הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

שי אספריל ו”השופט” אצלי בסלון הספרותי

כמה חיכינו לפגישה עם שי אספריל, רצינו כל כך לדעת על אריאל, זאביק, מרסל ולמה סו נעלמה לנו כל כך מהר. הסתקרנו על הבחירות שלהן. על קבלת ההחלטות שלהן שהובילה את העלילה לאן שהובילה.

שי אספריל בשקט עדין ובבטחון סיפר לנו על עצמו כילד שבילה שעות בספרית נווה שרת ת”א. המעבר להוד השרון  גילה לו עד כמה הספרייה היתה משמעותית עבורו. הרצון לכתוב ספר נטע בו כשהמורה בכיתה א’ פרסמה ספר, כבר אז ידע שהוא רוצה לכתוב. אימו אפילו שכרה לו מכונת כתיבה.

שי גילה שכתב  בתקופות שונות בחייו, ובזמן לימודיו באוניברסיטה פרסם סיפורים קצרים.

ברומן “השופט” העסיק אותו היחס שבין אמת ושקר, וחופש הבחירה. לטענתו סוד הוא כמו שקר ואפילו אכזרי יותר מבדיה שנאמרת, הסוד הוא הרסני. הדמויות בספרו נעות על התפר  שבין אמת ושקר. הדמויות לוקחות אחריות וגורלות על חייהן.

שאלנו וחקרנו אותו על הדמויות, מדוע אריאל כל כך רצה להיות שופט. מדוע בחרה אימו לומר לו את מה שאמרה לפני מותה.

רצינו לבדוק האם יש פרטים ביוגרפים בספרו, התשובה הפתיעה אותנו, הספר אינו על חייו, אלא על מה שמעסיק אותו.

האם ידעת כיצד יסתיים הספר? “לא”, ענה לנו שי , “לא היה לי מושג”.

משפט הפתיחה של הספר הדהד במוחו זמן רב והוא ידע טרם הכתיבה שזה יהיה החוט הראשון. על פרק הסיום שלטענתו שנוי במחלוקת אמר שזהו פרק שיש בו חסד.

שי ריתק אותנו במשך שעה וחצי, סיפר על עריכת הדין, על בית המשפט, על עצמו, על כך שהספר נכתב יחסית בזמן קצר, נתן דעתו על עבודת הסופר והיחס לקורא.

רציתי לשאול עוד הרבה שאלות, לדעת איך הדמויות חיות איתו ביומיום במהלך הכתיבה, איך הוא עורך את הכתיבה, אבל הזמן אץ לו וטס כל כך מהר שנשארנו עם תהיות ושאלות למפגש נוסף.

לסיום אפיזודה מצחיקה. בתחילת השיחה, אמר שי לאחת המשתתפות ,”את היית המורה שלי למתמטיקה .” אני תהיתי עד כמה הגיוני הוא שהמשתתפת היחידה מהוד השרון תהיה המורה למתמטיקה של שי. ואם אין קשר לצרופי מקרים, גורלות, ולספר “השופט”  אז מה זה?

תודה לך שי אספריל על בוקר נפלא, מעשיר ומחכים. מחכים לספר הבא ולמפגש נוסף.

סקירה שלי על השופט של שי אספרילהשופט

ה-א’ ב’ העברי לפי איריס אליה כהן

 בוקר של התרוממות רוח והגשמת חלום.

אלף – אוהל, בית – זה בית

גימל זה גמל גדול,

מהי דלת – זוהי דלת

שפותחת את הכל.

איריס אליה כהן פתחה לנו דלת רחבה אל ליבה ושיתפה אותנו ב 22 חוויות,22 תחנות בחייה.

זה היה בוקר של התרוממות רוח והגשמת חלום.

איריס אליה כהן האהובה והיחידה התארחה אצלי במועדון הספרותי. כבר שנתיים שאני מפנטזת על מפגש של איריס עם חברות המועדון. הבוקר איריס הגשימה לי את החלום.

זו פעם רביעית שאני שומעת אותה, ותאמינו לי, זו היתה כמו הפעם הראשונה.

 חברה  שלי   לי-את קוראת לה “מכשפת מילים” ואין מילה יותר מדויקת מזו. אצל איריס המילים מתגלגלות מפיה כמו מרגליות. מילה רודפת מילה, וכל מילה רהוטה ומדויקת. כל מילה נאמרת בעברית צחה ותקנית.

איריס סיפרה שלמדה לקרוא בגיל צעיר, כאשר שאלה ספר מהספרייה לאחר מספר שעות סיימה לקרואו וחזרה על מנת להחליפו באחר.

מגיל צעיר בערה בה אש הכתיבה, היא העיזה ושלחה מכתב לסופר הנערץ עליה.

לאיריס יש א’ ב’ מיוחד ופרטי משלה. במשך שעתיים, שחלפו במהירות היא העבירה אותנו בתחנות חייה המרתקים.

האות א’ מוקדשת לאהבה שבליבה של איריס, איך לא? היא אוהבת ה-כל: אוהבת טבע, אדם, את המדינה, כתיבה  ובעיקר את משפחתה. האהבה אצלה מתפרצת, למי שרוצה להבין מהי אהבה לפי איריס אליה כהן שיקרא את “גבר אשה ציפור” הנפלא שלה.

ג’-גלבי, ספרה שעוסק בחטיפת ילדי תימן.

ה’- הפואמה הודו.

י’- ירח. מילה המופיעה 400 פעמים בכל יצירותיה.

ט’- טיול לנהריה שלא היתה מוכנה לוותר עליו, אפילו בשביל קבלת פרס מהנשיא דאז, יצחק נבון.

וככה המשיכה לשוטט ולטייל, תוך כדי הנפת ידיים ושיחה נלהבת. (היה קשה לצלם אותה בתמונה ממורכזת) השיחה איתה ריתקה אותנו, ישבנו מהופנטים מהקסמים של המילים שלה, מהרעיונות ואין סוף הסיפורים האמיתיים. הרגשנו כאילו שחרזדה יושבת מולנו מספרת לנו עוד ועוד, והסיפורים אינם נגמרים.

איריס יקירה אהובה, אין מילים להודות לך על הבוקר החוויתי והנפלא, כל המילים תהיינה חיוורות מול שפע הצבעים והאנרגיות שהפרחת באוויר. מול סיפורי הילדות שלך שנארגו עם סיפורי ילדייך, נצבעו בצבעי החיים השמחים שבליבך.
המון תודה לך, מחכים לספר הבא שלך.

מוזמנים לקרוא מה חשבתי על ספריה של איריס אליה כהן.

גלבי

פלא

גבר אשה ציפור

סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכיניים

בוקר מרגש עם המשוררת הדסה טל על ספרה אישון אינך

זה היה בוקר אחר, בוקר של חוויה עוצמתית. וכל מילה תקטין את הרגש שהוצפנו בו.

עברו שעות מהמפגש עם המשוררת הדסה טל ואני עדיין לא נושמת, עדיין שומעת את קולה הרך והחכם, עדיין נפעמת מהתרגשות נוכח פתיחות ליבה ויכולתה לחלוק איתנו את הכאב, ובעיקר לשתף אותנו בכתיבת ומשמעות השירה.

הדסה פתחה את המפגש איתנו וסיפרה על  זיכרון השריפה ביערות הכרמל, מיד לאחר השריפה ירדו גשמי ברכה, כששמעה על גשמי הברכה היתה בטוחה שהגשמים ישטפו את השריפה והכל יחזור לצמוח. אבל לא. בשיחת רדיו אמר אגרונום שיעבור זמן עד שהאדמה תשתקם, האדמה תעבור תהליך של אבל, אח”כ תוכל לקבל מהחיים. הדסה לא תארה לעצמה שגם היא כמו האדמה תאבד את היקר לה מכל ותצטרך לשקם עצמה.

וכך מצאה עצמה כמו האדמה, מתאבלת, עד שהרגישה שהיא מבינה את האדמה, שהרי דברים נובלים בה ומתים בה ובכל זאת היא מצליחה להצמיח יופי שכזה.

השירים נכתבו מתוך כאב, “ואיך כותבים על כזה כאב? אי אפשר” היא שאלה וענתה לנו. “לא כתבתי מה שאני מרגישה, זה גדול מידי מלשתף אותו .”  שירה במהותה נותנת מקום לנפש. שירה צריכה להיות משהו אחר, מוסיקה, ציור. ספר השירה “אישון אינך” נכתב במהלך חודש אחד מהכאב הפרטי, אבל יש בו מקום לכל אחד והכאב שלו. זו עוצמתה ויופיה של השירה.

איך אפשר לכתוב ולספר על כל מה שאמרה? השיחה איתה היתה גדושה ברעיונות פילוסופים, קבלה יהודית, אומנות, מוסיקה, חוויות אישיות.
הדסה מאמינה במילה, היא נפעמת מיכולתה של המילה ללבוש ולפשוט צורה. המילה עברית מקורה בעיבור, כל מילה מתעברת, כל מילה מולידה חיים.

איך כותבת ? הכתיבה מתחילה ממילה ואליה מצטרפת עוד מילה, מרגישה את התשוקה באותיות שרוצות לעמוד אחת ליד השנייה כמו תווים במוסיקה. שיר קיים ברווח בין המילים.

לפעמים היא לוקחת מילה ומשנה אותה ומתאימה אותה לרגשות שלה, למשל, אֵל-אלוהים הופכת ל- אֶל-להגיע. היא מושפעת מעגנון שיכול היה לשנות ולהפוך שורשים.

שירה היא לא רעיון, אם מחפשים את הרעיון השיר מת. השיר נמצא כדי שיקראו אותו, כדי שיחפשו בו. ברגע שהשיר יצא ממנה אל הקורא הוא אינו שלה, השיר צריך להדהד בלב הקורא.

אישון אינך – העין היא האיבר הכי קרוב לייצוג הנשמה, העין היא זו שמביעה את נשמתו של האדם. היום לאחר האובדן היא, הדסה, נדונה להסתכל דרך אישון האֵין, האֵין הופך לעין , נקודת מבט שצריכה להסתכל עליו.

הספר אינו ספר תרפויטי. הוא נכתב במשך חודש אחד. בעזרתו הבינה שלכאב יש יכולת למחוק הכל, אבל היא בחרה שלא לתת לכאב להכניע אותה.

כילדה התבוננה בעולם בפליאה מול הנס הזה שנקרא עולם. היא מביטה בעולם בהמון אהבה.
אנחנו ישבנו וגמענו בצמא את דבריה, את התובנות הפילוסופיות שלה על החיים,על המתנה שניתנה לנו כל בוקר והיא-לחיות. החכמנו על מהות ומשמעות המילים בשפה העברית שאותה היא כל כך אוהבת ומעריצה.
הדסה במילותיה החכמות הצליחה להסביר מהו שיר, איך הוא נכתב ואיך היא מגלה באמצעות חפץ או מילה את הרגש שמוביל לשיר.
הדסה נכנסה לנו ללב חיבקה אותנו בהמון חום כאילו היינו גוזלים קטנים.

הדסה טל היקרה גם אנחנו היבטנו בך בפליאה רבה, התרגשנו מסיפורך האישי, החכמנו לומדנו על הכתיבה ,תהליך הכתיבה ומשמעות השירה בעולם.

למדנו ממך לצמוח ולראות את יופי העולם בכל יום.

מודים לך על שהבאת עצמך בכנות ופתיחות, למדנו ממך על הכוחות שיש בכל אחד, את דמות ומופת עבורנו.

מחכים למפגש הבא איתך ולספר שירה נוסף.
למי שלא קרא את ספרי השירה שכתבה מוזמן לקרוא.

בוקר מעניין שבו “יקיצה ” וניר ברעם התארחו אצלי בסלון

ניר ברעם השאיר אותנו אחרי המפגש ללא אוויר.

למה?

הוא נכנס כמעט כמו סופה, ריתק והיפנט אותנו. ענה בגלוי ובכנות על כל שאלה ששאלנו. והכניס אותנו לעולמו שלו.

סיפר על ילדותו בבית הכרם, ולרגע החייה את אותה שכונה של שנות השמונים, שהוודאי משמש מקום משחקים, מקום שאליו ברח. “כילד עולם הדמיון העשיר אותי ועזר לי להתמודד ולהתבגר.” מכאן צמח הסופר.

סיפר לנו על כך שהכתיבה היא כתיבה רטרוספקטיבית, כילד הוא לא יכול היה לנסח את התחושות, אבל הן היו קימות, היום בבגרות הוא מסוגל לתרגם את הרגשות  אך התחושות הן של אותו הילד שחווה את האירועים, גם אם לא ידע איך לתרגם אותם למילים, עדיין הילד זוכר את התחושה. עולם הדמיון לא נעלם, הוא נשמר גם בבגרותו. “התודעה של הילד באותו הווה שבה חי אינה מענינית, ההתערבות של הסופר בזיכרונות הופכת את הזיכרון למעניין.”

כילד היו בו פחדים שהאושר ורגעי האושר שאותם חווה יגמרו, “אני זוכר את הניצחון של משחק כדורגל שהשתתפתי בו ובו ניצחנו, אני זוכר בבירור שבאותו הרגע חששתי שהאושר הזה לא יחזור” היום למד להבין שרגע אושר מוחלף ברגע אחר.

הכתיבה היא כדי לשמור על אותם הזיכרונות של נערותו ובגרותו, הכתיבה מהווה דרך להתמודד. הוא מביא לכתיבה את המטעינים הרגשיים והכאב שלו ומצמיח אותם לסיפור.

סיפר בגלוי על מערכת היחסים עם חברו. על החברות רבת השנים, על עולם הדמיון שחיבר את שניהם. סיפר על עולם הבנות מול עולם הבנים. “הבנות נמצאות בעולם פנימי, הן רואות מבחוץ. העולם הגברי שונה, יש לו חוקים משלו.”

גילה לנו שחלק מהאירועים שבספר הם אמיתיים עם שינוי קל.

שאלנו אותו על הכתיבה, ניר גילה לנו שהוא כתב את הספר ללא פרקים, והסכים לתת שמות לפרקים כדי להקל על הקורא. הבחירה לא לתת לגיבור שם ולכנות אותו בשם “הוא” היתה בחירה מכוונת, “לא יכולתי לתת לו שם, אני יודע שזה מקשה על הקורא.”

“מה רצית להיות כשתהיה גדול?” “כדורגלן” הוא ענה, “בטח שלא חשבתי על סופר.” מזל חשבתי בליבי שלא הגשמת את החלום.

לא רק על הספר ועליו כסופר הוא דיבר, הוא העשיר את עולמנו הספרותי, הזכיר והשווה ספרים וסופרים אחרים, דיבר בשטף ותוך כדי סיפר בדיחות.

תודה לך ניר על בוקר מעניין ומרתק.

ומי קרא קרא את עדיין יקי ציצה ממליצה לו מאוד הר. ספר תישארו אדישים, ספר חכם, מתמסר אך מתגמל. מסע של התבגרות לנגד עיניכם.

מי שלא קרא את “יקיצה” שירוץ לקרוא.

סקירה שלי על הספר “יקי gra”  http://rachelfaran.co.il/?s=%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A6%D7%94

גבר אשה ציפור ואיריס אליה כהן אחת

מפגש הקוראים של ידיעות עם הסופרת איריס אליה כהן, שבו היא מספרת על גבר אשה ציפור הרומן האחרון שכתבה.

את המפגש הראשון שלי עם איריס אליה כהן לא אשכח. היה זב ביום קר באמצע חודש דצמבר במחסן הספרים של ידיעות ספרים. החודש היה חודש דצמבר, היה קר, אך הקור נמוג מול המילים החמות והקולחות של איריס. במהרה נעשה חם באוויר. באותו מפגש  סיפרה איריס אליה כהן על ספרה “גלבי” שעמד לצאת לאור חודש לאחר מכן. מאז אותו מפגש קראתי בשקיקה כל מה שאיריס כתבה.

איריס מחוללת, מחוללת ורוקדת עם המילים, מפתה אותן ומפלרטטת איתן. הכתיבה של איריס מהפנטת ומרתקת כמו אישיותה. יכולת הכתיבה שלה מקבילה וזהה ליכולת הדיבור שלה. היא צבעונית מכסה ומגלה, כמעט כמו הסארי הצבעוני של סבתה שנולדה במחוז קוצן שבהודו.

אתמול נפגשנו, קהילת הקוראים המשפיעים וקהילת הקוראים הראשונים של ידיעות ספרים עם איריס בחנות הקסומה “סיפור פשוט” שבנוה צדק.

איריס דיברה על ספרה גבר אשה ציפור.

ומה היא סיפרה לנו?

אמרה שזה הספר הכי אישי שלה, סיפרה שהיה חייב להיכתב ונכתב מעצמו במשך 5 חודשים.

קרוב לשעתיים  הפנתה והקסימה אותנו. סיפרה על הספר “גבר אשה ציפור”. איך בספר האין והיש דרים יחד והאין הופך ליש. העדר האהבה של הגיבורה מייצר את הכתיבה, אחיה המת של הגיבורה מוביל אותה לכתוב ספר.

הספר הוא סיפור של אהבה גורלית שנקבעה, מעין קארמה. קשר בן גבר לאשה הוא קשר בלתי ניתן להסבר. משהו גדול וחזק. הציפור היא החופש, יש בספר חופש. כל עוד הגיבורה יוצרת היא חופשיה. תוך כדי האזנה לה הבנתי שאיריס היא הציפור, היא עפה למחוזות רחוקים בעזרת המילים, מרחפת מעל העולם והיקום בעזרת הדמיון ובעיקר אי אפשר לכלוא אותה. היא חופשיה.

ולא רק על “גבר אשה ציפור” סיפרה לנו איריס. גילתה לנו שמגיל צעיר קראה את כל הספרים בספריה. בכיתה ב’ העיזה לכתוב לסופר הנערץ עליה את צפונות ליבה ואת רצונה להיות סופרת כמותו, כמו האחד הנערץ עליה. לאחר חודשים קיבלה מכתב מאותו סופר, כל מה שכתב לה הוא שעליה לכתוב בעברית ללא שגיאות כדי להיות סופרת. (איריס היתה בכיתה ב’ !!)

גילתה פרטים אישיים, כמו מות אביה שהשפיעו על כתיבה, כן, אותו החסר שמייצר יש, מייצר כתיבה ובעיקר שירים אישיים. שיריה מהספר “שחרחורת” שובצו בספר “גבר אשה ציפור” וחלקם היוו השראה.

איריס סיימה את דבריה בהקראת שירים מספרה “פלא” (ספר נפלא ורגיש, ממליצה. ) היא קראה חלקים מהפואמה יולדות והפתיעה אותנו ביכולת השירה שלה ובקולה הנעים.

איריס בעיני היא קופסת הפתעות צבעונית, ובכל פעם שאני קוראת משהו משלה אני מרגישה מוקסמת ומהופנטת כמו ילדה בחנות צעצועים.

תודה לך איריס על ערב מרתק ומהפנט, ערב שבו היית כל כולך לנו הקוראים.

סקירה שלי על ספרה ,גבר אשה ציפור של איריס אליה כהן

http://rachelfaran.co.il/2018/09/08/%D7%92%D7%91%D7%A8-%D7%90%D7%A9%D7%94-%D7%A6%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%A1-%D7%90%D7%9C%D7%99/

 

שגית אמת – עשתה לנו את הבוקר. מפגש ספרותי אצלי בסלון עם שגית אמת, מחברת “ימים לראות”

ואוו, איזה בוקר מרתק, מעניין, מצחיק והכי הכי אמיתי.

את שגית אמת אני מכירה מימי נעוריה, היא היתה תלמידתי בשנה השנייה שלי כמורה בתיכון. כולם קראו לה שגית אמת, אף אחד לא אמר שגית, כאילו המילה אמת שזורה בה ואכן שגית היתה התלמידה הכי אמיתית, הכי נאמנה לעצמה וכך נשארה עד היום. את הספר “ימים לראות” של שגית אמת קראתי כספר לבן במסגרת הקוראים המשפיעים של ידיעות. יחד עם סופי הגיבורה גיששתי ברחובות העיר חולון, העיר שבה גדלתי. התרגשתי מהתאהבותה בשלומי וחרדתי לעתידם המשותף. במפגש סוף השנה של הקוראים המשפיעים נפגשתי עם שגית פגישה מרגשת אחרי שנים שלא ראיתיה. אז באותה שיחה שלה איתנו ידעתי שאדון בספרה בקבוצות מועדוני הקריאה שלי.

“יותר ממאור עיניו נחוץ לו לאדם שיראו אותו שיהיה שם מישהו בחוץ שיראה.”

במשפט הזה הפותח את עלילת הספר פתחה שגית אמת את המפגש במועדון הקריאה שלי. שגית סיפרה לנו מדוע בחרה בגיבורה עיוורת. שנים חייה שגית בתחושה שהאנשים אינם רואים אותה כשגית, אלא רק את הצד החיצוני שלה. לכן בחרה בדמות נערה עיוורת כגיבורת הרומן. לשם כך היתה צריכה  ללמוד ולהבין את עולמם של העיוורים והתנהלותם בעולם רואה. היא נסעה לבית חינוך עיוורים בירושלים, ישבה ימים בכיתות וראה את התנהלותם של הילדים. נפגשה עם שתי  נשים מיוחדות עיוורות מלידה ומהן למדה איך הן מזהות צבעים, כיצד הן נעות בתוך המרחב.

עוד הוסיפה שגית וגילתה לנו שבספר יש סממנים ביוגרפים מחייה. העיר חולון שבה גדלה תופסת מקום נכבד בעלילה, סבתה הביולוגית שמשה לה השראה לדמותה של ג’ניה. התמונות המשובצות הספר הן תמונות מקוריות שלה ושל סבתה. התרגשנו לגלות זאת.

שנים עבדה על ספרה, ערכה שינתה, מחקה והוסיפה.

שגית למדה משחק ושיחקה בהצגות ובסדרת טלוויזיה, אולם הרגישה שהמשחק אינו מדויק לה לכן פנתה לכתיבה ושם מצאה את מקומה. היא סיפרה לנו את דבריה תוך כדי המחשה והנפות ידיים וצחוק מדהים מתגלגל שכבש אותנו. לסיום סיפרה לנו באופן תיאטרלי אפיזודות מצחיקות מפגישתה עם דובי איכנוולד מנכ”ל הוצאת ידיעות ספרים. סיפרה שהיתה בטוחה שספרה לא יראה אור וודאי יועבר לגריסה, מה שלא קרה. להפך הוא זכה להרבה אור והרבה קוראים ראו אותו זמן רב ברשימת רבי המכר.

שעה וחצי היינו מרותקות ומהופנטות. למדנו ממנה על מקורות ההשראה שלה על האמת הפנימית שלה, על 5 שנים של כתיבה ומחיקה. אני מקוה שלספר הבא לא נצטרך לחכות 5 שנים.

תודה לך שגית על בוקר מרתק ומעניין, את הכי אמיתית, הכי כובשת והכי הכי תלמידה מוכשרת שלי. גאה בך.

בוקר ספרותי אצלי בסלון עם אמיר זיו אחד וארבעה אבות

סיפרתי לכם שמגיל צעיר סופרים ריתקו אותי, רציתי לדעת לכתוב כמותם ואם לא לפחות להבין איך הם מצליחים לחבר משפטים שנוגעים בי הכי עמוק שאפשר.

את הספר “ארבעה אבות” קראתי לפני שנה כשחליתי וקדחתי מחום. החום הגבוה לא הכניע אותי, לא יכולתי להניח את הספר מהיד. ובין מעלה אחת לשנייה הפכתי דפים ובלעתי את הספר.

במהלך השנה דנו במועדוני הקריאה שלי בספר.

הבוקר התארח אמיר זיו אצלי בסלון מועדון הקריאה.

אמיר, שקט וצנוע כבש אותנו בדבריו החכמים, ריתק בסיפוריו ובהיסטורית חיו ותולדות כתיבתו. ניווט את השיחה בנעימות וענה לכל השאלות.

אמיר זיו סיפר לנו שמגיל צעיר רצה לכתוב וחלם להיות זה שכותב את הדברים שעליהם הוא קורא. דחף הכתיבה  היה קיים שנים עד שיצא.

את הספר “ארבעה אבות” כתב במשך 6 שנים, בעיקר בלילות. החלק הראשון נכתב לפני זמן רב והמשך הספר הגיע מאוחר יותר.

אמיר גילה לנו שכסטודנט הוא כתב סיפורים ולא עשה בהם שימוש, רק כשהתחיל לכתוב את ספרו השתמש בסיפורים ובדמויות של סיפוריו.

שאלנו שאלות, קיבלנו תשובות, מעל לכל קיבלנו בוקר מרתק ומעניין. בוקר שבו למדנו איך נערך הספר, איך הכל התחיל מאותו מכתב תלונה של אזרח שאמיר קרא במרתף עיריית תל אביב. שמענו על עצות העורך שקיבל. על כך שנוכחותו נמצאת במעט בכל אחת מהדמויות. למה ארבעה אבות ומי הם.

היה, מרתק, מעניין, מחכים, נעים, ומעל לכל מעורר ציפייה לספר הבא.

הספר זכה בפרס  ברנר והיה מועמד לפרס ספיר לשנת 2017 (מבחינתי הוא הזוכה) מי שטרם קרא, שירוץ ויקרא. מבטיחה לו חווית קריאה מיוחדת ומרתקת.

אני מחכה לספר הבא, מקוה שלא אחכה 6 שנים.

תודה לך אמיר על ביקורך בביתי, על דבריך המעניינים, ועל כך שהקדשת לנו מזמנך.

מיקה אלמוג וספרה ציפייה התארחו אצלי

מיקה אלמוג אצלי בסלון ובעיקר אצלי בלב

אי אפשר שלא להתאהב בה, אישיות כובשת, נעימה, עדינה, צנועה ומעל לכל חכמה ורגישה לזולת . לפני כחודש הוזמנתי על ידי חברתי שרית פליין לסלון שלה למפגש עם מיקה אלמוג, את הספר עדיין לא קראתי. בסלון של שרית נכבשתי בקסמה. ברגע שהדלת נפתחה מיקה מיד הרעיפה חום וחיבוקים שופעי אהבה. בשיחה ישבתי מרותקת וידעתי, אני חייבת!! ממש חייבת להזמין אותה למועדוני הקריאה שלי.

היום מיקה הגיעה אלי למפגש עם מועדון הקריאה שלי.

בשיחה היא סיפרה על תהליך הכתיבה, אמרה שהיא מלקטת אירועים קטנים מהיומיום ובעיקר סיפרה על חיבתה לסופר מרקט. הסופר מרקט בעינייה הוא לונה פארק של סיפורים, יש בו הכל מכל. אחד הסיפורים המועדפים עלי בספרה מתאר סיטואציה של גבר בתור למעדנייה,  כשעיני כל העומדים התור נשואות למשקל…,איך אמרה מיקה, “אתן מכירות את התור במעדנייה, כמה עצבים עפים שם באוויר”. היא לקחה סיטואציה והפכה אותה לחגיגת מולקולות, עיניים נשואות בדריכות וגבר אחד שמרגיש פתאום שזו הבמה שלו.

מיקה המשיכה ותיארה את הכתיבה המלווה בבדידות. הסופר יושב בחדר סגור, רק הוא והמקלדת, אך הדמויות שמלוות את הסופר אינן נותנות לו להרגיש את הבדידות, להפך הן מסביבו ואיתו כל הזמן, עד כדי כך שפעם אחת היא סיפרה לאחותה שהיא מדברת עם הדמויות.

כסופרת היא אומנם יודעת על הגיבורים וקובעת להם מה יעשו ומה יגידו אבל בעיניה הדמויות עצמאיות בעלות ישות משלהן.שלפעמים עושות כרצונן.

סיפוריה של מיקה מגלים עד כמה היא רגישה, עד כמה היא מודעת לנבכי הנפש של הגיבור ולדקויות שבאופיו. היא מצליחה להבין את סיטואציות בחיי הגיבור באופן פסיכולוגי מאוד מדויק, היא פשוט נכנסת לעורו, לדבריה. היא רואה את כל האנשים סביבה והם אינם שקופים לה. תכונה זו למדה וירשה מסבתה שראתה את כולם ולא התעלמה מאיש.

מיקה יודעת להודות, היא מודה על כך שבזכות הסיפורים היא לומדת על עולמות חדשים, רחובות, כפר ערבי ומנהגי הכפר. הלמידה, החיפוש, היכולת להיכנס לעורו של האחר זו חוויה עבורה.

ולנו היה בוקר של חוויה, בוקר של למידה איך כותבים ומנין  מקבלים השראה,

תודה לך מיקה, הציפייה שלנו היא לארח אותך שוב עם צאת הרומן שלך.

בחנות קטנה פגשתי בסופר שלא ידעתי שהוא סופר

מגיל קטן הערצתי סופרים,  תמיד סיקרנה אותי העובדה כיצד האותיות הבודדות הופכות למילים, לצרופים, לתיאורים, למחשבות וכל זה מוביל לעלילה מרתקת. מה מתרוצץ להם שם בראש?

מגיל קטן הערצתי אותם והתרגשתי לפגוש את האנשים שאחראים על עולמי הפנימי.

בילדותי סופר נחשב בעיני מורם מעם, בכיתה ט’ נפגשנו עם טומי לפיד באודיטוריום של בית הספר, בעיניים נוצצות גמעתי כל מילה שלו. עד היום אני זוכרת את הטור מהעיתון שכתב והקריא בפנינו. (הוא לא היה סופר ,אלא עיתונאי, אבל הוא היה הכי קרוב למי שכותב לקהל).

מאז ועד היום פגשתי סופרים רבים, למדתי כתיבה יוצרת אצל דן בניה סרי וחיים באר ונשארתי עימם בקשר חם. חברותי בקהילת הקוראים המשפיעים והקוראים של ידיעות הפגישה אותי עם סופרים רבים. שלא לדבר על שבוע הספר בכיכר שבו עמדתי איתם לפני הדוכן ,דיברתי וראיתי אותם חותמים הקדשה לקוראים.

יום שישי ,יוני, חם, חזרתי מהרצאה שהעברתי במועדון קריאה, החלטתי לרכוש חוט צמר לסריגה, הגעתי לחנות בכיכר מסריק, חנות של ספרי צרפתית, שיש בה אגף לדברי צמר וסידקית. (חנות קטנה ומטריפה בעיני, עם מוכרת מקסימה) נכנסתי לחנות וראיתי בה התנהלות מוזרה, כוסות יין על השולחן ואיש שרמנטי לבוש בחליפה ספורטיבית מדבר בצרפתית ומסביר לבעלת החנות על סטפן צוויג, “מי זה ?” שאלתי את הבחורה ליד הקופה, היא משכה בכתפיים ואמרה:” הוא כתב ספר בצרפתית על סטפן צוויג.” ואני בצרפתית העילגת שלי סיפרתי לו שהעברתי לפני כמה שעות הרצאה על הספר “הנערה מהדואר” של סטפן צוויג. הוא לקח את  הספר שכתב מהדוכן, הצביע בעט עלי ושאל, “שמך, Votre nom”  מיד רכן על הספר וכתב לי הקדשה, שאל אם אני רוצה להצטלם, איך לא? חשבתי, כזה איש חתיך ונעים וגם סופר. הצטלמנו. יצאתי מהחנות ומיד סימסתי ושלחתי את התמונה לחבר דובר צרפתית . התשובה שקיבלתי היתה,:”את יודעת מי זה? זה פרנסיס הוסטר, השחקן הכי הכי בצרפת (אדיוט לארוחת ערב).”

 לקח לי כמה דקות להירגע ולומר לעצמי , מזל שלא ידעתי, כי לא הייתי מעיזה לדבר איתו.

עכשיו יש לי ספר בצרפתית על סטפן צוויג ואיני יודעת אם אצליח לקרוא אותו.

כריכת הספר                                                  ההקדשה האישית