פוסטים – עמוד 59

הספר ” גבר אשה ציפור”  הפנט אותי, לא יכולתי להתנתק ממנו, הרגשתי שהמילים לופתות אותי ונכרכות סביבי כמו צעיף צבעוני הרקום בפנינים. נכנסתי לתוך הדפים וחשתי כאילו אני רוקדת עם המילים. למה? כי איריס אליה כהן יכולה לצייר במילים, לכתוב פרוזה כשירה ושירה כפרוזה, להיכנס לתוך הנשמה כמו ציפור ולגרום לך להגביה עוף יחד איתה.

זהו סיפור אהבה שגדל ומתעצם עם השנים, מתחזק ומתגבר ואינו מרפה מהגיבורים. ספר על אהבה מלאת עוצמה ,על חלומות, על תקוה והרבה הרבה ציפורים

העלילה המסופרת דרך עיניה של דליה, נפתחת כאשר דליה, סופרת, גרושה, אמא למתי, מזהה את תמונתו של יואל אהובה ההיסטוריון המוערך בעיתון. יואל היה בעבר אהובה. דליה חשבה שהתנתקה ממנו ומתשוקותיה אליו, עד שראתה את תמונתו בעיתון.

מרגע זה מפליגה בזיכרונות העבר הרחוק והעבר הקרוב. תמונות באות והולכות ומצטרפות לתמונה אחת שלמה.

זהו ספר שכותרתו מסגירה את נושאו, סיפור על גבר אשה ציפור ללא הפרדה.

הגבר, יואל והאשה ,דליה נפגשים בגן. יואל מתחיל את שנת הלימודים באיחור, מהרגע  שנכנס יואל לגן ביומו הראשון, הוא נכנס לליבה של דליה וממאן לעזוב. שניהם לפותים יחד, אוהבים, נפרדים, נפגשים שוב ונפרדים.

את הפרידה הראשונה חוותה בגיל 7, הוריו של יואל עוזבים את הכפר והיא כואבת. יואל כאב לה בלב.

הם נפגשים שוב בגיל 12 ושוב בגיל 30, גיל בשל למפגש מחודש של אהבתם.

הספר כולו הוא תשוקה, תשוקה לאהבה, תשוקה לחלומות והגשמתן, תשוקה לאהבת הבשרים. התשוקה עבור דליה, הגיבורה, היא כמו מחלה שבאה וחוזרת וצריך החלמה ממנה. יואל מודה, “אני לא טוב באהבה.” והיא? גופה זוכר אותו בפרטי פרטים,  כאילו לקחה את כל האהבה שבעולם ולא הותירה ממנה לאחר.

הקשר ביניהם הוא תשוקה אינסופית. קירבה גופנית שאינה ניתנת להתנתקות, ולא רק קירבה גופנית, אלא קירבה של אהבה נפשית, אהבה אינסופית של אותה בת קול שיוצאת ומזווגת זיווגים, דליה יודעת שהם נועדו זה לזה מרגע שנפגשו וחייהם קשורים לעולמי עולמים.

ויואל? מסוגר, חושב כל הזמן ,אפילו על שאלתה “האם אני יפה” הוא עונה ,”אני צריך לחשוב” .אינו מאמין באלוהים, אבל בשמו יש את אזכור האל. אומר לה שאינו צריך אהבה. “אהבה לא צריך לדעת, צריך להרגיש”, אומרת לו, והוא “אני באמת לא יודע מה אני מרגיש”.

דליה היא זו שמרגישה, מרגישה וחווה את אהבתם בעוצמות. כאילו לקחה על עצמה גם להרגיש אותו.

החלומות מלאים וגודשים את מוחה. מפריעים לה לתפקוד, צובאים על מערכת היחסים ביניהם, היא חולמת הרבה, כל הזמן, אפילו חלומות בהמשכים. הוא בכלל לא. כאילו החלומות מסמלים את התנהלותו בעולם, איש ללא עתיד, ללא רצונות, ללא מחשבות, והיא כל כולה בחלום. כשחלומה המרכזי בחייה הוא יואל, ” למה את רוצה להפוך את החלום למציאות?”  הוא שואל.

 כל חייה חיה רק אותו, גם בשנים שבהן התנתקה ממנו פיסית הוא נמצא בתוכה נפשית, מחכה לרגע שבו משהו יפגע בלבבה ויואל יצא מתוכה ויחזור אליה.

ומיהי הציפור שביניהם?

הציפור היא מוטיב, סמל, אולי אהבה, חופש, החמצה, הגשמה, חלום, רצון, שאיפה, או אולי ציפור הנפש, ציפור פגועה.

הציפור באה והולכת ומרחפת מעל הסיפור, שומטת כנפיה, מגביה עוף, נופלת לארץ, מתנתקת.

הציפור זו הם? רמז  מוטיב ורמז לאורך כל היצירה.

יש תשובה בסיום העלילה.

כוחו של הספר הוא בתיאורים, במילים הנמתחות, בצירופי הלשון ובציורי האירועים. הרגשות של  הגיבורה המתוארים בצבעים ובצירופי מילים שהפעימו אותי. התיאורים הם כמו מצלמה שבה הקורא צופה דרך עיניה של הגיבורה על המתרחש, לא רואה רק את מחשבותיה, אלא נמצא יחד איתה וחולף על פני החפצים הרחובות הגנים שבו נמצאת הגיבורה.
איריס אליה כהן מפלרטטת עם המילים והתיאורים, עם מחשבות הגיבורים. היא ממציאה צרופים חדשים כמו : “כאב לה היואל בכל הגוף”, “עיניה לא חדלו להיבכות”, “מייבבות אצלה תמונות באלבום” יכולתה להאניש כל רגש גורמת לקורא לפעמים להחסיר פעימה או אפילו לכאוב את עצב הגיבורה.

יכולתה של איריס אליה כהן להאניש, להעיר מילים ולהפכן לציור נובעת מכוחה כמשוררת, המילים בספר הן מילות שירה שרוקדות ומחוללת יחד עם ליבו של הקורא. בין דפי הספר מקופלים קטעי שירה מנוקדים, ראיתי בהם את תפקיד המקהלה במחזות, הם מדגישים את האירועים, מחדדים את רגשות הגיבורים ובעיקר מהווים הרפיית המתח שבין אירוע לאירוע.

סיפור עם עלילה “לכאורה” מצומצמת, אך גדוש ברגשות וביופיים של מילים. ספר על אהבה גדולה שיוצא מלב מלא באהבה.

.

גבר אשה ציפור, איריס אליה כהן

ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018

הספר “שרוכים” נפתח בכעס רב של הגיבורה, ונדה, כעס המופנה במכתבים לבעלה על שנטש אותה ואת ילדיהם לטובת מאהבת צעירה.

ונדה כותבת לאלדו מכתבים. לעיתים תוקפת, לעיתים רכה, לפעמים אינפורמטיבית. ובעיקר מלאת רגש של כאב וכעס על ההתעלמות ממנה ומהילדים על החופש שבחר לחיות בו. תוך כדי כתיבת המכתבים נחשפים אירועים שאותם חווה ונדה,

פתיחת הספר עשתה לי דה ז’ה וו חזק לספר “ימי נטישה”, כמעט אחד לאחד. ונדה הגיבורה הנטושה הכועסת והפגועה מ”שרוכים” הזכירה לי אולגה מ”ימי נטישה”. זיכרון הספר “ימי נטישה” היה חזק עבורי וטוב יותר מ”שרוכים”.כשסיימתי לקרוא את הספר קראתי שדומיניקו סטרנונה הוא בעלה של  אניטה ראג’ה מי שמזוהה עם אלנה פרנטה. לכן בלתי נמנעת ההשוואה בין שני הספרים.

החלק השני. המונולוג של הבעל שנים רבות לאחר עזיבתו בעקבות המאהבת וחזרתו לאשתו. הוא מתאר את אשתו ככפייתית, קמצנית, לא נעימה.

לאחר פריצה לביתם בעלה מסדר את חפציו בסטודיו, הסידור הוא מטאפורה לאירגון וסדר בחייו. תוך כדי מיון הוא מוצא חפצים מהעבר, מגלה תמונות של אשתו בצעירותה, מכתבים שכתבה לו, מכתבים שכתב לה ועוד מזכרות.

מסביר שלא שנא את אשתו, נשואיהם היו  נישואי בוסר של אנשים צעירים. תוך כדי הוא מהרהר על כך שנטש לא רק את אשתו, אלא גם את ילדיו וויתר עליהם.

החלק השלישי הוא מונולוג של הילדים, כיום הם כבר בני ארבעים. שניהם נפגשים ומדברים על מה שעברו בזמן הגרושים והשפעתם. בשיחה הם השתעשעו ברעיון מי מהם דומה להורים ואלו תכונות ירש כל אחד מהם וממי. שניהם מתארים את הוריהם מנקודת המבט שלהם. אנה, הבת, חושבת על אביה “הוא תמיד היה ועדיין נשאר המשרת של אמא, כמה מאסתי בזה שהיא נצחה עליו בשרביט והוא נתן לה להתעלל בו מבלי להתקומם.”

סיום הספר יש בו אלמנט של הפתעה, אבל קלושה לטעמי, אפילו  די בינונית.

הספר מציג את נקודות המבט של כל אחת מדמויות המשפחה. מציג גם את השיממון שבנישואים. אובדן התשוקה והחלפתה בשיגרה, כעס ועלבון על נטישה ועזיבה. אולם המונולוגים אינם מעניינים, די טריוויאליים, בנאלים, שחוקים כאלה שאנו שומעים רבות. אולי זו מטרת הספר, להראות את הפשוט שבזוגיות מתפרקת.זוגיות רגילה שמתפרקת, אחת מתוך רבות.

בספר יש ניסיון לעניין את הקורא בסמלים.

סטרונונה ניסה לעניין בסמלים מסוימים .שם הספר שרוכים ניתן לו על כך שהאב לימד את בנו לשרוך שרוכים באופן מיוחד. במפגש לאחר תקופה ארוכה שלא נפגש עם ילדיו, הילדים מזכירים לו זאת והוא מלמד אותם שוב במסעדה. מה שמראה על סמליות, השרוכים הם אלו שיחברו בינו לבין הילדים ובינו לבין אשתו.

כמו כן בחירת שמו של החתול היא משמעותית ומופיעה בכל המונולוגים.

לטעמי בחירות אלו לא הצליחו להגביה את הטקסט, כי הם היו לי ברורים.

יהיו כאלו שימצאו בספר עניין מגוון.ימצאו שדווקא הפשטות שלו מענינת. הקורא ישפוט בעצמו.

שרוכים, דומניקו סטרנונה

מאיטלקית,יעל קריצ’וק

כתר הסדרה הקטנה 2018

סיפור קטן גדוש ביופי, אהבה אנושית, חמלה, נחישות, והמון הומור.

מי שמכיר אני לא אוהבת אוהבת אוהבת מתוקים. אלכחכח נשמות הוא ממתק מלא בסוכר. הכריכות המקסימות שעוצבו שעוצבו על ידי טליה בן אב (כנסו לאתר שלה ותוכו  https://www.taliabenabu.com/ ) והסיפורים שבתוך הכריכה.

מרץ March מרץ, עמ עמ עמ space. פתיחת אחת היא אחת מעולות שקראתי לאחרונה.

זהב, כאשר הודה נפטר היא מתאהבת בטוניו יפים ובעל. שב נישואיהם היא מגלה, כי ,,,, אמאפיק, ילדים, אמא זקנה שתלטנית ונרגנת.

חמש וחצי זוג חלוף, עם נפטר זמן קצר לאחר החתונה והרשס. אנחנו פוגשים אותה היום.

מתרגם, גוסטוס, גוסטר, פאולו, לנדו, אסטונטה סוטהנטר. כמו כן היא אינהואטל את עיירה דומה דומה. אני, מרפאה ,. הקדמה הקדמית היא תגדל עצים וירקות. היא, אבל שביתת משהו.

פרודנס מסרבת להשתייך לארץ, אך נוטעת עצים, מעבדת את האדמה. החל קדמי הופך להיות סמל. החסד הקדמי היא היא תיש לא את שמה.

הגעתי לאמירתו של אמנון, על מה שהכניסשתישתישתי, היה לי ספק, כי היה לי ספק, היא היתה אמורה להתלבש. פרודנס יד שרה ירש באומץ ויוזקק ימיה מחוץ למולדתה האהובה.

אהבתי את הפרודנס, את השקט והרוגע שלה. חרו gra- B2B ומעל לכל אוהבת אדם. פרודנס יודעת לראות את מכלול התכונות האנושיות של האדם , לטוב ולרע, אך היא בוחרת להסתכל על החיוב שבאדם ובעיקר על אהבתה אליו . האהבה-מדה ו פרטי Photo sh, שמעתי שמעתי 📊380.

“החזית הקדמית” הוא ספר קטן ומצומצם המכסים, כתוב בדיוק ועושר.

קונסטנס פנימור וולסון נולדה בקלרמון ארבע שנים 1840 ומתה בוונציה 1894. מודה לא הכרתי אותה ושמחתה עליה, ויקרה על ידי: https://constancefenimorewoolson.wordpress.com/bibliography / סיכומים /

             מודה להוצאת תשע נשמות שהביאה לנו את הפירות הספרותית. מקוה שנזכה לתרגומים נוספים של סיפוריה וספריה.

קדמית קדמית, קונסטנס פנימור וולסון

מאנגלית, יותם בנשלום

תשע נשמות, 2018

קוראת אפוק בשקיקה

ספר של צחוק ועצב, ספר שנכתב בתחילה על פתקים כזיכרון.

זו פעם ראשונה שאיני יודעת כיצד אתחיל לכתוב את דעתי על הספר. הרבה מחשבות מתרוצצות במוחי בעקבות קריאת הספר וכל כך קשה לי להעלות אותן על הכתב. מודה, לא רציתי לקרוא את הספר בגלל נושאו, אבל דפדוף קל שכנע אותי להתחיל, ומכאן הדפים עברו מעצמם.

אתחיל בכך שבתי, סטודנטית לרפואה שנה שישית אמרה לי,  כל סטודנט לרפואה חייב לקרוא את הספר הזה, הספר צריך להיות על המדף לצד הספר של האריסון (ספר הרפואה הפנימית).

ואני? סיימתי לקרוא את הספר כשדמעות עצב זולגות על פניי המחייכים. אוקסימורון.

צחוק מהול בעצב , עצב מתערבב בצחוק, זו היתה התחושה שלי.

גיבור הספר הוא האיש הזקן, בתו של האיש הזקן כתבה על פתקי נייר  את מחשבותיה על אביה לאחר שנפטר.

הספר “האיש הזקן” הוא סיפורים קטנים מלאי זיכרונות חיים שלמים של אדם. כל סיפור הוא אירוע שבתוכו משולבים שברירי אישיותו של האיש הזקן. כולם יחד נותנים מכלול שלם של אדם מסור, נעים הליכות, איש ישר וטוב לב איש שלמד משפטים בלילות ובימים עבד כפועל בניין. כעורך דין נהג לטפל באנשים שלא היה ביכולתם לשלם לו. התשלומים שלהם לו היו מתנות קטנות, כלי אוכל, פרחים, מעדנים שהציפו את ביתם.

הסופרת נגה אלבלך,(את ספרה “סילנד” אהבתי מאוד) מלווה את אביה בחודשי חייו האחרונים, היא מכנה את אביה האיש הזקן מכמה טעמים, האחד אולי להרחיק את אביה האיש הקרוב אליה ובאמצעות הזרה להתייחס אליו כאל אדם שאינו קרוב אליה, או אולי מכנה אוו כך על מנת לומר, כל אחד מהאנשים הסובבים אותנו יכול להיות האיש הזקן שבספר.

מה עובר על משפחתו של האיש הזקן שאינו מזהה אותם? מדבר אליהם בשפה שאינה מובנת,

“בתו של האיש הזקן אפילו לא ידעה שאביה דובר גרמנית.”

מה עובר על בתו ואשתו של האיש הזקן המסרב ללכת לישון במיטתו, כי יש שם אישה זרה, מה יגידו עליו הוא שואל, ומוסיף ומה יגידו עליה. מתייחס לאשתו כאל אשה זרה, שואל אותה אם גם מחר היא תהיה כדי לשרוך את שרוכי נעליו.

לאורך הקריאה חשבתי, איך בני המשפחה מקבלים את השכחה והבלבול, האם נעלבים , האם כועסים על כך שהאיש הזקן כועס עליהם או מתלונן שלא יצא כבר 25 ימים מהבית בדיוק ברגע שבו הוא חוזר מטיול.

סיפורו נע בהיפוך כרונולוגי, מתחיל משנותיו האחרונות של האב ועובר לילדותו, נעורים, בגרותו. זיכרון ההווה אינו נעים, אב חולה , מבולבל שאינו מזהה את בתו. ,נגה אלבלך מספרת בחום מלטף על הכאב באיבוד הזיכרון ואיבוד האב שהיה לה. מהווה היא עוברת לעברו של האב, לילדותו, עוצמתו וגדולתו. תהליך זה הוא בדיוק כמו שאנו זוכרים את הורינו. בתחילה התמונות הן תמונות הזקנה ולאחר מכן צצים ועולים זיכרונות העבר הרחוק.

ספרים רבים נכתבו על מחלת האלצהיימר, אבל ספר זה הוא שונה ומיוחד, לא צריך עלילה ותיאורים ארוכים ומסורבלים על מנת להעביר את רגש הכאב והחמלה של בני המשפחה. נגה אלבלך מצליחה לספר על תחושותיה כבת ועל תחושת האב ברגעים של השכחה.

ספר רגיש, ספר עדין עם תמונות אנושיות המהוות מכלול שלם של מערכת יחסים בין אב לבת. אל תחששו לקרוא את הספר. להפך, אני ממליצה עליו בחום רב, כי יש בו הכל.

האיש הזקן, פרידה, נגה אלבלך

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018

קובץ סיפורים שנכתבו כביקורת וסאטירה על המשטר הקומוניסטי אך יש בהם רלוונטיות לימנו.

“נופש מופלא” הוא אוסף סיפורים קצרים  וקצרצרים של הסופר מיכאיל זוש’צנקו יליד  סן פטרבורג, 1984 זושצ’נקו התחיל לפרסם בשנת 1920 . עם עליית הקומוניזם הפך למתנגד למשטר, לכן טבעי ובלתי נמנע הוא שסיפוריו יהוו סאטירה חברתית.

חלקם של  הסיפורים הם רשמים וחוויות, כמו הסיפור על הגעת הרשמקול מאמריקה. או יגונה של אשה, אלמנה המנצלת את התאבדותו של בעלה כדי לא לעמוד בתור, וכל הקהל החס עליה מאפשר לה.

חלק מהסיפורים הם ביקורת על הממסד ועל המשטר ונגד האריסטוקרטיה. הסיפור “האריסטוקרטית” לועג למעמד זה. נשים החובשות כובע, מחזיקות כלבלב ובעלות שן זהב. מעמדה של הדמות מאפשר לה לנצל את הגיבור המייצג את המפלגה.

ואי אפשר שלא להזכיר את הסיפור “הרפתקאותיו של  קוף” שהוא אלגוריה על האדם הפשוט במשטר הקומוניסטי. סיפור שבגינו סולק מחברות באגודת הסופרים

בסיום הסיפור אומרת הדמות, “חינכתי אותו להתנהג כמו בן אדם וכעת כל הילדים ואפילו מבוגרים אחדים יכולים לקחת ממנו דוגמה”.

אומנם הסיפורים נכתבו בשנות השלושים ברוסיה בראשית הקומוניזם, אך יש בהם על זמניות, הם מבטאים היטב את הפחד מהעריצות והרודנות. את חשיבות חירות האדם וחופש המחשבה והביטוי.

את מידת ההקרבה של האזרח מול מפלצת המפלגה.

הסיפור “השחקן” הוא מטאפורה המסבירה את התנהלות ההמון נוכח מפלצת המפלגה.

“חוש ריח של כלב” מתאר את הפחדים של העם מול המשטר, כלב המשטרה מחפש את גנב הפרווה וכאשר ניגש לאנשים מתגלה כי כל אחד מהם גנב ופשע והכלבה אינה מרפה מאף אחד.

בשפה פשוטה, אפילו מעט עממית ויומיומית מעלה זושצ’נקו את כאבם של האזרחים הפשוטים, את ההתנהלות היומיומית, את הכעס, את התסכול, את הגרגרנות של האנשים. בקובץ  סיפורים סאטירים וביקורתיים וסיפורים אנושיים על חיי האנשים ברוסיה הקומוניסטית.

ממליצה לקרוא את הקובץ המיוחד הזה הפותח צוהר למסך הברזל ומעמיד את האדם בהערכה מחודשת לחופש הביטוי ולדמוקרטיה.

נופש מופלא / מיכאיל זושצ’נקו

מרוסית, יואל נץ

ספרית הפועלים 2018

אדם, מה נשאר לו בחייו אם לא זיכרונותיו. ואם הם טובים אשריהו, שכן הוא יכול להתנחם בהם.

מריה מעלה על הכתב זיכרונות אהבתה לאובר, בשפה עדינה ורגישה היא מתארת את אותו חודש שבו שהו שניהם בבקתה על חוף הים והעניקו זה לזו מתנה נדירה שאותה היא נושאת ארבעים שנה.

מריה נזכרת בזיכרון מתוק “כל כולו רגע קצר, שעדיין מהדהד לאורך חיים שלמים.”

מריה מכירה את אובר, הוא נושא לאשה את אנייס,  והיא נישאת לאנטואן. לאחר שלוש שנים מוצאת מריה את עצמה עם אובר בבקתה אחת על חוף הים למשך חודש ימים.(יש הסבר לכך,)

הקרבה האינטימית ביניהם מתפתחת לאט לאט, תחילה קירבה בשיחה על ספרים שהם אוהבים. פתיחה אקראית בספר מהווה עבורם רמז לעתיד או רמז ליחסיהם. הם קוראים יחד את שיריו של בודלר. לאחר מכן טיולים לילים לאורך החוף.

כיוון שהאומנת ובתה הקטנה של מריה נמצאים בבקתה הם אינם ממשים את אהבתם הפיסית. גם ביקור של חברתה הקרובה מעיב על האינטימיות.

ובכל זאת הם מצליחים להעביר מסרים, לעורר את ליבם זה לזו. לחוש באווירת התשוקה והאהבה שביניהם. הוא נועץ בה מבטים שרק מובנים לה.

“לפני ארבעים שנה” הוא פנינה קטנה ונדירה. כוחו הוא בתיאור וציור הרגשות. אחרי 40 שנה הגיבורה עדיין זוכרת את אותן התחושות שחוותה אז על חוף הים. ובמילותיה המיוחדות היא מצליחה להעביר לנו את חווית הרגשות שחוותה.

צירופי המילים והמשפטים העדינים ממחישים את החוויה הרגשית, את סערת נפשה והתשוקה הכבושה.

“שם נדמה לנו הקיום האמיתי יותר, בלתי נכבש. אך הרגע היה כה יפה, נקי ונטול צללים.”

תיאורי הטבע, האורות, הצללים, הצבעים גרמו לי לחוש את האווירה שאותה היא מתארת.

“לרוב העדפנו את חוף הים. חול רטוב, גמיש תחת צעדנו…חול בהיר ששקענו בו בלא להותיר עקבות, הצללים שהטלנו עליו התערבבו בקלילות.”

הטבע משרת את תחושות הגיבורים, כמו הים כך הם החליפו ושינו אווירה.

יופיו של הסיפור העדין והרגיש הוא דווקא בחוסר תחושת ההחמצה. מריה מבינה שאין קיום לאהבתם, היא אינה מתלוננת על כך, להפך היא נוצרת את הזיכרון וממנו שואבת כוח.

“אחרי שנים רבות כל כך, זיכרונותיי יכולים לראות אור יום בלא שיפגעו בי ובסביבה שלי.”

סיפור נדיר ונפלא. מצאתי עצמי קוראת בו שוב ומסמנת משפטים על מנת ללכוד את התחושה הציורית.

לפני ארבעים שנה, מריה ואן ריסלברגה

מצרפתית, מתי בן-יעקב

תשע נשמות, 2018

מדוע בוחר סופר יהודי מוערך ומוכשר להיקבר בבית קברות נוצרי בעמק רפאים, מדוע אשתו הנאמנה והאהובה מחליטה להתנתק מכל מה שקשור לבעלה הסופר? בספר שהוא ספק בלש ספק ביקורת מצליח להוביל אותנו חיים באר בתבונה ובחוכמתו ובעיקר בבקיאותו בספרות העברית מהמקרא ועד ימנו אל התשובה.

אלישע מילגרוים, מחברו של הרומן השנוי במחלוקת “נעטרי הקוצים” נקבר על פי דרישת אשתו נעמי בבית הקברות הנוצרי בעמק רפאים, הסיבה לבחירה זו היא אשתו  נעמי, אנגליה נוצרית המצליחה להעבירו לצד הנוצרי.

המספר שאין לו שם הוא צלם, אשר לפני שנים ערך כתבה על אלישע, דמותו של אלישע סקרנה אותו והוא ממשיך לאחר מותו לחקור את דמות הסופר בתקוה כי אשתו תאפשר לו להיכנס לחדרו.

העלילה מתפתלת ומסתבכת כאשר רוגל, בנו של מילגרוים  מנשואיו הראשונים, רוצה להעביר את גופת אביו לקבורה בהר הזיתים. נעמי, אשתו של אלישע מתגלה כשומרת קנאית על עולמו וארכיונו של בעלה, מחליטה לפתע למכור את כל עזבונו של אלישע. ולהתנתק מכל קשר וזיקה לבעלה המת ואומרת כי אינה גברת מילגרוים. נעמי המרמזת על נעמי מהמקרא.

אירועים אלו גורמים למספר להמשיך ולעקוב אחר דמותו של אלישע מתוך מחשבה ,כי אולי בעתיד יעסקו שוב ביצירתו והוא יוכל לעשות סרט דוקומנטרי שיבסס את מעמדו כיוצר.

הספר “בחזרה מעמק רפאים” היה מסע עבורי, מסע בין דפי הספר ואזכור שמות של אנשים ומקומות הוביל אותי למסע באינטרנט בחיפוש אחר האנשים והמקומות המופיעים בספר.

זהו ספר המזכיר ספר בלש, בלש כפול, האחד ברובד העלילתי והשני ברובד הספרותי. מה שחשבנו בראשית הקריאה אינו מה שבסיומה.

 “בחזרה מעמק רפאים” הוא ספר על הספרות ומקומה בחיי החברה, ספר שמעמיד את הספרות ובעיקר את מאחורי הקלעים של הספרות באור בוחן שאינו חיובי. יש בו ביקורת ולעג על פרסים ספרותיים,(פרס ספיר) על פגיעה בארכיונים של סופרים, כאב על סופרים ויוצרים מראשית הספרות העברית, עמודי התווך שלנו שהולכים ונשכחים, (ברדיצקבסקי, ברנר). ואולי הספר מתדיין עם ספרו של עמוס עוז, “הבשורה על פי יהודה”.

חיים באר מכוון את דבריו וביקורתו באמצעים  שבהם הוא בקיא, ספרות העבר של ברנר, ברדיצבסקי ומקורות מהתלמוד והגמרא. וגם כתיבתו מותאמת, הוא נע בין עברית תקנית לעברית תלמודית.

לאורך הספר תהיתי האם חיים באר מכוון לעצמו ולמקומו שלו בעיליתה הספרותית? אולי הצלם הוא בן דמותו, שכן חיים באר היה כתב צבאי, האם יש בספר מחשבות נסתרות משלו על אנשי הספרות בארץ.

כוחו של הספר הוא בשפה העשירה של חיים באר, בשפה מדויקת וגבוהה. שפה הנשענת על גדולי הסופרים, עגנון, ברנר, ברדיצבסקי. וכן ברמזים הספרותיים שהוא מפזר לאורך כל העלילה, מחברות החשק של עמנואל הרומי, יש גם רמז לספרו של חיים באר עצמו “לאן שנשאה אותם הרוח” בשמות האנשים, זלקינסון, יהודי מומר שתירגם את הברית החדשה, אלישע בן אבויה, הומינר, דולה ויטמן,

הקריאה בספר לפחות בשליש הראשון שלו לא היתה לי קלה, אך ברגע שהבנתי את מטרת הכתיבה, את האירוניה ואת הביקורת, הספר הפך לבעל משמעות, התחלתי לחקור ולבלוש אחר האירועים והדמויות, הסתקרנתי לדעת למי מכוון חיים באר את דבריו, הרגשתי אף את כאבו האישי שלו מעולם הספרות שבו הוא חי וכותב.

בחזרה מעמק רפאים, חיים באר

עם עובד 2018

עלילת הספר היא כמו רכבת הרים שאי אפשר לעצור. שתי חברות הנפגשות לאחר 3 שנים שלא התראו עוברות אירועים ושינויים בקצב מהיר.

פלורנסיה ואסול שתי חברות טובות מימי ילדותן ונעוריהן לא התראו ב-3 שנים האחרונות. בבוקר שבו פלורנסיה מקבלת רישיון נהיגה היא מוצאת עצמה נוהגת לחווה של אסול במשך 5 שעות. כך נפתח הספר “שתי חברות” ומכאן העלילה תתגלגל כמו כדור שלג, אירוע רודף אירוע. פלורנסיה חוזרת לבואינוס איירס מבלי לפגוש את חברתה. לאחר שבוע מתייצבת אסול בביתה של פלורנסיה ומשתכנת בו מבלי לשאול האם היא יכולה.

המפגש המחודש של שתי החברות מערער את השלווה וההתנהלות היומיומית שהיתה לכל אחת מהן.

כמעט כל הדמויות בספר עוברות תהליך של שינוי. אסול עוברת אירוע שמשפיע עליה, פלורנסיה מרגישה רגשות אשמה ופורשת חסותה על חברתה. מרתה, אמה של פלורנסיה מפסיקה לתת שעורי פסנתר ואף מוכרת אותו, דיגו החבר של פלורנסיה מתחיל להתאמן בפוטבול ומשנה צורתו, מילד צנום הופך לנער שמן מאוד. מה שהזכיר לי מעט את הסיפור “הגלגול” של קפקא.

לאחר תקופה בעיר אסול חוזרת לחווה, פלורנסיה מצטרפת אליה. קצב האירועים הולך וגואה ולפעמים לא ברור אם הם היו או שזו היתה הזיה.

דרך סיפורן של החברות אנו לומדים על חיי העיר וחיי הכפר, על החברה, המדינה, ההתנהלות הפוליטית והחברתית

זהו ספר השובר את כל הכלים והחוקים. אירוע בתוך אירוע ורודף אירוע. דמויות אומללות שאין להן מטרה ולאלו שיש הן הופכות לאבסורדיות ואומללות יותר. הספר הזכיר לי את תיאטרון האבסורד, התפרקות הסדר וההיגיון בעולם חסר משמעות, אנשים שנעים ללא מטרה, ואכן בספר אין הסבר פסיכולוגי להתנהלות של הדמויות. יש תחושה כאילו לדמויות אין הגיון. כאילו הן ריקות מתוכן, נודדות וזזות ללא תכלית.

יופיו וכוחו של הספר הוא בכתיבה המדויקת והכמעט אינפורמטיבית, כמו דיווח של מידע, או תיעוד. מבין כל האירועים והמשפטים הקורא דולה את הרגשות של הדמויות  ומנסה להבין את התנהלותן.  מרטין רכטמן הוא במאי מוערך בארצו, ואכן הספר נכתב באופן שבו האירועים והתיאורים הם כמו  תמונות מתוך סרט.

ספר שאינו מתאים לכל קורא, אך מי שיבין את הלך החשיבה של הסופר ימצא עצמו ברכבת הרים ססגונית

ממליצה על הספר שמרחיב אופקים, אני מתכוונת לקרוא אותו שוב.

על המתרגמת,

הספר תורגם על ידי סוניה ברשילון שנפטרה בקיץ האחרון, סוניה תרגמה ספרים רבים של הוצאת תשע נשמות וזיקית, האחוזה, שעה חופשית, בורחסטיין, גוף ראשון שני, הסיני שקרא, אני באה משם. סוניה נולדה בלימה שבפרו ב 1971 ונקראה סוניה על שמה של סוניה אהובתו של רסקולניקוב  מהחטא ועונשו. התרגום שלה מעולה , היא מצליחה להעביר את הדקויות הקטנות של ההתרחשות ושל השפה. במהלך הקריאה שוכחים שהספר אינו ספר מקור, אלא תרגום וזאת בזכותה של סוניה ברשילון.

שתי חברות , מרטין רכטמן

מספרדית, סוניה ברשילון

הוצאת תשע נשמות 2018

הצבוע המאושר – ספרו של מקס בירבום על משמעות האושר

סיפור אגדה בסגנון תמונתו של דוריאן גריי על לורד מאוהב המוכן לעשות הכל על מנת לזכותו באהובתו

כילדה אהבתי לקרוא אגדות, קראתי אותן שוב ושוב, נסיכה תמימה ואהובה, נסיך ומכשפה, קללה, פיתולים בעלילה עד לסיום הטוב שבו הנסיך והנסיכה חיים באושר עד היום.

לספרון “הצבוע המאושר” יש כותרת משנה, אגדה לאנשים עייפים. וכזה הוא הסיפור, אגדה.

 לורד מאוהב נואשות בעלמת חן מפשוטי העם שאינה מוכנה להינשא לו. ליידי אחרת המאוהבת בלורד מנסה לחבל בזוגיות. יש יער וגם קופידון שיורה בחץ האהבה.

המספר מתאר את מעלליו של הלורד כשהוא כלל לא הכיר אותו, אלא רק שמע אודותיו, הוא משמש קול חיצוני של מוסר השכל, תפקידו הוא כתפקיד המקהלה במחזות היוונים. “אני סבור שקוראי הקטנים יבינו אז שכל גזר דין זועם שחרצו בעניינו ראוי שישקל שנית ואולי אף יבוטל “.

לורד ג’ורג’ הל היה איש שכולם תעבו אותו. הוא היה חמדן, אכזרי וסורר. כשראו אותו אנשים ברחוב עברו לצד השני של הרחוב, ילדים נצמדו לשמלות אומנותיהם כשראו אותו, והוא היה אדיש לכך.כל כך היה שקוע בגאוותו עד כי לא הביט על הסביבה.

ערב אחד צפה באופרטה חדשה שבה הופיעה ג’ני מיר, שחקנית חדש, בהופעת בכורה. ג’ורג’ המתאהב בה  מידית ומציע לה נישואים היא מסרבת להצעת הנישואים באומרה, לעולם לא אוכל להיות רעיה למי שפניו אינן פני קדוש.

ג’ורג’ מאוהב נואשות מגיע לחנות מסכות ומבקש מסכה של קדוש, המוכר מציע לו מסכה שנעשתה לאל השמש, אפולו. לאחר שעטה על פניו את המסכה ויצא ליער רואה אותו ג’ני. קופידון שאינו נח יורה את חצו והיא מתאהבת בו.

ג’ני, הנערה המתוקה, תמימה אמיתית  וכנה. מגלה לו עולם מלא של פרחים וטבע. עולם של נעורים, תמימות, יופי וחן.

לא אגלה את סופה של האגדה. זהו סיפור על כוחה של אהבה והתאהבות. האם האהבה יכולה לגרום לשינוי? איך מרגיש זה שעוטה על פניו מסכה, האם הוא מאמץ לתמיד את פני המסכה ? או שהשינוי חייב להיות מבפנים החוצה ?

הסיפור הוא אגדה לאנשים עייפים, למה עייפים? עייפים מניסיון לחפש אחר מנעמי החיים, מבגידות, מהימורים, מבגדים?

אגדה שהיא ממתק, אגדה בסגנון תמונתו של דוריאן גריי, אגדה שנותנת לנו חומר למחשבה ואולי אף מפלט למשהו אחר שונה, לאהבת נצח בסגנון האגדות.

הצבוע המאושר, מקס בירבום

מאנגלית מיכל שליו

תשע נשמות 2018