תפילה חמה לשובם בשלום לבתיהם של החטופים, החיילים והמפונים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

קוקושקה – שרית אלקון

קראתי את הספר ימים רבים, לא כי לא היה מעניין. להפך, הוא ריתק אותי, תרתי משמע. מתחתי אותו  ולא רציתי להיפרד מהבנות ומהבתים שבהן חיו. הרגשתי כאילו אני בת משפחה שלהן, חייה איתן, מקשיבה להן, שמחה וכואבת איתן. מזמן לא הרגשתי שייכות שכזו בקריאת ספרים, התחושה הזו זכורה לי מקריאת “מלחמת ושלום”, “שידוך הולם”, “החברה הגאונה.”

שרית אלקון בראה עולם מוחשי ונערות מציאותיות ואני כל כולי הייתי איתן. נשאבתי למילים, לאותיות, לפיסוק, כאבתי את התבגרותן, עליתי וירדתי במדרגות הבית, ישבתי על הספסל לצידן, ולא יכולתי להניח להן עד לנקודת הסיום.

זהו ספר התבגרותן של שלוש נערות בירושלים בשכונת מהגרים בסוף שנות השמונים עד מבצע צוק איתן. זהו סיפור התבגרותה והתפכחותה של המדינה בין הקסטות הפירטיות שנמכרו בשוק לחלום על ליוויס 501 הנחשק. החלומות מתערבבים בריחות האוכל והמוסיקה, האינתיפאדה והפיגועים, מכוניות ישנות ללא מזגן.

שלוש נערות בבניין אחד ומדרגות שמפרידות בין הדירות. נטליה בת לעולים מרוסיה גרה בקומה ראשונה עם הוריה, אווה ויאשה ובבושקה שמתכסה בשאל בכל ימות, השנה מביטה אל החלון ובעיניה עצב שחור על מה שעברה שם. אמה עובדת כאחות בבית אבות סיעודי, האב יאשה, עובר ממקום עבודה אחד לשני, מאבטח, מדביר מקקים, ועובר גם בין מאהבותיו. יאשה מעריץ את כהנא וכועס שגרשו אותו מהכנסת. “אם בא ערבי עם סכין  ישר לירות בבטן.” אמה אומרת “אם בא ערבי עם סכין ישר לברוח.” תחביבו הוא לתקן לַמְפּות, כדי לראות אור. אבל אין אור.

בטי, גרה בקומה רביעית, משפחתה עלתה מגרוזיה, אחותה דיאנה נישאה ובורחת בכל שבוע מבעלה אל הוריה ומנדה את בטי מחדרה. אחיה הגדול אלברט נזרק מבית ספר ובנה לעצמו חושה על הגג. בטי אינה יפה, מרכיבה משקפיים ושומעת ללא הפסק כמה היא מכוערת ואיך יחתנו אותה, הם ודודותיה עסוקות לחפש לה חתן לפני שתסיים את לימודיה. מורידות לה את המשקפיים במפגשי ההיכרות, כדי שתהיה יפה, או כדי שלא תראה את המציאות.

אל השכונה מגיעים אמיליה ואביה מארגנטינה. אמיליה השאירה מאחור בארגנטינה את אמה, אחיה ואת  עברה, חיים שלמים וסוערים. תפסה מהר את השפה אבל עקום, שיבשה מילים, זמנים, זכר ונקבה, כתבה בשגיאות, כמו פרא אדם. והיופי שלה מטריף את כולם וגם אותה. ״החברה שלך קיבלה יותר יופי ממה שכפר שלם של נשים צריך.״

נטליה מקנאה באמיליה שמעיזה לעשות את כל מה שהיא לא מצליחה לדמיין. היא, נטליה, עדינה, שברירית אפילו המחשבות שלה בתוליות ותמימות.

שלושתן יחד יושבות על הספסל מאחורי השיחים חולמות על אהבה גדולה כמו בתוכנית של יוסי סיאס “אהבה יומיומית”, על ליוויס 501 ולא חיקוי, שלושתן מחפשות שייכות, ושלושתן מאוחדות בשנאתן וקנאתן למרב חדד הבת זונה שעושה כרצונה.

״התבוננו במירב חדד שנוסעת לאן שלא יהיה ורצו לברוח, לא חשוב לאן, רק לא להיות פה, על הספסל ליד בלוק 410 כניסה א תקועות.״

ומה הן רוצות בסך הכל? שיראו אותן.

נטליה רוצה שיראו אותה, שיבינו מה עובר עליה, אבל לא, אמה עסוקה בהישרדות שלה בעבודתה וביחסיה עם בעלה שהיה ונעלם  ולא רואה מה עובר על בתה.

גם בטי לא נראית אצל אמה, החתונה והבעל חשובים לה, העיקר שתהיה מסודרת לפי העדה.

את אמיליה בכלל לא רואים. רק כשהיא נעלמה אביה גילה את החוסר ומחפש אחריה.

הבנות גדלות כל אחת בבית שמעצב את אישיותה. ״ עד שמתרגלים צריך ללכת. אנחנו הולכים והסודות נשארים״ בבושקה אומרת.

הבנות נושאות סודות, אמיליה את עברה העצוב, את מה שקרה בארגנטינה וזו הסיבה שכלום לא איכפת לה.

וסודות נוספים של השכונה ויש הרבה.

״צריך כוח כדי לזכור ויותר כוח כדי לשכוח ולי שני הכוחות נגמרו״ אומרת בבושקה ונטליה מבינה בדיוק על מה היא מדברת, כי גם היא רוצה לשכוח, רוצה להיות קוקושקה, לגדול בקן אחר,  כמו שנאמר “אתה יוצא מהבית, אבל הבית לא יוצא ממך.” נטליה לא מצליחה להוציא את השכונה, את החברות, ואת הבית גם שלושה עשורים מאוחר יותר, במקום אחר שראתה בחלומה.

שרית אלקון בראה עולם דמיוני ומציאותי יחד, עולם פסיכולוגי  שלם ומדויק של נערת מתבגרות השזור באירועי המדינה.עולם שנע קדימה ואחורה, הווה ועבר, חלום ומציאות.

בשפה מיוחדת, באוצר מילים מושלם היא הכניסה אותי אל ביתן ונפשן של הגיבורות, אל עולמן התרבותי והחברתי,  כשלכל אחת בראה עולם פנימי עשיר ושפה משלה. הכתיבה של שרית אלקון מרתקת. היא מתארת כל דמות, כל איבר בגוף, כל קמט של בגד או בטן שנופלת מהמכנסיים בדיוק כל כך, שאפילו מצלמה לא מצליחה להעביר את הפרטים הקטנים האלו.   הכתיבה המוחשית, המפורטת, מעוררת הזדהות אצל הקורא, נותנת תחושת מחנק ודחיסות  של השכונה והדירות, מחנק נפשי ופיסי. גם אני רציתי לברוח איתן מהספסל, מהדירות, מהריחות ומהמורה המפלצתית בבית הספר. אבל מעל לכל רציתי לחבק אותן, לומר להן שגם מרב חדד שנראית כאילו העולם שלה מרגישה בפנים עמוק בודדה.

ציור הכריכה המדהים הוא  הוא של שירה זכים. “ליאלי חולמת בהקיץ” ואין מתאים יותר ממנו,  הוא דומה לנטליה החולמנית והעדינה ומסתיר רבדים רבים  מתחת לעינייה המהרהרות כמו רבדי הספר. לי היא מזכירה את הסופרת.

אני מצטערת שהספר הסתיים, רציתי עוד ממנו,מהבנות,  אז בינתיים אני מושיבה אותן איתי בדמיוני במטבח לקפה או לחצאפורי ומשוחחת איתן.

אחד מספרי המקור המושלמים שנכתבו בתקופה האחרונה. בעיני.

פנו לכם זמן, אוויר, והיכנסו לעולמן של נטליה, אמיליה ובטי.

קוקושקה, שרית אלקון

עורכת: אביבית משמרי

ציור העטיפה: שירה זכים

הוצאת: פטל 2024