כביסה לבנה, ג’ודי טל קופלמן

ספרה של ג’ודי טל קופרמן, כביסה לבנה, הוא ספר רגיש על אלו שחזרו מהמלחמה.

לפני שנים כשהייתי בקבוצת הקוראים המשפיעים של ידיעות ספרים, קיבלנו לקריאה ספר לבן, ללא צילום על  הכריכה, לא ידענו על מה הספר. מאז למדתי לא לקרוא את הכריכה האחורית של ספר ולהגיע לקריאה נקייה. תשבחות על הספר, קראתי ברשתות, הידיעה שיצא לאור בהוצאת אפרסמון האיכותית הוסיפה לרצון הקריאה שלי.

הקריאה בספר אינה קלה, הפרקים קצרים, אבל כבדים מנשוא.

אודליה, אומנית, ציירת, מורה, אמא לשני ילדים ולבעל איש שייטת, מלח הארץ, שחזר מאחת הפעולות אחר מהבעל שיצא לפעולה.

נרי שאהב את הים, היה ילד של ים לדברי אמו, כעת הוא הופך להיות מול עיניה לים. לפעמים צלול ושקט, לפעמים מסוכן, חוף בלי מציל ודגל אדום שמתחלף במהירות לשחור.

אודליה, האשה, הרעיה, המפרנסת, צריכה להתמודד עם בעל כבוי, ילדים שגדלים ועם עצמה.

בשפה פיוטית וכואבת מתארת אודליה את חיי היומיום שלה, את ההתמודדות הכואבת עם המציאות מול בעל שמאושפז. פעמיים בחיי הנישואים שלהם הוא שהה בבית חולים. אודליה בנאמנות מגיעה אליו ומשתדלת להקל עליו. היא עומדת סובלת ומיוסרת מול  הילדים שמגיעים ואינם מזהים את אביהם. בהמשך הם רוצים אמא, לא מעניין אותם, שהיא עסוקה ועובדת וצריכה להיות עם הבעל ועם עצמה, או שאין לה כוחות והיא נופלת. קשה לילדים לראות שמתעסקים לא בהם, אלא מתעסקים באבא שלהם.

אודליה מתמודדת לא רק בתוך הבית עם המצוקות. נרי מתבייש מהחברים שלו, מהאחות שלו, אף אחד לא יודע במושב. האנשים  חושבים שיצא לעוד הפלגה. וכך היא נשארת איתו בבדידות ונושאת את העול. כלפי חוץ הכביסה של הבית לבנה.

הדמות היחדה שמשמשת תפקיד של מקהלה יוונית בטרגדיה האישית של אודליה ונרי, היא אמה של אודליה. היא בעלת השכל הישר עם משפטי החוכמה, קרקע יציבה מולה, זו שמחזיקה אותה ותומכת בה. פרקטית, מסדרת מחשבות, עניינים, יודעת מה להגיד ומה לעשות, “עכשיו תקחי את”, “תצאי מהחניה, תעלי על האספלט”, “תעשי כאילו כלום”.

גם לאחר מותה היא שומעת אותה מדברת איתה, ממשיכה לומר לה מה לעשות. “אז בלי חשק תתחילי החשק כבר יבוא אחר כך.”

אודליה מספרת את סיפורה בגוף ראשון וחשוף. היא נותנת לקורא הצצה אל עולמה הפנימי והחיצוני, אל המקומות הכואבים ואל קרני האור שנותנים לה אחיזה, אמה, וד”ר מנור שטיפל בנרי באשפוז והציל את נפשו.

ג’ודי טל קופלמן משרטטת בעדיונות ובתיאורים נוגעים ללב, קווי נפש לדמותה של אודליה ולדמותו של נרי. אודליה מכירה היטב את בעלה וכל תו בפניו וגופו. היא שם בשבילו. המחשבות שלה על בעלה, על היומיום שלה מתוארות ברגישות עד שלרגע היה נדמה לי, שאני נמצאת בתוך ראשה מביטה דרך עינייה על הסביבה ומבינה אותה. התרגשתי מעוצמת האהבה והמסירות של אודליה לבעלה. על היכולת להכיל אותו ואת הסביבה. אפילו הערצתי אותה ומה שרציתי הוא לחבק אותה.

כביסה לבנה מתאר מצב פציעה שאנו חיים בו כבר שלוש שנים.

 כשרואים פצוע חסר רגל או איבר אחר, אנחנו יכולים לדמיין את הקושי שלו בתפקוד יומיומי. אבל אדם שנפגע נפשית, אנחנו לא מסוגלים לדעת מה קורה לו בתוך הראש, מה הוא חושב, איך הוא עובר את היום והלילה. אנחנו גם לא יודעים איך המשפחה מתמודדת, מה עובר על הילדים כשהאב מתנהג לא צפוי. או איך האשה מתפקדת ומחזיקה בית ומחזיקה משרה  וילדים. ג’ודי טל קופלמן פותחת צוהר אל עולמם של אלו שחזרו מהקרב ועדיין ממשיכים להילחם.

רוצה לציין לשבח את העריכה העדינה והרגישה של עלמה כהן ורדי, ואת עיצוב העטיפה  שמתאר את נושא הספר, ואת השמים המעורבלים וסוערים בצבעים עזים מול הקרקע הפורחת השחורה.

ספר חשוב, אמיתי, מציאותי ועכשווי.

ממליצה.

כביסה לבנה, ג’ודי טל קופלמן

עורכת: עלמה כהן ורדי

הוצאת: אפרסמון, 2026