הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

שירת סרטני הנהר” ספרה המרתק והפיוטי של דליה אוונס”

“שירת סרטני הנהר” הוא ספר על בדידות ועל הטבע כחבר הטוב ביותר, ספר על חברות ודעות קדומות.

יש ספרים שמהמילה הראשונה “תופסים” אותי, לא אגזים ואומר ש “שירת סרטני הנהר” לכד אותי מהאות הראשונה ועד המילה האחרונה. לא רציתי שהספר יסתיים.

קת’רין קלארק המכונה, קאיה, גדלה בשטח הביצות של בַּרקלי קוֹב, כפר שקט לחופי קרוליינה הצפונית. תושבי הכפר מכנים אותה זבל ביצה, ילדת ביצות.

 לאחר שאמה נעלה את נעלי עור התנין המזויף שלה ועזבה את הבקתה נשארת קאיה לבד. לאט לאט אחד אחר השני  נוטשים גם אחיה  ומשאירים אותה עם אביה השיכור, שגם הוא נעלם. קאיה לומדת לחיות ולהסתדר לבד בתוך היער ובביצת החוף. היא פוחדת מאנשי הכפר. היא סופגת את עלבונות האנשים הלבנים. “אל תתקרבי אליה היא מלוכלכת” אומרת אשת הכומר לבתה. וקאיה משימה עצמה כאינה שומעת, אבל העלבונות המוטחים כלפיה פוגעים וחורצים בליבה כאב. היא מתרחקת מהאנשים, מגיעה לכפר לעיתים נדירות.

הביצה והטבע הופכים להיות חבריה הקרובים. הצריף, האנפות ,השחפים, הביצה הם כל המשפחה שלה. את שעות הבדידות היא מפיגה בציורי מים של הטבע ובחקירת הביצה.

הטבע הזין אותה, חינך אותה והגן עליה כשאף  אחד לא היה מוכן לעשות זאת.

קאיה ביקרה יום אחד בבית הספר ונטשה, היא לומדת לקרוא בעצמה. קאיה חכמה יותר מכל הילדים שהלכו לבית הספר. היא יודעת על הכוכבים על התיאוריה של אינשטיין על הטבע ואיך להתנהג בו.

״בואי נתחבא איפה שסרטני הנהר שרים, זה אומר רחוק בתוך הטבע איפה שהיצורים עדיין חיים פרא, עדיין מתנהגים כמו יצורים.״

קאיה גדלה והופכת לנערה יפיפייה, קודם היתה ילדת ביצות, עכשיו נערי  הכפר הלוטשים בה עיניים מכנים אותה ילדת צדף. כשקאיה רואה מול עינייה את חבורת הבנות הבאות לשחות גדלות  משנה לשנה היא מרגישה עד כמה היחד שלהן דוקר את בדידותה.

יום אחד מתגלית גופתו של צ’ייס באדמת הביצה. צ’ייס הוא גבר צעיר נאה בעל יחוס משפחתי בכפר. באופן טבעי הופכת קאיה לחשודה.

מכאן מתחילה מסכת ייסורים של קאיה בניסיון נואש להוכיח את חפותה. קאיה יודעת שזהו ניסיון חסר סיכוי. ״כלום לא השתנה, הם צוחקים, אני מתחפרת כמו  סרטן חול.״

הספר נע בשני זמנים מקבילים מהרגע שבו עזבה אמה של קאיה,  בשנת 1952   ומרגע גילוי הגופה בשנת 1969 שני זמנים שמתאחדים לקראת סיום הרומן.

העלילה בספר מצומצמת, כל כולה כמעט מתרכזת בקאיה ובהתפתחותה, בלימודה ובמחשבותיה בטבע ועל הטבע. זהו ספר שיש בו הקבלה בין הטבע הפראי לנפשה של קאיה,תיאורי טבע כמשקפים רגשות, ״מאוחר יותר הירח הטיל תקוה על המים, אבל גם זו מתה, עוד זריחה שוב שקיעה….כל התקוה שוב השתתקה.״

ספר על הקשר הטבעי  של האדם עם הטבע עם האדמה. ספר שיש בו ביקורת על בני האדם. קאיה מסתדרת עם האדמה ושפכי הנהר טוב יותר מאשר עם בני האדם.

היא חיה בטבע ,בביצה בין חיות ונתונה לחסדיהם של גורמי שמים, מעולם לא פחדה מרוחות, ממזג אוויר, מהעפר  מהסרטנים ומהצדפות, מהם אינה חוששת אבל מבני האדם כולה רועדת.  מי שפגע בה ומי שממנו היא חששה הם האנשים, תושבי הכפר, שבו היא נולדה וכל זאת בגלל סטיגמות ודעות קדומות על כך שנולדה בין הביצות.

זוהי ביקורת חברתית עלינו על כך שאנחנו שבויים בתוך דעות קדומות וסטיגמות. על כך שאין בנו חמלה או ניסיון להבין את האחר, השונה.

“שירת סרטני הנהר” הוא שיר הלל לטבע, ליקום. שיר כאב על בדידות האדם וניצול הטבע לתועלתו האישי.

במהלך הקריאה נקשרתי לקאיה הרגשתי שאני מכירה אותה, נמצאת יחד איתה בסירה ובין עשבי הביצה, ויותר מכל הבנתי את התנהגותה וחשתי בבדידותה. קאיה נכנסה לי ללב והתמקמה בו. לא רציתי להגיע לסיום. הגעתי אליו חסרת אויר וזו אינה מטאפורה. סיום הספר הוא קתרזיס.

מילה על התרגום הנפלא של שאול לוין. תרגום שמצליח להעביר מצד אחד את שפת הדיבור של אנשי המקום ומצד שני את מחשבותיה של קאיה ותיאורי הנוף. הצלחה נפלאה של שני משלבי לשון שיוצרים מהימנות ספרותית ותרבותית.

ספר מעולה, מומלץ בחום.

שירת סרטני הנהר, דליה אוונס

מאנגלית, שאול לוין

הוצאת, כנרת זמורה, 2020

תגובות בפייסבוק