הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

ספר הנשים – שירה פנקס

ואוו איזו כתיבה, איזו בחירת מילים, אילו צירופי מילים, בחיי, הרגשתי כאילו אני קוראת בשירי אלתרמן.

אני יודעת, איני נוהגת לפתוח כך את רשמַי מקריאה, אבל הפעם הייתי חייבת, חייבת לשחרר את האנחה וקולות ההתפעלות שלי המעורבלות עם תחושות הגוש, שעדיין לא החליק מגרוני.

“ספר הנשים” הוא ספר עוצמתי עם דמויות מיוחדות.

שישה עשר סיפורים על שש עשרה נשים. נשים שונות. נשים שאולי חולפות על פנינו ואין אנו יודעים עליהם דבר. והנה בספר הן הופכות לנשים בעלות שם או כינויי. תוכן העניינים מעמיד אותן לפי סדר, הוא  אינו נקרא תוכן עניינים, אלא נקרא “סדר נשים”, שמהווה קונוטציה לתלמוד. בתלמוד סֵדֶר נָשִׁים הוא הסדר השלישי בשישה סדרי משנה. ועוסק בעיקר בדיני המשפחה והזוגיות.

הנשים שבספר מייצגות מגוון של נשים, כאילו הונחו על מדף בחנות ואומרות לנו :  קחו, תבחרו, אנחנו נראות שונות, אבל אנחנו  זהות. כולנו פגיעות, רגישות שבירות ובעיקר בודדות.

 כולן מחפשות את הזהות שלהן, מחפשות את הדבר האחד שיצמיח אותן וכולן מוצאות, לכל אחת יש אור פנימי שמעצים אותה.

זהו ספר על בדידות, על חיפוש חום ואהבה. על הזדקנות ובגידת הגוף, ועל כוח ועוצמה פנימית.

המדונה, הראשונה בסדר חוגגת יום הולדת 51, לא יום הולדת עם מספר עגול משמעותי, יום הולדת שבו היא סוחבת את האחד, חמישים ואחד. היא בוחרת לחגוג הפעם לבדה בבר ליד השוק, שם היא פוגשת בסטודנט לאומנות ומספרת לו שהיא זרקה את כל ספרי האומנות שלה, ולא מגלה לו, כי בעלה אמר שאין מקום לספרים כשיש משפחה.

 סיפור עצוב וכואב על  בדידות ״אני הולכת איתו לא כמו מדונה בתולה, אלא כמו אשה אחרי השנים, אחרי החלומות, אחרי בעל שעזב, אחרי הבנות שהלכו.״

דמות נשית מהסיפור “חתולה” מגיעה לדירת החבר בערב שבת לארוחה הקבועה שהוא מכין. האנשים שנמצאים בין חלום להתפכחות, מבינים ששום דבר לא יהיה גדול יותר. והיא, כאן, בדירה הקטנה של אלכס  רוקדת סלסה בערב שבת מרגישה כוכבת. תוך כדי התבוננות בחברים הרוקדים ושותים ומעבירים זמנם היא קמה למרפסת, מרגישה חנוקה מהדברים שנאמרו ״ ירח ולימונים מקשטים את הלילה שאליו יצאה במצוקתה.״ בחצר היא מביטה בחתולה ולפתע החתולה הופכת מטונימית אליה.

איליתיה, גיבורה אחרת נותנת שמות לבובות על שם התינוקות שלה שמתו.

הנשים בסיפורים נלחמות על קיומן, לא הקיום הפיסי, אלא הקיום הנפשי, נדחקות בין הרצון האישי שלהן לבין רצון החברה. מחפשות פיסת אור בין חרכי היומיום על מנת לרגיש שהן חיות.

אחד הסיפורים שהעלו חיוך על שפתי הוא סיפורה של הליידי, יפה. יפה נולדה באיראן והגיעה עם בעלה לארץ על מנת לקבל טיפולי פוריות. הילד הנכסף לא הגיע, אולם האחיין שבא להתגורר איתם “עד שיסתדר” הכניס רוח גם בוילונות של הבית.

 הסיפורים נפלאים אחד אחד, יצריים מטרידים לא מרפים. כתובים בכתיבה משובחת, מזוככת, כתיבה כזו שגרמה לי לבהות  מספר דקות במילים על מנת לא לתת לרגש ההתפעלות שלי לחמוק.

שירה פנקס בוראת עולם פנימי עשיר לדמוית שלה. דמויות בדיונית אך מציאותיות ביותר. מגוון רחב של נשים אֶרנָה-אסתר היתומה החושבת שהיא נמצאת בתוך סיפור אגדה, סיפור המשלב את הדת היהודית ופסוקי תפילה  באגדה של גויים. אח ואחות ערביים, האחות חולמת על נישואים לגבר שילמד בטכניון וייקח אותה  לתל אביב.

 הכתיבה של שירה פנקס מהפנטת, היא יוצרת צירופי מילים מיוחדים וחדשים שמתארים רגשות, כמו למשל  ״שבת עירומה וחיוורת עד שלאט היא הלכה והתלבשה, השבת שלהם.״

מזמן לא קראתי ספר שבו הדמויות נגעו בי, שרטו אותי, חיבקו אותי ונכנסו לי היישר ללב.

שישה עשר סיפורים על שש עשרה נשים וקוראת אחת, אני, שנותרה מהופנטת. לא רק מהופנטת,אלא מאושרת על הזכות לקרוא את הדמויות.

רוצו לקרוא                                                                                                                                                 

ספר הנשים, שירה פנקס

הוצאת ספרית הפועלים, 2020

תגובות בפייסבוק

מנצחת – ישי שריד

“מנצחת” של ישי שריד הוא ספר דעתני עם אמירה מאוד ברורה.

אביגיל קצינה בכירה בדימוס מגדלת את בנה כאם יחדנית מספרת את סיפורה בגוף ראשון, לא ברור אם היא מספרת לעצמה או מספרת כווידוי. דמותה מצטיירת לקורא כדמות קשוחה, שאינה בוחלת בכלום על מנת להתקדם בתפקידה. היא מופיעה כדמות מניפולטיבית המנווטת את רצונה לפי צרכייה.

הבחירה של המחבר בדמות צבאית נשית היא בחירה עם אמירה.

אביגיל  התגייסה לצבא כעתודאית לאחר לימודי פסיכולוגיה ובראשית שירותה היתה קבני”ת. היא התמקדה בפסיכולוגיה של ההרג  ולימוד כיצד לשפר את  הקטלניות של הכוחות. בהמשך שירותה ובעיקר בעקבות עליית הדרגות שעל כתפה היא בונה ומארגנת סדרות פסיכולוגיות. יש בה אומץ וקור רוח לצפות במשחקי הסימולציות שנבנו לפי הדרכתה. משחקים שלעיתים לטייס שצפה עימה היה קשה לראות ואף ביקש ממנה להפסיק.

הקשיחות שלה מתבטאת ביכולות הפיסיות והנפשיות שלה. היא הראשונה שיזמה  יציאה  עם החיילים לשטח על מנת לבדוק מי מוכשר ומי ימשיך, מי נשבר, מעיפות ומי מכאב.

הבחירות של אביגיל הן מדויקות, היא בוחרת במודע לא להתחתן, בוחרת בקפדנות את אבי בנה. על פניו היא מצטיירת כדמות חזקה, אך במהלך הקריאה מניעיה הפסיכולוגים מאוד ברורים וגלויים לקורא. אפילו מעט שבלונים.

אביגיל הצטיירה בעיני כחסרת רגש, ולא, לא כי היא אישה, אלא, כי היא רואה את המטרה שלה מול העיניים. אין בה חמלה והבנה, היא לועגת בליבה על אמה ומעדיפה לחזר אחר אביה, שדווקא הוא בשיטות הפסיכולוגיות המיושנות הצליח לגעת בי ובמטופליו. הוא היה בעל השכל הישר, בעיניי.

שאולי, בנה מתגייס לצנחנים, למרות שיכול היה לא להתגייס לקרבי ויכול היה לשרת ביחידה מובחרת אחרת ולא קרבית, אבל בן של אמא נחושה וקצינה בכירה אינו יכול להרשות לעצמו לא להיות קרבי.

עלילת הספר נעה בין עבר להווה של אביגיל. בין ניסיונות הפיוס שלה הפנימיים של אשה “גברית” מול אשה “נשית”. גם בתוך התפקיד הקשה שבו היא נמצאת  עם חיילים מותשים ועייפים שכל חלק בגופם זועק גבריות מאצ’ואיסטית, היא עדיין מרגישה אשה בחולצת משי. מרגישה שהם מביטים בה בעיניים עורגות למרות העייפות.

״כרגיל נאלצתי להיסקר במבט שלהם, הבוחן האכזרי, כאילו עמדתי בבגד ים.״

מרכז העלילה הוא הצבא על כל מה שמשתמע ממנו. כוחה של המלחמה וההרג, משמעות תפקידם של החיילים במלחמה וכיצד אביגיל המייצגת את הצבא צריכה להכשיר אותם. ובכלל האם לנשים יש תפקיד של לוחמות במערך הצבאי? ואם כן האם הן פחות נשיות?

הספר מעלה שאלות פילוסופיות איך לנהוג. אביגיל היא זו שצריכה להכשיר את החיילים/

״ אני רוצה שברגע האמת, בקרב, כשכל העולם יתמוטט, הם יזכרו מה שאמרתי להם, בלי צביעות ובלי זיוף וידעו להרוג.״

מודה לא היה לי קל לקרוא את החשיבה הצבאית הזו, לא היה לי קל לקרוא את תיאורי הסימולציה שהעבירה אביגיל.

האמירה האנטי מיליטריסטית כפי שמופיעה בספר היתה לי קצת פשטנית, ציפיתי שהדברים ייאמרו אחרת. למרות הכתיבה המעט פשטנית יש לספר אמירה חזקה. אמירה נגד מלחמה ונגד הרוגים ובעיקר חיילים שחוזרים  חיים מהמלחמה, אך אינם חיים ומאבדים את החיים. אלו הם הלומי הקרב שלצערי הם רבים.

“מנצחת” הוא ספר דעתני עם אמירה, האמירה מאוד ברורה ומאפילה על הצד הספרותי.

אם מתעלמים מהחלק הספרותי הקצת חלש של הספר, יש בו כוח של אמירה ועמדה שאני אישית מסכימה איתה. איני רוצה מלחמות ופגועים, אבל לצערי מלחמות תהיינה תמיד. אז מה נשאר? נשארה הספרות והאומנות על מנת להביא את הכאב לקדמת הבמה.

מנצחת, ישי שריד

הוצאת עם עובד, 2020

תגובות בפייסבוק

וָקוֹלדָה -ספרה החכם והמצמרר של לוסיה פואֶנסו

הגעתי לקריאת הספר “נקייה”, לא ידעתי מאום, לא על העלילה, לא על הדמויות. אפילו לא זכרתי שהסופרת לוסיה פואנסו היא אשתו של סרחיו ביסיו ובמאית מעולה.

ככה, ללא מידע, כמו דף לבן חלק התחלתי לקרוא, לאט לאט הסתננה אלי תחושת אי נוחות מלווה בהתפעלות. אי הנוחות נבעה מדמות הגיבור וההתפעלות מיכולת הכתיבה המיוחדת והמופלאה. זה כוחו של הספר. כתיבה מהפנטת, לופתת, מרתקת ואינה מרפה. לא. אלו אינם סופרלטיבים נבובים, אלו אמירות כנות.

ספר שיש בו הכל. יש בו מתח ואינו ספר מתח, יש בו תעלומה, יש כאב, יש רגשות, סקרנות, קצת איימה ובעיקר יש בו ביקורת קשה.

השנה היא 1959, גיבור הספר, רופא הטוען שהוא רוקח, מוצא את עצמו במנוסה ובורח. בבוקר, שבו מתחילה העלילה הוא מתעורר בתקוה שמשהו יקרה, שיודיעו לו שנואשו מהחיפושים אחריו ואז העולם יחזור להיות עבורו פארק שעשועים.

מחלון חדרו במוטל העלוב הוא צופה בילדות המשחקות בחבל, אחת הילדות מושכת את תשומת ליבו, ילדה בלונדינית בעלת תווי פנים מושלמים, אבל השלמות פגומה, הילדה נמוכה לגילה, ספק ננסית. לילית שמה.

למחרת, כשהוא ממשיך במנוסתו הוא פוגש בילדה ובמשפחתה, הם נוסעים לברילוצ’ה, אב המשפחה מציע לו להמשיך איתם ולנסוע אחריו במכונית שלו.

אותו רופא, חוסה, בשמו החדש, הנמצא במנוסה קושר יחסי ידידות ואמון עם לילית. לילית יותר מאשר היותה ילדה סקרנית היא מסקרנת את חוסה. חוסה בוחן ובודק אותה, מודד ועוקב אחר התפתחות הגדילה שלה כשאת הכל הוא מתעד במחברתו.

בעמודים הראשונים הסתננה לראשי שמדובר באותו הרופא מאושוויץ, שעשה ניסויים ונהנה מהם – מנגלה. אכן לאחר שנשאבנו לעלילה אומרת הסופרת את שמו. החולניות שלו נובעת מכך שהוא רואה במה שעוסק הישגים.

הספר מחלוק לשני חלקים, הֶרליצקָה ווקולדה. שתי בובות שונות לחלוטין, הרליצקה היא בובתה של לילית, בובת חרסינה יפיפייה, בובה אירופאית, שאותה ייצר אביה. וקולדה לעומתה היא בובת סמרטוטים השייכת לינקה, נערה הרה של משפחה שחיה באמצע המדבר.

הבובות סמליות והן בעלות משמעות ותפקיד לאורך העלילה.

איני רוצה לספר על מה הספר, וכיצד רוכש הרופא את אמון המשפחה וקושר עצמו ללילת ואת לילית אליו. על כל האירועים, המתח והסקרנות תקראו.

אני יודעת שיש אנשים יירתעו מקריאה על אותה השנה שבה מנגלה בורח ומצליח אפילו להתחמק מהמוסד הישראלי.

אבל-

אל תתנו לרגש הזה לגרום לכם להפסיד יצירת מופת. וקולדה הוא ספר בעל איכויות ספרותיות. הכתיבה של לוסיה פואנסו מדויקת. היא מצליחה בדרך פסיכולוגית לחדור לתוך ראשו של מנגלה ולהראות לנו הקוראים, כיצד הוא רואה את העולם והאנשים. אנחנו מקבלים הצצה למוח המטורף, שרואה בכל אדם אובייקט והוא סקרן להבין את הפלא שעומד מולו. הוא מנתח כל אדם  איזה גזע, צבע עור,האם הוא  בן תערובת או שנולד כתוצאה מגילוי עיריות.הוא  אפילו חושב שהאנשים הם פארק שעשועים.

הספר מצליח לרתק ולהפנט, אי אפשר להניח אותו מהיד, הוא מותח, מעניין, יש בו כמה רגעי איימה, הוא מעורר רגשות ואמפתיה של הקורא ללילית הילדה.

את הספר יש לקרוא לאט ובקפדנות, כל פרט הוא רמז ובעל משמעות סמלית.

הספר מבוסס על אירועים אמיתיים המשרטטים מהלך מדויק של הבריחה והמנוסה של מנגלה בארגנטינה.

“וקולדה” היא למעשה אות הקלון של ארגנטינה. בדיוק כמו שהרופא הגרמני הוא אות הקלון של גרמניה. הסופרת בחרה להעביר ביקורת על התנהלותה המבישה של ארגנטינה במתן חסות לפושעים נאצים ובהתפשטות הניאו נאצים לאחר המלחמה, מעבר לזה היא מעבירה ביקורת על השמדת האפצ’ים.

“וקולדה” הוא רומן דחוס, חשוב, לופת ומרתק שלא יניח לכם להניח אותו ולא יניח לכם גם לאחר סיום הקריאה.

מומלץ מאוד !

וָקוֹלדָה, לוסיה פואֶנסו

 מספרדית, פרידה פרס־דניאלי

עריכת תרגום, מיכל שליו

הוצאת תשע נשמות,

תגובות בפייסבוק

שקרים הכרחיים – ספרה הדרמתי של דיאנה צ’מברליין

“שקרים הכרחיים” הוא ספר מצמית  המעורר שאלות מוסריות ומעביר ביקורת חברתית קשה.

לא נחתי ולא נרגעתי עד שהגעתי לעמוד האחרון. הדמויות האנושיות, האירועים שהן עברו לא הרפו ממני.

שקר ומוסר הולכים יחד? לא. אבל בארה”ב בשנות השישים של המאה הקודמת   כנראה שהשקר והמוסר חיו בכפיפה אחת ויתרה מזאת, אנשי הממסד היו משוכנעים שהם צודקים.

השנה היא 1960 המקום מטע טבק בצפון קרולניה ארה”ב, הדמויות אייבי וג’יין. שתי דמויות מנוגדות הנקשרות אחת בנפשה של השנייה.

אייבי נערה בת 15 הגרה בבקתה עלובה ללא מים זורמים במטע הטבק השייך למר גרדינר. אייבי גרה עם  אחותה הגדולה מרי אלה בת ה-17, אמא לוויליאם בן השנתיים וסבתם נוני. אביהם נהרג בתאונה ואמם מאושפזת בבית חולים לחולי נפש.

אייבי מתנהגת כמבוגר האחראי בבית. היא זו הדואגת לתרופות של סבתן, דואגת שלא תאכל אוכל מזיק, דואגת לוויליאם הקטן ומטפלת בו, בעיקר היא חוששת שאחותה תכנס שוב להריון.

החיים במטע הטבק קשים, לא תמיד יש אוכל, מים זורמים רק ממשאבה בחצר, השירותים הם בחצר ואפילו נייר טואלט אין, “קחי נייר מגזינים וכדררי אותו לכדור על מנת שיתרכך” אומרת אייבי. כל “המשפחות אומללות”, אבל זו במיוחד, כאילו אספו את כל הצרות לשק אחד ושמו אותו על מפתן הדלת של הבקתה העלובה

ג’יין נישאה זה עתה לרוברט, רופא ילדים, היא סיימה את לימודי עבודה סוציאלית ומתכוונת להיות העובדת הטובה ביותר, יש בה רגשות חמים לסבלם של האנשים ובעיקר רצון טוב לשפר את איכות החיים שלה.

רוברט בעלה של ג’יין אינו מרוצה  מעבודתה, הוא היה מעדיף שתהיה מורה, אינו מרוצה מהעובדה שתטפל באנשים צבעוניים. רוברט עסוק בניסיונות להשתייך למממד החברי בקאנטי, לשחק גולף, לדעתו אשתו צריכה להתאים עצמה לנשות החברה הנשואות שאינן עובדות.

“להיות רעיה ואם זו הקרירה שאני רוצה” אומרת לה אשתו של החבר של בעלה. נשות הבעלים מנדות אותה, כי בגלל עבודתה אינה יכולה לעזור להן בצדקה, למרות שהיא עושה זאת בתוקף היותה עובדת סוציאלית.

ג’יין היא אשה כנה, האמת והידיעה הם המנחים אותה, אלא שג’יין גם היא מסתירה מהסביבה פרטים. “שקרים הכרחיים”.

ג’יין מתחילה את עבודה ללא הכשרה ארוכה ואף ללא חפיפה. היא זו שאחראית על משפחות הנזקקים במטע הטבק.

בעזרת הכנות ואהבת האדם שבה מצליחה ג’יין לרכוש את אמונה של אייבי. היא דואגת לחפצים שהם זקוקים להם, ביחוד למאוורר, מצרך הכרחי במטע.

לאט לאט אייבי פותחת את ליבה בפני ג’יין ומרגישה שיש לה תקוה.

ג’יין חכמה ופקחית יודעת לתקשר עם אנשים. למרות שלא עברה הכשרה היא בעלת חושים טבעיים להבנת רגשות הזולת. הבעיה היחידה שלה היא הרגישות והמעורבות הרגשית עם המטופלים.

אייבי גם היא חכמה. בעלת חוכמת יער והבנת החיים דרך האירועים שעברה.

לאחר שנשבר מחסום האמון בין ג’יין למשפחתה של אייבי חשה ג’יין שהיא תוכל לגאול את המשפחה ממצבם, אלא שמה שקורה הוא דווקא להפך. מאז שהגיעה ג’יין מצבם מתערער.

 כאשר מגיע השלב של ביצוע החוקים והתקנות של המשרד, שגם אם ג’יין אינה מסכימה איתם היא הופכת לאויב המשפחה, היחס אליה הופך לעוין. היא מנסה בכל כוחה לא לתת לחוקי המדינה באותה תקופה לפגוע באייבי. הנסיונות שלה לעמוד מול אנשי משרדה שהופכים לעוינים ומול המשפחה האומללה שמרגישה שהיא שיקרה להם מובילים למצבים קיצוניים.

איני רוצה לתאר או להמשיך לספר מה עובר על המשפחה האומללה ומה עובר על ג’יין, זאת על מנת שאתם תקראו את הספר המיוחד הזה ללא ספוילרים.

“שקרים הכרחיים” מספר בשני קולות, קולה של ג’יין וקולה של אייבי את עברה האפל של ארה”ב, את חוסר הרגישות של הממסד לאדם הפשוט שאומללותו נובעת מכך שנולד במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.

ג’יין הקדימה את זמנה כעובדת סוציאלית ליברלית ובעלת אמפטיה עם רצון חזק לשנות. אייבי נולדה למשפחה אומללה, לו היתה נולדת אפילו במשפחתו של בעל המטע היא היתה מצליחה להגשים את עצמה.

הספר מעלה תחושות רבות של רגשות. הזדהיתי עם אייבי, ילדה בוגרת מצד אחד אינה בוטחת בסביבה, אבל תמימה ורוצה עתיד ותקוה. הבנתי את ג’יין וידעתי שהיא לא תצליח במשימה בגלל התקופה והמקום שבה היא נמצאת.

הספר מתאר תקופה וחיים  של שנות ה-60. חיים שבהן לנשים לא היו כמעט זכויות, היתה ציפייה שהן תשארנה בבית, גם נטילת גלולה למניעת הריון היתה מותנת בהסכמת הבעל. תקופה שבה הנשים היו מעין פלקט צבעוני המלווה את הבעל ללא חשיבה עצמאית.

לא רק במעמד האשה עוסק הספר, אלא גם בגזענות בין שחורים ללבנים.

אבל בעיקר הזדעזעתי מתוכנית האאוגניקה, תוכנית עיקור נערות ללא רצונן, הנובעת מעמדות ושיקולים שמשתנים ממדינה למדינה.  בעיקרה היא תוכנית הכחדת מחלות והפרעות. בארה”ב היתה תוכנית זו קיימת עד לשנת 1975.

ספר קריא מאוד, קולח המתאר ומתעד תקופה.

 “שקרים הכרחיים” מביא לקידמת הבמה את המוסריות וקבלת ההחלטות. מה קודם למה האם החוקים שנקבעו, למרות שאין בהם מוסר, או המצפון האישי של האדם והרצון ללכת עד הסוף.

“לפעמים משלמים מחיר כבד על לצאת מהקווים ” אומרת אמה של ג’יין.

אני חייבת עוד מילה על העטיפה, “נשות בורדה”. עטיפה המרמזת על האידאל הנשי של שנות ה-60.  כילדה שגדלה בין בדים,חוטי תפירה ומגזינים של בורדה ידעתי שאוהב את הספר. לא טעיתי !                                                                                                                  פנו לכם זמן, הדליקו מזגן וקראו  את הספר, לא תצטערו.

שקרים הכרחיים, דיאנה צ’מברליין

מאנגלית, שירי שפירא

עם עובד, 2020

תגובות בפייסבוק

אמנות השמחה – ספרה רחב היריעה של גוליַארְדָה סַפְּיֶינצָה

“אמנות השמחה” הוא ספר רחב יריעה המספר את היסטורית המאה דרך דמותה המיוחדת של מודסטה. דמות שאי אפשר להישאר אדישים כלפיה.

620 עמודי הספר “אמנות השמחה” ליוו אותי במשך שבוע. לשבוע חייתי באיטליה (ללא קורונה). בכל רגע רציתי לחזור ולקרוא על מודסטה ולדעת מה עלה בגורלה. מודסטה הפכה לחברה קרובה שגרמה לי לבליל רגשות. לא ידעתי מה אני מרגישה כלפיה או חושבת עליה. לרגע הערצתי אותה על התעוזה שלה, ולאחר מכן תיעבתי אותה על המוסר, או חוסר המוסר שבה. קנאתי בה על יכולתה ללכת עם האמת הפנימית שלה, ומאידך זעמתי על התנהלותה.

620 עמודים שהם מעל ל18.000 שורות שמתארות עלילת רבת שנים מגוון רחב של דמויות. למה אני מציינת את מס’ השורות? כי את הרומן המיוחד הזה יש לקרוא בין השורות. רב הנסתר על הגלוי. הגלוי רב גם הוא.

מודסטה נולדה בסיציליה, באיזור עלוב ובבית עני. ילדה שגדלה לבד וגידלה את עצמה, אמה היתה עסוקה בקיום המשפחה ובגידולה של מודסטה ואחותה בת העשרים מעוכבת ההתפתחות. מודסטה זוכרת את צרחותיה של אחותה הנעולה בחדר השירותים הקטן. כשזה היה קורה היא היתה בורחת אל טוצ’ו, חברה הבוגר שמלמד אותה מהו ים, “מים עמוקים כמו באר אבל כחולים” מהו אופק, “קו שהוא פשוט הים שמתערבב בשמיים.”

מודסטה גדלה לבדה בטבע ובו היא מגלה את כוחה הנפשי ובעיקר את גופה והמיניות המתפרצת שלה. מיניות ותשוקה לחיים שתהייה חסרת מעצורים לאורך כל חייה.

יום אחד מגיע אביה לאחר שנים שלא הראה עצמו בבית. אירוע נוראי מוביל את מודסטה למעשה איום לא פחות מאותו האירוע.

מהבית האומלל שבו יכלה להתנהל בחופשיות ולעשות כל מה שעולה על רוחה  היא מועברת למנזר, מקום סגור עם אמונה קשוחה וחוקים של עשה ואל תעשה.

הנזירות מדכאות את שמחת הגוף שלה. ״ בגוף הבריא אורבים פיתויים. את חייבת את הבריאות שלך לתפילות.״

בהמשך היא תהיה נגד הדת והכנסייה, “מי מכיר את הטבע? מי קבע את החוקים האלה ? האל הנוצרי? או רוסו? שהוריד את האלוהים מהשמיים כדי להכניס אותו לעץ?״

מהמנזר היא ממשיכה לבית אריסטוקרטי ובדרך מניפולטיבית זוכה בתואר של נסיכה וירושה. כאן במקום הזה של מעמד גבוה עם שילוב של חית פרא היא תהפוך לאישיות עם דעה עצמאית מגובשת ומשפיעה על כל מי שסביבה. הווילה אינה מעניינת אותה, ממנה היא עוברת לעיר, שם היא מגלה את תשוקת החיים שבערה בה עוד מימי ילדותה. כל כולה הופכת להיות בעלת תשוקה, חושנית שאינה מוותרת  ואינה בוחלת בכלום. היא מבלה עם גברים ונשים, מתאהבת, מאמצת ילדים של אחרים כמו היו שלה. הופכת לדמות בעלת אידאולוגיות פוליטיות. עוברת שתי מלחמות עולם, פאשיזים, מוסולני. מאפיה, נכנסת לכלא, אבל תמיד היא מוקפת באנשים שאוהבים אותה ומעריצים אותה.

לא. זה לא ספוילרים. האירועים מתוארים בפירוט וצבעוניות, עם המון מחשבות ורגשות שהן לב ליבו של הרומן. כי כל החיצוני הוא מטרה. מטרה לתאור היסטוריה אישית והיסטוריה של המדינה ואירופה.

“אמנות השמחה” היא סאגה מודרנית שבמרכזה דמות ייחודית ושונה העוברת שינויים ונהנית מהתנהלותה וחייה.

הספר נע בין גוף ראשון לגוף שלישי, בין כתיבה כמו מחזה או תסריט לבין כתיבת יומן ואפילו יש פניה לקורא. זהו רומן שיש בו הכל.  חופש בחירה, תשוקה לחיים ותשוקה מינית מגוונת, אידאולוגיות חברתיות ופוליטיות, מוסר,  פסיכולוגיה. הכתיבה נעה בין שפה פשוטה לשפה גבוהה וציורית.

 ״ אותם געגועים הם שדחפו אותי לקבע את נעורי בדפים הללו, כי לא רציתי שהדממה תמחק את שערה הארוך של ביאטריציה״

“אמנות השמחה” הוא ספר שמלווה את איטליה מראשית המאה דרך דמותה המיוחדת של מודסטה. ונדמה כי איטליה היא מודסטה ומודסטה היא איטליה.

אי אפשר שלא לשבח את עבודת התרגום הנפלאה של שירלי פינצי לב שהצליחה בכישרון רב לתרגם את הדיאלקט הסיציליאני לעברית. תרגום משובח שמצליח להמחיש את הדמות ובעיקר את מחשבותיה. על עבודת התרגום  ניתן לקרוא כאןhttps://it

 אני יכולה לכתוב 600 עמודים על 600 עמודי הספר.

למה לקרוא את הספר המורכב והלא פשוט הזה ?

כי הדמות מעניינת, דמותה של מודסטה היא דמות ססגונית ואמיצה, נחושה בדעתה ומאמינה באמת הפנימית שלה. דמות יוצאת דופן שהקדימה את זמנה. גם אם יש בה תכונות ופגמים שאינם לרוחנו היא מרתקת ומיוחדת. אפשר לומר שזו אחת הדמויות המפתה והמסקרנת שקראתי לאחרונה.

אמנות השמחה, גוליַארְדָה סַפְּיֶינצָה

מאיטלקית, שירלי פינצי לב

הוצאת הספריה החדשה

תגובות בפייסבוק

מישהו מסתכל עלייך- קלייר מקינטוש

סיימתי לקרוא את הספר לאחר חצות. לא יכולתי להירדם, הייתי בטוחה שמישהו מסתכל עליי.

למרות שידעתי שקראתי ספר הרגשתי בעיניים בלתי נראות שנועצות בי מבט.

זואי, גרושתו של מאט, נהג מונית, אמא לג’סטין  וקייטי עובדת במשרד משעמם.

בתה מנסה לעבור אודישנים למשחק, זואי אינה  מאמינה ביכולתה להיות שחקנית, היא היתה מעוניינת שתעבוד במקצוע בעל הכנסה בטוחה.

סיימון, החבר של זואי  מנסה לכתוב מותחן ריגול, סימון גר עם זואי וילדיה. ג’סטין אינו מרוצה מהקשר של אמו.

זואי נוסעת כל בוקר לעבודתה ברכבת.

הפרק הראשון מתנהל כמו הנסיעה ברכבת שבה נוסעת הגיבורה. כמו שקשוק גלגלי הרכבת לקורא נודע עוד פרט ועוד מידע עד למשפט האחרון שמפתיע בסיום הפרק. זואי מגלה שהשתמשו בתמונה שלה לפירסום למטרות מין.

למחרת מתפרסמת באותו המדור תמונה של חברתה קייטי, לקייטי נגנבו המפתחות ברכבת התחתית. זואי היא זו שמודיעה על  כך למשטרה.

 קלי, שוטרת העובדת באופן זמני במחלקת הכייסות במשטרה. קלי  רווקה, חולקת עם שותפות דירה. לקלי היתה אחות תאומה.

זואי המומה מהשימוש בתמונתה, מתחילה לחשוש שמישהו עוקב אחריה. מישהו שמכיר אותה היטב. חששות אלו גרמו לי לחשוד בכל אחד.

החששות של זואי מתאמתים כאשר האשה השלישית שתמונתה פורסמה בעיתון באותו המדור נרצחת.

מרגע זה כולם נהפכו לחשודים בעיניי  כל הדמויות הסתכלו עליי והפכו לנאשמות.

לא רק הדמויות היו חשודות, כל פעולה, אפילו של דמות משנית נראתה לי מפלילה.

קראתי את הספר בדריכות לא להפסיד אף פרט. היו רגעים שאמרתי לעצמי, עזבי, תני לסופרת להוביל מהלכים, כיוון שהייתי בתוך העלילה לא הצלחתי להתנתק, לא מהפחדים של הדמויות ולא מהחרדות שלי.

הספר נע בין מתח מיהו זה שעוקב אחר הדמויות ויודע עליהן את כל הפרטים, לבין ניסיונות התנהלות הדמויות בחיי היומיום שלהן תוך כדי הפחד שהן נעקבות בכל רגע.

“מישהו עוקב אחרייך” נכתב בשלושה קולות, קולה של זואי הנמסר כקול בגוף ראשון. זואי מתארת את חייה ופעולותיה היומיומית עם בן זוגה ושני ילדיה, סיפורה הוא אישי וכן.

הקול השני הוא קולה של השוטרת קלי, אהבתי את דמותה היא היתה דמות אנושית ורגישה. היחידה במשטרה שגילתה יחס אוהד כלפי הנשים.

הקול השלישי והמפתיע הוא הקול של הפושע. קול שפונה בפנייה ישירה אלינו ואל הדמויות. לדעתי הקול של הפושע שרואה הכל הוא הקול המשמעותי שבספר. והקול המעורר פחד ואימה.

״ ואתן יודעות מה החלק הכי טוב? אף אחת מכן לא יודעת ששמתי עליכן עין״

לא ראיתי בספר רק את היותו ספר מתח, זהו ספר המצליח לתאר את הטכנולוגיה שקיימת היום. יש בה צדדים טובים אך גם צדדים גרועים ומפחידים. זו טכנולוגיה המתקדמת והמתעצמת. פייסבוק, אינסטגרם, מצלמות אבטחה, אנשים שמצלמים אחרים ללא ידיעה, מחשבים ופריצה למחשבים ולפרטיות האנשים.

מי מסתכל עלייך / עלינו? אנשים שמשוטטים בפייסבוק ורואים הכל. אנשים שעוקבים אחר אחרים. אנשים זרים שיודעים עלינו. כולנו רואים את כולנו.

זהו הפחד האמיתי.

ספר מתח טוב, לטעמי ניתן לקצר אותו.

מישהו מסתכל עלייך, קלייר מקינטוש

מאנגלית, אסנת הדר

ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2020

תגובות בפייסבוק

ויקי ויקטוריה – ספרה הרגיש והאנושי של גיא עד

“ויקי ויקטוריה” הוא  ספר אנושי  ורגיש המתרחש בלב תל אביב ומהווה מיקרוקוסמוס לעולם.

הביטוי “ארץ קטנה”  שגור כמעט בפי כל מי שגר בישראל.  אחרי כמה משפטים בשיחה עם אדם שפגשת לראשונה מיד יתגלו אנשים משותפים לכם ולו.

הספר “ויקי ויקטוריה”  העביר לי בדיוק את התחושה הזו וההוכחה שאנחנו מדינה קטנה.

העלילה מתרחשת בקוביית רחובות בלב תל אביב ורומז לקורא שהכל נמצא כאן מעבר לפינה. כל מה שצריך הוא להרים מבט ולראות את האנשים.

אני אוהבת ספרים מינוריים שמתרחשים באזור קטן. קובייה שמכילה עולם ומלואו. קובייה שמרגישה כאילו אני מכירה את האנשים כמו היו השכנים שלי.

ויקי אם חד הורית  מקבלת החלטה נוספת משמעית בחייה. ויקי הרתה לאחר שיחרורה מהצבא  והחליטה מסיבות אישיות, אשר מתבררות בהמשך  להשאיר את העובר ולגדל אותו יחד עם הוריה בבית ילדותה. עכשיו  כאשר מלאו לבנה דניאל 8 שנים החליטה לעבור איתו לתל אביב במחשבה, שהכרך יהיה טוב לדניאל, שם לא יסתכלו עליו ויחפשו תשובות.

כצפוי המעבר אינו קל, ויקי מתמודדת בפעם הראשונה עם עצמה ועם השדים הפנימיים שלה. עם עול הגידול של בנה. התנהגותה והתיסכולים שלה גורמים לה לפרק את העולם שבנתה בכל פעם מחדש.

היה לה קשה בלי ההורים וקשה יותר להודות בזה. היא היתה עסוקה בלהיות עצמאית ואילו דניאל שמח על המעבר והחברים החדשים.

בבנין הישן ששכרה ברחוב גוטליב מתגוררים איזידור וגאולה. איזידור הוא כבד ראייה כמעט עיוור שגדל בדירה מאז שזוכר את עצמו. איזידור אינו רואה אך רואה הכל. איזידור תמיד חי בתחושה שכולם המשיכו הלאה והוא נותר כמו שהיה נותר בבדידות. עד שהכיר את גאולה.

גאולה חיה לבד. הכירה את איזידור כשהקשיבה להרצאה  ומאז הם יחד.

גליה, חברתה הקרובה של ויקי מימי הצבא רואה בה את כל מה שהיא אינה רואה בעצמה. רואה את ויקי בעלת ביטחון אומץ ללדת ולגדל ילד. ויקי ידעה מה גליה חושבת עליה, אבל בתוכה היה בור שחור.

ויש גם את מתי. הבחור מהפאב מסעדה, מתי איבד את אחותו  האהובה כשהיה בגיל צעיר. האובדן אינו מניח לו. הוא אינו מוצא את מקומו בעולם. הוא חי ללא מחויבות.

מישהו שאל אותה אם ויקי זה ויקיפדיה, כי היה לה ידע, אבל שמה הוא ויקטוריה ניצחון. זו ויקי ומיהי ויקטוריה? עליה תצטרכו לקרוא בספר.

כל הדמויות נמצאות וחיות בקרבת מקום ומצטלבות זו בחייה של זו. לאט לאט מנדבת המספרת מידע על הדמויות ובזהירות היא טווה את העלילה המחברת ביניהן. ביד בטוחה ומיומנת היא מפגישה בין הדמויות. מה שיוצר מתח וסקרנות, אך בעיקר אמינות.

הדמויות כולן משוועות לקרבה ונחמה.  לכל אחת. סוד המעיב על חייה ואינו מאפשר לה לממש את  עצמה. כל אחת צריכה להתמודד עם  עצמה או עם עברה.  

הדמויות אנושיות, יכולתי בקלות להיות חברה שלהן, או שכנה באותו הבניין. הדמויות מלבד אנושיותן ופגיעותן הן דמויות עגולות ומתפתחות.  הדמויות שצומחות מתוך עצמן, מהעולם הפנימי שלהן, הן משתחררות מהסוד והעבר שהוא נטל. וכאשר הן מתמודדות עם עברן הן מסוגלות להמריא ולחיות את חייהן.

“ויקי ויקטוריה” הוא ספר אנושי הכתוב בקולותיהם של הדמויות דרך עיני מספר כל יודע. פעם אחת בעלילה הוא אף מעז להתערב  “נניח לרגע שכולנו יודעים בתוכנו את פשר מעשינו. יודעים מה קורה איתנו, מה קורה לנו, מה עשינו.” אלו שאלות שכל אחת מהדמויות מחפשת להן תשובה, מחפשת הסבר למעשיה. איך תפגשנה כל הדמויות ומה הסוד שמחבר ביניהן על כך בספר המיוחד והעדין.

ויקי ויקטוריה, גיא עד

הוצאת אסיה, 2020

.

תגובות בפייסבוק

המלצות לשבוע הספר תש”פ

בכל שנה כשמסתיים לו שבוע הספר אני מייד סופרת את הימים עד לשבוע הספר הבא. השנה שבוע הספר תש”פ ייזכר היטב, לא רק בזכות שפע ספרי המקור, אלא בגלל מגפת הקורונה וביטול שבוע הספר, ביטול שהעציב אותי.

עבורי שבוע הספר הוא החגיגה הגדולה ביותר שלי. לאורך כל השנה אני מחכה לימים הללו. אלו ערבים שבהם אני משוטטת בהנאה ובטירוף חושים בין הדוכנים, בין הסופרים, בין ההוצאות וחברי לקריאה. כל ערב אני מגיעה לכיכר לנשום ולהריח את האוויר של החגיגה ותמיד אני בטוחה שהיא בשבילי.

במשך השנה הספרים מלווים אותי ובשבוע הזה אני גומלת להם על הנאמנות והאהבה אלי.

השנה חג עצוב ומוזר. מגפה אחת בלתי נראית שינתה תוכניות.אבל אל ניתן לה לקלקל לנו את החג של הספר העברי.

גם אם אין דוכנים, בלונים, חגיגות שהורגלנו אליהן, ממליצה לכולנו לפרגן לסופרים שעמלו שנים על כתיבה, שחלמו לפגוש אותנו בדוכנים, שנהנו לחתום על ספרם.

קראתי ספרי מקור רבים במהלך השנה ושמחתי על השפע הרב ועל מגוון הנושאים שנכתבו.

על הספרים הטובים המלצתי בבלוג ואף דרגתי אותם בטבלת המבקרים של עיתון הארץ. אני מביטה במדף שלי ומחפשת על אלו ספרים להמליץ, ומגלה שהבחירה קשה. כיוון שזהו החג של הספר העברי אמליץ על ספרי המקור.

הרשימה הבאה אינה לפי דירוג הספר, אלא לפי סדר הקריאה שלי במהלך השנה.

שמיכת פרחים, רותי גאון הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2019

רותי גאון, פרצה לתודעתנו בפוסט אישי ובתמונה מרגשת. היא סחפה מדינה שלמה לקמפיין חברתי. רותי גאון כתבה ספר מרגש רגיש, כואב ומצחיק. אומנם היא שינתה את שמות הדמויות, אך ברור שכתבה עליה ועל בני משפחתה.

גיבורת הספר, חסרת שם ובעלה, מתן, מצפים לילד שלישי. ילד שיביא שמחה לאחר מותו של אבי,  אביו של מתן. ילד שלישי שישא את שמו. אלא שהילד נולד עם “ג’ייאנט נבוס”, תסמונת נדירה המתבטאת בשומות חומות, שהן נגעים על העור ובתוך הגוף. מרגע זה חיי בני המשפחה משתנים.

הגיבורה מבוהלת מהילד ומבוהלת מעצמה שוקעת בדיכאון.

בכנות ובאומץ לב היא משתפת אותנו עם כל מחשבותיה מהרגע של לפני הלידה. מהרגע שבו לא רצתה ילד נוסף, כי היתה עסוקה בקריירה. מרגע הלידה שבו כל חייה התהפכו עליה ועל משפחתם. מהתהומות שאליהם הגיעה.עד להבנה ולהכרה שבה קיבלה החלטה לחזור להיות אותה אשה ואמא לביאה  שהיתה.

סקירה שלי על הספר

  רומן, מיכל קובזמן .הוצאת כנרת זמורה, 2019

רומן ביכורים שלם ומושלם.

איה ומיקי שתי דמויות חבולות עם מטען מהעבר, נרשמים לסדנת כתיבה.

איה נשואה לבועז. מיקי נשוי לרויטל ויש להם שני ילדים קטנים. בסדנת הכתיבה הם נפגשים. כל אחד הגיע לסדנה מסיבותיו שלו. המפגש ביניהם ומטלות הסדנה חושפות אותם ומקלפות את הגלד של הפצע הישן.

ספר שהצליח לעורר בי רגשות רבים. מנעד רחב של תחושות. מאופן הכתיבה הרגישה ועד לדמויות המיוחדת והמעניינות.

סקירה שלי על הספר

בשליחות הלב, אוֹרי סלונים. הוצאת ידיעות אחרונות, 2019

ביוגרפיה מרתקת של  אוֹרי סלונים, מי שמזוהה עם השבויים והנעדרים של מדינתנו. מי שפעל למען השבתם ומי שמקדיש  בהווה את כל כולו למען ילדי וראייטי.

זה אינו ספר ביוגרפי רגיל שבו תולדות חיו של הכותב מסופרים, זהו ספר המקפל את כל תולדות המדינה על צערה וכאבה ובעיקר על יופייה על האמונה באדם ובחיים, על אהבת הזולת והנתינה.

כל כך הרבה פרטים היסטוריה של העם והיסטוריה של המשפחה שזורים זה בזה, לפעמים ההיסטוריה היא רקע לפעמים היא קידמת הבמה.

הכתיבה של הספר עמוקה. אוֹרי כותב בחוכמה עם הרבה רגש, יש בו חוכמת חיים וחוכמת המקצוע, אבל מעל לכל אוֹרי הוא בעל ערכים של אהבת המולדת ואהבת האדם.

סקירה שלי על הספר

אמזלג , יוסי סוכרי. הוצאת עם עובד, 2019

יוסי סוכרי מגיש לנו גיבור שהוא אנטי גיבור לחלוטין. הגיבור  החדש של הספרות.

זהו הוא יומן מסע פסיכולוגי. יומן מסע חיצוני ופנימי שלפעמים הגבולות בין שניהם מטשטש. אמזלג האינטלקטואל המזרחי יוצא בעל כורחו לחפש את עצמו.  אמזלג ניסה בכל כוחו להדחיק את הבית המסורתי המזרחי והפך ל”משתכנז”.

המסע הוא לא רק אל שורשי ביתו שלו ,אלא מסע אל תוך עצמו.

סקירה שלי על הספר

הצגה יומית, אדיבה גפן. הוצאת, כנרת, זמורה, דביר 2019

״הצגה יומית״ – ספר שהוא סרט, תמונות תמונות של אירועים המתחברים לעלילת קולנוע ולסרט כואב. נעמי הגיבורה חוזרת אל שכונת ילדותה 15 שנים לאחר שעזבה ונשבעה שלא לשוב. נעמי מגיעה לרחוב השילוח 14א בחיפה, בית שעזבה 15 שנים קודם לכן, בית שרצתה להוציא אותו ממנה ללא הצלחה. היום לאחר משבר זוגיות ואהבה לא מוצלחת היא שבה לעברה. העבר כואב, העבר מצחיק, העבר צבעוני מלא בריחות וטעמים.

הספר כתוב בשני קולות, קול ראשון הוא קולה של נעמי המספרת את סיפורה וזיכרונותיה, הקול השני הוא קול המקהלה. אנשי השכונה מביאים את סיפורה של נעמי דרך עיניהם כמו שהם צפו בו מהמרפסת.

אחד הספרים המרגשים שקראתי ושהחזיר אותי לנוף ילדותי.

סקירה שלי על הספר

בואי, אורלי סיגל. הוצאת כנרת זמורה, 2019

“בואי” של אורלי סיגל מכיל שלוש נובלות הכתובות באומץ רב ובתיאורים מציאותיים וציוריים, תיאורים  מדויקים. שלוש נובלות המאוגדות יחד בחוכמה אנושית ובאמת פנימית של הדמויות.

שלוש נובלות, שלוש דמויות ולכולן סוד  שהן נושאות אותו שנים. סוד ששמור עמוק בתוכן עד ש… עד שיום אחד יוצא החוצה והופך את חייהן.

שלוש נובלות שעוסקות בהורות.

הכתיבה של אורלי סיגל נפלאה, רעננה  בועטת. יש בה הרבה אומץ להביע מחשבות שהן “הס מלומר”. התיאורים שלה מציאותיים וציוריים יחד.

סקירה שלי על הספר

לעשות מקום, אוריאל קון. תשע נשמות 2020

“לעשות מקום” הוא אחד הספר המיוחדים שקראתי השנה, ספר ישיר גלוי ואמיץ שנולד מכאב פרידה. בעזרת הכתיבה מגלה אוריאל קון את יכולת ההיפרדות מחוויית הפרידה שלו מאשה שאהב.

זה אינו ספר עלילתי, זהו ספר מחשבות, תיאור רגשות, בדיקת גבולות פיסים של מקומות וגבולות אישיים. הספר הוא סיפורים אישיים אמיתיים עם גיבור מציאותי.

ספר שמשתף את הקורא ברגשות ובחוויות ובכאב הפרידה שלו. ספר שמציע לנו טיול במקומות גאוגרפים ובעיקר במוחו של הכותב.

סקירה שלי על הספר

הנוסעת האחרונה, טל ניצן. הוצאת עם עובד, 2020

נינה סימון בנבנישתי, על שם הזמרת שאמה העריצה, היא נערת שליחויות על אופניים. יום אחד בעודה מתגלגלת ברחובות תל אביב פוגע בה רכב יוקרה  והורס את אופניה. המפגש הקטלני הזה מוביל אותה לעבודת שליחויות חדשה. לא רק לעבודה חדשה, אלא גם להיכרויות עם אנשים ובעיקר הכרות מחודשת עם עצמה. עם נינה שלימדה את עצמה להתחבא.

מפגש אקראי עם נערה בשרותי הטרמינל בנתב”ג לאחר שחזרה מחו”ל מוביל אותה לסיחרור קצבי וגורם לנו הקוראים למתח.

טל ניצן מתארת את הצד האחורי של תל אביב. תל אביב היא לא רק בתי קפה ומסעדות, תל אביב היא גם עיר של בריונות, עובדים זרים, אלימות, עוולות. אבל תוך כל זה יש אור והאור הוא אהבת האדם והאנושיות.

עלילת הספר קולחת והמתגלגלת  כמו רכיבה על אופניים ברחובות תל אביב.

סקירה שלי על הספר

דברים נעלמים, נועה גוטר שגיא. הוצאת עם עובד, 2020

 דברים נעלמים הוא  ספר ביכורים ייחודי ואחר הכתוב ביד מיומנת.

מיכה בעל עבר מפואר. לחם עם שרון בתעלה, היה עשיר והיום איש מבוגר ללא כלום. מיכה חשב שהערב הזה  הוא מתחיל  את חייו מחדש. אלא שלמיכה תכניות וליקום תכניות אחרות. תוך כדי נסיעה מהקריות  בזמן המתנה לרמזור הירוק מתפרץ למכוניתו בחור צעיר, מכוון אליו אקדח ומצווה עליו לנסוע לכיוון דרום.

מי החוטף, מי הנהג ומה יקרה במהלך אותה נסיעה ובסופה? על כך בספר המרתק שיגרום לכם להרהר על משמעות החיים.

סקירה שלי על הספר

קריסה, אברהם אלטמן. פרדס, 2019

ספר מתח שעלילתו מתרחשת ברחובות תל אביב. העיר שלי, רחובות הקרובים לביתי ומוכרים לי כל כך.

יגאל הקר מקבל את בשורת האיוב על כך שבתו הדס ,דוקטורנטית מצליחה, נרצחה בתקרית ירי בצפון תל אביב, ליד הירקון. הרצח של הדס יוביל את יגאל לנסות לגלות מדוע נרצחה ומי רצח אותה. המשטרה פתחה בשני כיווני חקירה רגילים, יתכן והדס היתה במקום ונורתה בטעות, או שהיא שותפה ומעורבת והיוותה מטרת חיסול.

“קריסה” הוא ספר מתח עכשווי, עם רמזים מאוד ברורים למה שמתרחש בארצנו. אפשר לומר אפילו אמירה מפורשת. הוא מכיל את האירועים החברתיים שהיו כאן בשנים האחרונות ומהווה מחאה על עיוותים בחברה שלנו, עיוותים שהולכים וגדלים מיום ליום. חשש שהמדינה תקרוס.

סקירה שלי על הספר

המלצה אחרונה שהיא הממתק האישי שלי. ספר שיש לו נגיעה אישית ופינה חמה בלב אצלי.

טל מחכה לרכבת, כתבה איריס אליה כהן, אירה, תמי בצלאלי

הוצאת, ידיעות ספרים, ספרי חמד 2020

“טל מחכה לרכבת” ספר לקטנים הוא  ספר צבעוני  מהנה ושמח. איריס אליה כהן בונה עלילה בעלת קצב פנימי ותמי בצלאלי המוכשרת משלימה את העלילה בציוריה המרהיבים.

טל הקטנה מגיעה לתחנת הרכבת, אבל הרכבת מאחרת.

מה עושה טל? יושבת על ספסל וממתינה.בזמן ההמתנה מגיעים אנשים לתחנה וגם הם ממתינים לבואה של הרכבת.שלל דמויות צבעוניות עוזרות לטל להעביר את זמנה עד שהרכבת תגיע.

סקירה שלי על הספר

חג שמח לכל אוהבי הספר.

תגובות בפייסבוק

השגיאה המופלאה- ספר שיריה החדש של חמוטל בר יוסף

“השגיאה המופלאה” ספר השירים האחרון  של חמוטל בר יוסף הוא ספר, שבקריאה הראשונה מטריד. עושה לא נוח . קריאה נוספת בו  מאירה את הקריאה הראשונה ונותנת לקורא תחושת השלמה וחמלה.

עטיפת הספר “השגיאה המופלאה” מזכירה לי את מחברת המורה של פעם, כשהיינו ילדים ועוד היתה למורה מחברת . יש בה משהו סגפני ולמרות זאת מפתה לפתוח ולקרוא בו. העטיפה המינורית עומדת בניגוד לתוכן הספר. פנים המחברת גדוש ומלא ברגשות וחוויות שהצטברו במהלך השנים.

 במחשבה ראשונית נשאלת השאלה איך שגיאה היא מופלאה? הרי זו טעות?  מצד שני יעידו כל הפילוסופים והפסיכולוגים על כך שמשגיאות אפשר לצמוח וללמוד.

המשוררת אינה חוסכת בביקורת על עצמה, אבל העין שלה כלפי עצמה היא עין מלאת חמלה.

 בשיר “עשרה אפיטפים” שבו היא מספידה את עצמה  ומתארת כל מה שעשתה בחייה לטוב ולרע, אבל יותר מכל ניתן לומר עליה שהיא אהבה את החיים.

“השגיאה המופלאה” הוא מכלול שירים אישיים המקיפים מחשבות על עצמה, על מעשיה מעין חשבון נפש. היום, בהווה ממרומי גילה היא מפויסת, לומדת את ההנאות הקטנות של החיים.

 הספר הוא  התבוננות מפוקחת על החיים, על השגיאות, האהבות, ובעיקר על אובדן הנעורים והשינוי של הגוף. ההתבוננות לפעמים סרקסטית, לפעמים מפויסת, לעיתים געגוע על העבר.

יש בספר עיסוק במוות. היא מרגישה בו בכל מקום.

“בוקר וערב הוא בפתח ירבץ, יקרא ואני לא אצא אליו…..אומר לו לך ממני אני עסוקה מידי בסידורים ,בקניות…”

צער הזיקנה המדומה לשודד שגוזל ממנה הכל.

“נגזלת חדות הראיה והדיבור, נשדדים ברק העור והעיניים….”

לא. היא לא רק עוסקת בחשבון הנפש על החיים ובמוות. היא מתארת חיים שלמים, חיים מלאי תוכן, אהבה, חיוך, אושר, קשר עם הוריה ועם ילדיה. וכן שירים ארספואטים על המשוררת שבה.

כשלימדתי את תלמידי הסברתי להם שאי אפשר ללמד שירה, שירה לא צריך להסביר, עוול יהיה לשיר אם אפרק אותו ואנסה לפצח “למה התכוון המשורר?”. (ברור שלימדתי , כי הם היו צריכים לגשת לבחינת בגרות.)

המשפט שלימדתי אותם היה “שירה קוראים לאט שוב ושוב עד שמרגישים שהשיר נתפס בבטן ועולה לאט לאט מעלה.”

כך קראתי את ספר השירה “השגיאה המופלאה ” של חמוטל בר יוסף. לאט, שוב ושוב חזרתי וקראתי את השירים. מצאתי רגשות משותפים והעליתי חיוך מתאוריה על עצמה.

השגיאה המופלאה, חמוטל בר-יוסף

עריכה, ארז שוייצר

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

תגובות בפייסבוק

אחותי, הרוצחת הסדרתית- אוינקן ברייתווייט

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

 לכל ספר זמן משלו. הספר “אחותי הרוצחת הסדרתית” הגיע  אלי בזמן הנכון.

הספר האחרון שקראתי היה מורכב ומטריד, חשתי ברצון לספר קריא.

“אחותי הרוצחת הסדרתית” הוא ספר קריא, קולח עם הרבה הומור שחור שהחזיק אותי במתח וסקרנות.

קורידה ואיולה הן שתי אחיות הגרות  באי לאגוס השייך לניגריה. קורידה הבכורה היא אחות ראשית בבית החולים.

איולה אחותה יפה ממנה,  נאה בעלת פנים מלאכיות, צבע העור שלה בין שמנת לקרמל, היא כולה קימורים בעוד שקורידה צבע עורה אגוז ברזיל והיא כולה פינות חדות.

איולה מכורה לרשתות החברתיות מתעדת כל אירוע  וכל תנועה שלה.

הספר נפתח ברצח, זה אינו ספוילר, הרי זהו שם הספר. איולה רצחה את  החבר האחרון שלה והזעיקה את אחותה לעזור לה להעלים ראיות.

״היא הרגה אותו בדקירה הראשונה שננעצה ישר בלב, אבל אז היא דקרה אותו עוד פעמיים ליתר ביטחון. הוא צנח לריצפה. היא שמעה את נשימתו ושום דבר אחר.״

קורידה עובדת כאחות בבית חולים, היא יודעת להתמודד עם כל ליכלוך. יודעת איך לנקות כל כתם ומכירה את כל השימושים לאקונומיקה. לכן ברור שהיא יודעת איך לסלק את הליכלוך של אחותה.

כל חייה היא הואשמה שאינה דואגת לאחותה. אם אחותה גנבה תפוח היא הואשמה שאינה דואגת לה ואחותה היתה רעבה בגללה, או אם אחותה לא הצליחה בלימודים זו אשמתה שלא עזרה לה.

מתוך רגשות האשמה הללו צומחת הדאגה המוגזמת שלה לאחותה להגן עליה גם אם עשתה את הפשע הנורא מכל-רצח. ״ אני תמיד לצידה. אבל….יש לה הרבה צדדים.״

מה שסיקרן אותי בספר היתה מערכת היחסים בין האחיות, מעין סימביוזה של קנאה דאגה פחד. שתיהן כאילו חיות אחת בשביל השנייה ואחת בתוך השנייה. עיצוב הדמויות ובעיקר דמותה של קורידה גורם לקורא להזדהות איתה. הבדידות שלה מול אחותה שכולם מסונוורים ממנה מעורר רגשות חמלה.

“אחותי הרוצחת הסדרתית” הוא ספר מתח שיש בו רבדים נוספים, הוא מתאר מערכות יחסים בין האחיות ובתוך המשפחה. נותן אור על החברה הניגרית ויחסי גברים נשים. מציג את הגברים בחברה באור לא חיובי. הערות המתרגם, אילן פן, עוזרות להבנת תיאור החברה הניגרית.

לאורך הקריאה חיפשתי רמזים בין השורות לאן העלילה תתפתח. אולי  הרוצח ייתפס אולי יהיה רצח נוסף, אולי משהו אחר מהעבר יעלה ויצוץ, הסופרת הצליחה לתעתע בי ולגרום לי לחשוב שכל דבר בלתי הגיוני עלול להתרחש. הרצון לדעת מה יקרה החזיק אותי במתח כל זמן הקריאה.

כיוון שאנו יודעים מי הרוצחת אנו מחפשים אחר המניע, עובדה זו יוצרת מתח, לאט לאט פרט אחר פרט ברמזים מאוד מינוריים מתבררים הפרטים הפסיכולגים והחברתיים למניעים של הרוצחת ושל אחותה של הרוצחת.

ספר עם עלילה דרמתית  הנקרא בשטף.

אחותי, הרוצחת הסדרתית, אוינקן ברייתווייט

מאנגלית, אילן פן

פן הוצאה לאור, 2020

תגובות בפייסבוק