הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

לפני שהקפה יתקרר, ספרו המיוחד של טושיקאזו קאוואגוצ’י

“לפני שהקפה יתקרר” הוא ספר כיפי שנקרא במהירות ומשאיר חומר למחשבה.

אצלנו בבית מתנהל ויכוח נצחי. האיש שלי מצהיר, שהיה מוכן לחזור כמה שנים לאחור, ואני לא. לכל אחד מאיתנו יש את הסיבה לעמדתו.

מה היה קורה לו יכולתם לחזור בזמן ולפגוש מישהו מהעבר?

 בבית קפה בטוקיו בסמטה צדדית יש אפשרות שכזו. בית הקפה בן למעלה ממאה וחמישים שנה, על הקירות תלויים שלושה שעונים שכל אחד מורה שעה אחרת.

יש מספר כללים מורכבים כדי לחזור בזמן. ניתן לפגוש רק באנשים, שביקרו הבית הקפה, אי אפשר לשנות את העבר, יש מגבלת זמן, יש רק כסא אחד ״ הכסא ההוא״ שעליו חייבים לשבת ואסור לקום ממנו במהלך החזרה בזמן.

בפינת בית הקפה על ״הכסא ההוא״  יושבת אשה, עור פניה כמעט שקוף, שיערה שחור, היא לבושה תמיד בשמלת קיץ, קוראת ספר. האשה היא רוח רפאים שיושבת שנים על הכסא. פעם ביום, לא בשעה קבועה היא קמה ממקום מושבה.

מי שרוצה לחזור בזמן צריך לחכות עד שהיא תפנה את המקום.

מרבית האנשים שרוצים לחזור בזמן מוותרים על הרעיון בגלל הכללים.

אבל, יש כמה שמתעקשים.

לבית הקפה עם האגדה האורבנית נכנסת פומיקו שנפרדה מאהובה, היא נחושה לחזור לאחור, זו היתה תכליתה. רוצה לחזור בזמן על מנת לנסות להשיב אליה את אהובה, למרות שהיא יודעת שהכללים בבית הקפה מנוגדים לסיפורים שקראה, היא מתעקשת.

פוסאגי מגיע פעמיים שלוש בשבוע לבית הקפה ועיניו בעיתון, הוא ממתין לרגע שבו יוכל לשבת על כסא החזרה בזמן. למרות גילו הצעיר הוא חולה באלצהיימר, הזיכרון שלו הולך ודועך. החשש שלו שאשתו תטפל כאחות ולא כאשתו, הוא רוצה למסור לה מכתב.

קוטאקה אחות בבית חולים, אשתו של פוסאגי. גם היא רוצה לחזור לעבר לרגע שבו פוסאגי מסר את המכתב.

קיי נמצאת בתחילת הריון ויודעת שלא תשרוד אותו בגלל מצבה הבריאותי.

היראי ניתקה קשר עם משפחתה שהיתה מעונינת, שהיא זו שתמשיך את העסק המשפחתי, אבל היא העדיפה שלא ברחה מביתה וניתקה קשר.

נאגארה בעל בית הקפה צופה מהצד אחר האנשים.

הספר עוקב אחר יושבי בית הקפה והסיבות מדוע רצו לחזור לעבר, למרות הידיעה שלא יוכלו לשנות את העבר הם מתעקשים לשוב לנקודה שבה הם היו ורוצים להבין מה קרה בנקודת הזמן הזו.

אהבתי את הרעיון שאי אפשר לשנות את העבר, אלא רק לנסות להבין מה נאמר בנקודת הזמן הזו. מה קרה שם וזאת על מנת שהאנשים יוכלו להמשיך את חייהם. מה שמתברר הוא שהעבר והווה אינם משתנים, אלא האדם וזווית הראיה שלו שמשתנה.

בסיום הקריאה חשבתי על שני אנשים יקרים לי, שהייתי רוצה לפגוש ורק לחבק. לשם כך אני צריכה לנסוע לטוקיו.

“לפני שהקפה יתקרר” הוא ספר קריא שמעלה שאלות פילוסופיות על טעויות, הבנות מוטעות והאם ניתן לשפר ולתקן את העבר בשביל עתיד טוב יותר.

זה אינו ספר קיטשי שעוסק ברעיון, מה היה אם הייתי עושה אחרת, להפך, סיום הספר הוא חכם ושונה, שמעיד על כך שניתן לתקן את ההווה במחשבות והבנות על העבר. הספר מציף את הקורא ברגשות ואף בדמעות. היו רגעים שבכיתי מגילויי לב אנושיים שקרעו אותי.

מבטיחה, כשתתחילו לקרוא אותו תסיימו עוד לפני שהקפה יתקרר.

לפני שהקפה יתקרר, טושיקאזו קאוואגוצ’י

מאנגלית, שאול לוין

הוצאת, כנרת זמורה, 2022

תגובות בפייסבוק

לובשי הגופיות, ספרה האמיץ והמרתק של נדיה תחאוכה בושנק

לובשי הגופיות הוא ספר אמיץ וחשוב.

אם איני טועה זהו ספר ראשון המסופר על ידי סופרת מוסלמית צ’רקסית. לכן הוא חשוב, נדיה תחאוכה בושנק מביאה בפני הקורא הישראלי את עולמה של דוניא.

דונייא ערביה מהגליל מגוללת את קורותיה ביומן שהיא כותבת.

כבר בפתיחה היא מגלה לנו שיש לה סוד, והיא חוששת שיתגלה. היא מתלבטת אם להעביר את היומן האישי לידי חברתה הטובה, חנין, שמחר מתחתנת, או שעלייה לקחת איתה את היומן ואת סודה לירושלים.

דוניא גדלה בבית דתי החינוך שקיבלה הוא חינוך מסורתי, משפחתה מאוחדת, המשפחה נותנת כבוד לסב, להורים. המשפחה המסורתית סגורה בתוך ערכיה.

אבל כשדוניא רואה בפעם הראשונה, בבית חברתה  בטלוויזיה הישראלית ילדים ונערים צעירים לובשי גופיות היא מבינה שאנשי משפחתה והכפר שלה הם אנשים שונים. וכן לובשי הגופיות שונים מהם. “היה משהו מהפנט בלהסתכל על ילדים בגיל שלך, שמדברים בשפה שונה משלך. “מהרגע שראתה אותם על המרקע   חלומה היה לפגוש אותם במציאות. היא חיפשה אותם בקייטנות, בפארקי השעשועים. מאז הם הפכו לחלק מחייה וליוו אותה כצל.

“לובשי הגופיות” זהו סמל, סמל לחופש, שיחרור. גופיה עומדת בניגוד מול קוד הלבוש המוסלמי.

יומנה של דוניא נפתח כשהיא כבר סטודנטית לרפואה באוניברסיטת ירושלים. הוריה מגיעים לביקור בבית הקפה שבו היא עובדת. דוניא יודעת שמטרתם היא לראות האם המקום אינו מתירני וחופשי. עבודה של בחורה בבית קפה אינה דבר מקובל בחברה המוסלמית.

דוניא מתארת את לימודיה את מפגשיה עם הסטודנטים לובשי הגופיות התוהים על מוצאה. המבטא הקליל שעמלה לטשטשו גורם להם לניחושים, עד שמתברר כי היא מוסלמית ששפת האם שלה היא ערבית, שהיא ממלאת את מצוות הדת.

במהלך השנה הראשונה היא נחשפת לעולם פתוח יותר, צבעוני, שונה מהעולם הסגור של הכפר. עד שיום אחד היא מתעוררת בבית חולים כולה חבולה ואינה זוכרת מאומה מהאירוע. לאט לאט  פורמת דוניא בעזרת העובדת הסוציאלית ובתה, שהופכת להיות ידידת נפש עבורה, את סבך הסוד.

דוניא מזועזעת מהאירוע, אבל מחליטה באמץ לב להתמודד איתו. היא מגייסת את כוחותיה שלה, ובעזרת שתי הנשים, “לובשות הגופיות”, היא מחזירה לעצמה את האמון הפנימי והכוח להמשיך. אבל לא רק הנשים המלאכיות עוזרות לה, היא נעזרת באמונה הדתית בשירה העברית, בעיקר עמיחי, שאליה נחשפה.

“לובשי הגופיות” מעמיד את האשה במקום מרכזי. מעמדה ותפקידה של האשה בחברה המוסלמית. הטראומה של דוניא כאשה מוסלמית זהה לאשה הישראלית. דוניא מציגה את החוויה הקשה כקשה יותר בחברה המוסלמית. לטעמי הקושי זהה, אולי בחברה המוסלמית והחברה הדתית האירוע מערים קשיים.

המסע של דוניא הוא מסע התבגרות והתגברות. היא לומדת על הכוחות והיכולות שלה. היא לומדת לגבור על אירוע הנפילה, היא לומדת למצוא את מקומה בחברה היהודית והמוסלמית. בעיקר היא לומדת לשלב את הכוחות שלה.

הספר מצליח לתאר ולהביא בפני הקורא את החברה המוסלמית. נותן לנו הצצה מדויקת  לחברה. יופיו בכך שהוא מעמיד את שתי אפשרויות הבחירה אחת מול השנייה. דוניא מייצגת את הנערה המוסלמית ששואפת ללמוד, להיות חופשיה, לקבל את הבחירות בעצמה, ואילו חנין חברת הילדות שלה מייצגת את החברה המוסלמית, את הנערה שבוחרת במשפחה, בשמרנות החברתית.

זהו ספר חשוב מכמה היבטים. חשוב לנו הקוראים הישראלים לשמוע את הקול הנשי של המוסלמות שחיות בקרבנו, חשוב לשמוע את הקול הנשי כמייצג את כל הנשים ביקום, חשוב להבין את התנהלות האנשים בחברה ששונה מהחברה שבה אנו חיים.

נדיה תחאוכה בושנק, ילידת 1989 גדלה בכפר כמא, כפר מוסלמי צ’רקסי ששומר על התרבות הצ’רקסית. הם מדברים בשפה הצ’רקסית. למדה הנדסה כימיה תרופתית במכללת הדסה בירושלים, אשת מחקר.

ממליצה בחום.

לובשי הגופיות, נדיה תחאוכה בושנק

עורכת, יהודית קציר

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022

תגובות בפייסבוק

אור באוגוסט, ויליאם פוקנר

אור באוגוסט, תרגום חדש לספרו של ויליאם פוקנר.

זמן רב שאני מתכננת לחזור ולקרוא קלסיקות שקראתי בנעורי. לא תמיד אני מצליחה, החשש מאכזבה מונע ממני לפעמים לשוב אל ספרי נעורי. לקרוא את פוקנר שוב לאחר שנים זו חוויה. הראייה הבוגרת, ההבנה ההיסטורית הכפילו את ההנאה שלי.

לינה ההרה עושה דרכה ברגל מאלבמה לג’פרסון. כמעט שחודש היא מבלה בדרכים. לינה יצאה לחפש את אהובה, לוקס ברץ’, שנעלם לאחר קבלת הידיעה על הריונה. הוא סיפר לה שהוא עובד במנסרה בג’פרסון. לינה החליטה לבוא אליו.

לינה שואלת, את כל מי שהיא פוגשת, האם ראו את לוקס שלה.

בדרכה היא לנה אצל ארמסטיד ומרתה, אשה מחוספסת שאומרת לה את האמת ישירות. “נראה לך שהבחור יחכה לך ודאי ברח ברגע שנודע לו שאת בהריון.” למרות הישירות שלה היא נותנת לה מטבעות להמשך הדרך. לינה עונה לה “אלוהים ידאג שהדבר הנכון יקרה.”

ביום שלינה מגיעה לג’פרסון ג’ואנה ברדן נרצחת וביתה נשרף. כריסמס שגר בבקתה עם בראון וניהל מערכת יחסים עם ג’ואנה הוא החשוד.

מכאן הסיפור נע בין מספר דמויות לבנות ושחורות ובין זמנים.

קולו של המספר נע אף הוא בין הדמויות, המספר נכנס לתודעת הדמויות ומצליח להעביר לקורא את התנהלותן, את המחשבות שלהן ואת הרגשות. כל דמות מאופיינת בקולה שלה, זו גדולתו של פוקנר כמספר.

לינה אומנם פותחת את הסיפור, אך היא אינה הגיבורה של הרומן. גיבור הרומן הוא כריסמס, דמות טרגית הנעה בין אומללות לאנושיות.

כריסמס ננטש  בפתח בית ילדים. שמו הוא סמל להתחדשות, שינוי, לידת ישו ולידה מחודשת. בגיל חמש הוא מאומץ על ידי זוג הורים בעלי חווה, הם קוראים לו ג’ו. אישיותו של ג’ו עוצבה בתקופה זו , הוא הופך קשוח, בעל זעם פנימי, הוא חושד שבדמו זורם דם שחור, כיוון שאינו יכול לגלות זאת, הוא מפנה את כעסו כלפי הסביבה. במהלך חייו הוא ינסה לבדוק כיצד הלבנים מתיחסים אליו וכיצד השחורים.

ג’ואנה חונכה לעזור לשחורים. היא האמינה שביכולתה לשנות ולהשפיע עליהם להיות כמו הלבנים, לכן היא מכניסה את כריסמס אליה הביתה. מטרתה היא להשפיע עליו ולהפכו לנאור ומשכיל.

הייטאור ,כומר מבודד שאינו מוכן לעזוב את ג’פרסון למרות היותו מושמץ על ידי האוכלוסייה. הוא הגיע בגיל צעיר לג’פרסון, מעשיה של אשתו נידו אותו מהקהילה ומהכנסייה. על אף היחס הוא בוחר להישאר. למה אינו עוזב? ״ כי אדם פוחד מהבעיות שעלולות להיות לו יותר ממה שהוא פוחד מאלה שכבר יש לו.״ תשובתו לביירון ידידו.

הייטאור יעבור תהליך של שינוי והתבוננות פנימית אל עולמו שלו. לידת התינוקת של לינה מובילה אותו להרהורים על החיים ועד כמה הוא בחר להיתנתק מהם.

לינה מוצגת כאדם פשוט המאמין באל, ביופי העולם. התמימות שלה היא זו שמובילה את האנשים להתיחס אליה בחמלה ואהבה. היא אינה מעבירה ביקורת על האנשים, אפילו על אהובה שנטש אותה. בעיני היא התגלמות הטוהר והטוב.

בדרכו הסיפורית של פוקנר הקורא נכנס לאווירת העיירה והתקופה. פוקנר מיטיב להראות ולהמחיש את העיירה. הפיטפוטים במנסרה מעבירים את האווירה ואת המחשבות של האנשים על השחורים והלבנים. זו עיירה קטנה שבה כולם מדברים על כולם. הדעות הקדומות על השחורים. בראון אומר לאנשים שחושדים שהוא זה שהרג את ג’ואנה. ״ תאשימו את הבן האדם הלבן ותיתנו לכושי למות לחופשי. תאשימו את הלבן ותתנו לכושי לברוח״

הכתיבה של פוקנר היא בעלת קצב פנימי. הזמנים מתערבלים יחד ולעיתים מקשים על הקריאה, דווקא בזכות כך מצאתי את היצירה מאתגרת ומצוינת.

בדרכו הסיפורית מביא פוקנר את תיאור החיים הקשוחים בדרום ארה”ב הנאות קטנות בחברה, שתיה בפאב, ריקודים, נשים לתענוגות.

התיאור הוא לא רק תיאור של מערכות יחסים בין לבנים לשחורים, אלא  הבדלי המעמדות בין הגברים לנשים. יחסי אדנות של הורים, ניצול של ילדים מבית יתומים ככוח עזר זול בחווה.

התיאורים שלו מוחשיים. במילה אחת הוא יכולה לתאר עליבות, עוני, אשה כנועה וכבויה. והכל נראה מול עיני הקורא.

תיאורי הנפש של פוקנר משלבים עם התיאורים החיצוניים.

״ולפני ששם לב היה כבר מוקף בריח קיץ ובקולות של כושים בלתי נראים. דומה שסגרו עליו כמו קולות חסרי גוף, מלמלו דיברו צחקו בשפה שאינה שפתו. כמו מקרקעית….כאילו החיים השחורים, הנשימות השחורות, יצרו את מהות הנשימה…״

הביקורת החברתית של פוקנר מועלת במלוא עוצמה כנגד הדת. מקקרן, אביו המאמץ של כריסמס, מכה את כריסמס הילד. והוא אינו נכנע, אינו מגיב. עליבותו של מקקרן היא בכך שאחרי שעות של הצלפות הוא מתפלל ומבקש מחילה על כך שהכה את הילד.

מעל לתיאורים, לביקורת, לפסיכולוגיה של הדמויות הסגנון של פוקנר מהפנט את הקורא. אני יכולה להעביר סמינר שלם על הספר וסגננו. פוקנר מספר בזמן הווה, אך אינו עיקבי והעלילה אינה ליניארית, הוא נע הלוך ושוב בין הווה לעבר, מה שמאתגר את הקורא. הבנתו הפסיכולוגית את הדמויות יוצרת הזדהות וחמלה מצידו של הקורא.

יופי הכתיבה הוא שינוי קולו של המספר. הוא מתאים את הקול לדמות ואופייה. אחד הפרקים לקראת סיום העלילה מסופר דרך עיני העיירה. לטעמי הוא אחד הפרקים הנפלאים שבספר.

 התנועות מההווה אל העבר לעיתים מקשות על הקריאה אך הן אלוש שיוצרות מקצב. הן אלו שמכניסות את הקורא אל נבכי הנפש והתודעה של הגיבורים.

הסיפור מתחיל בלינה ומסתיים בה. הסיום המעגלי מראה את השינויים והבחירות החדשות של הדמויות. הסיפור נפתח בלינה שמחפשת את אהובה ומסתיים בלינה החובקת בת. הלידה סמלית עבור הדמויות.

האם מצאה לינה את אהובה? על כך בספר הנפלא.

“אור באוגוסט” ספר מצוין בטעם של פעם. חווית קריאה בלתי נשכחת.

 התרגום הנפלא של שרון פרמינגר מצליח להעביר לקורא את התקופה ובעיקר את הסגנון.

תודה להוצאת פן שנטלה על עצמה  לתרגם מחדש את ספריו ובכל להנגיש לקוראים את מיטב הספרים.

אור באוגוסט, ויליאם פוקנר

מאנגלית שרון פרמינגר

פן, הוצאה לאור, 2022

תגובות בפייסבוק

חיים או תיאטרון – נשים יוצרות תיאטרון בשואה ואחריה

“גם בזמן קשה הצחוק עוד בליבנו”

נאוה שאנן, שחקנית בגטו טרזיינשטט

לפני כמה חודשים קיבלתי מחברה אהובה את כתב העת לתיאטרון “במה”. כתב העת  מוקדש  לנשים יוצרות תיאטרון בשואה ולאחריה.  מוטי סנדק, העורך, כתב בפתח האסופה, שזהו גיליון המביא לקדמת הבמה את סיפורן של עשרות נשים מעוררות השראה, שהטביעו ברוחן ואומנותם חותם על התרבות.

ספר שונה על נשים בשואה ולאחריה. זהו אינו ספר עלילתי על הישרדות. הספר הוא אסופת מאמרים על נשים יוצרות אומנות בשואה ולאחריה. זהו מסמך היסטורי מיוחד ומרתק.

בילדותי חשבתי שבמהלך מלחמת העולם השנייה החיים פסקו מלכת. היהודים שהובאו למחנות נספו או שעבדו במחנות כפייה. כילדה לא עלה בדעתי  שהם יצרו או חשבו אומנות.

כשבגרתי הבנתי שטעיתי.

הבחירה בנושא תיאטרון ובעיקר נשים שיצרו תיאטרון מביאה את הנשים המוכשרות והמיוחדות לקדמת הבמה.

הספר מביא בפני הקורא נשים יוצרות, שכתבו במהלך המלחמה. וכן נשים, שכתבו  חוויות של דור שני לשואה. שאותו מייצגת נאוה סמל בספרה ״צחוק של עכברוש״  שעובד לאופרה.

המפורסמת מכולן היא אנה פרנק יומנה היה העדות הראשונה של נערה מתבגרת במהלך המלחמה. כתב העת פורש בפני הקורא שורה של יומני נשים, אנה פרנק, שאף עובד למחזה. אתי הילסום, יומנה  ומכתביה של חנה סנש.

גטו טרזיינשטט הוא הגטו המפורסם שבו התנהלו לכאורה  חיי תרבות. יש בספר סקירה היסטורית על המחזות שהועלו בגטו, על התנגדויות להעלות מחזה בימים אלו, על הרעב לתרבות וכיצד ואלתרו השחקנים טקסטים שזכרו בעל פה.

בספר יש סיפורה של משפחת לורש אומני הקרקס.

מפאת קוצר היריעה  לא אמנה  יוצרות נוספות שכתבו בתקופה האפלה. אבל, אני רוצה להקדיש לשתי נשים מיוחדות מספר שורות. אלזה לסקר שילר, משוררת, סופרת, מחזאית וציירת. היא זכתה בפרס יוקרתי על עבודותיה. עם עליית הנאצים לשלטון נמלטה לשוויץ ומשם לישראל.

שרלוטה סלומון שציירה מחזה/סיפור מוסיקלי ״חיים או תיאטרון״ המורכב מ760 ציורים עליהם דיאלוגים ופירוט מוסיקלי. ציורים שנוצרו במהלך שנתיים אובססיביות. שרלוטה הסתררה בדרום צרפת, כשנתפסה היא מסרה את ציורייה לשכנה הרופא ואמרה לו “אלה כל חיי”.

כתב העת עב הכרס הוא מסמך חשוב המתעד ומציג את הנשים כאמיצות, רגישות ליופי ולכאב. היצירה היתה עבורן מקור של כוח להיאחז בחיים למען עולם טוב יותר.

 במה, כתב עת לתיאטרון, גליון 286

עורך, מוטי סנדק.

בשיתוף הבימה, 2020

 

תגובות בפייסבוק

מסירות, ספרו מעורר המחשבה של מרקו מיסירולי

״ האמת היא זו שזוכרים״

הקריאה בספר העבירה בי תחושה, כאילו אני במעבדת ניסוי. תוך כדי קריאה תהיתי, איך הייתי מרגישה, לו הייתי במצבם של הגיבורים.

הספר “מסירות” עוסק בנושא פילוסופי חברתי והוא מהותה ומשמעותה של המסירות בזוגיות.

קרלו בחור צעיר בשנות השלושים של חיו, גבר נאה וגבוה, מרצה לכתיבה יוצרת שמעולם לא כתב ספר, אך העלה הרהורים לכתיבה.

מרגריטה, אשתו, גם היא בשנות השלושים, למדה ארכיטקטורה, אך עוסקת בתיווך מכירת דירות. רצונה הוא למצוא דירת חלומות בעירם, מילנו.

הם נשואים באושר, ללא ילדים. יש ביניהם קירבה ומרגריטה מצהירה שהיא אוהבת את בעלה.

הספר נפתח בכך, שקרלו מוזמן לשימוע אצל רקטור האוניברסיטה, מפני שסטודנטית משנה א’ תפסה אותו בחדר השירותים עם סטודנטית שלו בתנוחה אינטימית, שאופיה לא ברור. קרלו טוען להגנתו, שזו היתה אי הבנה.

“אי ההבנה” יישזר לכל אורך הספר ויחלחל לתודעת כל הדמויות ובעיקר אצל מרגריטה.

מרגריטה מעריצה את הסופרת נמירובסקי ורואה הקבלה בין קרלו לבעלה של הסופרת.

“אין יום ספציפי שבו אני חושדת” היא אומרת לאמה

“אני לא רוצה שתהיה לי הוכחה ביד” היא מגלה לאמה. זה משפט שמעלה תהיות גם אצל הקורא. מה עדיף ? לדעת אם אכן היתה בגידה או האם להשאיר את הספק מרחף מעל ראשי הזוג? שאלה זו היא המרכזית ביצירה ולכן הרגשתי, כמו שכתבתי, שהספר הוא כמו מעבדה. בדיקה, כיצד הספק משפיע על חיי הנישואים.

הספק אינו רק אצל שני בני הזוג, הוא מחלחל לתודעת דמויות נוספות. אנדראה, הפיזוטרפיסט שמטפל במרגריטה, אנה, אמה של מרגריטה שמהווה הקבלה בינה לבין בתה. כל חייה למדה לחיות עם סודות.  היא המבוגר המפוקח שרואה את המציאות ואף חוזה את העתיד, למרות זאת היא נשארת צעירה בנשמתה

הקורא מתוודע גם לסופיה, הסטודנטית בת ה-22 שלמדה כתיבה יוצרת אצל קרלו והיא זו שנתפסה עימו בשירותים. היא זו שיודעת מה בדיוק קרה שם.

הקריאה בספר משולה לכניסת הקורא לתודעת הדמויות. היא מצריכה, ריכוז כיוון שהמחשבות של הדמויות נשזרות אחת בתוך השנייה והקורא צריך לפעמים להבין מי מהדמויות חושבת.

מעל לכל מרחף גם אצל הקורא הספק, היה או לא היה. הקורא אינו שופט או פוסק, אבל גם הוא מתנדנד בין הספק לאמת. הסופר מצליח לתעתע בקורא. יש רגעים שהקורא משוכנע שהיה אירוע ולא אי הבנה בשירותים, אך מיד לאחר מכן הוא מפריך את ההרגשה.

אותי, אישית, לא עניין לדעת אם היה או לא היה, אלא הספק המכרסם בזוגיות, מה הוא יעשה להם? האם יפגע באמון? באהבתם?

לאורך כל העלילה אנו מתוודעים לכך שלכל אחד ספק משלו.

קרלו יודע בדיוק מה קרה שם בשירותים, הוא גם יודע מה הוא חושב כעת ועל מה חשב קודם כשנכנס לשירותים. מרגריטה, אשתו אינה יודעת, היא חיה בחידה, ספק, היה או לא היה.

הספר מלווה את הדמויות במהלך כמה שנים לאחר האירוע והוא לדעתי הספר שקרלו כותב סוף סוף.

 נמשכתי לקריאת הספר ולרצון לדעת מה היה ואיך הדמויות  מתמודדות,  אבל המעברים בין תודעת המחשבות לא תמיד היו ברורים לי, מה שהקשה עלי את הקריאה.  בנוסף ההקבלות בין הדמויות, אמא של מרגריטה ומרגריטה, מרגריטה והסופרת נימירובסקי היו לי מאוד ברורות ואפילו שבלוניות. יחד עם זאת אני ממליצה על הספר כיוון שהוא מעורר מחשבות פילוסופיות.

מסירות, מרקו מיסירולי

מאיטלקית, יעל קריצוק

הוצאת מודן, 2022

תגובות בפייסבוק

המקדש השלישי, אברהם ב. יהושע

ספר חדש לא.ב. יהושע הוא חגיגה. “המקדש השלישי” הוא הפתעה מרעננת שכן הנובלה הצנומה כתובה כמחזה.

רקלה, הדמות הראשית מהספר “הבת היחידה” שבתה את ליבי, נדמה שגם א.ב. יהושע לא יכול היה להיפרד ממנה עד שהחליט כי עליו להפגיש אותו ואותנו עם בת דמותה של רקלה. זה לא ספר המשך, או אפילוג ל”בת היחידה”, רקלה כאן היא אסתר והמקום הוא צרפת ולא איטליה. מי שקרא את הבת היחידה יזהה מיד בפרטים החופפים. התענגתי על הרעיון שאותן  הדמויות קמות וחיות במקום אחר עם שמות אחרים.

“המקדש השלישי” הוא ספר שיש בו הומור וביקורת מתחת ומעל פני השטח. דמות הרב אנושית ודמותה של הגיבורה מחייכת אל לב הקורא.

בגלל העלילה המצומצמת לא אוכל לספר פרטים על מנת למנוע ספוילרים.

אסתר מתייצבת אצל הרב נסים שושני לאחר מספר פעמים  שניסתה להגיע אליו דרך המזכיר. היא מעוניינת לספר לו סיפור אישי שיקדם את מעמדו הרבני.”אין תיק יש רק סיפור” הסיפור של אסתר כואב לב. הרב מודיאני, הרב בפריס,  גרם לה להגיע לישראל בודדה ועצובה.

סיפורה מסקרן את הקורא ואת הרב והוא הכוח המניע את העלילה.  ״ לא כל יום מזדמן מין סיפור כזה״.

 תוך כדי סיפורה היא מעלה רעיונות דתיים, אביה יהודי ואמה גיורת. היא גדלה אצל סבים קתולים. אסתר אומרת שאביה בחר ביהדות רוחנית והרב עונה לה שיהדות יש אחת.

המפגש בין אסתר לרב מעלה שאלות אידאולוגיות, חברתיות ומוסריות. דרך סיפורה של אסתר הקורא נחשף למפגש עם עולם הדת שבו הדתיים אינם מוצגים באור חיובי. אסתר עסוקה וטרודה במהות הדת בעולם וכיצד היא עלולה לפגוע באנשים. יש לה רעיון איך להפוך את העולם לטוב יותר. היא מנסה להסביר לרב שמקדש שלישי הביא אפילו מצאה מקום שבו ייבנה, אותו מקדש יאחד את כל שלוש הדתות.

היום לאחר האירועים האחרונים, כל מה שיש לי בליבי הוא תפילה להצלחת איחוד שכזה. גם אני מזדהה עם הרעיון שרק הבנה וחיים זה לצד זה ישכינו שלום בקרבנו.

הנובלה כתובה כנובלה דיאלוגית בסגנון של נטליה גינצבורג. יש בה חיים ותנועה. היא משלבת את הנושא הדתי והכואב יחד עם חיי היומיום ובכך יתרונה.

הספר המצומצם והקריא יכול היה בהחלט להפוך לרומן עב כרס המאגד את כל רעיונותיו של א.ב. יהושע. לצד ההומור שבו הנושא אינו קליל כלל, להפך יש בו צער וכאב של דתות הנלחמות על אידאולוגיה דרך אנשים ואפילו דרך אהבה.

א.ב. יהושע בדרכו מצליח לרתק את הקורא.

שמחתי שא.ב. יהושע ממשיך לכתוב ולעורר מחשבה בקרב קוראיו.

ממליצה בחום.

המקדש השלישי, אברהם ב. יהושע

הספריה החדשה,2022

תגובות בפייסבוק

ועכשיו אהבה, ספרה החדש של אורלי סיגל

ועכשיו אהבה הוא רומן על בחירות, הורות, בדידות, חמלה, ועל כך שהאהבה מרככת.

אורלי סיגל, בספרה השלישי, מביאה  לקורא את החומרים האנושיים של החיים. את הקשיים, את ההתמודדות, את ההבנה ובעיקר את החמלה שמפנה את המקום לאהבה בלב הדמויות.

נמשכתי לספר כמו…. לא חשוב כמו מה, אלא חשובה העובדה שלא עזבתי אותו, מה שלא קרה לי בתקופה האחרונה. רציתי לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו ללא עצירה. (לצערי לא התאפשר) אורלי בראה לי עולם קטן סגור עם דמויות אמיתיות, דמוית של השכנים מהבית ממול. לפעמים היתה לי תחושה שאני יורדת במדרגות יחד איתן אל הרחוב, אל המרכז המסחרי, למספרה. לאוטו.

הדמויות של אורלי סיגל הן אנושיות, נושאות בנטל החיים ורוצות מעט טוב עבורן.

אבי ואורלי,  זוג הורים לשתי בנות. אורלי, עוסקת בניקיון בתים של אחרים, היא מפנה מהדירה של ספי הפרופסור זבל, מגלה שלכל בית ריח משלו, ריח סיגריות על חולצות, ריח אדמה מהנעלים של ניסו, ריח מקטרת בבית הפרופסור וריח סחלבים בקונסוליה. אורלי יודעת על בעלי הדירות הרבה, דבר אינו נסתר ממנה. אלא שאורלי מסתירה סוד.

״ כמו שאת באה לבתים שאת מנקה, ככה את הולכת. כלום את לא לוקחת וכלום לא מספרת.״

 לאורלי ולבעלה אבי המנעולן יש סוד. סוד שם מנסים להסתיר ואפילו עברו בגללו דירה. הסוד הוא בנם האוטיסט בעל פיגור התפתחותי שנמצא במוסד. עכשיו הסוד של הילד נכנס ביניהם ומאיים להרוס את התא המשפחתי שאורלי בנתה בעמל רב.  ״בשביל כל יום שהוא שם או בשביל כל יום שאת לא רוצה אותו בבית?״ אומר לה אבי.

נעמי, בתם המאומצת של ניסו ונורית. חרשת, ילדה נטושה שבבגרותה מונה שוב ושוב נטישות. נעמי בת ה-36 בוחרת שלא ללדת. נעמי מנהלת רומן עם ספי הפרופסור. ספי  אינו מבקש התחייבות ממנה היא איתו, לא מחפשת שורשים וצמיחה, אבל האהבה שלהם עקרה מעתיד.

כמו שאמרתי גיבורי הספר הן דמויות רגילות, השכנות בבית ממול. הן מתוארות בחיי ורגעי היומיום שלהן, בניקיונות, חוסר סדר, הכנות לשבת, חתונה, ואפילו פן של המספרה. בזכות התיאורים הללו הן נכנסות ללב הקורא. הקורא מרגיש שהוא מכיר אותן. אבל מתחת ליומיום  מסתתרת בדידות וחרדה. גם אם מושטת אהבה הדמויות דוחות אותה. נעמי דוחה את אהבתו של אביה המאמץ, כמה כאבתי עבורו. דמותו של ניסו, האב נכנסה לי ללב. אורלי מקבלת את אהבתו של אבי כמובן מאליו ואפילו מעמידה חיץ ביניהם באמצעות הבן שבמוסד.

הכתיבה של אורלי סיגל היא כתיבה רגישה ואנושית. היא מביאה בפני הקורא את הדילמות של הדמויות ודרכי ההתמודדות שלהן. יופיו של הספר הוא יכולתה של אורלי סיגל לבנות את הדמויות. לאט לאט מגלה לנו הסופרת עובדות ואפיוני התנהגות שמוכיחים את ההסבר להתנהגותן בהווה. באמצעות זאת היא יוצרת אמינות אצל הקורא.

לא קל לחשוף את הדמויות לחולשות האנושיות שלהן, למחשבות הכי מודחקות ומוצפנות, אפילו למחשבות שהם עצמם פוחדים להגיד ולחשוב, זו גדולתו של סופר, ואורלי מצליחה בכך.

גם כאן, כמו בספרייה הקודמים מציירת אורלי את האירועים והמחשבות באמצעות מילים. “במעלה הגב שלה, הדי העוגב. כל צליל מכה בחוליה, והריח החרוך של חרדה ובדידות מכווץ את הריאות.”

“ועכשיו אהבה” הוא ספר רחב נושאים, לא רק נושאים אישיים של הדמויות, אלא גם נושאים חברתיים, אימוץ על כל מה שנובע ממנו. הורות לילדים עם צרכים מיוחדים. אורלי מביאה במלוא העוצמה את הכאב והקושי של הורים לילדים מוגבלים. היו לי רגעים שבהם דמעתי מול ההתמודדות של אורלי ואבי.

המספר יודע כל מספר את סיפורם של אורלי, אבי ונעמי. לאורלי סיגל קיימת היכולת המופלאה  לכתוב דרך עיני הדמויות ולהתאים את שפת הדיבור והמחשבה של כל דמות. אהבתי את כל הדמויות על החולשות שלהן, החרדות והכמיהה לאהבה.

הספר הוא בעיקר התמודדות אנושית של האנשים עם חולשות, בדידות, אהבות, כאב. הדמויות מתפתחות לאורך הרומן עד לרגע החמלה וכשהוא מגיע, הן מבינות שכל מה שנותר להן כעת הוא  להתפנות  לאהבה.

ממליצה בחום על ספר משובח של אורלי סיגל, שמצטרף לשני אחיו הבוגרים.

פנו לכם זמן ותצללו אליו.

ועכשיו אהבה, אורלי סיגל

עורכת, אורנה לנדאו

הוצאת שתים, בית הוצאה לאור. 2022

תגובות בפייסבוק

אבנים, ספרו הנוגע ללב של צחי פרבר

את הפוסט אני מקדישה יחד עם ההקדשה של צחי פרבר בספרו לצביקה  מור ז”ל

“צביקה הטוב

 איפה שלא תהיה

 אני מקווה שתאהב את הספר הזה

 צביקה מור 1971-2019″

ספר בטעם של פעם. ספר שמחייה בעזרת מילים מצוירות את שנות החמישים. לא רק את תיאור התקופה והאנשים, אלא גם את רוח התקופה, ואגדיל ואומר שאף את סגנון הכתיבה. הספר הוא הומאז’ לסופרי דור ראשית המדינה.

צחי פרבר הוא מאייר, הקווים המשורטטים שלו עדינים, אך בעלי נוכחות ועוצמה. בכתיבה פרוזה נדרשת מיומנות תיאורית, צחי מצייר את תיאורי הנוף והדמויות במילים. מי שיודע לצייר ודאי יבחין, שניתן לצייר את המילים של הספר.

הרומן מתרחש בראשית שנות החמישים, במושב נידח בדרום הארץ הגובל מצד אחד במעברת תימנים ומצד שני בקיבוץ. העלילה מתחילה לפני החגים ומסתיימת בחורף.

סיפור העלילה בנוי תמונות  ומובא דרך מספר דמויות מצומצם. התמונות והדמויות יוצרות עולם שלם. עולם שנות החמישים קם לתחייה מול הקורא, מחלק הנפט, מחלק הקרח, האזנה לתוכנית המדור לחיפוש קרובים.

אייזיק, בעל משאית שבנו בן הל”ב ימים נפטר. הוא נתן לתינוק את השם מאיר על שם אחיו שנעלם שם במלחמה. הקברן אומר לו שלפי המסורת אין צורך במצבה. אייזיק אינו מוותר ובונה לו מצבה. המצבה שוקעת בגשמים, אייציק נלחם ומחזק אותה פעם אחר פעם.

ציפורה, אשתו של אייזיק לאחר מות הבן הופכת לשקטה ועיניה נעוצות בחלון.

  הלברטל, בונה מצבות, אלמן, חושש שגימנסיה הרצליה השוכנת ברחוב הרצל תיהרס בקרוב . עוד משחר נעוריו היתה הגימנסיה שבה לא למד דוגמה ומופת. עכשיו הוא  מהרהר בחיים שהיו ואינם באשתו שנפטרה ושכל כך רצה לשמור דברים שלה ומחליט לבנות את הגימנסיה בחצר ביתו.

יצחק השוחט  דמות רגישה,  ליבו על חיות שנשחטות לא כהלכה, כי הן סובלות, צריך במכה אחת הוא מסביר.  ליבו נכמר על תנאי העולים במעברה, על ציפורה שסובלת.

יורם, בנו של אייזיק וציפורה מאוהב בסתר בטובל’ה בתו של השוחט.

בכל שנה בחגים מגיעה לביתו של השוחט האלמנה מלכה ליפמן אלתר  עם שני ילדיה. מלכה מאוהבת בסתר ביצחק השוחט ומציירת את דיוקנו בהיחבא.

עלילת המושבה מצטלבת עם עלילה צבאית, יחידה צבאית שבה חיילים מכל קצוות העולם. דמותו של פטר שטיין  בולטת בשונות שלה. הוא בהיר וחבריו חושדים בו, שהוא כנראה אינו יהודי.

שתי העלילות הנעות במקביל מצטלבות ונפגשות בסיום.

בין הפרקים מצייר הסופר ציורים מעברו של פטר שטיין, ציורים שבונים את דמותו לא רק במילים אלא גם בקווים.

קסמו של הספר הוא באווירה המיוחדת שבו. התקופה שמתוארת צצה ועולה מול הקורא, כאילו הוא צופה בסרט קולנוע ישן. הצבעים של המושבה וניחוחות החורף מאוד מורגשים. צחי פרבר בונה את הדמויות לאט לאט, הוא מבין את נבכי הנפש שלהן כאילו היו קרובים אליו. הדמויות נבנות באמצעות שפה  ציוריות. אפילו השקט של ציפורה ומעט המילים שהיא אומרת מעורר רגשות  אצל הקורא. הכתיבה הציורית והפיוטית של פרבר אינה משאירה את הקורא אדיש.

״חושך שרר בחוץ, כוכבים שיכורים נתלו בשמים, הירח טייל בינהם ואורו הפציע, שקוף ומכושף.״

״ הגשם ירד כהה ושוטף, ונבלע באפלת הערב.״

מעל לדמויות ולמושבה מרחף המוות. המוות של “שם”, מות התינוק, השחיטה בחצרו של השוחט, המוות כחרדה קיומית של הדמויות.

המוות המוחשי והדמיוני מסומל בספר באמצעות האבנים, אבני המצבה, האבנים בביתו וחצרו  של הלברטל, אבני המושבה. האבנים הם סמל למוות, לחורבן אך גם לתקומה ולבנייה.

הספר נקרא “אבנים”, אך ציור הכריכה הוא של ציפורים, הציפורים שלובות בסיפור עם האבנים.

הגילוי המפתיע ומעורר העניין הוא שחלק מהדמויות והאירועים מבוססים על סיפור אמיתי של משפחתו של צחי.

ממליצה מאוד על הספר, זהו ספר שהחזיר אותי לימי ילדותי, לימים של ראשית המדינה, לחוסר החומר, אך לאינסוף אהבה ורוחניות של הסביבה.

אל תתנו לו ללכת לאיבוד.

וידוי אישי.

מעולם לא רכשתי ספר בזכות העטיפה שלו. הספר “אבנים” נראה לי חריג בין שאר הספרים על המדף בחנות.   הכריכה הפיוטית של הספר שבתה את עיניי. רישום זוג הציפורים עשה לי את זה. מבלי לדעת על מה הספר רכשתי אותו. הפתעה והתרגשות היו לי מההקדשה של צחי פרבר לצביקה מור.

את צביקה הכרתי כשעבד בחנות צומת ספרים גן העיר ואחרי כן בתולעת ספרים ברחוב מלכי ישראל. צביקה לא היה רק מוֹכֵר מאחורי הקופה, הוא היא חבר, איש אינטליגנט, בקיא בספרות ואומנות, שעות שוחחנו על הכל, ספרים, פוליטיקה. העיניים שלו תמיד נצצו כשדיבר על ספר והחיוך שלו יכול היה להמיס אבנים.

כמעט שנה שלא יכולתי להיכנס לחנות תולעת ספרים. גם היום כשעיניי משוטטות על המדפים אני מחפשת את החיוך של צביקה. נדמה לי שהוא קרא שם למעלה את הספר  ומחייך בהנאה ובסיפוק. בטוח שהוא אוהב אותו.

כבר אמרתי שאני ממליצה, גם צביקה מצטרף להמלצתי.

אבנים, צחי פרבר

הוצאת כנרת זמורה, 2022

עריכה, נעה מנהיים.

איורים, צחי פרבר

תגובות בפייסבוק

הבת של הספרדייה, קרינה סיינז בורגו

מסמך היסטורי  על מאבקו של האזרח לשרוד במדינה שאיבדה את אנושיותה ושפיותה.

ספר שבו העלילה אינה סוחפת, הקורא אינו מוצא עצמו אץ לדעת מה יקרה בסיום, כי הקורא מרוכז כולו בהווה של הספר, באירועים שיוצרים עלילה בלתי אנושית.

 ונצואלה, מדינה שאין בה יציבות פוליטית, עובדה שגורמת לאזרחים לחוש באי יציבות וחוסר ודאות לעתידם.

 אדלאידה פלקון בת ה-38 היא אשה משכילה, הספרים בספרייתה הילכו עליה קסם יותר מתיקי האוכל הורודים של חברותיה. אמה מתה ומשאירה אותה בודדה בעולם, אומנם יש לה שתי דודות, אך הן גרות במרחק ואפילו ללוויה לא הגיעו.

אדלאידה מתארת ברגש רב את הפחד  בעיר קרקאס. כיצד החיים הפכו ליציאה לציד וחזרה הביתה בחיים.

כל דבר עלול להרוג, ירי, חטיפה, שוד. בעיר יש הפסקות חשמל נמשכות ומתארכות. המשטר חילק חולצות אדומות בשנות שלטונו הראשונות, שהפכו למדים של האופנועים למען המולדת. כשנגמר הכסף למדינה לממן אותם איפשרה להם להרוס להשתולל ולבזוז. וכך קמו להם אירגונים שגובים תשלום מהאזרחים. חוליות הקומנדו המהפכניות פוגעות בכולם.

כשאדלאידה שבה מהלווייתה של אמה, היא מגלה שאל ביתם פלשה חבורת נשים ובראשם עומדת מרשלית ואינה מאפשרת לה להיכנס.

אדלאידה רוצה רק מקום כדי לישון ולהניח בו את ראשה. כשהיא מבינה שביתה של שכנתה הקרוייה בפיה, הבת של הספרדייה, ריק היא פולשת לדירה. בדירה היא מגלה ששכנתה מתה והותירה מסמכים המאשרים את זכאותה לקבלת דרכון ספרדי.

ברגע זה היא מקבלת החלטה לאמץ זהות לא לה על מנת שתוכל לברוח מהמדינה. היא מבינה שגם לה לא נותרה ברירה, אלא לרמות ולשקר על מנת לשרוד. מכאן מתחיל מסעה הבריחה שלה מהמדינה. הקורא מלווה אותה בכל רגע נתון ובעיקר בפחדים ובחששות של אדלאידה, כיצד תציג את הזהות החדשה שלה. האם יבחינו כי היא שאלה דמות, האם תצליח לצאת מגבולות המדינה.

הספר נע בין זמנים, זמן ההווה, תיאורי הזוועות של מדינה ששינתה את פניה וזמן העבר שבו אדלאידה נזכרת בימים הטובים יותר שידעה המדינה.

אני  לא הייתי בחרדה, שמא לא תצליח אדלאידה לצאת מגבולות המדינה.ידעתי שהיא תצליח. היה לי קשה לקרוא על הזוועות והסיוט ברחובות העיר. לראות כיצד אנשים פוגעים אחד בשני, כיצד המדינה אינה מאפשרת ביטחון לאזרחיה, להפך מעדיפה את שלטון הכאוס. תהיתי מה היה קורה לאדלאידה לו היתה נולדת במקום אחר בעולם?

החלק הראשון של הספר הוא תיאורי ויש בו העברת מידע על המדינה, על מה שמתרחש ברחובות ובעיקר על חוסר הביטחון של האדם הפשוט שכל רצונו הוא לחיות. לקראת השליש האחרון של הספר העלילה מתחילה לתפוס תאוצה ומתח, האם תצליח לעזוב את המדינה ולהגשים חלום לחיות במקום אחר?

אישית היה לי קשה לאהוד את הגיבורה, אומנם הבנתי לוגית את הסבל שלה, כאבתי את האומללות שלה ושל מדינתה, אבל רגשית לא הצלחתי, אולי כי מרבית הספר נמסר כאינפורמציה תיאורית של המתרחש במדינה.

כמו שציינתי זהו מסמך חשוב על משטר רודני שגורם לאזרחיו סבל. ספר שמביא לתודעת הקורא את האומללות של האזרחים השבויים בידי מפלגה או שלטון עריצי שאינו רואה את סבל האזרחים הכפופים לו.

הבת של הספרדייה, קרינה סיינז בורגו

מספרדית, אביגיל בורשטיין

עריכה, יעל ינאי

הוצאת כנרת זמורה, 2022

תגובות בפייסבוק

בת שבע סלון כלות אשדוד, יהודית איתן

ספר אנושי, ישראלי, עם דמות אחת יוצאת דופן.

תארו לעצמכם שאתם מסתובבים בדרום תל אביב ורואים שלט מעל לחלון החנות ועליו כתוב “בת שבע סלון כלות אשדוד”. בת שבע סלון כלות זה בסדר, אבל אשדוד במקום הכי לוהט בתל אביב? מוזר, לא?

 כדי להבין איך הגיע השלט לחלון החנות בתל אביב צריך לקרוא את הספר החביב הזה.

בת שבע היא  בעלת סלון כלות מצליח באשדוד. כבר עשרים שנה שכלות מאשדוד והסביבה מגיעות אליה. בת שבע בעלת עין חדה מזהה את הזוגות ואת הדינמיקה ביניהם. אלו שצמודים ואי אפשר להכניס סנטימטר למידות, או כלות שרוצות לסיים את הבחירה מהר. והיא כמו פסיכולוג צופה בזוגות ומבינה את הדינמיקה ביניהם.

היא מזהה את הבעיות הצפויות אצל הזוגות לעתיד, אך אינה מזהה את הצרות אצלה בבית.

בת שבע נשואה לאיציק, נהג מונית שעוזר לה בסלון. יש להם שלוש בנות, הגדולה גרה בתל אביב בחטא עם החבר, לשנייה יש חבר בהתהוות והקטנה אוטוטו מתגייסת לצבא ל 8200 בת שבע רוצה שתסיים את הצבא ותבוא לעזור בסלון. היא אינה מבינה מה זה ה-8200 הזה בכלל.

בת שבע שולטת בכולם, בבנותיה, בעובדות שלה, אבל אינה יכולה לעשות כלום מול כלבו של השכן, שעושה צרכיו דווקא ליד דלת חנותה, אינה שולטת במשקלה, ומגלה שהוסיפה קילוגרמים נכבדים. עכשיו היא מגלה שגם אינה שולטת בבעלה. אם היא זו שתמיד ארגנה לאחרים, הרי שכעת היא זו שצריכה לארגן את חייה מחדש.

גם כשהעניינים מסתבכים ויוצאים משליטה, והם ממש יוצאים משליטה, בת שבע מצליחה לשוב ולהיות עוף החול.

ספר קריא עם עלילה מתפתלת. הכתיבה קולחת. דמותה של בת שבע היא דמות שובת לב ונעימה, אחת שנכנסת ללב והקורא מזדהה איתה. אהבתי את הנחישות שלה, את הרצון שלה לא לוותר. ואת הכוחות שלה לנוע ולהניע קדימה.

למרות שהספר נשמע כספר קליל, הנושאים שבו הם נושאים שניתן להזדהות איתם, בית, משפחה, זוגיות, קריירה, העיר אשדוד מול העיר תל אביב, ובעיקר האמת הפנימית של בת שבע שמניעה אותה.

לקחתי את הספר לחופשה ונהניתי ממנו כל רגע. השכיח לי את המציאות העכשווית.

בת שבע סלון כלות אשדוד, יהודית איתן

כנרת זמורה, 2022

תגובות בפייסבוק