את “הדייגים” קראתי ביום אחד בקריאה רצופה.

הספר האחרון שקראתי “השופט” עסק בשאלה, האם גורל מנחה את חייו של האדם או שיש לו בחירה חופשית.

הספר “הדייגים” מעלה את השאלה האם נבואה מגשימה את עצמה או שהגורל נקבע והאדם מובל אל גורלו.

“כל מי שמנסה להתבונן בעתיד לא יראה כלום, זה כמו להציץ לתוך אוזנו של מישהו”

סיפורה של משפחה מהמעמד הבינוני  שגורלה מתהפך עליה בגלל “נבואתו של שוטה הכפר.” ניגריה, 1996. ארבעה אחים קרובים בגילם. אב המשפחה נשלח לצפון המדינה לעבוד בבנק המרכזי של ניגריה. הילדים שנשארים ללא השגחת האב  מחליטים לצאת לדייג. היציאה לדייג מסמלת עבורם את העדר המשמעת והחוקים. במשך ששה שבועות הם יוצאים לדוג ללא ידיעת האם. יום אחד בחזרתם לביתם הם נתקלים באבולו, משוגע הכפר.  אבולו מגלה את העתיד של האחים ומכאן כל עולמם מתהפך.

איקנה, האח הגדול האהוב, החלוץ לפני המחנה זה שפתח את דלתות העולם בפניהם הנחה אותם והוביל אותם כעמוד האש עובר תהליך של שינוי, או מטמורפוזה כמו שמכנה זאת אחיו.  תחילה מתמרד, אחר כן רב ומתקוטט עם אחיו מתחצף לאמו ועוזב ללא רשות.

לאיקנה ואחיו, בוג’ה, הצעיר ממנו בשנה מערכת היחסים של דאגה, קירבה, אהבה, קנאה, שנאה. מערכת יחסים שידעה עליות ומורדות. מערכת של רגשות מעורבים. הם לא יכולים לחיות אחד בלי צלו של השני ולעומת זאת היחסים הקרובים יותר מידי מועדים לכעסים.

נבואתו של אבולו מרחפת על פני האחים כמו נבואת האל. האמא, חמה ונלחמת על ילדיה כמו לביאה, מדברת במשלים ומשפטי חוכמה. אך בהעדר האב היא אינה יכולה לשלוט בבניה המתבגרים.

את הסיפור מספר בנג’מן האח הצעיר מבין הארבעה, הוא מספר את סיפורה של משפחתו שנים לאחר אותם אירועים.

סיפורו הוא אמיתי וכן, סיפור המתאר את חייו דרך עיניים של ילד ואח קטן המעריץ את אחיו. יש בספר הרבה כאב וצער מתובל בחיוך והומור. הכתיבה של צ’יגוזיה אוביומה משובחת ומרתקת, מעניינת ומתובלת בהומור. הדמויות הנפלאות נכנסו לליבי והפכו להיות בני משפחתי במהלך הקריאה. צ’יגוזיה אוביומה מצליח לבנות דמויות מיוחדות עגולות ומלאות חיים. אם המשפחה העומדת חסרת אונים מול בניה.”איקנה אתה לא תאכל אוכל בבית הזה עד שאביך יחזור” “אם לא תפתח את הדלת עכשיו אני אראה לך שאני אמא שלך ושיצאת לי ….” אב המנסה להשליט סדר. אחים קשרי הברית ביניהם הולכים ומתרופפים.

ספר שיש בו את כל מרכיבי הטרגדיה היוונית. קראתי אותו בקריאה אחת רצופה תוך כדי רגשות מעורבים, מצד אחד רותקתי לעלילה ולסיפור, אך חששתי מאותה נבואה שתתגשם בסיום הספר.

הסיפור אינו רק של המשפחה אלא של ניגרה, דרך הסיפור אנו לומדים על ניגרה שאוחדה בשנת 1960 וידעה מאבקי שבטים במשך שנים, עליות של רודנים, מאבקים בין השבטים. נוצרים ומוסלמים החיים זה לצד זה. שימוש בכמה שפות באותו משפט,  אנגלית מעורבת באיגבו, משפטים בפידג’ין, שפה המשמשת תקשורת בין השבטים בניגריה. הפסקות חשמל יזומות, מחירי דלק מאמירים, אמונות עממיות על ארבה, דרורים, קורי עכבישים, תרנגולים. אמונות טפלות.

האב אומר להם :“מה שאני רוצה שתהיו דייגים של חלומות טובים, דייגים של הרוח, משיגנים, ילדים שטובלים את ידיהם בנהרות, בימים ובאוקינוסים של החיים וקוצרים הצלחה: רופאים, טייסים, מרצים, עורכי דין.”

תוך כדי קריאה ברור שהאחים הם סמל לניגריה עצמה. עטיפת הספר היא שנוי של סמל המדינה, הסוסים והנשר בסמל המדינה הוחלפו בעטיפה לתרנגולים ועכביש. למה? התשובה בספר.

האם הם ילכו בעקבות דברי אביהם ויגשימו את החלומות? האם הנבואה של אבולו השוטה תתגשם? התשובות לכך בספר המופלא והמיוחד הזה.

הדייגים, צ’יגוזיה אוביומה

מאנגלית, קטיה בנוביץ

סדרה לספרות יפה, הוצאת מודן, 2018