פוסטים – עמוד 49

הספר “הדיירים של מונבלום” הוא יצירה המשולה לסימפוניה. לכל דייר צליל ייחודי משלו ולגיבור הספר קול אחר ומיוחד. והמאזין ,במקרה הזה הוא הקורא ממתין לשמוע את הצליל האחר והמיוחד שלו.

הקריאה בספר “הדיירים של מונבלום”  היתה עבורי כמו שמיעת סימפוניה  של בטהובן בקונצרט.

הדיירים של מונבלום אינם גרים על הירח ואפילו לא חולמים להגיע אליו. הספר נכתב בשנת 1963 לפני נחיתת האדם על הירח. “הדיירים של מונבלום” חולמים לחיות בכבוד, חולמים שהצנרת בביתם תתפקד והביוב לא ייסתם.

ארווין ונורמן מונבלום הם שני אחים השונים כמו כדור הארץ והירח. ארווין המוצלח הוא איש עסקים, בעל  מספר בתי דירות שאותן משכיר. כל כולו עסוק בספירת הכסף ובהגדלת נכסיו ללא הוצאות מיותרות. נורמן הוא האח השונה, יש שיאמרו “מרחף” אוהב ללמוד. עכשיו אחרי כמה שנות לימודים הוא גובה את שכר הדירות של אחיו.

“אני גובה השכירות הכי מלומד בניו יורק. אני מנסה. להפוך את מה שנתקעתי איתו ליעוד”

יחד איתו אנחנו עוברים דירה דירה וגובים את דמי השכירות מהדיירים. בכל דירה מתגלה תקלה. מתגלה עד כמה הבניין רעוע, קירות מתקלפים, סתימה, חלונות שבורים. ונורמן אדיש לבניין, אדיש לדייריו, גובה את השכר כמו מכונה, רושם קבלה ופולט, “זה בניין ישן”.

הדיירים, פסיפס אנושי, מיקרוקוסמוס של העולם : סיני, יהודי, אם חד הורית, רוכל ממתקים הנקרא שוגרמן, סופֵר, מתאבק שלומד משחק. השיחות עם הדיירים  משקפות את בעליהם, חלקם נרגנים, אנשי קשי יום, יש ביניהם גם מספרי בדיחות. בביקורים השבועיים של נורמן בדירותיהם מתגלה עולם ומלאו של הדיירים. הדיירים הם חבריו היחידים, האנשים היחידים שאיתם מדבר, הם אלו המלווים אותו לביתו, שם הוא חושב עליהם ומשוחח איתם בדמיונו. חלק מהדיירים מזהה את אופיו האחר והשונה.

מבין כל סיפורי הדיירים שמהווים קולות רקע, צריך לשלוף את סיפורו של נורמן, לשמוע לקול היחיד והבודד בתוך כל כלי הנגינה האחרים.

נורמן מתגלה כאיש רגיש, המעדיף להסתגר מהעולם החיצוני והמאיים. לנורמן חוש הומור ורגישות שרופדה בחוסר נסיון ליצור קשר.

לפני חודש צפיתי באופרה “סלומה” של שטראוס, המוסיקה של החלק הראשון קצת שעממה אותי, סליחה. עד  שהגיע ריקוד הצעיפים שטרף את כל הצלילים ששמעתי לפני כן. היה שווה לחכות לחווית הריקוד. הצבעים, השירה, הריקוד סחפו את כל הרגשות שלי.

לאותה חוויה זכיתי בספר. נורמן כל חיו חי בצד, לצד האנשים שהכיר, חווה את העולם דרכם וכשהתעורר לחיים התעורר כמו בריקוד סוער. נורמן מקבל החלטות ובביצוע שלהן הוא סוחף את דיירי הבניינים, את צוות העובדים המנומנם, ובעיקר את עצמו. ההתלהבות שלו סחפה אפילו אותי, הרגשתי בעוצמת האנרגיות שלו.

“אתה ביסוד שלך חסר הומור וחסר חיים”, אומר לו שוגרמן הדייר שמוכר ממתקים בתחנות הרכבת. שוגרמן טועה, כי לנורמן יש חוש הומור, נורמן מחכה לאט לאט לאפשרות שבה יוכל להביא תועלת לעולם ולאנשיו.

אפשר להגיע לירח גם אחרי גיל 21. גם אם הפריחה מאוחרת ניתן לגעת באורו.

ברור לנו שזה יהיה סיפור מסע והתבגרות מאוחרת של נורמן. נורמן יתעורר מהקיפאון שכפה על עצמו. זו תהיה התבגרות מאוחרת,

 איך זה יהיה ?

על כך בספר החוויתי “הדיירים של מונבלום”. ספר שעוצמתו היא ברווח שבין המילים. ספר שמאיר באור חזק על האנשים הפשוטים שגם להם חלומות קטנים. זהו סיפור אנושי על  דיירים שנמצאים כמעט בכל בניין בכל עיר. הקורא נקשר לדמויות ומחכה בציפייה להופעת דמותו האנושית של נורמן בין הפרקים והדפים. דמות שצומחת מתוך הצורך לגלות את הכוחות שטמונים בה. נורמן משקף את האדם האנושי השקוף אולי, שגם בו יש יעוד ותכלית. גם אם אינו בעל מעמד וכוחות לשנות את העולם עדיין יש לו יכולת להיטיב לאנשים הרגילים הפשוטים כמותו.

סיפור על אדם שמבין כי יוכל לצמוח רק בעזרת כוחותיו שלו.

אדוארד לואיס וולאנט יליד קונטיקט, נפטר בגיל 36 ממפרצת. ספרו “המשכונאי” עובד לסרט. הספר “הדיירים של מונבלום” פורסם שנה לאחר מותו ותורגם ברגישות מופלאה לראשונה לעברית על ידי רנה ורבין 2019

התרגום מוקפד מאוד, רנה בחרה במילים  מדויקות על מנת לעורר בקורא את הקונוטציות שאליהן כיוון הסופר, למשל בחירת המילה עקוד בשורה הראשונה, מנחה את הקורא לספר בראשית, לקנאת האחים הראשונה ולסיפור העקדה.

ממליצה בחום רב.

הדיירים של מונבלום, אדוארד לואיס וולאנט

מאנגלית, רנה ורבין

הוצאת, ערבי נחל, ידיעות אחרונות, 2019

אשה אחת נושאת את הכאב והצער של הנשים כולן.

חאדולה היושבת מול עריסת נכדתה שזה עתה נולדה מהרהרת בחייה שלה מרגע לידתה. ולא רק על חייה שלה היא מצרה, אלא על כל חיי הבנות שנולדו ושתיוולדנה.

חאדולה נוטלת את סבל הנשים כולן, את סבל עצם היותן נשים. מגיל קטן הן אינן רצויות, הן נטל כלכלי. נטל על האב שצריך לחתן אותן, ולדאוג לנדוניה נאותה.

״בנדוניה ושילחו אותה לדרכה — או בלשונה של אמהּ: “נפטרו ממנה״ כאשה נשואה היא נידונה להתעמרות מצד הבעל ולעבודה קשה בבית או בשדה.

הספר הקטן הזה בעל שני פנים. תיאור יופיו המהפנט של האי היווני, סקיאתוס, תיאור של יופי עוצר נשימה, יופי בראשיתי, פראי. האי מתואר כגן עדן, אך מתחת לפני השטח מבעבע הגיהנום.

מול היופי הפלאי של האי מתואר סבלה של חאדולה. חאדולה נושאת את דגל הסבל של כל הנשים כולן, ״אבל אני שואלת אתכם, באמת צריכות להיוולד כל כך הרבה בנות? ואם כן, האם זה שווה את הטורח הכרוך בגידול שלהן? האם אין זה תמיד פח או פחת?” סחה פרַנגוֹיאנוּ בינה לבין עצמה. “האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?”

חאדולה יושבת מול עריסת נכדתה החולה שנולדה זה עתה ומהרהרת בחייה. מחשבותיה מובילות אותה להבנה שכל חייה שרתה את האנשים סביבה. כקוראת חשבתי שאמשיך להפליג עם מחשבותיה, אך לא. נכונה לי הפתעה, חאדולה עברה ממחשבות למעשים. המעשה הפך למסע פיזי במרחבי האי מסע שחרור שלה ושל כל הנשים והתינוקות.

חאדולה, האשה שכל אחד מאנשי הכפר מחפש אחריה כדי שתציל, תעזור ,תרפא הופכת כעת לאשה הנרדפת שרודפים אחריה בגלל מעשיה הנוראיים. והיא? אינה מצטערת על מעשיה, היא סובלת אומנם מרגשות אשמה שרודפים אותה בחלומותיה, אבל עדיין רוצה להמשיך במה שהתחילה.

כל מה שרציתי לאחר סיום הספר הוא לטוס מיד אל האי סקיאתוס ליהנות מיופיו כמו שמתואר בנובלה, לחפש את חאדולה ואולי אפילו להצליח לחבק אותה.

שלא תבינו אותי לא נכון. לא מצאתי בגיבורה שום רגש של הזדהות, או הסכמה, אבל בהחלט הבנתי אותה. הבנתי את סבל היותה אשה, את חוסר האונים שלה מול הגברים וחוזקם. את ההבנה שחייה הם כמו גלגל של יסורים שכל עוד היא חיה  לא תוכל להיחלץ ממנו.

הבנת הגיבורה היא גדולתו של הסופר. אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, איש דת שנולד ומת באי סקיאתוס. לאורך כל הקריאה התפעלתי מהעובדה שגבר, איש דת, מצליח להבין את רגשותיה ומחשבותיה של הגיבורה שברא.  מצליח לחדור לליבה ונפשה של חאדולה, מתאר את מחשבותיה וכאביה. הסופר מצליח להעביר לקורא את כל מניעיה, לכן גם אם לא הסכמתי עם מעשיה הבנתי את המניע שלה.

לא רק את נפשה המיוסרת והכואבת של חאדולה מעביר לנו הסופר, אלא את תאורו ויופיו עוצר הנשימה של האי. כמו בעזרת מכחול גדוש צבעים מתאר את צבעוניותו של האי את ההרים, הטרשים, השדות והרועים עם עדריהם.

״ברגע זה בדיוק זרחה השמש. הכדור הענק עלה מתוך גלי הים הנשקף למרחוק… ההרים המסולעים התנשאו לפניה והקריאות הממושכות של הציפורים הדהדו באוויר. למטה בעמק, בחורשה, שרו ציפורי שיר את מנגינותיהן הערבות.

קרני שמש חמות הגיעו מהים הלוהט וחדרו מבעד לעלווה ולקיסוס שכיסו על מקום המסתור של הזקנה האומללה. הן הציתו את אגלי הטל שכיסו את ירוק האזמרגד של הצמחייה ובהקו כשלל פנינים. השמש הבריחה את הקור והלחות וגם את רעד פחדהּ האפל. זה היה רגע של נחמה ותקווה.״

״מצד ימין הסתיימה השורה הארוכה של הגנים והחלקות התחומות, בעוד שמצד שמאל עדיין נראתה הגבעה הקטנה והסלעית של קוֹטרוֹניה על שלוש פסגותיה הציוריות, זו אחר זו, מוקפות טחנות רוח ובקתות ובתים לבנים פזורים מסביב להן. עכשיו צעדה במדרון שעדיין היה מתון ונוח. חלקות הכרמים החלו להתגלות לפניה, והיא חלפה על פני מטעי זיתים ועצי פרי עד שהגיעה לחלקות שדה מוקפות משוכות גבוהות שנרעדו ברוח הלילית. שם החלה הדרך לעלות בתלילות מעלה. פרַנגוֹיאנוּ רצה ורצה בנשימה קלה, ורוח הבוקר הנעימה, חמדת הצפון, ליטפה את פניה.״

הנובלה נפלאה הזו המתורגמת בקפדנות מתאימה ,לצערי, גם לימנו. בחודש הבא נציין את יום האישה. חאדולה אומנם נכתבה לפני מאה שנים, אך ניצול הנשים עדיין קיים בחברות רבות. בארצות רבות מרגישות הנשים את מה שחשה חאדולה עצמה.

״אין לך מושג כמה פעמים הנשים נותנות דוגמה!” אמר השומר המקומי, “בדברים מסוימים יש להן הרבה אומץ!״

לחאדולה היה אומץ קיצוני, אומץ שמטרתו לזעזע את מי שמבין עד כמה הנשים נרדפות ומנוצלות.

רוצו לקרוא !!

חאדולה, אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

מיוונית, ישראלה אזולאי-נחום

הוצאת תשמע נשמות, 2019

איך אפשר לכתוב על הספר הנפלא הזה?  אגיד במשפט אחד : רוצו לקרוא אותו לאט !!!

“רשימות מארץ הכביש” הוא מסע לארץ נודעת לא נודעת.

את הספר הגדוש הזה לא רק במספר העמודים (543) קראתי בשלושה ימים רצופים. הרגשתי כמו בריצת מרתון, התחלתי לאט ,הגברתי קצב ונשארתי בסיום ללא אוויר. מזג האוויר החורפי עשה עמי חסד והשאיר אותי בבית מול הגלים הסוערים לסיום הקריאה.

תמיר גושן, צלם, מעריץ מושבע של קייט בוש נוסע להופעה מיוחדת שלה בלונדון. תמיר עובד על ספר צילומים שמתכתב עם שיריה של קייט בוש ומעוניין לצלם את צוק השיכורים כדימוי שייצג את אנקת גבהים בספר, ולמה דווקא שם בצוק המיוחד הזה? (צריך לקרוא את הספר )

ללא הסבר וללא סיבה הוא מוצא עצמו צועד יחידי בכביש אינסופי כשמשני עבריו שדות תירס. על הכביש מצוירות טבלאות ייאוש אינסופיות. לאחר שהבין, כי הוא יחידי ואין מושיע מתחיל תמיר להיזכר בחייו. “ארכיאולוג שתר אחר סימני חיים מתקופות חיי.”

 רשימת הזיכרון הראשונה שלו נקראת בשם ארנבת. הוא נזכר ביום שיצא לפיקניק עם הוריו, שם ביער מגלה ארנב רודף אחריו, הדמויות שרואה קטנות וגדלות, ברור שזהו הומז’ ל”אליס בארץ הפלאות” ורמז לקורא כיצד עליו לקרוא את הרשימות.

מכאן, מאותו פיקניק וכמו אליס נִשאב יחד עם תמיר אל מנהרת עברו והווה שלו, אל הכביש האינסופי שבו מופיע ג’רמי ומדבר איתו, ג’רמי הוא רואה ואינו נראה, בדיוק כמו אלוהים. הוא נגן בלהקה או לא.  על הכביש הוא מוצא חפצים שונים וביניהם מכונת כתיבה. בעוד שג’רמי מתייעץ עם הגיטרה שלו, תמיר מתייעץ עם מכונת הכתיבה. תמיר נזכר בילדותו, הוריו, חברו הטוב, אהבותיו – כל החומרים שמהם שואב סופר את יצירתו.

“רשימות מארץ הכביש” הוא ספר מסע, מסע אחר. מסע בין זיכרונות, חלומות, מודעות ומציאות.

ההווה באנגליה, כתוב בגופן אחד והעבר-ילדותו, כתוב בגופן אחר, מה שעוזר להבחין בין הזמנים והאירועים ומונע התמזגות בין שניהם.

ניתן למצוא בספר רעיונות מספריו הקודמים של אופיר טושה גפלה. בספרו “רשימות מארץ הכביש” הוא מאחד את על מחשבותיו לכדי רעיון אחד שלם.

ספר על חברות, אהבה, יצירה, דמיון, מציאות, משפחה, ובעיקר על ארספואטיקה של היצירה.

נשאבתי ורותקתי לסיפור חיו של תמיר, למציאות שאליה נקלע, למחשבות שלו על היקום ועליו.

מחשבותיו של תמיר הן ללא מעטה והסוואה, הן גלויות וחשופות, הוא אינו מייפה את עברו, את התנהגותו. מחשבות חכמות, שיש בהן שילוב של פילוסופיות בחייו האישיים, (קירקגור, קפקא, סיפורו בפתח החוק) יופיו של הספר בכך שהקורא שואל מה קורה לי הקורא, היכן אני על הכביש האינסופי הזה? כל אחד יכול למצוא עצמו יחד עם תמיר את המסע הפרטי האישי שלו.

ההליכה בדרך מעלה בו תהיות קיומיות על משמעות החיים ורצף האינסוף של הקיום. “אם מעברי החציה משתרעים עד אינסוף ובכל יום ג’רמי מסמן עוד קו של קיום מפוקפק הרחק מיקיריו…מה הטעם מה ההבדל בין 5.000 קווים ל6.000? “

אני בטוחה שהגיבור רצה שהכביש יגיע אל סופו, אבל אני לא רציתי שהדרך תגמר לה, רציתי להמשיך לצעוד בין שדות התירס ולהמשיך לקרוא את הרשימות היפיפיות של הגיבור. רציתי להמשיך להיות בתוך המוח שלו ולראות את העולם דרך עיניו.

זהו ספר על כתיבה, על יכולתו של הסופר להעלם בתוך הסיפורים שברא במוחו.

“כי חיים הם חיים גם אם הם פרי דמיונך.”

למרות שסיימתי לקרוא אותו אני עדיין נמצאת בארץ הכביש וממשיכה לחשוב על הרשימות של תמיר. אפילו התחלתי לצייר נוצות.

פנו לכם זמן ותתענגו על הספר.

רשימות מארץ הכביש, אופיר טושה גפלה

הוצאת כתר ,2019

שירה בעיני היא התייחדות אינטימית בין המשורר לשיר ולקורא.

 כזה הוא ספרה של הדסה טל “אישון אינך”. אינטימיות כואבת גלויה בינה לבין עצמה. אינטימיות שבה היא חושפת עצמה בפני הקורא.

איך מתארים כאב? איך מתארים געגוע?

השירים הם פנייה לבת ולחלל שנותר ריק מאובדנה. “אישון אינך”.  מרכז האין. או שהאין /החלל הריק שנותר הופך להיות המרכז. מה שמעצים את הכאב.

בְּתוֹך אִישוֹן אֵינֵךְ אֲנִי בָּבוּאָה

הָאוֹר הַפְּנִינִי שֶנוֹפֵל דַּק

זוֹ אַתְּ.

מִלְּבַד הַכֹּל כְּלוּם לא הִשְתַּנָּה

את מנעד הרגשות שלה שואבת הדסה טל מהעולם החיצוני, מיסודות היקום, אדמה, אויר, רוח, אש. מכל החושים. העולם החיצוני משמש לה יכולת התבוננות אל תוך עצמה.

הדסה טל בשיריה נותנת מקום ומרחב, לריק שנוצר עם כאבה. נותנת לו ביטוי ומוצאת אותו בכל פרט שסביבה.

“העולם התקמט בין שתי מילים, את איננה”

שיריה הם געגוע. הדסה טל יוצרת צירופי מילים מיוחדים הבאים לתאר את העצב והכאב, את הניסיון לשלים עם האין.

 “גשם יכה בענפים ריקים”.

“איך כופר הכפור”.

השירים הם כמו צעיף מסתורי המסתיר את מה שמאחוריו.

“מאחורי העיוורון החלבי של הזכוכית קופאים בקבוקים דממה שום הד.”

בעיני זו תמצית הרגשות של הספר.

איך מתמודדת עם האובדן, “אוחזת אותיות כדי לרקוד עד קצות הענפים הכל את רק כדי להביס את הדממה.”

לאחר שמבינה שאינה יכולה לאחוז בה, היא משחררת, שולחת אותה ממנה, “מחר עם שחר אשחרר אותך אל הזריחה.”

השירים של הדסה טל אומנם אישיים ונכתבו על אובדנה שלה ועל הריק שנותר בה.   אך כל אחד יכול למצוא את הכאב האישי שלו בין אותיות השירים, לתת לו מרחב ומקום, ובעיקר לשאוב כוחות ולשלוח לחופשי את העצב והכאב.

הדסה טל, כלת פרס לאה גולדברג לשירה, משוררת ישראלית וד”ר לספרות השוואתית. שיריה תורגמו לשפות רבות. יצירתה מהווה השראה לאמנים רבים בתחומי המוסיקה, המחול והאמנות הפלסטית.

ספרה האחרון הוא אישון אינך.

אישון אינך , הדסה טל

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2017

״מקבץ מחוויותיו של רופא אחד וכמה תובנות אישיות״

המדים הירוקים, הסטטוסקופ, “זה הולך לכאוב”-ביטוי שכל רופא אומר לפני בדיקה, ובעיקר ההמלצה של סטיבן פריי משכו אותי לקרוא את הספר.

כן. הספר כואב והוא גם מצחיק.

כשבתנו הודיע לנו על רצונה ללמוד רפואה ניסינו להניא אותה. יעצנו לה לגשת לבחינת הפסיכומטרי ולנסוע לטיול הגדול. כשקיבלה את תוצאות הפסיכומטרי (שהיו דיי בשמיים) ויתרה על הטיול, והסתערה על מסלול מפרך: תיקון בגרויות וראיונות אישיים.

תקופת ההמתנה לקבלה היתה מורטת עצבים, יום אחד הגעתי איתה למיון, מבטיה נוטפי הריר כשהסתכלה ברופאים או בסטאג’רים הוכיחו לי כי היא בחרה בשליחות הרפואה. מכאן עברנו למצב תמיכה מתמיד.

הספר “זה הולך לכאוב” מתאר מסלול כואב שעובר כל רופא.

אדם קיי בחר ברפואה מתוך ברירת מחדל, משפחה יהודית, אביו ואחיו רופאים, התיכון שבו למד היה מפעל ליצור רופאים. כך מצא עצמו לומד רפואה ומתחיל במסלול הבלתי נגמר של לימודים, סטאז’, התמחות, ראשונה, שנייה שלישית, מתמחתה בכיר, מתמחה ראשי.

שנים של לימודים ועבודה, עד שיום אחד הוא מחליט לפרוש ולהתפטר. בין ניירותיו הוא מוצא מחברת שבה תעד את חוויותיו הרפואיות. מכאן נולד הספר.

וכך אנחנו מלווים אותו מהשלב הראשון שלו בבית החולים כרופא. הליווי הצמוד מקביל להתנהלות שלו כרופא, בתחילה הוא מהסס, מתייחס לחולים בכובד ראש וברצינות, חש ברגש אישי לכל מטופל. ככל שהשנים חולפות והתורניות מתרבות הוא לוקח את המקצוע לא  בצד האישי ומרחיק עצמו מהחולה. (שלא תטעו, הוא רופא מצוין, אך פחות מעורב רגשית) חוש ההומור שלו מתפתח, כנראה פיתח אותו על מנת לשרוד את השעות והתורנויות הקשות.

אם חשבתי שתנאי העסקה באירופה טובים יותר טעיתי, המסלול זהה והתנאים אותם תנאים, עבודות משמרות מטורפות, החלפות בתי חולים כל חצי שנה באותו היום, “יום רביעי השחור”, “שכר נמוך כמו של נהג קטר.”   חשבתי שבאירופה הרופאים עובדים פחות שעות, התברר לי שלא. גם אותם מחתימים על הצהרה שבה מחריגים אותם משעות העבודה האירופאיות. (ממש כמו בארץ)

 כדי לשרוד בתנאים האלו נאלץ אדם קיי לפתח חוש הומור. “אשה היוצאת מהמרפאה וצורחת על האחות, אני משלמת לך משכורת, האחות עונה לה, אפשר לקבל העלאה?”

התיאורים ההומוריסטים לא הצחיקו אותי בתחילת הקריאה, כי כאבתי את תנאי העסקתם.

ככל שאדם קיי מתקדם בתפקידו והשנים חולפות חוש ההומור מתחדד והספר הופך להיות מהנה. הוא מתאר מצבים קומיים שלו ביחס למטופלים, או מטופלים משעשעים  עם אפיזודות מחויכות. “רשמתי גלולת הבוקר שאחרי במיון, המטופלת  שואלת, אחת תספיק? שכבתי עם שלושה בחורים אתמול.״

 זה לא ספר עלילתי, גם לא ספר עיון, זהו ספר קומי טראגי על מקצוע הרפואה שמביא אפיזודות מצחיקות, כואבות, מחדר בית החולים.

ברגע שהבנתי שעלי לקרוא את הספר כמופע סטנדאפ התחלתי ליהנות ולצחוק בקול, נזכרתי בסיפורים שבתי ספרה לי בהומור מהמחלקות והמיון והבנתי, זו דרכם של רופאים לשרוד ולהתמודד עם מצבים שכאלה ״מי שרוצה לשרוד במקצוע צריך לשכנע את עצמו שזוועות הן פשוט חלק מהעבודה״

אדם קיי עזב את הרפואה ועבר לכתיבה ועריכת תסריטים קומיים שבהם “יום גרוע הוא יום שבו הלפטופ קרס.”

לי היה אינטרס בקריאת הספר, תשאלו למה לכם לקרוא? כדי להבין את ההתמודדויות של הרופאים, את התיסכול מתנאי עבודתם. ולא רק להבין, אולי הספר יזעזע מישהו שם למעלה שיחליט, כי מקצוע הרפואה הוא יותר מנהג קטר שאחרי 8 שעות מחויב בחוק לנוח.

זה הולך לכאוב, אדם קיי

מאנגלית, תומר בן אהרון

הוצאת הכורסא, 2019

“מה הם הדברים בחיינו שאנו בוחרים לאצור בליבנו ולשמור בזיכרוננו, ומה אנו מעדיפים להשליך מעלינו ולהדחיק לפינה כה נידחת עד שנדמה שאולי לא היו הדברים מעולם?”

כך מסיימת נעמי לויצקי את כתיבת ספרה  “ילדה רעה”. בכתיבה אישית רגישה ואמיתית תרה אחר עצמה ואחר זיכרונות ילדותה שאותם הדחיקה. ממרחק של זמן היא יכולה להביט על חייה ולראותם כמכלול שלם ללא ביקורת, אלא בעיניים חומלות.

“ילדה רעה” היא מכנה את עצמה. כשהיא מביטה על עצמה כילדה היא קוראת לה הילדה ולפעמים הילדה הרעה על מנת להרחיקה.זאת כדי להביט עליה ממבט של אדם בוגר ולנסות להבין את אותה ילדה. אותה ילדה רגישה ופגועה מחוויות נטישה המסתתרת תחת כינויה הילדה הרעה.

בגיל שנתיים עלתה לארץ עם אמה מרומניה. ובגיל ארבע  היא נמסרת לזוג זקנים בשכונת תלפיות הענייה המאוכלסת בעולים חדשים. זוג זקנים, ניצולי שואה, החיים בבית חשוך ואוכלים לחם עבש מרוח במרגרינה דווקא תיאורי האוכל של הקומפוט המוזר שבו צפים גרעיני קישואים העלו חיוך על פני. בחדרה החדש והאפור היא מבינה ש”במקום הזה עליה לחצוב פינה משלה.” והיא מצליחה. בדרכיה היצירתיות היא שורדת את הימים העצובים שבהם מחכה לאמה שתבוא ותיקח אותה אליה, למלון קינג דיוויד שבו גרה עם בעלה.

נעמי, אותה ילדה רעה היא “ילדה שחיפשה תשומת לב והכרה עד כאב, מרדה במוסכמות, סירבה לקבל מרות, ושאלה את השאלות הכי קשות ולעיתים הכי מעצבנות.” כך סיפרה מורתה.

הילדה הרעה מגיעה לתל אביב ושוכחת לחלוטין את התקופה ההיא מירושלים, ייקח עוד זמן רב עד שתזכור פרטי ילדותה מאותה תקופה.

שני סיפורים בספר, האחד סיפורה המרתק של נעמי והשני סיפורה של המדינה.

דרך הסיפור האישי שלה,  אנחנו יודעים על ההיסטוריה. על שכונת תלפיות הענייה המאוכלסת בעולים חדשים, על יהדות הונגריה במהלך המלחמה, אדולף אייכמן התייצב בבית הוריה של הילדה ואמה זוכרת אותו. סיפורים שלפני קום המדינה ולאחריה.

שזירת הסיפורים, בחירת הזמנים והמעבר ביניהם נעשית באומנות ועדינות רבה מתובלת בהומור, לפעמים עדין, לפעמים ציני, אך לעולם לא פוגע. עבר והווה נשזרים עם העתיד באופן טבעי.

אביה החורג, אשר לויצקי, היה עו”ד ידוע לפני קום המדינה. דרכו היא מכירה את כל צמרת המדינה באותה תקופה, דיין, שאותו אהבה בכל ליבה, רחל אשתו, גולדה, סרלין שהיה חבר קרוב לאמה.

מספרת ברגישות ואהבה על בני משפחתה, על הערצתה לאביה, אשר לויצקי, שממנו למדה על חקירת האמת, על יושרה פנימית ובעיקר על אהבת האדם.

נפעמתי מהיכולת שלה להסתכל על העבר ללא שיפוטיות עם המון חמלה ורוך. אין בה כעס נוקב או ביקורת קשה על אף אחת מהדמויות או מהאירועים שליוו אותה. פרט לדמות אחת שהיא לא סלחה לה. גם אם היא מעבירה ביקורת, (על דיין והעתיקות) היא אינה עושה זאת ברשעות, אלא בתבונה ואפילו בהומור, סומכת על הקורא שיבין.

ספר מרתק הכתוב בשנינות עם הומר עדין, לא יכולתי להניח אותו, לא יכולתי שלא לחייך מהציניות וההומור של נעמי כילדה וכבוגרת, ציניות שירשה מאמה. ולא יכולתי שלא להזיל דמעה כשקראתי  כיצד הסיטה את כעסיה על אמה וטיפלה בה במסירות ואהבה.

ספר אישי, אומנם לא שלי, אך מצאתי בו את עצמי ולמדתי מנעמי הבוגרת כיצד להפוך את הזיכרונות לחומר ביד היוצר ולתת להם להאיר את חיינו.

ילדה רעה, נעמי לויצקי

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019

,

איך אפשר לכתוב על הספר “איידהו” ללא ספוילרים.

ספר שהוא כמו פזל או שמיכת טלאים, בכל פעם נוספת פיסת בד והתמונה משתנה, הצבעים הופכים להיות חדים יותר. והקורא חשב לרגע כי התמונה הושלמה עד שפיסה חדשה משנה את כל הראייה.

נשמע מסקרן.

אכן הספר מסקרן אי אפשר להניח אותו מכמה טעמים, ראשית הוא אינו מרפה ממך ושנית אם מניחים אותו לרגע יש חשש שכל הפרטים שקראת יתבלבלו. ספר שאינו מניח לך גם לאחר סיום הקריאה.

וויד ואן נשואים, לוויד אלו נשואים שניים ולאן ראשונים. היא הכירה אותו כשהיתה מורה לפסנתר של בתו והתאהבה בו. לוויד היתה משפחה, אשה ושתי בנות. בוקר אחד הם נסעו להעמיס בולי עץ ביער ושם קרה אירוע ששינה את חייהם.

היום אנו פוגשים את וויד ואן נשואים כמה שנים, שזכרונו של וויד הולך ונעלם, הוא יודע זאת במשפחתו שלושה דורות של דמנציה מוקדמת.

אן מנסה להיאחז בשאריות הזיכרון של וויד על מנת להבין מה קרה שם ביער. היא משלימה במוחה מכוח יצירתיות את הפרטים שחסרים ואינם נאמרים. היא מחפשת בביתם שברי מזכרות על מנת להשלים את הפרטים. והתמונה על מה שארע שם ביער משתנה בהתאם לפרטים ולדמיונה.

 “אתה יודע שאתה לא אוהב שאני עולה לשם, אבל אתה לא יודע למה. אתה כל כך כועס עלי ואתה לא זוכר למה.”

בין שברי זיכרונות, מחשבות ומציאות בין עבר להווה ובין קולותיהם של כמה דמויות. הקורא הוא זה שצריך למצוא את ההסבר.

אפילו כלב הצייד שריחרח את האדמה מביא בפנינו את מחשבותיו. “ריח השביל נעשה ריחו שלו,….לא משנה אחרי מה עוקב הכלב,הוא עושה זאת בעיוורון.”

“הוא מריח את החשיכה ובנשימותיהם החדות של האנשים בעת שהם הולכים וקוראים לא לו, אלא לדבר שהוא מחפש, הריח שבכפפה…”

“איידהו” הוא בין הספרים המאתגרים שקראתי, כי צריך לעקוב אחר כל פיסת מידע, להבין מה האמת, מה המחשבה, מה הדמיון  ולא לערבב ביניהם.

ריבוי הדמויות המספרות את עצמן ולא תמיד מספרות על אותו אירוע יוצר תחושה של רשומןן, רק שאין כאן רשומון, כי אין כמה זוויות ראייה.

בנוסף לדמויות ולסיפורי העובדות נע הרומן  בין עבר להווה ולעתיד הרחוק, אין ציר זמן ליניארי. כל האירגון הזה גורם ליכולת ההתמודדות גבוהה אצל הקורא.

סיום הספר “איידהו” משאיר את התשובות בידי הקורא. אהבתי את הסיום הפתוח, לא תמיד צריך להיות סיום סגור. מאוד נוח לסגור את הקצוות, לתת לקורא תחושה של קתרזיס- הכל בא על מקומו בשלום והסדר חוזר לעולם.אך לא כאן, בספר “איידהו”  הקורא הוא זה שבוחר את הסיום לפי העובדות והמחשבות שנמסרו לו ובכל רגע הסיום משתנה במחשבה.

אני מצאתי את האמת, לדעתי. מוזמנים אתם לקרוא את הרומן המרתק שלא ירפה מכם לבחור באמת ולספר לי על כך.

איידהו , אמילי רסקוביץ’

תרגום מאנגלית, רחלי לביא

הוצאת תמיר//סנדיק , 2019