה להתחיל, ובעיקר את הקושי בלמצוא זמן כתיבה ומקום שקט, ומגלה את השקט בחדר השירותים.

כאם שכמעט לא שמעה שיחות גינה וחיה בדור שלא גילה פתיחות, התענגתי על השיחות שבגינה. השיחות היו מציצנות עבורי, הסתקרנתי לשמוע על מה הן מדברות.

המחקר הקטן שעשיתי תוך כדי קריאה, הראה לי שהמחשבות הן אותן המחשבות, רק שלאימהות של הדור הנוכחי, יש אומץ יותר להביע אותן ובנוסף הן בעלות עוצמה מיגדרית. כשאני הייתי אמא לילדים קטנים היה איסור לדבר רע על האימהות, האימהות היתה קדושה, אין אמא עייפה, אין אמא ששונאת גינה, או ימי הולדת או הליכה לחוגים. להגיד את זה, זה היה כמו להגיד “אני אמא לא טובה,” שמחתי על דור האימהות החדש שמדברות בפתיחות על כל מחשבה, שמגלות, שהן שונאות ללכת לימי הולדת של ילדים אחרים, שונאות את התחרות בין האימהות.

אהבתי את הכתיבה הכנה והחכמה, את  הזיכרונות שהיא מעלה על הסתרות, או שקרים קטנים ששיקרה לאמה, הערכתי את התגובות של אמה. את מערכת היחסים עם אחיותיה. ויש גם סודות במשפחה.

“אמהות עם עגלות” הוא ספר חכם שמעודד התבוננות כנה ואמיתית על חיי האימהות.

״ האימהות ,גזלנית זמן. החברות, בעיקר עם עגלות, מבינות, סלחניות יותר.״

״ לא מפריע לך השומן, מפריע לך שהשתנית. מפריע לך שלא משנה מה תעשי, לא תוכלי לברוח מהעובדה שאת אמא, וגם אם תגידי לעצמך שזה שילדת לא משנה כלום, ואת אותו בן אדם שהיית קודם, בסופו של דבר, את לא יכולה להסתתר מזה. ילדת והגוף שלך יודע.״

או כמו שחמותי אמרה לי ״ אמא זה לכל החיים.” וכמה שהיא צדקה.

ממליצה בחום לאימהות עם עגלות של ילדים, או עגלות של נכדים ולאבות לקרוא את הספר החכם, השנון והמיוחד הזה.

ספר אחר, שונה.

תמר היא  אמא לשלושה ילדים שניים שהיו בעגלות ואחד שעדיין בעגלה ובגינת המשחקים.תמר למדה בלט “באקדמיה לבלט במנהטן” רקדה בלהקות ורוקדת בבלט הישראלי.

תודה לך תמר היקרה שבזכות ספרך זכיתי לשוב להיות אמא לילדים קטנים ובעיקר על כך שהצלחת לגרום לי לחיוך.

אימהות עם עגלות,תמר סנדלר גורן

עריכה, אוריאל קון

הוצאת תשע נשמות, 2023

את הקריאה בספר בחרתי מתוך כוונה להתרחק מההמולה שבחוץ.

רציתי ספר, שיעביר לי את הדפים בהנאה רבה.אני יכולה לומר שהצלחתי. ספר קליל כמו שאומרים.

אמנדה נענית למודעה המזמינה שתי מסעדות יריבות, שיש בינהן קשר אישי  להתחרות. היא מחליטה להירשם לסדרת  הראליטי. הזוכה יזכה ב100.000 דולר.

ב1883 החליט שתי אחיות, פרנסס שנקראה פרני ומרגרט שנקראה מימי, להגר למערב ארה”ב בעקבות מודעה שמזמינה נשים לעבוד ברשת מסעדות לאורך מסילת הרכבת. לאחר זמן, מימי פתחה מסעדה משלה. לאחר תקופה פרצה מריבה בין האחיות ופרני עזבה ופתחה מסעדה לא הרחק משם.

אחת המסעדות נועדה בעיקר לנוסעי הרכבת, והשנייה בעיקר לכורים במכרות הפחם. אחרי ששתי האחיות המייסדות רבו ונהפכו לאויבות, כל אחד מתושבי העיירה החליט למי הוא שומר אמונים, והנאמנות הזאת עברה מדור לדור. רק מי שמגיע מחוץ לעיר מעז לאכול בשתי המסעדות.

המסעדות עברו מדור לדור. אמא של אמנדה מנהלת את המסעדה של מימי, פרנק מנהל את המסעדה של פרני. אמנדה היא הנינה של מימי והיא התחתנה עם פרנק, הנין של פרני. ברור שבגלל הנישואים היא אינה יכולה להגיע למסעדה של פרני. מיום שהתחתנה היא לא היתה במסעדת מימי.

“במסעדה של מימי מטגנים את העוף במחבת, ואנשים מתים עליו. במסעדה של פרני מטגנים אותו בשמן עמוק, ואנשים מתים גם עליו. לדעתי, אני היחידה בעולם שיודעת איך מכינים את שניהם, אבל בפועל אני לא מכינה אף אחד.” כך כותבת אמנדה למפיקי התוכנית.

לאמנדה אחות, מיי. מיי כתבה ספר וכעת היא עומדת לסיים חוזה של 5 תוכניות של סידורי בתים. היא עזבה את העיירה שלה בתקוה לא לחזור, הסתירה את מקום הולדתה אפילו מבעלה. ועכשיו היא מתבקשת על ידי אמנדה לשוב לעיירה על מנת להשתתף בתחרות.

כמו שמימי ופרני היו יריבות כך גם מיי ואמנדה. שתיהן שונות, אמנדה צנועה, שאינה אוהבת את העבודה במסעדה ומציירת תרנגולים בכישרון רב. הפנקס שלה מלא בכל סוגי התרנגולים, תרנגולים בשלל צבעים, מרושעים, צנומים, מכוערים בעלי נוצות דלילות, לכל תרנגול סיפור משלו. מיי מוקפדת בלבושה, מעבירה לתושבי העיירה את התחושה שהם לא לרמה שלה.

המתח הוא לא רק איזה עוף טעים יותר ואיזו מסעדה תזכה בתחרות. המתח הוא בין שתי האחיות.  מתח חיצוני  ומתח פנימי, כל אחת מהאחיות רוצה לממש את עצמה. לאמנדה קשה עם השתלטנות וקבלת ההחלטות של אחותה מיי. מיי מרגישה יריבות מול אמנדה.

מלחמת האוכל מקבלת תפניות חדשות. המלחמה  הופכת להיות מלחמה בין שתי האחיות על הכל.

וכמו בכל תוכנית ריאליטי צהובה חודרים לפרטיות, מחפשים סקופים, הכל למען הרייטינג. מיי חרדה שסודה ייחשף, אמנדה מפחדת שאמן תפגע וגם סודה יתגלה.

כל מה שעניין אותי הוא הסיום, איזו מסעדה תגיע לקו הסיום והתחרות ומי יזכה ואיך תיפתר היריבות הדורית. כי בסיום ספר בניגוד למציאות  צריך להיות סוף טוב זה מה שהקורא רוצה.

הספר מסופר דרך עיני שתי האחיות, כך שהקורא אמפטי לשתי האחיות ולסיבות שלהן.

מגלה לכם שהסיום הוא טוב והפתרון  שונה ומפתיע. יש בספר סודות, הסתרות, חששות, יריבות והרבה הרבה אהבה אנושית.

ספר מנחם לימי הקור, וגם לימי החום.

מסעדת האחיות, קיי. ג’יי. דל’אנטוניה

מאנגלית, שרון פרמינגר

עורכת הספרות המתורגמת, לימור בן צבי

עורכת התרגום, רינה גרינולד

הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד

הו מאמה תמי, הלב שלי התכווץ והתרחב פלאים במהלך הקריאה השנייה שלי בו.

ספר חכם, שנון, רגיש, עדין ונכנס ללב. רציתי לאסוף את כל הדמויות ולהביא אותן אלי הביתה.

 סקירה שיוצאת מהלב ,הבטן והראש ומלאה באהבה בדיוק כמו שהספר מלא בו. וכמה שאספר ואגיד עליו זה לא יספיק.

שרה גיבורת הספר “הו – מאמה” מוגדרת כבוזמנית, כי הכל קורה לה בו זמנית, או גם וגם. שרה רווקה מזדקנת, גוררת רגל וקצת עקומה. אינה מתחברת לאנשים. את שרה גידלה ואימצה דודתה פלורה, לאחר שהוריה נטשו אותה ולא רצו לגדל אותה. כל חייה היתה חרדה ששרה תישאר בודדה . “את צריכה להיות עם חברים בגילך ולא עם זקנים.”  “זה שאת משונה קצת בגוף לא אומר שגם באופי את צריכה.” דודה פלורה מגדלת אותה כ – גָאונה ואילו שרה אינה מאמינה ביכולות שלה, אינה רוצה שיכירו אותה או שתהיה מפורסמת. במשך היום היא ספרנית מתבודדת בדירתה  שנמוכה ממפלס החצר בחצי קומה. היא מאיירת ספרי  ילדים תחת שם בדוי אימאן על שם חברתה היפה של דודתה שנעלמה בעיראק.

“חייה של שרה נחלקים לשניים: “החיים מחוץ לדירה ואלה שבתוכה, ואצלה אלה שני חיים שונים בתכלית. בחוץ היא ספרנית וחיה חיים מאורגנים ומסודרים, ואילו בפנים היא אחת שעסוקה בדמיונות וראשה בעולמות אחרים.”

שרה שכל חייה אהבה את השיגרה, את מקומה בבית ואת מעט האנשים שהקיפו אותה מחליטה לכתוב ספר ילדים בעצמה. מכאן מתחיל מסע ההתבגרות המאוחר של שרה. היא אינה יודעת על מה יהיה הספר, אבל כשמתחילה לצייר את הדמויות הקטנות ששוכנות וסגורות במחסן, מתגלה בפניה עולם שלם, עולם חיצוני ועולם פנימי. הדמויות הקטנות הן לונים דמויי עכבר. לון אחד קטן בגובה של 7 סמ’ מעז לבדוק מה קורה מחוץ לגדר וכמו משל המערה של אפלטון הוא מגלה עולם שלם שבו יש הו מאמה קיפודה זקנה, שלמרות הקמטים פנייה חיוניות וסקרניות ואור נעים קורן מהן.  וכשהוא חוזר לספר לחבריו הם אינם  מאמינים לו.

הסיפור ששרה כותבת ומציירת מתערבב במציאות חייה. הלונים משתלטים עליה, המציאות והסיפור מתערבבים זה בזה. והיא יודעת שהציור אינו המציאות והמציאות היא זו שבראשה והיא יכולה לעשות בה כרצונה. בדיוק כמו המחק שמעלים חלקים.

אל עולמה של שרה נכנס דן, ילד שמגיע לספריה ומביא לה את העולם של החוץ.

  שרה היא בחורה מלאה בדמיון פנימי, החוץ אינו מעניין אותה, אלא משמש לה השראה לעולם הפנימי שלה, שאותו היא מבטאת באמצעות הציורים הסימבולים שלה. היא דמות שמסקרנת את הקורא.

מקום המגורים של הלונים ושל שרה מקביל. שניהם,שרה והלונים, עוברים תהליך של שינוי.  שרה העבירה את השינוי הפנימי שלה אל הציורים, מהתת מודע למודע.

כמה יופי יש בכתיבה החכמה של תמי בצלאלי, בזוויות הראייה הדקות על העולם. בהומור העדין, בדמויות האנושיות הרגישות והמרגישות. דודה פלורה היא הדמות המשמעותית והדומיננטית בחייה של שרה, שרה שומעת אותה בראשה גם לאחר מותה. פלורה החזקה, שעל כל דבר היה לה מה להגיד. למרות שהיא דמות המצטיירת כמחוספסת, היא בעלת נשמה יתרה וענקית שאוהבת את שרה. דמות חכמה ומצחיקה שביטוייה העיראקים גרמו לי לפרצי צחוק.

 הדמויות של “הו – מאמה” הן דמויות עגולות ושלמות, כל דמות מאופיינת בתכונה האופיינית לה וכולן יחד הן עולם ומלואו, עולם שיש בו הכל “בו זמנית” כך מכנה אותו תמי, הגדרה גָאונה לתחושות של כולנו, שלרגע אנחנו כך ומיד לאחר מכן אחרת. כמו שרה למשל, “כילדה, כל ציור נפלא שציירה היה בוזמנית לא יותר מדף מלוכלך מלא טעויות.”

הסיפור הפנימי של הלונים הוא סיפור ממתק שמלווה באמצעות ציוריה של תמי. תמי בצלאלי היא רשמת מחוננת, גָאונה, כמו שהיתה אומרת דודה פלורה, לו הכירה את תמי. הרישומים שלה בשחור לבן הם מלאי צבע וגוונים. בכל פעם שאני מביטה ברישום שלה אני חולמת להיות קו בתוך הציור.

ובתוך כל גָאונות הסיפור והדמויות  הספר הוא על ארספואטיקה של הציור. שרה מסבירה איך בדיוק הספר שלה צריך להיות, ואיך רישום הופך לציור, ועל הצללה ומחיקה ועל סטוריבורד. “ככל שהיא מציירת אותם, הלונים הולכים ונעשים לה מוחשיים.”

ספר שבו רוב הדמויות הן נשיות כאילו גרות בתוך רחם אחד, שמחבק. וכל העולם שלהן נראה דרך ומעל איבר המין הנשי, ממש כמו ציורייה הנפלאים של ג’ורג’יה אוקיף.

לפני שש שנים בדיוק קראתי בבלוג של שלי גרוס על הספר “תישארי” של תמי בצלאלי, רכשתי את הספר ונשאבתי אליו מהמילה הראשונה. את תמי לא הכרתי בכלל, לאחר הסקירה שלי על הספר נפגשתי עם תמי והיא נכנסה לי ללב ונשארה בו. כזו היא תמי, באה בשביל להישאר.

“הוא מאמה” הוא אחד הספרים הנפלאים שקראתי על החיים ומשמעותם, על שינוי ועל עולם חיצוני ופנימי. אל תטעו שאני משוחדת, אני ממש אובייקטיבית.

רוצו לקרוא, אתם תודו לי, ואם תוכלו תגלו לי איך מביאים את הלונים ואת הו – מאמה אלינו הביתה.

הו – מאמה, תמי בצלאלי

עריכה, הילה בלום

הוצאת אפיק, 2023

תצלום הכריכה לקוח מתוך אתר עברית,שבו ניתן לרכוש את הספר. הו – מאמה

מה חשבתי על  תישארי

מה חשבתי על ספרים שאיירה תמי,

 אנשים נגעו בירח

טל מחכה לרכבת

“מה קרה להגר באילת?” הוא ספר מופתי, אחר, גאוני, אמיץ, מרגש, מצמרר.

אלו אינן סתם מילים מהמילון, אלא הן מילים שמתארות את חווית הקריאה.

שם הספר מעורר סקרנות, מתח, ציפייה. עד לפני הקריאה הקורא שואל את עצמו מה קרה שם, באילת?

הספר מסקרן מאוד, הוא כתוב כשירה, יש בו יסוד של מתח, הוא קצת בלש ופסיכולוגיה. אך כולו ספר של כאב של נפש פצועה.

ונוס עולה מהים, ארבעה חיילים צופים בה כאילו הגיחה אליהם מחלום. ארבעה חיילים צופים בה “הראשון שהבחין בה היה שלומי, אבל היה משוכנע שאינה אמיתית.” בהמשך יתברר המעשה הנורא שעשו בה.

הגר גדלה בחולון בבית שנראה כלפי חוץ בית טוב, משפחה בורגנית. אב רופא שאיבד את משפחתו “שם”, אמא המעריצה את בעלה ושתי בנות. משפחה רגילה כלפי חוץ, אך הבית בפנים הוא בית אלים, אב שתלטן, מכה, מתעלל, פוגע מינית בבתו, מתעלל באשתו. הגר הפצועה נפשית פוגעת בעצמה בגופה. מחכה להתגייס ולצאת מהבית,עד אילת היא מרחיקה, אלא שגם בצבא  היא פוגשת את אותה אלימות.

המתח שנוצר בספר הוא בין העלילה, התוכן לצורה החיצונית שלו.

הבחירה לכתוב את העלילה בחרוזים וכמחזור סונטות היא הבחירה הנכונה והגאונית בעיני. לו האירוע היה נכתב כסיפור עלילה הוא היה הופך לעוד סיפר בנושא התעללות מינית שכתוב היטב. הבחירה לכתוב אותו כשירה עם מקצב וחרוזים גורמים לו לעוצמה, זה כמו לקרוא על כך בפעם הראשונה ולהזדעזע. הקצב נכנס אל מתחת לעור ואינו מרפה. החרוזים שיוצרים את הקצב אינם מרפים, לופתים וחונקים את הנשמה בכאבה של הגר.

הגר נשמה עדינה שאיבדה את גופה ונפשה ” אינה יודעת להפריד בין מותר לאסור, תאמין לכל מה שאביה יאמר שקריו הפכו לשקריה.”

וברור שהיא אשמה. החיילים אומרים “כמו פרה מיוחמת זו היא שדרשה.”

עכשיו הגר בורחת מאילת, לאן? אל אותו הבית.

הקורא כמו צופה בספר מתח או בלש מובל יחד עם הסופרת ועוקב אחריה. ״ואנחנו נלך עם הגר.״ ואנחנו אכן הולכים עם הגר, מנסים לחבק אותה ובעיקר כועסים על הסביבה שפגעה והתעללה בה, על כך שאין כפרה למעשים הנוראים, לרמיסת גופה ונפשה של הגר.

הסופרת מצליחה לחדור אל נפש הדמויות, היא מבינה את נפשה של הגר ומצליחה להעביר לקורא את רגישותה, גם את נפשו העדינה והאוהבת של פיטר המלאך שפגש את הגר היא מצליחה לתאר.

הכתיבה הקצבית והמחורזת מדייקת את גודל הכאב והסבל. באמצעות השירה מצליחה עופרה עופר אורן לתאר מה עבר על נפשה. היא מצליחה לחדור אל תודעתה של הגר, אל אטימות הסביבה ואל ההתכנסות של הגר בתוך עצמה, כי היא מבינה שלא יבינו אותה. אפילו ניסיון השיחה עם אמה אינו צולח. ליבי יצא אל הגר, כמה רציתי להוציאה מהספר והאותיות ולחבק אותה.

הקריאה בספר עוררה בי מנעד רגשות, מכעס ורצון לפגוע בפוגעים עד לחמלה ורגשות צער להגר.

הספר משתרע על פני שלושה עשורים, הוא נע אל העבר על מנת להבין את נפשה של הגר ומתקדם קדימה.

הספר מעלה שוב את סוגיית גילוי העריות במשפחה ואונס. את התחושה שהאשה היא האשמה ואינה קורבן, מעלה את הכאב והמצוקה של הקורבן שאינו יכול להכיל את הפגיעה ובעיקר את הקושי להתמודד מול הפוגע.

“מה קרה להגר באילת?” אומנם כתוב בחרוזים, אבל אין צורך להירתע מסוג הכתיבה הלירי, להפך החרוזים הם שמכניסים את הקורא אל תוך נפשה של הגר, אל ההבנה מה קרה לה שם באילת.

לא צריך לנסוע עד אילת כדי להבין מה קרה להגר באילת. צריך רק לקרוא את הספר המטלטל שלא ישאיר אתכם אדישים.

 הספר אינו רק חשוב, אלא חובה.

תודה לך עופרה על האומץ לכתוב על נושא כל כך כואב ורגיש.

מה קרה להגר באילת? עופרה עופר אורן

עורך הספר, דורי מנור

הוצאת כנרת זמורה, 2023

שנה טובה ומתוקה.

אני חייבת לשתף אתכם בחוויית הקריאה שלי. התחלתי לקרוא את הספר ולאחר מספר עמודים חשבתי להניח אותו ולוותר, שיחה קטנה עם חברה איתגרה אותי.

למה המשכתי? מה משך אותי להמשיך ולקרוא? אולי יצר המציצנות, לקרוא על אשה רגילה שחווה חוויות כמעט כמו כל אחת מחברותי, אולי הרצון לגלות שגם אנשים כמוני מגלים משהו, מופתעים, חווים אולי חוויה חד פעמית.

וכך מצאתי את עצמי צוללת עמוק אל תוך חייה של לאה שהגיעה לאמריקה בשנות השישים ללמד ילדים יהודים. הגיעה ונשארה שם כל חייה.

את המכתבים שנמצאו בדירתה מוסר בנה של לאה לעורכת על מנת שתוציא אותם כספר. אמו חלמה להוציא ספר.

העורכת מזהירה את הקורא ובכך פוטרת עצמה מאחריות. “אין למכתבים שלפניכן שום ערך ספרותי, תנו דעתכם מה פירוש ערך ספרותי” ובהמשך היא אף מונה את ערכו הספרותי של הספר הנמצא ברובד סמוי.

בכל תחילת  שנה לאה  כותבת לחברותיה מהסמינר את כל קורותיה באותה השנה. התיאורים והתכנים די בנאלים ואף משעממים, אבל בתחבולה ספרותית על מנת לסקרן את הקורא כותבה לאה נ.ב. ארוך לחברתה מירה. בנ.ב. היא מגלה את אשר על ליבה, מעלה על השורות את מה שניתן להבין בין השורות. זהו הסיפור האמיתי של לאה. למירה היא מגלה את אשר על ליבה, ״ רק לך אני יכולה לכתוב ממש מהלב, בלי מסכות ובלי מסווים”

כך שנה אחר שנה מגלה לנו לאה ולחברותיה את קורותיה בארה”ב. מי הם חבריה, עבודתה, נישואיה וכישלונות הנישואים. החברות אינן משיבות לה על מכתביה והיא ממשיכה להטעין אותן במידע שנה אחר שנה, ותמיד מסיימת ב”שנה טובה ומתוקה, שנה של ליבלוב.”

המכתבים חד צדדים. אין תשובות של הנמנעות,  ולקורא אין ברירה, אלא להאמין לדבריה, אבל בין השורות האמת לפעמים מבצבצת. בינתיים היא הופכת ממורה למרצה לעברית באוניברסיטה, כבר יש שתי מכוניות, סמל מעמד ושני בנים. ובין לבין מתבהרים פרטים על חייה, הצלחותיה, כישלונותיה ובעיקר יחסיה עם החברות ובעליהן.

תוך כדי סיפורי חייה, שאותו היא מספרת באופן תמים, הקורא יודע בדיוק לאן זה יתפתח, רואה את מה שהיא לא רואה. כמו למשל, שיטת הפירמידה, תמימות שמנצלים אותה.

היה מעניין לקרוא את הפער בין מכתביה לחברות לבין מכתביה למירה.

״אני מרשה לעצמי להיות גלויה איתך, ולספר על הקוצים ולא רק על השושנים.״

וכך במשך שישים שנה נפרשים לנגד עינינו קורותיה. הביוגרפיה חולפת בין דפי הספר. הקורא מצייר בעיניו את דמותה של לאה כתמימה. שרואה רק בדיעבד. אבל המכתב האחרון שבו חושפת לאה את הרגשותיה  משנה משהו בזווית הראייה של הקורא. מכתב שגרם לי לרגשות חמלה כלפיה.

לאה שולחת שנות טובות בכל שנה, שם הספר הוא “שנים טובות” להבדיל בין הכרטיס המתקתק והמבטיח לבין השנים האמיתיות.

כשסיימתי לקרוא חיפשתי מה היתה הסיבה שקראתי את הספר, מדוע נמשכתי לשיגרת חייה המשעממים מעט של לאה? לא הכתיבה המפורטת ואף הטרחנית משכה אותי. אולי רותקתי לפירוט החיים הרגילים, אולי הרצון למצוא אנשים כמו כולם, אבל בעיקר המשיכה שלי לקריאה היתה הרצון לדעת מה יקרה? איזו הארה תהיה לגיבורה, איזה סוד או גילוי ייחשף. אותי לאה שיעממה, בבנאליות שלה, בתמימות, לזכותה ייאמר, שהיא דמות בעלת כוחות של עוף החול, מצליחה לקום ולחזור לעצמה למרות הנפילות.

מעריציה של מאיה ערד יהנו מאוד מהספר. לטעמי דמותה של העלמה מקזאן טובה בהרבה מדמותה של לאה.

שנים טובות, מאיה ערד

עורך, אלי הירש

הוצאת חרגול+פלוס, 2023

סעודה קטנה בבית טימינס מוכיחה שוב ש”אין חדש תחת השמש.”

הנובלה המקסימה הזו אומנם נכתבה לפני כ150 שנה ונדמה כי פרט לתפאורה דבר לא השתנה. האדם נשאר אדם ורצונו להרשים ולהשתלב בחברה נותרו כשהיו.

הנובלה “סעודה קטנה בבית טימינס” היא נובלה בעלת ביקורת חברתית, הכתובה בשנינות ובחן.

מר וגברת פיצרוי טימינס גרים ברחוב ליליפוט, רחוב קטנטן ומסודר בשכונה מעודנת, מיותר לציין שהם באו ממשפחה טובה. למר טימינס לשכה בבית משפט. רוזה אשתו מחליטה לערוך סעודה בביתם, כדי למצוא מקום בחברה הלונדונית. “לארח אנשים לסעודה באמצעים הדלים שלנו?” מתפלא בעלה. אך רוזה אינה מתייחסת לדבריו ומתחילה בהכנות במלוא המרץ. יושבת וחושבת את מי להזמין, חדר האוכל שלהם קטן ויכול להכיל רק 10 אנשים והיא מזמינה יותר בתקוה שלא כולם יגיעו. מר פיצרוי מנסה לשנות את דעתה, אך היא אינה מקשיבה, כל כולה שועטת קדימה. ואז היא מגלה שהכיסאות אינם יפים, מערכת הכלים אינה מכובדת, את הווילונות צריך להחליף, ומי יכין את התפריט ויפקח על המבשלת? וכך כל הארוחה יוצאת משליטה.

את הסיפור מספר לקורא אחד המוזמנים, הוא מספר את הסיפור מנקודת המבט שלו תוך ניסיון להיות אובייקטיבי. הוא אפילו מערב את הקורא ופונה אליו. ״הקורא היקר מוזמן למלא את….כמיטב יכולתו״

נקודת המבט שלו מאפשרת להביא בפני הקורא את יחס המוזמנים לזוג “שחושב את עצמו”. אשתו של גון אחד המוזמנים אומרת לבעלה שהאנשים האלה ימיטו על עצמם חורבן. בעלה אומר שטימינס תמיד היה לקקן ומה פתאום הוא מרשה לעצמו לארגן מסיבות.

התערבותו ודעותיו יוצרים אירוניה על בני הזוג, הוא לועג להם על התפריט וסידור הפרחים. עמדתו יוצרת מצב אירוני.

לאחר אישורי ההגעה מתחיל מחול ההכנות. דבר גורר דבר, וכמו חבל ודלי כל פרט שייך לזה שבא לפניו ולזה שיגיע אחריו. ההכנות מתוארות בהומור ובחדות לשון. הקורא שמביט אל תוך הבית בזמן ההכנות והארוחה יודע מה יקרה בסוף, אך אינו יכול לעשות דבר.

למרות השינוי בתפאורה ובזמנים, המהות לא השתנתה. יש שנעלבים שהוזמנו רק לתה ולא לארוחה, ויש שלא הוזמנו ונעלבו מאי ההזמנה.

נובלה שעוסקת ב שייכות חברתית, מעמד כלכלי, רצון למצוא חן, צביעות.

ממליצה בחום על הנובלה השנונה והחדה כיאה להומור הבריטי, בתרגומו הרענן של יוחאי ג’רפי. נובלה שחייכה אותי בחדות הלשון ובחוכמה שלה.

סעודה קטנה בבית טימינס, ויליאם ת’אקרי

מאנגלית, יוחאי ג’רפי

עורך, אוריאל קון

הוצאת תשע נשמות,  2023

“זאבה” של מעין רוגל  הוא ספר מאתגר.

שני סיפורים הכתובים ברגישות ומתארים דמויות בודדות. זאב, או נכון יותר זאבה. שני סיפורים מתעתעים ומעבירים תחושה של הליכה על חבל דק,  כמו שאחת הגיבורות אומרת “הליכה על קרח.”

שני סיפורים שקשורים זה בזה. דמויות שעוברות מסיפור אחד לשני. מתעתע אמרתי, אז זהו שהוא אינו מתעתע רק בשיתוף הדמויות בשתי העלילות, אלא שהעלילות והאירועים מתעתעים. יש תחושה של קריאה בספר מתח, או ספר אימה, או ספר על מחשבות ובדידות. כל התשובות נכונות.

מעין רוגל היא כותבת יצירתית, הספרים שלה אינם דומים זה לזה. התאהבתי בכתיבה שלה בספר “מה את יודעת”, ואף הענקתי לו ציון גבוה בטבלת המבקרים של עיתון הארץ. הנובלה “יער” כתובה כאגדה עם רמזים מציאותיים. ספרה “המכניקה של הרגש” הוא ספר הדרכת כתיבה הכתוב היטב עם הסברים  מפורטים. עבורי הוא אינו ספר כתיבה, אלא ספר כיצד לקרוא נכון יצירה.

בספרה “זאבה” משלבת מעין את כל כישוריה כסופרת ותסריטאית. העלילה עברה מול עיניי כמו סרט, לפעמים אפל, לרגע מפחיד ובחלקו אינו ברור ברגע הראשון. סרט שצריך לצפות בו עד לסיום.

צריך לקרוא לאט לאט את הסיפורים, כדי להבין מה קרה בעלילה, בין השורות ואפילו בין האותיות והמרווחים. בייחוד את הסיפור “זאבה.”

החיבור בין הסיפורים אינו רק בדמויות, אלא בעיקר בבדידות של הגיבורות וברצון שלהן לקשר.

גיבורת הסיפור הראשון “עין שמאל”, ענת,  מאבדת את חברתה הטובה בילי. בילי מתה ממנת יתר, או התאבדות, או שניהם. בילי וענת היו קרובות מגיל צעיר. בילי היא הפרועה מבין שתיהן, זו המעזה, זו שאין לה גבולות ואם יש היא מותחת אותם.

בילי הורישה לענת את כל חפציה וזו נשארת עם שקיות ניילון שחורות בארון, ומחכה לחברה אחרת שתבוא לאסוף אותן. השקיות חונקות אותה, עד שהשקיות תיאספנה ענת עוזבת את הדירה ועוברת לגור / לשמור על דירות של אחרים.  “הבנתי שהצעקה עוד מהדהדת בי. שהשקיות השחורות עוד רובצות בחדר ומה שבתוכן מאיים לבקוע את הממברנה ולהתפזר, להציף את הבית כולו

בדירות שאינן שלה היא שומעת, רואה, מרגישה את מי שגר בדירה.

דמות מרכזית בסיפור היא עין שמאל של ענת, עין שעברה ניתוח פזילה עכשיו העין חוזרת לפזול, תרתי משמע, בורחת הצידה בחירות משל עצמה ורואה כל מה שנסתר.

“הרגשתי את העין מתעוררת שוב. אכזרית, נחושה. באיזו טיפשות האמנתי שסילוק השקיות יסלק את המבט הזה. רציתי לעצום עיניים. רציתי לברוח משם. רציתי לעצור את מה שיגיע. לא רציתי לראות עוד.

בינתיים עד שהשקיות יצאו מהדירה, ענת מנסה לחיות את חייה, היא חוזרת לעבר, לחברות עם בילי, לתחושה שבילי משכה אותה למעמקים. ובעיקר לחיפוש העצמי שלה.

בסיפור השני הנושא את שם הספר “זאבה” הגיבורה היא מעיין חוקרת פרטית, זאבה בודדה. היתה נשואה חודש. שבוע לאחר החתונה הדביקה את בעלה בקורונה, לא רק את בעלה, אלא גם את הורי הבעל, שכנים בבניין ואף כמה מדיירי הרחוב. בעלה נפטר לבדו בבית החולים, והיא היתה כלואה במלונית. (זוכרים את סרט האימה הזה מלפני 3 שנים?)

הבדידות ורגשות האשמה עושים בה שָמות. והיא מחליטה לשנות את שמה, להחליף זהויות, לברוח ממי שהיתה.

“היא נכנסה לשם מאיה סביצקי, שעוד לא הספיקה לעדכן את ה”עמר” החדש שלה במשרד הפנים, ויצאה אוסי לוין. נכנסה אלמנה ויצאה רווקה. זה יותר טוב מטיפול קומפלט, מפילינג עמוק. זה להחליף עור. שם. היסטוריה. זה טוב ככה. ”

הדמות של הגיבורה באה ויוצאת גם מהסיפור הראשון, ממשיכה את מה שהתחילה שם.

סיפור מתעתע, סיפור מתח יש בו משהו אפל עם הפתעה ופואנטה בסיום.

שני סיפורים הכתובים היטב, הדמויות שלמות ועגולות, מעין רוגל מצליחה לחדור לנפשן של הגיבורות שהיא יוצרת. הדמויות מיוחדות ומורכבות, יש בהן צבע וגוון אחר, הן רגילות אך בעלות ייחוד.

הספר “זאבה” הוא ספר מעניין וכמו שציינתי, מאתגר. הוא לוקח את הקורא אל מקומות אחרים, אל הרפתקה פסיכולוגית מיוחדת. מחזיר אותנו לימי הקורונה, שגם אם היא רחוקה מעט מאיתנו, עדיין מצטיירת בעינינו כמשהו לא מציאותי, משהו הזוי.

קראתי את שני הסיפורים בהנאה רבה. רותקתי לכתיבה ולדמוית המיוחדות של הסיפורים.

זאבה, מעין רוגל

ליווי ויעוץ ספרותי, נעה מנהיים.

הוצאת מרווחים, 2023

“קלרה והשמש” הוא ספר עדין ואנושי למרות שהגיבורה המספרת היא רובוט.

לפני שבוע ניסיתי להשתמש בתוכנת  ChatGPT המדוברת. הניסיון שלי לא צלח, מיד הרגשתי שהתוכנה מצטטת רעיונות באופן כללי ממה שהיא מצאה ברשת. סוג של העתקה במילים אחרות של הרעיון. לו הייתי נשארת במערכת החינוך ודאי, שהייתי מזהה כי מי שכתב העתיק את הטקסט.

בספריו האחרונים לוקח אישיגורו את הרעיון של רובוט, שיכפול, בינה מלאכותית ומצעיד אותו קדימה. קלרה והשמש מזכיר את “לעולם אל תיתן לי ללכת” ובכל זאת הצליח לעורר בי עניין רב.

אישיגורו הוא אחד הסופרים אהובים עלי. יש בו יכולת לתאר מצבים ודמויות באופן רגיש, כך שהקורא ירגיש אהדה לדמות, גם אם מדובר ברובוט.

את הסיפור מספרת קלרה “היום כשאני מקבצת יחד את כל בזיכרונות…”

קלרה היא ח”מ, חברה מלאכותית. היא עומדת מוצגת לראווה בחלון חנות הח”מ. קלרה היא רובוט או בינה מלאכותית, אבל להפתעת הקורא הוא אינו מתייחס אליה כאל רובוט, או חברה מלאכותית. הקורא מתאהב בקלרה. כך קרה לי. התאהבתי באישיות העדינה שלה, ברגשות שלה וביכולות האנושיות שהיא זכתה בהם.

קלרה היא דגם חדש של ח”מ, היא יודעת שבעתיד הקרוב יהיה דגם משופר ולכן היא רוצה למצוא לעצמה במהירות חברה ובית. קלרה ניזונה משמש. היא מחפשת את הקרניים שלו ואותו על מנת להיטען.

את קלרה רוכשת אמה של  ג’וסי, ילדה משופרת ששודרגה גנטית, כדי שתזכה בלימודים יוקרתיים וכך עתידה יהיה טוב יותר. ג’וסי היא נערה חולנית ותפקידה של קלרה הוא לתמוך בה.

קלרה מתגלה כבעלת כישורים אנושיים חברתיים. היא לומדת מהר את הסביבה, מזהה רגשות אנושיים, עוזרת לג’וסי. יחסיה עם ג’וסי מתהדקים והיא הופכת לחברה קרובה והקורא אינו מבחין שהיא ח”מ. התכונה שבולטת בה היא האופטימיות שלה, היא בטוחה שג’וסי תחלים ותבריא.

לקלרה  מערכת יחסים עם השמש היא מצפה שיעזור לג’וסי בימים שהיא נחלשת. היא מתחננת לשמש לעזרה ומתנהגת כמו אדם לאל, היא מתחננת, מבטיחה, מתפללת ואפילו מקריבה משהו מעצמה כקורבן על מנת ששמש יעזור ויציל את ג’וסי. קלרה מאמינה ביכולתה של השמש, היחס שלה לשמש הוא משונה בעיני הקורא, שכן בעידן טכנולוגי מתקדם, שבו אין אמונה באל עליון כל יכול ובפרט שהמספרת היא רובוטית, קשה להבין את ההתנהלות הכמעט פגאנית של קלרה. ובכל זאת אישיגורו מצליח להעביר את האנושיות והרגישות של קלרה, עד כדי כך שהקורא שוכח לרגע, שמדובר ברובוט בעידן אחר. במהלך לימודה היא מגלה, שיש בה מנעד רגשות כמו לבני אדם. ״פחד חדר לתודעתי, אבל אז נזכרתי בחביבותו העצומה והלכתי ללא היסוס אל האסם.״

מחציתו של הספר הוא מערכת היחסים של קלרה עם ג’וסי, והתדרדרות מצבה הבריאותי, הלימוד וההתפתחות של קלרה בעולם האנושי. כמו תמיד, אישיגורו בונה את המתח לאט ובבטחה. הספר אינו ספר מתח, אך הקריאה בו מאמצע העלילה היא כמו קריאה בספר מתח.

הכתיבה של אישיגורו היא עדינה ומרגשת. אי אפשר שלא להתאהב בדמותה של קלרה שאינה נקראת כדמות רובוטית, אלא כדמות בשר ודם הגדוש ברשות חמים. הנאמנות שלה לג’וסי מעוררת הערצה ואפילו קנאה. היא מוכנה לעשות הכל על מנת שג’וסי תבריא. אישיגורו מצליח בגאוניותו להפוך יוצרות, הרובוט מפתח תכונות  אנושיות, מגלה נאמנות קיצונית, מה שאינו קיים באופן טוטאלי  אצל בני האדם.

הספר אומנם מסווג כסוג של מדע בדיוני, אך הוא עוסק בנושאים אנושיים, כמו בדידות, אהבה, נאמנות, חברות. בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהשאלות העתידניות שלו ומרעיונות פילוסופים, כמו חלקי חילוף לבני אדם, רצון של הורה לעשות הכל על מנת שלילדו יובטח עתיד טוב יותר. או מה קורה להורה שבנו גוסס האם יוכל ליצור ילד אחר במקומו, או ילד שימשיך אותו? האם הרובוטים יחליפו אותנו?

אין ספק שהספר מעורר שאלות רבות ותהייה לגבי העתיד הטכנולוגי שלנו. מה קרה לג’וסי, האם הבריאה והאם קלרה קיימה את הבטחת החלמתה, מה קרה לקלרה ומה תפקידו של השמש בעלילה, על כך תקראו בספר הנפלא.

ממליצה מאוד על הספר.

קלרה והשמש, קאזואו אישיגורו

מאנגלית, דבי אילון

הספריה החדשה, 2022

ספר עם עלילה מציאותית עכשווית.

עלילה אולי פשטנית, כזו המוכרת לנו, אך מתחת לפני השטח גועשת ואינה מרפה.

איה אבישר ועיליי היו יחד 17 שנים. נולדו להם שני ילדים, הם גרו בדירה של הוריה של איה בשכירות מוזלת, סוג של עזרה לזוג מצד ההורים. עכשיו הם גרושים כבר שלוש שנים. איה נשארה לגור בבית הוריה עם הילדים, והיא חולקת משמורת משותפת עם עיליי.

איה מצטיירת כעלה נידף, לא החלטית ונמצאת כל הזמן בתחושה, שעליה להספיק את המטלות שלה. לאחר הפרידה היא מצאה זוגיות חדשה עם ורד שלמעשה משמשת כשיקוף עליה.

עיליי גם הוא מוצא מספר זוגיות חדשות, אך אינו מצליח להתמיד בתשלומי המזונות בזמן. מצבו הכלכלי דחוק, בת זוגו ליה גם היא מהווה שיקוף לחיו ואומרת לו שהוא תקוע בעבר. הופך לחסר בית, ישן אצל הוריו או חברים, אין מקום לילדים.

כמו שציינתי עד כאן עלילה רגילה שרבים מאיתנו מכירים.

עד שיום אחד עיליי מחליט להגיע לדירתה של איה ולא לעזוב אותה, עד אשר תאמר לו, שהם חוזרים לחיות יחד. מכאן נעה העלילה לעבר, להבנת מערכת היחסים ואישיותם של איה ועיליי, למצוקות של כל אחד.

הסיפור הופך לעלילה שבה שני אנשים נדחקים בדירה אחת, שפעם הם גרו בה ביחד וכנראה לחוד, כי היום הם גרושים.

תוך כדי המצוקה שנוצרה כעת בבית, העולם החיצוני ממשיך להתנהל כרגיל, מתקשרים אליה ממזכירות בית ספרה לברר אם תגיע להצגת הבוגרים. הילדים חוזרים הביתה ומופתעים מהמצאות האב בביתם. המריבות שחזרו להדהד בין הקירות, הבלבול של הילדים ” למה אתם רבים הרי כבר התגרשתם” מעיין אומרת.

“אני אשאר כאן עד שתעני לי שאת מסכימה לחזור אלי.” חוזר ואומר עיליי

המשפט החוזר של עיליי מקפל בתוכו  מצוקות רבות. מה מאחד אנשים, מה מפריד אנשים, מהו טירוף, טירוף זמני, קבוע,מה מוביל אנשים להתנהגות שכזו. איה אומרת “הוא לא הבעל הפסיכופת,הוא בחור טוב שהסתבך….”

בנוסף לכל מהדהד המצב הכלכלי העכשווי של הצעירים בימנו. יוקר המחייה, דמי שכירות גבוהים, עזרה כלכלית מההורים. כמי שגרה בעיר היקרה והנחשקת ביותר, אני מודעת לדמי שכירות בלתי הגיוניים, למחירי הדירות שמטפסים ומטפסים כמעט כמו המגדלים המציפים את העיר. גם אני תוהה, איך אפשר להתקיים במצב כלכלי שכזה. כאב לב על הצעירים, שנאלצים לעבוד  סביב השעון על מנת לפרנס את עצמם. האם לפרק משפחה ולנסות לחיות באופן עצמאי או האם להעדיף להישאר יחד על מנת לא להפגע כלכלית. יש ברומן ביקורת רבה על מערכות יחסים, על נסיונות שיחה והבנה של כל הצדדים, הזוג הגרוש, הוריה של איה שאינם תומכים, אינם מבינים ואפילו מנסים להזדהות לא עם בתם.

כמו שציינתי זהו ספר עכשווי עם מצוקות של זוג צעיר, ילדים שנמצאים בתווך ומצב כלכלי שאינו פשוט.

זוהי דרמה פסיכולוגית שבה נחשפים רגשות ותובנות.

הספר מאוד קריא, תמר מרין מצליחה להעמיד בפני הקורא מראה של הוויה עירונית, היא יוצרת מתח באמצעות סכין שמופיעה בפתיחה וכידוע סכין במערכה ראשונה תמשיך עד המערכה השלישית והסיום. לי היתה תחושה קריאה כמו צפייה במחזה על הבמה שבו לכל דמות תפקיד. אולי  הספר יהפוך למחזה. והסיום? מפתיע, אפילו גאוני ומיוחד, מה שהופך את הספר לאחר ושונה ולא עוד ספר על מערכות יחסים.

ממליצה.

הדיירת, תמר גרין

מו”לית ועורכת ראשית, שרי גוטמן

הוצאת אחוזת בית, 2022