“רצח בהסכמה” הוא ספר פוצע, כואב, דוקר. ומעל לכל הוא מטריד, כי איך אפשר להסכים לרצח?

שנים אני תוהה האם אומנות יכולה לשנות, להשפיע, לעורר? שזו הרי מטרתה.

לדעתי הפואמה של איריס אליה כהן אינה משאירה את הקוראים אדישים. כתיבתה חוויתית, מטלטלת, בעלת קצב פנימי וחיצוני, קצב שלוקח מהקורא את האוויר.

נובמבר 2019 חמש יריות מאקדחו  של ד”ר גיורא פרי  רצחו את אשתו בנפרד, אסתי ארונוביץ’.

מאז איריס אליה כהן לא נחה ולא נרגעה. כולה הפכה לסערה אחת גדולה. סערה  שכל רצונה היה לטלטל את האנשים, את המערכת, לו יכלה גם היתה מנסה להפוך את העולם כולו.

מאותו הרצח הנפשע החלה איריס בכתיבת הפואמה  “רצח בהסכמה”. לצערה של איריס ושלנו במהלך הכתיבה נוספו נשים לרשימת הנרצחות.

איריס פירסמה את השירים בדף הפייסבוק שלה, ואני עקבתי בצימאון רב אחר מילותיה. כשהגיע אלי ספרה, חשבתי לתומי שכיוון שאני מכירה את השירים יהיה לי קל יותר עם קריאתם.

חשבתי !!!

את הפואמה המחולקת לשירים גומעים באחת. וכך לדעתי יש לקרוא אותם, כדי לקבל את עוצמת הכאב. שיר רודף שיר, כאב מצטרף לצער והדמעות זולגות.

לכל השירים יש קצב, חריזה פנימית המגבירה את המתח, מה שלפת אותי היו בחירות המילים הנוקבות שהן כמעט כמו כלי הרצח. “חשב הרהר רצה מצא תכנן לקח לפת הלך קרב הביט הרים כיון דרך ירה  רצח”.

ככה, בלי פסיק, בלי אוויר בין הפעולות. והקורא נותר נפעם מעוצמת הרגש שעולה ממנו בקריאה.

במילים הקשות מעבירה  איריס אליה כהן  ביקורת קשה על התקשורת. בחירת שם הספר “רצח בהסכמה” הוא התרסה קשה, התרסה מול החברה כולה, כיצד אנחנו כחברה מסכימים להמשך הרצח. איריס אינה מסכימה. בשיריה היא לועגת לתקשורת ולבית המשפט. שֵם האשה מותר לפרסום. שימוש במילה מותר מזכיר את “על השחיטה של ביאליק”. אך על שם הבעל, הרוצח, הוטל איסור פרסום.

“נִמְסָר כִּי צַו אִסּוּר פִּרְסוּם הֻטַּל

עַל שְׁמוֹ, גִּילוֹ וְעִיסוּקוֹ.

עָלֵינוּ לְחַכּוֹת.

אֶת שְׁמָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה, מִטֶּבַע הַדְּבָרִים,  נִתַּן לוֹמַר.

כְּלוֹמַר: מֻתָּר. מֻתָּר

לוֹמַר. כָּךְ לְמֵיטָב יְדִיעָתִי. וְאֵלֶּה הַפְּרָטִים:”

 לועגת לתקשורת שמגיעה לזירת הרצח ונדחפת, כשכל ענינה הוא בסקופ העיתונאי ולא בנרצחת.

איריס זועקת על העוול החברתי, יש לה ביקורת על התקשורת, השירים כתובים כדיווח חדשות טלוויזיה “ערב טוב יונית, אני עדיין כאן, מול דלת המשפחה .”שלום יונית קיבלתי זה עתה דיווח.”

מעלה ביקורת על החקירות המשטרתיות שבהן עומדת האשה הנפגעת, אם במקרה שרדה את הפגיעה.” ומה עשית בזמן שהתקרב עם האקדח, האם ראית את מבטו?”

על הרווחה ששולחת את האשה לביתה, אל מותה.

“הִסְתַּכְּלוּ מָה שֶׁקּוֹרֶה פֹּה בַּדֶּרֶךְ. כָּל אֶחָד חוֹטֵף שֻׁסַּף, חוֹנֵק, יוֹרֶה אוֹ דּוֹקֵר. רַק עָלַי אֵין הַחֹק מַשְׁגִּיחַ

היא מנסה להבין את האשה ששנים היתה נתונה להתעללות.

השירים קשים, המילים ננעצות כמו מדקרות. אבל אי אפשר לעצור את הקצב, את שטף המילים. וכך מצאתי עצמי קוראת בצימאון כואב את כל הפואמה שוב ושוב.

איריס אליה כהן בוחרת להעצים את הכאב והכעס בעזרת שימוש בקונוטציות של שירים מוכרים השגורים בפינו. השירים מקבלים משמעות חדשה וקשה. כמו השיר “בחמש קם צייד” המתאר את פעולותיו הזועתיות של הרוצח.  “לילה לילה”, “ולס להגנת האשה”.

איריס בוררת את המילים, ממציאה חדשות, רוקחת את האירועים כך שאי אפשר להישאר אדישים לנוכח מה שקורה. היא כותבת פרוזה כשירה ולהפך.

ספר חשוב בעיני, ספר שהוא מראה חברתית מאוד לא נעימה לנו. לדעתי חלק מהשירים חייבים להיכלל בתכנית הלימודים בבתי הספר.

היא מסיימת את הפואמה בקונוטציה לשירו של ביאליק “אחרי מותי”.

אַל תַּחְרִישׁוּ עוֹד

צְאוּ וְהֵקִימוּ צְעָקָה גְּדוֹלָה

לְבַל יִהְיֶה מוֹתִי הָרֶגֶל.

הסיום הוא צוואה שלנו של החברה, לא להסכים לרציחות. מי ייתן ואיריס לא תוסיף שירים לפואמה המדממת הזו.

חובת קריאה !!!

רצח בהסכמה, איריס אליה כהן

הוצאת פעם, 2022

את הספר ניתו לרכוש ישירות מאיריס אליה כהן כאן

זכינו.

קורונה או לא. וריאנט או כן. למרות החששות מההגבלות, המפגש שחיכינו לו כל כך התקיים.

הבוקר זכינו לפגוש את גיא עד, “אמא של ויקי”, מהספר המיוחד “ויקי ויקטוריה”.

לפני ששאלנו את כל השאלות, גיא תארה בפנינו את משמעותו של הסופר וכיצד הוא “לוכד” את האירועים בעולם ומביא אותם אל סיפוריו. התיאורים והסיפורים שלה כבשו אותנו וישבנו מהופנטות ומרותקות. גמענו את דבריה על כך שהדמויות מגיעות אליה מכל פינה שביקום. אם ראתה דמות בחצר בית הספר שמשכה את עינייה היא נכנסה לספר מבלי שגיא הזמינה אותה. וכך פרטה בפנינו את הדמויות מספר “ויקי ויקטוריה” כיצד נכנסו אל עולמה.

גילתה לנו שהיא נמצאת בכל עלילה, אבל לא בדמות אחת. אירועים מחייה ודמויות שמלוות אותה בחיי היומיום הם  בתוך הספרים שלה.

“הדמויות יוצרות את העלילה” הסבירה לנו גיא. לפעמים הן משתלטות עליה ומובילות את האירועים ולא להיפך.

הכתיבה היא כמו פצע, הנוזל של הפצע שמגליד הוא למעשה הספר הבא. הכאב מטופל בכל ספר בנקודת מבט שונה.

היצירה היא כמו משחק “כאילו”. כאילו אני הדמות הזו. כאילו אני חי במקום אחר.

גיא גילתה פתיחות ושיתפה אותנו בפרטים אישיים, כיצד מות אביה השפיעה עליה ולכן בספריה המוות יהיה נוכח, המעבר מהעיר באר שבע לעיר הגדולה שאותה היא מכנה כרך מאוד משמעותי. הכרך מאוד דומיננטי בספריה.

בנוסף להיכרות עם גיא  זכינו גם לסדנת כתיבה מזורזת. משמעות המבנה. איך בוחרים את גוף הגיבור הראשי. מוסריות הכותב והדמויות.

התרגשנו מהשיתוף האישי שלה כסופרות בחשיבות הקורא. הקורא משמעותי לכותב.

שעה שלמה הצליחה גיא לעניין אותנו, הוקסמנו מהחוויות האישיות שלה, מהפתיחות והכנות להעביר לנו הקוראים את האירועים שהובילו אותה לכתיבה. מהחוכמה הפילוסופית שלה עד לכדי דיון על מוסריות.

ישבנו שלושים וחמש נשים מהופנטות וסקרניות לדבריה.

בסיום שאלנו את השאלה שהעסיקה אותנו “מניין גיא” גיא ענתה בפשטות ובחיוך “מאמא שלי.” אמה אהבה את השם והחליטה להעניק לה אותו לפני שעוד השמות הזכריים והנקביים התערבבו. ובהזדמנות זו סיפרה שלכל שם של גיבוריה יש משמעות. ובבדיחות הוסיפה “לא כי הם רצו בן, יש לי אח גדול ממני, ולא כי באנו מהעיר הגדולה, נולדתי בבאר שבע.”

תודה לך גיא על בוקר מהנה, חכם, מעניין. על אישיותך הכובשת, על הסקרנות שעוררת בנו ובעיקר על התשובות שקיבלנו.

תודה לחברתי הצלמת המוכשרת לי-את הלר.

למי שלא קרא את ספרה של גיא עד “ויקי ויקטוריה” מוזמן לקרוא אותו.

כאן תוכלו לקרוא מה חשבתי עליו.ויקי ויקטוריה

מזל טוב לבלוג.  היום הוא בן – 3 , ילד גדול ועצמאי.

מרגע לידתו אנחנו חיים שנתיים בצל הקורונה. השנה האחרונה, שנת 2021 היתה מורכבת, בזכותה למדנו מהי גמישות ושינויים. למדנו להתנהל בצל הקורונה ויחד איתה.

באמצע השנה חזרנו לאולמות ואני חזרתי בשמחה וגעגועים להרצות פנים מול פנים.

עולם הספרים, אהוביי, גם הוא נע והתאים עצמו לשינויים.

אני רוצה להודות לכם קוראי, על הקריאה הנדיבה שלכם. על התגובות החמות ועל הדיונים בעקבות קריאת הספרים.

כתיבת הסקירות שלי מכוונות אישית לכל אחד ואחת מכם.ן

לפניכם רשימת הספרים המתורגמים שאהבתי  ביותר השנה.

הספרים הם ספרים מתורגמים, שכן זו שנה לועזית. הם מופיעים לפי סדר קריאתם ולא לפי סדר דירוגם. כולם טובים בעיניי. ממליצה לכם באהבה רבה.

מאחלת לנו שנה טובה יותר, נעימה יותר ובעיקר בריאה.

 

לחיצה על שם הספר תוביל לסקירה שלי באתר

זוליכה פוקחת עיניים – גוזל יכינה

מגלן – שטפן צוויג

גאצ’ר גוצ’ר, ויוק שאנבהאג

נשימה אחרונה – רוברט ברינדזה

מתופף אחר – ויליאם מלווין קלי

נובלת שמחט – שטפן צוויג

הבית ההולנדי – אן פאצ’ט

בשולי הנוחות – סייקה מורטה

ערב אחד במועדון – כריסטיאן גאיי

מדריך לציור וקליגרפיה – ז’וזה סאראמאגו

זיכרונותיו של חתול נודד – הירו אריקווה

אל מול הלילה – דלפין דה ויגאן

די כבר עם השקרים שלך – פיליפ בסון

גברים ללא נשים – הרוקי מורקמי

זיכרונותיו של גנן אנגלי – רג’ינלד ארקל

עם הזרם – ז’וריס קרל הויסמנס

ההסבר של ג’ורג’ סילברמן – צ’רלס דיקנס

שנת המנוחה והמרגוע שלי – אוטסה מושפג

ארמון הקרח – טאריי וסוס

תמציות – אנה מריה יוקל

קובץ סיפורי פנינה שאי אפשר להניח מהיד והם לא יניחו לקורא לאחר סיום הקריאה.

“הסיפורים הכלולים בקובץ הזה הם נסיון ללכוד מספר.” אומרת נורית זרחי בסיפרון הקטן, שבו היא מערבבת בין הקורא למספר, בין מי שקורא ומי שממציא עלילה. ובהמשך אומרת “לפעמים מדובר ברגע יחיד שהעולם מפנה אלינו את גבו ופותח סדק להיווצרות סיפור.” זו תמצית הכתיבה והעלילה מנקודת מבט כפולה של הסופר ושל הקורא.

14 סיפורים קצרים שהקריאה בהם לפעמים מתעתעת, מדוע? כי צריך לחזור ולקרוא שוב ושוב.  על פניו זה אינו מה שקראנו בפעם הראשונה. מתחת לסיפור ולעלילה מסתתרת אמירה. מתחבאת עמדה  שאינה מה שחשבנו בקריאה הראשונה.

בקובץ  סיפורים בידיונים, שבהמשך הופכים להגיגים ומחשבות על כתיבה וספרות.

הדמיון של נורית זרחי הוא אחד המופלאים בעיניי, כשאני קוראת את ספריה מה שעולה לי בראש הוא הרצון להיכנס אל תוך מוחה ולהביט על העולם דרך עינייה, להבין מה יש שם במוחה הקודח, ואיך היא רואה את העולם. תמיד, תמיד, כולי התפעלות מתרגום המחשבות למילים ולסיפור.

גם בקובץ הזה נורית זרחי אינה מאכזבת. היא רוקחת וממציאה בריאה חדשה וסדר אחר ביקום. למשל בסיפור שבו הגיבורה ובעלה של המאהבת של בעלה הופכים להיות צוות נגד הבוגדים. ומה קורה כשהמשימה של אנשי הצוות מסתיימת?

 או יחסי אשה גרושה עם בעלה הקודם ובעלה הנוכחי, סיפור שמתחיל כמו הרומן “דונה פלור נשואה לשניים” אבל נורית זרחי לא תצמד לרעיון המוכר, אלא תפתיע ותבחר כיוון שונה.

באחד הסיפורים הקדוש פרנציסקוס מניח בחיקה גור פרוותי, שהתגלה כגור זאב, שחיסל את כל החיות שהיו בקרבתו. ברור שגור המחמד הוא סמל. והסיפור הוא ביקורת על הדת.

בסיפור אחר היא מתדיינת עם עצמה על המשוררת מהסיפור הקודם.

סיפור “סוף יחסי עם גוני מיטשל” שנתן לקובץ את שמו , יותר נכון לומר הוא שחלק משם הסיפור נתן לקובץ את שמו. הוא הכואב מבין הסיפורים שבקובץ. זהו סיפור שאותו מקדישה נורית זרחי לתלמיד שלמד אצלה כתיבה יוצרת. את כאב מותו של נתן היא משליכה בהאשמה על הזמרת ג’וני מיטשל. למה? קראו את הסיפור.

קובץ סיפורים והגיגים שהם פנינים.

ממליצה מאוד.

יחסי עם ג’וני מ’, נורית זרחי

הוצאת אפיק, 2021

פעמים אנחנו עסוקים בהרהורים, מה היה קורה אילו?

אילו חיינו את חיינו מחדש? מה היה עולה בגורל החרטות שלנו? ואיך חיינו היו נראים?

אלו מחשבות שאינן מובילות למקום מסוים, ובכל זאת אנחנו משתעשעים בהן. ביני לבין אישי יש חילוקי דעות. הוא רוצה לחזור  שנים אחורנית ( כדי להרחיק עצמו מהתחנה ה…) ואני טוענת, שאיני רוצה לחוות שוב את חיי לטוב ולרע. ואם אחווה אחרת, אזי לא אהיה אני.

נורה בת השלושים וחמש אינה מעוניינת להמשיך לחיות. לטענתה יש לה את כל הסיבות. ביום שבו היא מפוטרת מעבודתה היא מקבלת החלטה לסיים את חייה. בין החיים לבין המוות היא מוצאת את עצמה בתוך ספרייה ענקית. הספרנית, גברת אלם, הספרנית שלה מימי בית הספר, מגלה לה שבין החיים ובין המוות יש ספרייה ובה מדפי אינסוף, כל ספר הוא הזדמנות לנסות חיים אחרים שיכלה לחיות, יש באפשרותה לשנות החלטות שקיבלה.

נורה חושבת שהיא כבר מתה אבל הספרנית אומרת לה שלא. היא בין החיים למוות ומוסיפה “לא הולכים אל המוות, המוות בא אליך.”

ספריית חצות היא ספריה של אפשרויות. אפשרויות שבהן היא יכולה לבחור לחיות אחרת.

נורה מביטה על כל החרטות שהיו לה.על כך שלא נישאה, שלא נסעה לאוסטרליה, שלא הפכה לשחיינית אולימפית, שעזבה את הלהקה של אחיה.

״הדרך היחידה ללמוד היא לחיות״ אומרת לה הספרנית.

וכך מוצאת נורה את עצמה מנסה לחיות את החרטות שהיו לה בחייה. היא לומדת מהחיים שהיו יכולים להיות דברים רבים.

רעיון הספר הוא פילוסופי, איך אני יכול לחיות את חיי ללא חרטות, להשלים עם הבחירות שלי, ואיך אפשר לספק את החסר שיש בעולמי.

הרעיונות הללו סיקרנו אותי,  ואכן נשאבתי לחלק הראשון של הספר. חלק שכתוב בחוכמה. אולם המשך הספר הפך לעוד ועוד חרטות שקצת הלאו אותי, וכך הספר הפך למשהו מתמשך עם סימנים של קיטשיות. יש בספר תובנות מוכרות שלי הם לא הוסיפו. דמותה של נורה ריגשה אותי. בתחילת המסע שלה ריחמתי עליה, ובהמשך שמחתי שהתחזקה. אבל עדיין זה לא תיגמל אותי.

הספר קריא, הרעיון טוב. עבורי הוא היה אתנחתא בין ספרים.

 

ספריית חצות, מאט הייג

מאנגלית ניצן לפידות

הוצאת הכורסא, 2021

מה קורה כשגרוטסקה ואנושיות נפגשות? התוצאה היא ספר פרוע, עלילה שמסתבכת ודמויות הזויות בלתי נשכחות.

שלושה גיבורים בספר. השפה העברית, העיר תל אביב, הבדידות. עלילה מטורפת, בלתי הגיונית אבל מציאותית להחריד. ריקוד מושחת עם האנשים הכי פרועים והכי חמדנים.

בנימין בובק, צייר, רווק, לשעבר צעיר וכיום זקן, בריא כמו סוס בלגי לטענתו. אלא שחבריו וכל מי שסביבו חושב שהוא חולה והנה עוד רגע יילקח לעולם טוב. לבובק הרווק יש דירה ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב, ציורים מוערכים וכסף בבנק, אבל  אין לו יורשים, מה שהופך את כל חבר מרעיו ליורשים חמדנים פוטנציאלים. מאז שבובק התחיל להרגיש רע, לאבד משקל כולם הופכים לאחים ואחיות רחמנים, ל”בני משפחה” דואגים. הם דואגים לו ובעיקר דואגים לירושה. כל אחד שואף שהצוואה תירשם על שמו. השכנה שגרה מתחתיו נכנסת לבדוק לשלומו ואפילו מציעה לנקות לו את הדירה, הדודנים שלו שאותם מכנה בובק “בריאות” ו”חולי” מופיעים ומחליטים להיות לו למשענת.  בובק מכיר את כל הנפשות הפועלות והרוחשות סביבו ומהתל בהם. הוא רוקד איתם לצלילי הריקוד שלהם. מאחורי גבם הוא מוצא יורש, בן דודו יוסי, מבת – ים, אך יוסי אינו רוצה בירושה, הטפסים שצריך למלא מרתיעים אותו, גם אינו רוצה דירה בטשרניחובסקי, טוב לו ביוספטל בת ים. בובק חושב שבזה יניחו לו כל חבר מרעיו, אך לא. לעלילה ולקצב האירועים חוקים משלו. והאירועים הולכים ומסתבכים, מדלגים בין ערים ויבשות.

ירמי פינקוס קיבץ בעלילה אחת שלל דמויות צבעוניות, נדמה שהוא אסף את כולן, זקנים, צעירים, חולים, בריאים, אומנים, אנשים פשוטים, יהודים ערבים, להטבי”ם והכניס אותם לתוך קלחת אחת בעיר תל אביב.

 הדמויות רבות, גרוטסקיות, המצבים מוגזמים, העלילה מתפתלת, אך לזכותו של ירמי פינקוס  יש בו חמלה רבה ואהדה לדמויות.

כמו שאמרתי לעלילה שלוש דמויות מפתח. האחת היא השפה. ירמי פינקוס אשף השפה העברית,  מפלרטט עם המילים הגבוהות והנמוכות בריתמוס. אין לו בעיה להשתמש במשלבי לשון. מצד אחד לומר ווג’ראס ואחרי שורה להגיד “ישובים כיונים בשובך על  ספת הסלון בביתה-סדר ונקיון מפה צחורה…ומאזינים בספר פנים רציני למטרונית מכופתרת״. כך לאורך כל הרומן המילים מתמזגות, מתערבלות בדיוק כמו הדמויות האנושיות.

ירמי פינקוס מצליח לחבר מילים ולהפוך אותן לביטוי חדשני. הוא ממציא כינויים לכל דמות.

הדמות השנייה לטעמי ברומן היא העיר תל אביב, ירמי פינקוס חי אוהב ונושם את תל אביב. הוא מגיש אותה לקורא כמו שהיא, תוססת, יפה, מכוערת, עלובה, הכל יש בה. אומנם הוא משנה את שמות הרחובות אך מי שגר בעיר יודע בדיוק למה מתכוון, בית הצייר עובר לשטריקר, מקום משכנו של הקונסרבטוריון. בר המגוז, מלבד היותו מזכיר את נקודת המגוז של הציור הזכיר לי את הבר “המזג” שבימי הקורונה נגוז ונעלם מאבן גבירול.

הדמות השלישית היא הבדידות. הרומן מצחיק מעל פני השטח, אך מתחתיו עצוב, יש בו בדידות, חוסר אונים, חיפוש עצמי. בובק הבודד מגלה שחבריו ואנשי משפחתו מעוניינים בכספו ולא בו עצמו, רק דמות אחת נקייה וחפה מכל חמדנות.

ירמי פינקוס הוא צייר, מאייר, קומיקסאי מוכשר, הוא מצליח בקו אחד לתפוס את הקומדיה שברצינות, את הגרוטסקה שבחיים. בעזרת המילים ושפתו העשירה מצליח להעלות חיוך על פני הקורא.

מתחת לחיוך של הקורא מסתתרת ביקורת, על בני האדם ואישיותם, על העיר תל אביב, על החברה והתנהלותה.

ברור לקורא שיש קריצה אל ספרו של בלזאק “הדודן פונס”. קריצה הומוריסטית שמטרתה להראות שכלום לא השתנה, מה שהיה הוא שיהיה, גם מרחק השנים אינו מטשטש את העובדה שבני אדם נותרים חמדנים.

בתחילת הקריאה התענגתי ונהניתי, בשלב מסוים שבעתי מהגרוטסקה ולא ידעתי לאן ינווט הסופר את בובק ואת העלילה. שיחה קצרה עם חבר לקריאה שיכנעה אותי להמשיך. הסתקרנתי לדעת מהי מחלתו של בובק ומי יירש את הונו. איני מצטערת על הקריאה. זהו ספר כיפי, חביב, בעל קצב, ביקורת לא מאיימת, דמויות גרוטסקיות. אישית אני אהבתי יותר  את “בזעיר אנפין”.

החמדנים, ירמי פינקוס

עורך הספר, עודד וולקשטיין

הוצאת, כתר 2021

ספר אמיץ וחושפני על התמודדות עם אובדן.

הרבה כוחות  הייתי צריכה כדי להתחיל לקרוא את הספר “חמש דקות איתך”. פחדתי שהספר יעסוק בנושא השכול והכאב באופן מעיק. אבל מהרגע שקראתי את המשפטים הראשונים לא יכולתי להניח אותו. הייתי מרותקת לכתיבה, לסיפור ולדמותה של חנה גרנות הסופרת.

ספר רגיש וקריא הנקרא בשטף על התמודדות של משפחה עם אובדן. לא, זה אינו ספר מעיק על כאב ושכול, זהו ספר שמנסה לפתור חידת מותו של בן אהוב.
בכתיבה קולחת ומרתקת סוחפת חנה את הקורא אל עולמה וחושפת בפניו את הכאב ודרכי ההתמודדות של בני המשפחה.

מות בן על הוריו הוא הכאב הגדול ביותר של כל הורה, התאבדות של בן היא קשה שבעתיים.  איני יודעת איך ניתן להכיל את הכאב והאובדן. את האסון הנורא מכל. איך מתמודדים עם הידיעה ואיך ממשיכים בחיי היומיום. לכן ביראה ובחשש פניתי לקרוא את הספר. והופתעתי.

דורון, שמו הספרותי של בנה של חנה גרנות שם קץ לחיו בגלל אהבה נכזבת. והוא בן 19.5

חנה גרנות יצאה למסע כתיבה.  הספר הוא אוסף סיפורים יצירתיים, סיפורים שבהם מנסה חנה להבין את בנה דורון (השם הספרותי שבחרה לבנה דרור) היא רוצה להבין את מחשבותיו ומה הניע אותו, מדוע בחר לסיים את חיו.

רן, חברו הטוב של דורון, הכיר לו את איילה שהפכה לאהובתו. דורון מאוהב בה עד כלות. באחד המכתבים אליה הוא מבטיח לה עולם ומלואו, חיי נצח, מבטיח שישמיע לה דיסקים ויחד יחיו חיים מאושרים, ומסיים את דבריו “רק אל תהיי עצובה איילה שלי.” אלא שרן גוזל את איילה מדורון. דורון הנבגד,  שאמר “אני מאמין שאין דבר ששווה למות בשבילו.” אינו יכול לשאת הכאב ובוחר להתאבד מול ביתו של רן.

הסיפורים רבגוניים ויצירתיים. הם כתובים ללא סדר כרונולוגי ובכך יופיו של הספר. הסיפורים כתובים דרך עיניו של דורון, אמו, אחותו ואפילו ונוס, אלת האהבה, מתארת את אהבתם של דורון ואיילה. סיפור יפיפה ומיוחד. נקודות המבט השונות יוצרות זווית ראיה רחבה על דורון, על הילד החכם שבגר והפך לעלם יפה תואר, חכם, בעל חוש הומור וחוש צדק מפותח. ילד שאהב לשחק עם אחיותיו בגינה הציבורית. ילד שהיה קשור למשפחתו.

 חנה גרנות כותבת דרך עיניו של בנו ומתארת את אהבתו העזה לאיילה. היא כותבת על הכאב האישי שלה, על רגשות האשמה שאולי לא שמרה עליו מספיק, ובעיקר על כך’ שלא חשדה בו כמה שעות לפני שיצא מהבית.

היא כותבת כדי שלא תשכח.

מתחילה מהסוף’ מהרגע שבו בחר לוותר על חיו. מכאן נע הספר בתוך אירועים שבונים את קורות חיו של דורון. דורון יפה התואר, החכם, הפיקח, אוהב החיים.

בפתיחות מספרת חנה על כל מחשבותיה, על יחס הסביבה אליה בשבעה ובימים שלאחר השבעה, כמו איך עונים על השאלה, כמה ילדים יש לך? אם תאמר שתי בנות תרגיש בוגדת, אם תספר על בנה יהיה קשה, לכן בחרה לענות יש לי נכדה אחת.

המסע שחנה יצאה אליו מתחיל מהרגע שבו סיים דורון את חיו ונע לאחור אל ילדותו של דורון, יחסיו עם אחיותיו, מעמדו כבן צעיר בבית חם ושמח. זהו מסע של געגועים, מסע על מנת שלא לשכוח.

כמו שאמרתי, פחדתי לקרוא על הנושא ועל הכאב, אולם מצאתי עצמי שבויה במילותיה וסיפוריה של חנה. תיאור ההתמודדות שלה ושל בני משפחתה הוא מרתק, הבחירה בחיים לצד זיכרון הבן, ובעיקר הנצחתו, גרמו לי להשראה. עמדתי נפעמת מול הכוחות שלה לחפש את הדרך לשאלה הקשה והנוראית, למה?

הספר “חמש דקות איתך” הוא ניסיון לשהות עוד כמה דקות עם הבן היקר. לא בכדי פותחת חנה בספרה בסיפור על תא טלפון בכפר קטן יפני, שבו ארעה רעידת אדמה וצונאמי שהגיע לאחר הרעידה שטף 16.000 אנשים. תושב שאיבד את בן דודו, בנה תא טלפון שבו יוכל להתקשר אליו כשהוא מתגעגע.

חנה מבקשת חמש דקות נוספות עם בנה ומצליחה למצוא את אותן הדקות איתו. על זה תקראו בספרה.

ספר רגיש שבו הכאב אינו מכניע את בני המשפחה. הם נושאים אותו לצד חיי היומיום וההנאות הקטנות של החיים.

בחלקו האחרון מביאה חנה בפני הקורא סיפורים קצרים שכתבה על ילדותה בתל אביב, סיפורים בדיוניים נוספים ובכך מאזנת את נושא הספר.

״מצאתי לי דרכים לטפס מהבור העמוק והקודר אליו נפלתי, אל פסגות של נתינה, התנדבות, סיוע לזולת, עורי כבר אינו שקוף כל כך. פתחתי מנגנוני הגנה…אבל עדיין אינני מסוגלת לרקוד.״

חנה יקרה, ספרך הוא מקור להשראה ונתינת כוחות גם למי שלא איבד את היקר לו. הפתיחות שלך, המסע שעברת מעוררי התבוננות פנימית אצל הקורא.

מאחלת לך שתמשיכי בפועלך למען הזולת ולמען הנצחתו של בנך, דרור גרנות.

ממליצה מאוד לקרוא. ספר מיוחד ואחר, אומנם עוסק בכאב אבל באופן אחר ושונה.

ספר מרתק.

חמש דקות איתך, חנה גרנות

עריכה, ציפי שחרור

ספרא בית הוצאה לאור, 2021

על סיפור חיו של דרור, ניתן לקרוא באתר ההנצחה לזיכרו של דרור גרנות

סיפור על החיים. סיפור קטן אנושי ורגיש על משפחה, מערכות יחסים בתוך המשפחה, בין הורים לילדיהם, בין אחים, זוגיות, גידול ילדים, החמצות, תקוות.

“החיים שלי ממש רגילים” אומרת נילי גיבורת הרומן לחגי, אהובה מהעבר, והוא עונה לה “תפסיקי עם הדרמות”.

לאט לאט תוך כדי סיפור אנחנו עדים לכך שאין חיים רגילים, כי כל משפחה מאושרת או אומללה בדרכה שלה. בעיקר לכל משפחה יש את הדרמה שלה.

נילי פותחת את הרומן ואומרת  “בסוף אבא שלי מת, זה לקח לו שנתיים.” משפט דרמתי, שגורם לסקרנות אצל הקורא. מה קרה בשנתיים של הגסיסה? ולמה אמרה משפט כזה, משפט של הקלה.

נילי נשואה לעידו בנישואים משעממים, לדבריה. בנה, נועם, בן התשע גורם לה למחשבות, שהוא כנראה סובל מהפרעת קשב והיפראקטיביות. נילי פרשה מלימודי הקולנוע לפני שהגישה את פרויקט הגמר. עידו סיים את לימודי הקונדיטוריה וביחד הם פתחו בית קפה. שיגרת היומיום שחקה אותם, נילי מוצאת עצמה בתוך נישואים מקולקלים לטענתה. ובעלה מוצא את מהות הקיום שלו באלוהים.

היא אינה מפסיקה להרהר, איך היומיום דוחק ושוחק את החלומות והבחירות שהיו. איך הילדים שהביאו באהבה פוגעים באותה אהבה בזוגיות ובמערכת היחסים.

עכשיו אביה גוסס, אחותה הגיעה מארה”ב וגורמת לנילי רגשות אשמה, אחיה מקבל פיקוד והופך להיות עניני. ואילו אביה מחכה לרגעי החסד של מלאך המוות. מצפה שבני משפחתו יגאלו אותו מייסורי ההמתנה.

כל העולם עומד מולה ועושה לה שיקוף, חמותה שבעיניה של נילי היא אמא אוהבת לילדיה המושלמים תמיד. הבנות הצעירות שבאות לבית הקפה עם ילדיהם מבליטות את החסר שבה.

ואם לא די בזה, חגי, אהובה מהעבר, שהשאיר אותה לבד במסיבה במדבר מופיע בבית הקפה. “אני מרגיש שאני צריך לסגור איתך איזה מעגל.” המפגש עם חגי יטלטל אותה ויגרום לה למסע פנימי אל עצמה.

בתוך כל היומיום המעיק שלה, החדגוניות של לטפל באחרים, היא מוצאת את עצמה מהרהרת שוב ושוב במהות האהבה. “אהבה זו פיקציה, היא לא קיימת.” ואז מבינה שאולי היא לא מסוגלת לאהוב.

לאורך הרומן היא תחשוב שוב ושוב על אהבתה, להוריה, לאחיה, לילדיה ולבעלה. זהו למעשה רומן התבגרות מאוחרת, רומן חניכה ומסע פנימי של הגיבורה. מסע שבו תלמד להכיר את עצמה ואת כוחותיה.

כל החומרים שמהם עשויים החיים יוצרים רומן קריא עם דמויות שניתן להזדהות איתן. להזדהות עם משברי החיים הקטנים, עם השעמום הקיומי, עם הבדידות של הגיבורה, עם הפחד מהמוות.

בשפה קולחת ואמינה פותחת נילי את ליבה בפני הקורא, היא מעלה את כל המחשבות שכל אחד ואחת חש בחייו, את האכזבות, את הכעסים, את הריחוק הפיסי והנפשי מהבעל. היא פורטת את הרהוריה למטבעות יומיום, תלונות, מריבות ליד השולחן מול הילדים, ותובנות על הורות. נילי היא גיבורה אמיצה, היא אומרת את כל המחשבות הנסתרות שלה שהן למעשה גם המחשבות של הקורא שלא מעז לומר אותן. למשל על החשק לקום ולעזוב את הבעל, היא יודעת שלא תעשה זאת, אבל האופציה הזו מרגיעה אותה. כמו ההבנה שאין בחירות לא טובות, זה רק הספק שמקלקל אותן.

זהו יופיו ורגישותו של הרומן, לכל אורכו הרגשתי כאילו נילי היא חברה טובה שמספרת לי על כל מה שעובר בראשה. ותוך כדי סיפור היא מביעה חלק מהמחשבות שלי.

ספר שהוא פיסת חיים אנושית. ספר שמזכיר לנו עד כמה אהבה חשובה, לא רק אהבה אינטימית בין בני זוג, אלא אהבה בין בני אדם ומערכות היחסים. בחיי היומיום, בין הטרדה והטירחה של המטלות השוחקות אותנו עלינו לעצור לרגע, לבדוק את משמעות הקרבה והאהבה שלנו לסובבים אותנו.

ממליצה מאוד.

תודה להוצאת שתיים, הוצאה שהיא פנינה שמביאה אלינו את כל השפע הטוב של יוצרי מקור. קראתי שניים משל ההוצאה וכמה כיף לי שהשאר מחכים לי.

כאילו אין אהבה בעולם, אלה מאיר שמואלי

עורכת, אורנה לנדאו

שתים, הוצאה לאור, 2021

תמצית – חומֶר מרוּכּז המֵכיל את העיקר.(מילון אבניאון) כזהו בדיוק אוסף הסיפורים הקצרים של אנה מריה יוקל. תרכיז ממתקי של מהות הקיום והחיים.

לפעמים הספרים והסיפורים הקטנים והמרוכזים הם אלו שמותירים אצלי רושם עז. כזהו “תמציות” ספרה של אנה מריה יוקל. ספר מרוכז וצנום  שבו מביאה הסופרת את תמצית חייה, ותרכיז זוויות הראיה שלה על העולם.

הקריאה בסיפוריה היא כמו  קלידוסקופ צבעוני, אוסף רסיסי צורות וגוונים שנותנים תמונה שלמה.

אנה מריה יוקל ילידת וינה 1911 היא סופרת, עיתונאית ופסיכותרפיסטית. את עבודתה כתסריטאית נאלצה לעזוב עם עליית הנאצים לשלטון. מוינה היא ברחה לפראג משם לפולין, ללונדון ובשנת 1965 עלתה לארץ ישראל.

הנדודים שחוותה השאירה בה חותם שאותם היא מעלה באפיזודות הספרותיות. סיפוריה הם פגישות עם אנשים, אנשים רגילים, פשוטים, יומיומיים שמשקפים פן בחוויית האישיות שלה. בחלק מהסיפורים הדמויות הם אנשים שנדדו, עברו ממקום למקום והם שיקוף שלה. או אנשים שחוו את המלחמה.

אנה מריה היא פסיכולוגית רגישה וכך גם הכתיבה העדינה שלה. כתיבה עדינה ורגישה מלאת הומור וזווית ראיה חדשה. לאט לאט  באופן פסיכולוגי היא טווה את ההגירה כחוט השני בחלק מסיפוריה.

בסיפור “הדרך לאוז’הורוד” היא מתארת מפגש בינה לבין בת איכרים שמחפשת את הדרך לאוז’הורוד. השנה היא שנת 1935. גם אנה תחפש בעתיד את ביתה שלה.

בסיפור “בבל” היא כבר בלונדון ופוגשת בחיל הודי המושיט  פתק שבו שם אכסניה והיא צריכה להסביר לו בשפה שאינה מובנת לו כיצד להגיע. הוא נראה תלוש. לדעתה ההודי במדים לא מבין איך הנכר כאן שונה מהנכר שם, ואיך בזמן שהם מדברים בשפת הסימנים פתאום אומר לה מילה ביידיש. זהו סיפור קטן על כך שבני אדם אינם שונים גם אם הם במקומות אחרים ודוברי שפה שונה.

הסיפור של “יאן הזקן” הוא סיפור מכמיר לב ונוגע ללב. יאן נולד בפולין ואומץ על ידי אנשים פשוטים, הוא  עשה דרכו ללונדון וחזר לפולין להיאסף אל אבותיו. במילים מעטות  וכל כך מדויקות ברגישות שלהן מתארת אנה מריה את מותו “ואולי בדמדומיו האחרונים, הצללים הנסים לעד סבו לאחור וסוף סוף אספו אותו אל חיקם.”

מכל הסיפורים הותיר בי רושם הסיפור “כבוד”. סיפורון קצר עם שתי אפיזודות קטנות שמזכירות כי לכל אחד מגיע הכבוד על היותו אדם.

הסיפורים של אנה מריה הם סיפורים אנושים, יופיים הוא בכך, שלמרות הנושא והתקופה  של חלק מהם (מלחמת העולם השנייה) הם אינם מעיקים, להפך הם כמו פרחים עדינים ויפים, לעיתים בעלי הומור דק ובעיקר סיפורים שמראים את יופי החיים, את האנושיות של האנשים ואת היותנו אנשים שווים.

בכתיבתה תמציתית ולא סגפנית, להפך, מאוד עשירה ורגישה, מצליחה לתאר בפנינו את כל מי שפגשה וראתה, כמו היתה בתוך סרט תעודי. תוך כדי, כדרך אגב היא מספרת על עולמה. “נפרדתי מהם בחשאי בטרם הבריחה מפראג לאחר פלישת הגרמנים.” “כשהגעתי לפראג כפליטה צעירה.”

בסיפוריה היא שוזרת את ההיסטוריה של העם היהודי והישראלי. לאחר שעלתה לארץ ישראל היא מתארת את תל אביב ובניית השכונות היוקרתיות, את ביקורו של סאדאת בארץ.

אני חשה בהעדר מילים מפעימות על הספר, לכן אשתמש במילים השגרתיות והכל כך אמיתיות – ספר פנינה, עדין ביופיו ורגיש.

אני התענגתי על הסיפורים ולגמתי מהם אחד ביום, שלא יגמרו לי.

רוצו לקרוא.

 

תמציות, אנה מריה יוקל

מגרמנית, חנן אלשטיין

הוצאת אפרסמון, 2021

קריאה מחודשת, מהפנטת ולירית בספר “ארמון הקרח” של טאריי וסוס

מי שעוקב אחר הסקירות שלי יודע שקראתי בעבר את הספר “ארמון הקרח”.

לפני שנתיים בטיסה הארוכה לקובה, עוד לפני שטסנו בלי הבחנה, הייתי מרותקת לעלילתן של שתי החברות.

קראתי את הספר   בהוצאת עם עובד אשר יצא לאור בשנת 1977, אידה צורית תרגמה אותו מאנגלית.

וסוס הוא משורר שכותב גם פרוזה, כתיבתו פיוטית, בעלת ריתמוס ומקצב שירי. ממליצה לקרוא את ספר שיריו “שלג ויער אשוחים” בהוצאת כרמל.

בימים אלו  תורגם הספר מחדש על ידי דנה כספי ויצא לאור בספריית הפועלים.

התרגום החדש של הספר  הוא נפלא ופיוטי. המקצב השירי מורגש ברומן ויש תחושה של קצב פנימי ואפילו מקצב של דפיקות לב. וסוס מפליא לתאר באופן מוחשי את הטבע העוצמתי ואת הקור. תיאורי הטבע מקבילים לרגשות הדמויות.

קראתי שוב את ארמון הקרח והתמוגגתי מהכתיבה הנפלאה של וסוס, ולא. אין אלו קלישאות או סופרלטיבים נבובים. וסוס בוחן ברגישות עדינה את העולם ואת האנשים שבו. הוא מצליח להקביל בין תיאורי הטבע לרגשות הדמויות.

הטבע בספר הוא עוצמתי, הוא בעל נוכחות וכוח מניע בעלילה. מצד אחד הוא בעל יופי פראי שקוסם למתבונן בו, מצד שני הוא אכזרי ומאיים.

זהו סיפורן של שתי נערות, חברות על סף גיל ההתבגרות. ערב אחד משותף כורך את שתי נפשותיהן יחד.

העלילה המתפרשת על פני זמן קצר ובמעט מילים מצליחה ללפות את הקורא בעוצמה בלתי רגילה, הייתי אומרת אפילו עד כאב.

און מגיעה לעיירה של דודתה לאחר שהתייתמה מאמה, סיס נערה מקובלת בכיתתה מוזמנת לביקור אצל און והיא מתרגשת מהביקור, כי און מאוד סיקרנה אותה. המפגש היחיד ביניהן בחדרה של און הוא מפגש אינטימי וטעון עם סוד המרחף באוויר. הספיק מבט אחד של שתיהן במראה לחוש קירבה עזה ביניהן.

מאותו הערב המיוחד חייה של סיס משתנים. הקורא נחשף למחשבות ולהלכי הנפש  של סיס תוך כדי תהליך התבגרות כשהטבע מלווה את הגיבורה ואותנו הקוראים.

כיוון שהעלילה קצרה איני מספרת מה קרה לאחר אותו מפגש.

ספר קטן ועוצמתי, מהפנט אפילו, בעל עלילה מצומצמת במילים ובלתי שגרתית.

יש בו, בספר, עוצמה פיוטית לטבע, השלג והקור של נורווגיה שאינו מוכר לנו תופס מקום נרחב בעלילה. בספרים רבים  הטבע הוא תפאורה, ב”ארמון הקרח”  הוא דמות חיה ונושמת. הטבע העוצמתי הוא מטונימיה לדמויות, כמו שהטבע חידה בעיני האדם ובלתי צפוי, כך שתי הנערות, און שומרת סוד מפני סיס והיא מהווה עבורה חידה בלתי צפויה כמו אותו הטבע שבו הן חיות.

און מרמזת על סוד נסתר ובכך מסקרנת מצד אחד את סיס, אך גם הופכת אותה לחברת נפש, חברה שסוד מחבר ביניהן. המפגש של סיס עם און מערער את און ומחזק אותה.

זהו ספר על התבגרות, בחירות וקבלת החלטות  כשהטבע משמש אפיון לחיים,  דרכו  לומדת סיס על השינויים בגופה המתבגר ובנפשה.

עבור און שהגיעה מהעיר, הקרח הוא בלתי רגיל. לקור היא רגילה, אך לקרח לא עד שנדמה כי הוא מבעית אותה. ארמון הקרח שנוצר  מסקרן אותה. והיא בניגוד לתושבי המקום אינה ערה לסכנה שבו.

ארמון הקרח  מייצג את הטבע , את יופיו המרהיב של המפל שקפא מצד אחד, ומצד שני את הפחד מאימתו והסכנה הטמונה בו. כמו כן הוא מייצג את עונות השנה, כשהקרח קופא ומתחזק התושבים יודעים שהחורף התגבר ועם בוא השיטפונות  כולם שמחים לראותו נהרס וצונח אל האדמה.

“מבנה הקרח מתנשא מעליהם סתום ורב עוצמה, פסגותיו נבלעות בחושך ובמשב הרוח החורפי. כמו מוכן לעמוד לנצח- אבל זה מופרך, הזמן דווקא קצר, יום אחד יבואו השיטפונות והמבנה יקרוס.”

תיאורי הטבע הקפוא, הם תיאורי מכושפים ומהפנטים. השלג הלבן שמפעים את הילדים בעיירה, מסקרן אותם ומושך אותם להתקרב לארמון העתיקו את נשמתי. מעט מאוד בחיי ראיתי שלג, וכשראיתי, הוא היה חידוש עבורי ולכן התרגשתי, ראיתי בו רק יופי, את הסכנות לא ראיתי.

הספר “ארמון הקרח” הוא ספר שיש בו שיר הלל לטבע וליקום, שיר הלל לכוחות הטבע ולעוצמתם וכן שיר הלל לכוחותיו של האדם.

מזמן לא קראתי ספר לירי מהפנט ומקפיא כל כך.

מומלץ.

ארמון הקרח, טאריי וסוס

מנרווגית, דנה כספי

ספרית הפועלים, 2021