אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי שלי, סיפור שיש בו עצב וכאב וגם תקוה ונחמה.

הסיפור הוא על אשה אחת מופלאה וחזקה, גברת שטרן, אמו של ישראל שטרן ז”ל.

את ישראל שטרן ז”ל אני מכירה מגיל ארבע עשרה כתמונת זיכרון על קיר ספרית התיכון שבו למדתי.

ישראל הוא הבוגר הראשון של התיכון שנפל במלחמות ישראל. עוד מימי לימודי בתיכון, אז נקרא תיכון “חדש” והיום תיכון “איילון” זוכרת אני את תמונתו המחייכת של ישראל, שניצבה על קיר בספריית בית הספר. פרס הצטיינות על שמו אף ניתן לבן כיתתי.

לימים הפכתי להיות מורה באותו התיכון שבו למדתי. כיתת חינוך שלי זכתה בטיול לירושלים בפרס הצטיינות על שמו.

מידי שנה צפיתי באמו, גברת שטרן, שהגיעה בכל שנה לטקס יום הזיכרון ולטקס הענקת פרס ההצטיינות. פחדתי לגשת אליה, לא ידעתי איך מנחמים.

בשנת 1996 ביקש ממני  מנהל בית הספר שאערוך חוברת לזכרו של ישראל. מודה, בלב כבד ובחששות פניתי לאמו על מנת להיפגש איתה. לא קלות היו לי השעות שבהן ישבתי עימה מנסה  לאסוף זיכרונות מרגע לידתו ברומניה, לאחר מלחמת העולם השנייה ועד לגיוסו. ביקשתי ממנה פרטים מדויקים, מה אהב, מי היו חבריו. אני זוכרת שבפגישות הראשונות היא אמרה לי “את מבקשת ממני לזכור הרבה פרטים שאת חלקם קצת שכחתי, עכשיו ישראל נולד אצלי מחדש.” וכך שבוע שבוע הגעתי אל דירתה הצנועה ושמעתי על חייהם ברומניה לפני המלחמה, על אשוויץ, על הפרידה מבעלה במהלך המלחמה, על סיום המלחמה שבה כל אחד חזר לרומניה בנפרד. על איסוף השברים, על לידתו של ישראל והאור והחיוך שהביא להם.

וכך נקשרתי אל האשה המופלאה הזו שלא יכולתי לקרוא לה בשמה, כי עבורי היא היתה גברת אצילה, גברת שטרן. היא חיכתה לי עם מטעמים שידעה שאני אוהבת, תפוחים אפויים, עוגת שמרים עם גבינה ותפוחים. תמיד חיבקה, חייכה, ניחמה, התענינה.

סיפור נפילתו וקבורתו של ישראל הוא סיפור כואב. איני מפרטת, אני משאירה לכם לקרוא את הסיפור.

גם לאחר שיצאה חוברת ההנצחה המשכתי להיפגש איתה, להתעניין בה.

גברת שטרן השפיעה עלי מאוד ובאותה שנה כתבתי סיפור “אהבה נכונה”. השנה לקראת יום הזיכרון התפרסם הסיפור בעיתון “יקום תרבות”.

כבוד רב הוא לי להנציח את ישראל ואמו.

מוזמנים לקרוא את סיפורי בעיתון האינטרנטי “יקום תרבות”.

אהבה נכונה מאת רחל פארן