הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
גברים במצבי, ספרו האישי והכואב של פר פטרסון
ספר אישי, אולי ממואר של פר פטרסון הזוכר לטוב מספרו “יוצאים לגנוב סוסים”. הגיבור הוא בן דמותו של הסופר עצמו ויש בעלילה יסודות ביוגרפים רבים.
בכנות ובפתיחות פסיכולוגית באמצעות זרם תודעה פורס הגיבור בפנינו את האודיסיה הפרטית שלו.
גברים במצבי הוא ספר שהכותרת שלו היא הכללה שהיא הטעיה לקורא. הגיבור אינו מדבר על כל הגברים, אלא, על מצבו האישי שלו, אומנם יש עוד גברים שנמנים על החוג שלו, אבל בהחלט הוא מתאר אך ורק את אירועיו ומצבו שלו.
ארוויד ינסון, גיבור הספר, הוא סופר, חבריו מכנים אותו, קנט המסון.
ארווין הוא גרוש טרי יחסית. לפני שנה נפרד מאשתו, טוריד, אהבת חיו, היא עזבה אותו עם שלוש בנותיהם ועברה לבית אחר. “אני מוכרחה להציל את עצמי אני מוכרחה לוותר עליך”, כך אמרה לו והשאירה אותו לבד ללא בנותיהם.
הספר נפתח בשיחת טלפון מטוריד אשתו. היא מבקשת ממנו לבוא ולהחזיר אותה לביתה. היא אינה יודעת את הכתובת שבה היא נמצאת ומוסרת לו תיאור נרחב של המקום. ארווין נוסע במכוניתו לפגוש אותה ולהחזירה. כשהוא נכנס לדירה הוא מרגיש זרות, בדירה גרה אישתו שלה היה נשוי שנים רבות. האוויר שבדירה שונה, הכל היה לו זר. נדמה לו שמחקו אותו, לא השאירו זכר ממנו בדירה.
לאחר שאוסף אותה ומחזיר אותה לביתה הוא מרגיש כבדות את הכובד שלו ואת כובד משקלה של אשתו. כשחוזר לביתו עולה במדרגות וחושב שכל סדק באריחים הוא מכר ותיק, הם סמל לסדקים שלו בנפשו ובחיו, הדירה מטונימיה אליו.
מכאן מתחיל ארווין להרהר על השנה האחרונה בחייו, שנה שבה הרגיש חשוף. בפתיחות ובכנות אישית פורש ארווין בפנינו ובפניו את כל חיו. את הטעויות שנעשו בזוגיות עם טוריד, ובעיקר את הבדידות האיומה שאליה נקלע. את הריק הוא ניסה למלא בשיטוטים בעיר אוסלו, במפגשים עם נשים בבארים. התחושה שלו היא של אדם אבוד ותלוש, המשייט בעולם, הוא רואה ומביט מסביבו אך הכל עובר לידו.
ארווין מתאר את אוסלו ומדייק ברחובות ובמקומות שבהם ביקר, עד כי נדמה שאוסלו היא הגיבורה בסיפור.
בתחילת הרומן מספר ארווין על אסון שפקד אותו, רק בסיום אנחנו מודעים במדויק לאסון, אסון שאותו חווה פר פטרסון בעצמו. אסון שארע במציאות חיו של הסופר.
רומן בשל ומדויק. אומנם אינו קל לקריאה. הגיבור מעיק, ייסוריו קשים ובכל זאת לא יכולתי לנטוש לא את הספר ולא את הגיבור, רציתי לדעת מה עובר עליו, אם וכיצד ישקם את חיו. מה קורה לבנותיו. למה רציתי לדעת? כי הכתיבה של פר פטרסון מהפנטת, מושכת, כתיבה מלאת עניין ותיאורים פסיכולוגים עוצמתיים.
ציור העטיפה מתאר את האווירה של הספר, צבעים קודרים וכהים של גבר הישן ולידו מושב ריק, מתאר במדויק את הגיבור שישן במכוניתו לאחר הגרושים.
רומן שמתאר את נבכי הנפש ואת ייסוריו של גבר, שאשתו, אהבת חיו נטשה אותו. גבר שהוא סופר המחפש רעיונות לכתיבה. דמות של גיבור המתאר בכנות את חיו, את נשואיו, את הטוב והרע, הוא אינו מנסה ליפות את האירועים, כדי שהקורא יהיה לצידו. להפך, הוא מביא את האמת שלו וגם את האמת של טוריד ובנותיהם.
רומן אנושי כואב על פרידות, על כאב הגירושים מנקודת מבטו של הבעל.
ספר שאינו קל לקריאה, אינו לחגים, או לקריאה כיפית וקלילה. ובכל זאת ספר פסיכולוגי משובח.
מומלץ.
האם בסיום המסע הוא יגיע למנוחה, להבנה, להשלמה? על כך בספר.
גברים במצבי, פר פטרסון
מנרווגית, דנה כספי
מודן, 2021
ההסבר של ג’ורג’ סילברמן – סיפורו האחרון של צ’רלס דיקנס
ברור שלא אוותר על סיפור של צ’ארלס דיקנס בתרגום חדש של לי עברון המוכשרת.
הסיפור האחרון של צ’ארלס דיקנס הוא מעין צוואה אחרונה שלו, אמירה נוקבת על החברה, סיפור שכולל בתוכו את כל היסודות והרעיונות של ספריו.
צ’ארלס דיקנס אומנם מתאר בסיפוריו את התקופה הוויקטוריאנית. לצערי, התפאורה שהוא מתאר היא זו שמשתנה. הסיפור מתאים גם לימנו.
שם הסיפור “ההסבר של ג’ורג’ סילברמן” מעמיד בפני הקורא את תוכנו.
“הדבר קרה כך – ” פותח ג’ורג’ את סיפורו.
זה יהיה מונולוג של וידוי, מונולוג אישי הכתוב בגוף ראשון, אולי הוא וידוי על חטא, אולי תהיה בו הצטדקות מצידו של המספר על אירועים שחווה, או שמא יש מי שמאשים את הגיבור, והוא צריך להוכיח את חפותו.
ג’ורג’ נולד וחי בבדידות במרתף חשוך. הוריו נפטרו ממגפה והוא נשאר יתום. המרתף הוא סמל שמלווה אותו כל חיו, שנים ראשונות של חיים בחושך, המרתף מסמל את הדחקת הרגשות שלו וקבירתם במרתף.
לאחר מות הוריו הוא מועבר לחווה שבה הוא גדל ואף מקבל חינוך. אותה בדידות שחווה במרתף הוא חווה בהמשך חיו. ג’ורג’ הוא ילד סקרן וביישן, בעל עיניים חדות, הוא מביט סביבו ורואה את צביעות החברה, את צביעות האנשים. אופיו העדין והאנושי אינו מאפשר לו לומר כל מה שעל ליבו. יושרו הפנימי גורם לו להתפתח לאדם בוגר ונבון שאינו מעיר לאיש, אינו מעמיד אף אחד על טעותו.
למרות שהוא מגלה את צביעות הכנסייה ואנשי הכנסייה הוא מחליט להפוך לכומר, הוא יודע שזה מקצוע טוב עבורו. או אולי חשב להיות איש דת שונה, איש דת ישר ולא כמו הכמרים שראה בילדותו.
ג’ורג’ אינו מסוגל ליצור קשר אישי עם האנשים סביבו. “שטן קטן וחמדן” כינתה אותו אימו, ביטוי שהוטבע בנפשו וילוו אותו לאורך כל חיו. כל חיו הוא ידחיק את רגש החמדנות, כל חיו הוא ירגיש שעליו תמיד להיות הטוב ביותר, הצדיק, נקי הכפיים ואל לו לחשוק בדבר. כל חיו הוא ירגיש ששום דבר טוב אינו מגיע לו.
דווקא הוא הצדקן שבעולם. כולם סביבו עוטים גלימות חסד ומציירים עצמם בשם האל והחברה כאנשים צדיקים והוא האיש האמיתי. הוא זה שאינו פוגע בזולת ותמיד הם הופכים את מעשיו ודבריו.
כל חייו התאמץ ג’ורג’ שהזולת יראה את הפנימיות שלו, והם תמיד הפכו את אופיו לאחר.
עכשיו בגיל שישים הוא יושב וכותב את זיכרונותיו. ג’ורג’ משוכנע כי הוא אשם בכל האסונות בחייו, וכעת הוא מנסה למצוא הסבר להתנהלותו בעולם. הוא מנסה להסביר לנו הקוראים מה היו הסיבות והמניעים למהלכים של חיו. כיוון שהכתיבה היא רטרוספקטיבית הוא יגלה (אני מקוה) שאינו אשם. אולי אנחנו נבין אותו, אולי אנחנו נראה אותו כפי שהוא. כפי שרצה שיראו אותו.
זהו סיפור עם ביקורת חברתית על החברה, על הדת שאמורה להגן על החלשים ואינה עושה זאת, על העוני והמעמדות, על החמדנות ובעיקר על כך שאנשים מנצלים אחרים לתועלתם.
תשאלו, למה לקרוא סיפור בין מאה חמישים שנה?
כי נושאי הכתיבה הסיפוריים של צ’ארלס דיקנס לצערי, עדיין רלוונטיים. הביקורת החברתית נשארה אותה ביקורת. אני מצאתי בנוסף שיופיו של הסיפור הוא הרובד הפסיכולוגי שבו. ג’ורג’ מצליח להסביר לנו ולעצמו את מהלכי התנהלותו ואת מניעיו התת הכרתיים. אירועי הילדות וראיית אימו אותו נצרבו במוחו והם הם ההסבר להתנהלותו. כל זאת טרום פרויד והפסיכואנליזה.
פנינה ספרותית שלא נס לֵחה.
העטיפה הגאונית של אריאל טופלר בעלת קריצה וחיבור של העבר עם ההווה. החתול של תשע נשמות מטייל בלונדון של התקופה הוויקטוריאנית.
ממליצה.
ההסבר של ג’ורג’ סילברמן, צ’רלס דיקנס
מאנגלית, לי עברון
הוצאת תשע נשמות, סידרת reserve ,2021
הספר ניתן לרכישה רק באתר החנות של תשע נשמות לרכישה ישירה
ובחנות הפיסית ברחוב גורדון 24 תל אביב.
לדעת ציור, ספרו החכם והמאיר של יונתן הירשפלד
מעולם לא כתבתי על ספר שלא סיימתי לקרוא, הפעם אני חורגת ממנהגי ואומרת:
רוצו לרכוש את הספר. לא תצטערו. באחריות !!!
קריאה אחת בספר אינה מספיקה. זהו ספר שיש לקרוא בו שוב ושוב מכמה היבטים.
לפני שנים שמעתי בפעם הראשונה את יונתן הירשפלד, צייר ומרצה, במוזיאון תל אביב, זו היתה אחת ה- חוויות שלי כמאזינה.
על הבמה עמד בחור צעיר שנע הלוך ושוב והסתבך עם חוט המיקרופון. הוא סיפר בחיוך על תולדות משפחת מדיצ’י. על המסך הקרין תמונה של צטאלאך הכתוב בכתב ידו המתאר את העץ המשפחתי של משפחת מדיצ’י. בחיוך והומור ציני תיאר בפנינו את אנשי המשפחה ומעלליה, בעיקר של נשות המשפחה. אני ישבתי מהופנטת, נשבתי בדבריו ובדעותיו, בקול שלו, בחיוך, בהומור השנון ובעיקר בידע העצום שלו.
איך אומרים? מאז הכל היסטוריה. מאז איני מחמיצה ושומעת כמעט את כל ההרצאות שלו, ולא פעם אחת.
יונתן לימד אותי לחשוב אחרת על אומנות ועל הציורים. לימד אותי לראות בציורים את כל מה ששייך לאומנות, צבע, קומפוזיציה, תקופה שבה חי האמן, אבל יונתן הראה לי שיש משהו מאחורי היצירה, יש איזו נקודה קטנה בפינה שלא שמנו לב אליה והיא היא החשובה. כל מה שמוכר וידוע כבר נדוש. הוא לימד אותי להתבונן מחדש ביצירה, לראות בה משהו נוסף וכך היצירה תחייה מחדש.
כמו להסתכל על חפץ באותה הזוויות, ופתאום לסובב אותו ולראות משהו נוסף. ואז נקודת המבט החדשה הזו גורמת לך להתפעמות והתעלות. אתה נדהם מכך שאתה רואה פתאום משהו חדש במוכר.
יונתן לימד אותי להתאהב בקאראווג’ו, ברמברנט, בורמיר, בגויה, במיכאלאנג’לו. לא אהבה, אלא התאהבות עד כלות באותם אומנים מופלאים.
מה יש בספר שאני כל כולי התלהבות בלתי פוסקת?
הספר הוא אסופת הטורים שכתב במוסף “תרבות וספרים” של הארץ משנת 2013 עד 2020
בספר משובצים הציורים עליהם הוא כותב, או ציורים שמעלים בו מחשבות. אני חייבת לציין את איכות ההדפסה,את העבודה הנפלאה והמופלאה של עיצוב והפקה של יקיר שגב. רק הציורים הם נכס יקר.
הטורים קצרים ומכילים הכל : אומנות, היסטוריה, פילוסופיה. הם מקפלים בין השורות את ההיסטוריה והביוגרפיה והדעות של יונתן עצמו. הקריאה בספר היא כמו נסיעה ברכבת הזמן של יונתן.
יונתן משתף את הקורא במחשבותיו על ציוריו של קאראווג’ו, פונה אל הקורא ומבקש ממנו להתבונן בציור זה או אחר. מדבר על המוות, מתפלמס עם לאקאן. מספר אנקדוטות מחייו, זיכרונותיו. והכל נעשה במינון הנכון ובטוב טעם. הוא מסתכן באומץ להביא דעות שונות, לעיתים אפילו אזוטריות. הוא מעז להביא את ציורו של היטלר כציור קיטש “שמלמד אותנו כיצד נראה הרוע האמיתי ועד כמה מסוכן הקיטש.”
ספר נפלא, כתוב מעניין ומרתק. ספר חכם שפותח בפני הקורא עולם אומנותי יפיפה וצבעוני, עולם שיש בו רבדים רבים וכל אחד יימצא את עצמו בציור או בחשיבה זו אחרת. הכתיבה של הטורים לא רק שיש בה חוכמה וידע, יש בה שילוב של הידע הבסיסי שלנו עם ניסיון ורצון מצידו של יונתן לחשוב אחרת, לחשוב לא כמו שהורגלנו, לחשוב על הצד האחר, לפעמים האפל.
אני עדיין קוראת את הספר, מתענגת על הכל. הקריאה היא כמו קריאה בספר מתח. קוראת טור ועוברת לזה שאחריו, משתוקקת לדעת מה יהיה הטור הבא. על מה הוא יספר לי, מה יחדש לי.
יונתן נולד עם הכישרון האומנותי ויכולת הציור המופלאה שלו. זה בתוכו וזורם ממנו, אבל את אהבתו ליופי הוא ספג מאמו. בטור “יופי מהסוג שמביא את אימי לדמעות” (טור שהקריאה שירה בהשקת הספר) הוא מתאר כיצד בימי שישי כשהיה חוזר הביתה היה מוצא את אימו מאזינה לאופרה ובוכה תוך כדי בישול, “לא כי זה עצוב, אלא מרוב שזה יפה”. את תחושת כאב היופי הוא מעביר לנו בציוריו, בהרצאותיו ובכתיבתו. כל כולו בתוך אהבת האומנות ואהבת יופייה של האומנות.
ממליצה לכם, קנו את הספר לעצמכם כמתנה לחג, לאחרי החג, ליום הולדת, או פינוק לנשמה.
אני ממליצה לרכוש את הספר, לא כי יש לי מניות או רווחים, אלא מהסיבה שלטעמי הוא ספר שיש לקרוא אותו שוב ושוב, יש להתעמק בציורים, לחשוב על הבחירה שלהם, להבין את מה שנכתב עליהם.
הבנתם שאני ממליצה בחום.
בהקדשה כתב לי יונתן. “רחל יקרה, ההתבוננות ביצירת מופת הופכת אותנו ליצירת מופת.”
רק אמן בעל נפש ענקית כמו יונתן יכול לומר זאת.
לדעת ציור, יונתן הירשפלד, טורים מ 2013 עד 2020
עורכים, ד”ר יצחק בנימיני, עידן צבעוני
עיצוב והפקה, יקיר שגב
הוצאת רסלינג 2021
נמר בירושלים, ספרו הנפלא של אורן ולדמן
נמר בירושלים, ספרו הנפלא של אורן ולדמן
עכשיו סיימתי את הקריאה בספר “נמר בירושלים”
ולפני שיעלמו ממני התובנות,
- ספר ביכורים מפתיע.
מצליח לרתק את הקורא בסיפור בגוף ראשון.
רעיון מבריק לחבר בין יצירת מופת שלא שמעתי עליה מהמאה ה-12 לשנת 1972.
סיפור התבגרות והתגברות הכתוב בעדינות וברגישות.
החזיר אותי בהתרגשות לימי נעורי, אני וגיבור הספר בני אותו הגיל.
מה לנער בן 16 בכיתה י’ בשנת 1972, שנה שבה הגשם מאחר לבוא ולספר מהמאה ה 12 ?
התשובה לכך נמצאת בספר “נמר בירושלים”, ספר עדין כמו פנינה.
ערן, ילד שקט, אומנותי, אוהב לצייר, רוצה להתקבל לפנימיית אומנות. ערן חי עם אב שדואג לו בבית מלא בשתיקות. אמו עזבה כשהיה בן שש, ממנה מקבל מכתבים פעם בשבועיים במעטפה כחולה עם ריח הבושם שלה.
ערן אינו מתבלט ולכן מהווה מטרה לנערים החזקים בכיתתו שמקניטים אותו. הוא משובץ במסגרת מחויבות חברתית לשמש מלווה לחולה ערירי באחת המחלקות הפנימיות בבית החולים. בעוד חבריו משובצים למד”א או הג”א, תפקידים “נחשבים” מוצא ערן את עצמו מול אדם ערירי השוכב במיטה ,אינו קם ,אינו מדבר, וכולו מצטנף במיטת חוליו. לאט לאט נרקמת בין השניים מערכת יחסים. ערן העושה את מחויבותו כחובה, מגלה כי האיש השתקן המדבר בעברית גבוהה הוא דב גפונוב, עולה מרוסיה / גרוזיה, שתרגם את יצירת המופת של המשורר הגרוזיני רושתה רוסתווילי.
החיבור בין דמות הנער הבדיוני לדמותו המציאותית של דב גפונור המתרגם היא נפלאה, גאונית ומרתקת. הסופר הצליח ביכולתו המבריקה לגשר בין שני אנשים, האחד בדיוני והשני מציאותי. לכל אחד משלב לשוני מה שיוצר אמינות, דב מדבר בשפה גבוהה וערן מדבר כמו נער בשנות השבעים. הקשר ביניהם מוביל את ערן להתבגרותו, מוביל אותו לנתב ולמצוא את דרכו בעולמו ולקבל החלטות. ויש לערן הרבה החלטות שהוא צריך לממש.
דווקא בבית החולים הוא מוצא אפשרות להביע את מחשבותיו. הוא לומד להקשיב לסיפוריה של חווה, נערה שהכיר במסדרונות בית החולים. להקשיב לדב וכאביו. בית החולים מרפא גם אותו ואת בדידותו.
לכתוב עלילה בגוף ראשון ולרתק את הקורא היא משימה שאינה קלה. כתיבה בגוף ראשון עלולה לעייף את הקורא. ערן מצליח לספר את סיפורו באופן קולח ומרתק, הקורא נשבה בדמותו של הנער העדין והרגיש, שלאט לאט מגלה את כוחותיו ויחד איתו צועד אל התבגרותו. במסע ההתבגרות שלו הוא מתחבר לדמויות נוספות שמהוות אבני דרך במסעו. חווה הנערה מבית החולים וסשה חברו לכיתה, עולה חדש דחוי ומושא להתעללות.
הספר מגיע לשיא ביום השוויון, יום שלאחריו מתחיל האביב.
יופייה של האומנות ואהבתי הרבה לספרות היא, שבאמצעותה ניתן לחוות בעוצמה את החוויות האישיות. הקורא עובר ומזדהה עם הגיבור. כך הרגשתי בקריאת העלילה. ערן ואני בני אותו הגיל, הבדידות שחווה והרצון למצוא את עצמו בחברת הילדים המקובלים, ההתבגרות שלו וההבנה שעליו לעשות את מה שהוא מאמין החזירו אותי לתקופת התיכון. לימים של חברים, חיכוכים, מושאי הערצה והחיפוש העצמי.
היופי הנוסף ביצירה היא יכולתו של הסופר לגרום לקורא להקשר לדמות, לחוות איתה את התחושות והרגשות הפנימיים, לעצור ולקחת אוויר ברגעים הקשים ולעודד אותה. זה מה שקרה לי, חוויתי את ערן כאילו היה לידי, הרגשתי אותו ואת החוויות שלו.
מעבר להזדהות עם הדמות ולבדיקה אישית של הקורא עם העלילה, יופייה הענק של העלילה הוא ההכרות עם הספר “עוטה עור הנמר” ועם דמותו המרתקת והמיסתורית של גפונוב, המתרגם. אורן ולדמן הצליח לחבר בין שתי הדמויות בגאוניות. לא הרחיב, לא העיק על הקורא, סיפר במסתוריות והצליח להקביל בין שתי התקופות, זו של המאה ה-12 וזו של שנות ה-70 בא”י. שמחתי שהחייה יצירה שמעטים יודעים על קיומה, כשסיימתי לקרוא את הספר כל רצוני היה לקרוא את אותו ספר לא מוכר ומסקרן.
יש משהו משמח בספר ביכורים מוצלח. משמח ומרגש יותר ספר ביכורים מוצלח שאינו מורגש כספר ביכורים.
מחכה לספר נוסף.
שמחה על ההוצאה הטרייה “שתיים” הוצאה לאור לספרות מקור בעריכת אורנה לנדאו ומירי רוזובסקי שמביאה לקורא משב רוח רענן בספרות הישראלית.
ספר עדין, רגיש, שנקרא באחת. ממליצה בחום.
לסקרנים, כמוני, מה לאורן ולדמן וליצירת המופת “עוטה עור נמר” מוזמנים לקרוא כאן
נמר בירושלים, אורן ולדמן,
שתיים הוצאה לאור, 2021
גברים ללא נשים – הרוקי מורקמי
שבעה סיפורים על בדידותם של גברים. סיפורם של גברים הנאבקים בבדידות או בפרידה מבנות זוג.
כותרת הספר שאולה מקובץ הסיפורים של המינגווי.
כמי שמעריצה ואוהבת את כתיבתו וסגנונו של מורקמי, כל ספר חדש משלו הוא חגיגה נפלאה עבורי וברור שאיני מחמיצה אותה. הספר “גברים ללא נשים, הוא חגיגה, קטנה. כי אישית אני מעדיפה רומנים על פני סיפורים קצרים.
היתה לי ההרגשה שמורקמי הציב מולו טענה, האם גברים יכולים לחיות בלי נשים? ואת התשובה הוא נותן באמצעות סיפורים. התשובה ברורה לקורא, זוהי שאלה רטורית. האם ניתן לחיות ללא נשים? הרי “זכר ונקבה ברא אותם.” האל ידע מה הוא עושה. או כמו שאומרים במשפט הקלישאי “אי אפשר לחיות עם נשים ואי אפשר יותר לחיות בלעדיהן”.
“גברים ללא נשים” הוא ספר על גברים ובדידות. סיפורם של גברים עם ניסיונות ההתמודדות שלהם עם צער הפרידה.
מורקמי נותן הצצה לעולם הנפשי של הגברים. הוא בוחר בסיפוריו מגוון של גברים, רופא, סופר, שחקן, בעל בר, אדם שאינו יוצא מביתו. בכל הסיפורים המסקנה שאני הגעתי אליה מהקריאה וגם מורקמי היא, שגברים אינם יכולים ללא נשים, גם אם הם יעטו שריון ויבנו חומות הגנה, יגיע הרגע שבו הכל יקרוס.
חלק מגברים הם אינם מי שהם, שחקן שהמשחק עוזר לו לברוח מהחיים המציאותיים, מנחת פלסטי שמשנה ומשפץ איברי גוף, נער המאמץ דיאלקט של מחוז אחר, קנסאי. לכל הדמויות מסכות אחרות שמציגות את עצמן לא כפי שהן באמת.
בדרכו הייחודית והאופיינית לו משרטט מורקמי את דרכם של הגברים בעולמם האישי ללא נשים. ישנם גברים שבוחרים במודע לחיות ללא נשים, כמו הרופא מנתח הפלסטי, שהצהיר, כי אינו מעוניין בקשר ארוך טווח עם נשים. עד שיום אחד הוא מתאהב.
מכל שבעת הסיפורים אהבתי את הסיפור “שחרזדה”. שחרזה מעין סוכנת בית להבארה, גבר שאינו יוצא מביתו. פעמיים בשבוע היא מביאה לו מצרכים, מארגנת את הבית ושוכבת איתו. לאחר מעשה האהבה היא מספרת לו סיפורים על עצמה, ספק אמיתיים ספק בדיוניים.
הסיגנון של מורקמי מאוד ברור ובולט גם בסיפורים הקצרים, כתיבה ישירה, מדויקת, עשירה, נשים חזקות ודעתניות, בעלי חיים, מוסיקה ודעתו האישית עליה ״המוסיקה ניחנה בכוח כזה להחיות זיכרונות לפעמים בצורה עזה עד כאב״.
מורקמי כחובב ריצה, הסיפורים הקצרים שלו משולים בעיניי לריצה למרחקים קצרים ואילו הרומנים הם ריצה למרחקים ארוכים.
אישית אני מעדיפה לרוץ עם מורקמי ריצות למרחקים ארוכים. מרחקים שבהם ניתן להתענג על הנוף, ללמוד על הדמויו.
מי שאוהב את מורקמי ישמח על הספר החדש, למרות שהוא ספר סיפורים ולא רומן רחב יריעה.
הספר תורגם מאנגלית
גברים ללא נשים, הרוקי מורקמי
מאנגלית, שאול לוין
הוצאת כתר, כנרת זמורה. 2021
מוזמנים להאזין לדבריי על הספר בתוכנית הרדיו. סופרים ספרים ומה שבינהם עם זהר נוי
גברים ללא נשים – הרוקי מורקמי
זיכרונותיו של גנן אנגלי – רג’ינלד ארקל
אני אוהבת פרחים,אוהבת לראות, אוהבת לצייר, אוהבת להביט בצבעוניות שלהם מהגינות.
הם משמחים אותי.
יש לי הרבה עציצים ופרחים בבית, איני אוהבת לטפל בהם. אני משקה ומגדלת אותם כי צריך !
עם כל אהבתי לפרחים איני אוהבת לקבל פרחים או עציצים, מעדיפה שוקולדים.
ברט פינגאר גיבור “זיכרונותיו של גנן אנגלי” הוא ההפך ממני. הוא חי בתוך הגן, נושם פרחים, מבין בפרחים, מדבר בשפת הפרחים והטבע, כל עולמו הוא הפרחים והגן שבו פורחים.
ברט פינגאר הנקרא בערוב ימיו, פרח תרח, ננטש לאחר לידתו והושם על מפתן ביתה של איכרה אם לשישה, האיכרה בעלת לב רחב, שלא ראתה בגידול ילד נוסף טירחה גידלה אותו.
בבית הספר המורה שהפנתה אליו תשומת לב, היא זו שלימדה אותו אהבת פרחים. ברט מוצא את אהבתו בצידי הדרך, ולא בחממות יוקרה.
יום אחד בהיותו נער צעיר החליט להשתתף בתחרות הפרחים. שם הוא פוגש באשה אצילית ונעימה שהופכת להיות גבירתו ומפקידה בידיו את גנה.
ברט נולד הרבה לפני מלחמת העולם הראשונה, כשהסתיימה המלחמה הוא היה בן 50. יחד איתו אנחנו חווים את מאורעות התקופה והשינויים החברתיים של אנגליה בשנות השמונים של המאה ה-19 הגנים בתקופה זו היו בעלי פשטות נינוחה, משהו בין הידור העבר ויעילות העתיד. החיים היו שלווים נטולי דמיון. לא היו עולמות חדשים לא היה דחף ודאגות.
את הסיפור מספר ברט הזקן, שצופה בגן שהיה כל עולמו, ואכן הגן הוא מיקרוקוסמוס לעולם. היום כשהוא זקן, הוא מרגיש שאינו נחוץ ורואה את הפער בין הזקנים לצעירים החצופים וחסרי הסבלנות. תיאור הזיכרונות שלו הם כמו תיאורי הטבע, יש בהם מחזוריות, יופי, שינוי.
דמותו של ברט, פרח תרח, היא דמות שכובשת את הקורא. עדינותו, חוש ההומור שלו נכנסים אל הלב ובעיקר צניעותו. גם כשהגיע למעמד בכיר בקרב האנשים, שרואים בו סמכות, בתוך תוכו הוא נשאר אותו ילד שהסתתר בזויות האוהל של תצוגת הפרחים, אותו הילד שהביט באנשים החשובים והנכבדים ונשבע שיגיע יום והוא יהיה בין השופטים.
ברט מייצג האדם הפשוט והצנוע, שמסתפק ביופי הפרחים, בעבודה הקשה, בנתינת עושר הצבעים והגוונים לעולם. הוא אינו שואף ליותר מכך.
זיכרונותיו של גנן אנגלי הוא כמו לגימת ספל קפה טוב. אתה מכיר את הטעם, לוגם ומתענג על המוכר, ובסיום השתייה הטעם המצטבר גורם לך לערנות וחוסר יכולת להירדם, כי אתה חושב על הדמות ועלייך.
סיפור עדין, פשוט לכאורה, כזה שאנחנו מכירים ובכל זאת מתענגים על הקריאה. נהנים לעקוב אחר הזיכרונות של הגנן. להתפתח יחד איתו מגיל צעיר ועד זקנתו.
סיפור הכתוב באיפוק ובהומור דק ועדין, השולח את הקורא להעמיק ולראות את הנסתר על הגלוי. כמעט כמו הפרחים בגן, יפים מעל האדמה ובעלי שורשים נסתרים מהעין.
נהניתי להקשיב לרחשי ליבו של ברט, להבנתו את העולם. אהבתי כיצד בחוכמה עדינה ידע להעביר את מחשבותיו ואת חוכמתו לדורות הבאים וגם לנו הקוראים.
ספר עדין ומתוק כמו התותים שגידל ברט שלא בעונתם.
ממליצה בחום רב.
זיכרונותיו של גנן אנגלי, רג’ינלד ארקל
מאנגלית, לי עברון
הוצאת תשע נשמות 2021
שנה טובה – המלצות ספרים לשנה החדשה, שנת תשפ”ב
ברוכה הבאה שנת תשפ”ב.
אני מקוה שתהיה טובה מקודמתה. שנעסוק רק בקריאת ספרים ובדיונים עליהם.
בורכנו בכמות רבה של ספרי מקור וספרי ביכורים. קראתי רבים, רובם היו טובים ועליהם המלצתי בבלוג.
לקראת השנה החדשה אני מודה לסופרים שכתבו וסיפקו לי שעות הנאה ומחשבה.
מודה לכם קוראי הבלוג שלי על החום והאהדה שאתם מרעיפים עלי.
קשה לבחור מתוך השפע את הספרים המועדפים עלי.
רשימת הספרים המומלצים אינה לפי דרוג הספר, אלא לפי סדר קריאתם במהלך השנה.
מאחלת לנו שנה טובה, שנת שפע ספרים ושפע זמן קריאה.
השושבין, סביון ליברכט. הוצאת כתר, הסדרה הקטנה, 2020
השושבין, פנינה ספרותית חדשה מגולל את סיפורה של אדלה. סיפור על אשה חזקה שאינה נכנעת לתכתיבי החברה הגברית. זהו סיפורו של מיכה האחיין של בעלה של אדל המגלה עצמו כסופר.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
הבת היחידה, א.ב.יהושע. הוצאת הספריה החדשה, 2021
נובלה רעננה והחדשה של א.ב. יהשוע. נובלה עשויה היטב, מתוקה בדיוק כמו עוגת הפָּנֶטוֹנֶה שאוכלת הגיבורה בחג המולד. רקֶלֶה, נערה בגיל מצוה עוברת מסע התבגרות, ואנחנו מלווים אותה בכל המקומות הכי יפים של צפון איטליה.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
חתן הפרס, יעל טבת קלגסבלד. הוצאת,כנרת זמורה, 2020
“חתן הפרס” – אחד הספרים הרגישים והכואבים גם יחד שקראתי השנה.
ספר על התמודדויות ופרידות. יעל טבת קלגסבלג שוזרת יסודות אוטוביוגרפים בעלילה מעניינת, קולחת הכתובה ברגישות ובעיקר בהומור.
מוזמנים לקרוא על הספרבבלוג
איך לאהוב את בתך, הילה בלום. כנרת,זמורה,דביר 2021
איך לאהוב את בתך הוא הספר החכם ביותר שקראתי על יחסי אם ובת. ספר טעון וסבוך ברגשות. כתיבה חכמה על מערכת יחסים סמביוטית בין אם לבת.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
מה חייל מבקש, דורון שנער. כנרת, זמורה 2021
דורון שנער הצליח לרגש ולרתק אותי בספרו, שלושה טירונים שלולא הצבא לא היו נפגשים. המפגש בטירונות הופך אותם לחברים קרובים במסע התבגרות מרתק ומיוחד.
מוזמנים לקרוא על הספרבבלוג
איך לנצח את העצב בשלושה צעדים, טל ניצן.הוצאת אפיק 2021
מקבץ סיפורים מפתיעים ושנונים. בכתיבה רעננה, מפתיעה ובועטת מצליחה טל ניצן לרתק את הקורא. יש בספר מגוון רחב של דמויות ואירועים צבעוניים וכל אחד ימצא עצמו באחד הסיפורים שבו.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
העולם הוא שמועה, ניר ברעם. הוצאת ידיעות אחרונות, 2021
ספרו האישי ונוגע ללב של ניר ברעם, ספר רגיש עד כאב, חכם עם התבוננות פילוסופית. ספר שמעלה נושאים חשובים לתודעת הקורא ובעיקר נוגע ביחסי הורים ילדים, זוגיות וחברות.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
אדום חזק מאוד, תמר רובין. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית הפועלים
ספר ביכורים שאינו ספר ביכורים. תמר רובין כתבה ברגישות ובאומץ על אחד הנושאים שמעט נכתב עליהם בספרות הישראלית והוא עבודת הנשים במועדונים.
ספר מטלטל עד כאב עם דמות רגישה ועדינה שעוברת שינוי.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
ולא כפי שפורסם, יובל שפיר בירן.כנרת זמורה-דביר
ספר שקראתי וטרם כתבתי עליו,
ספר אנושי ועדין על יחסי הורים ילדים כשברקע שמורת החולה. יחיאל מגד מחפש אחר אביו כשהוא עצמו מהווה אב שאינו מתקרב אל בתו. מסע יחסים של הורים וילדים.
שירה
מחברות שדה, צילה זן-בר. הוצאת צבעונים, 202
“מחברות שדה” של צילה זן-בר צור הוא ספר שירים עדין ומרגש, שונה וייחודי.
כל מילה,כל מטאפורה שבו קרבו אותי אל הטבע ואל נשמת המשוררת.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
שירת הנדודים, אירן דן. הוצאת ספרי עיתון 77, 2020
ספר שירים יחודיים הכתובים בעדינות ועוצמה. שיריה של אירן דן מוקדשים לזכרונות, לנדודים, למסעות חוצי זמן וגבולות.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
בצד הלא נכון של הלילה, דפנה שן. הפקת דפוס, פאזל הפקה ומיתוג,2020
“בצד הלא נכון של הלילה” של דפנה שן הוא ספר שירה מלווה בצילומים מרהיבים. הטבע בשיריה מהווה סמל ומטונימיה לנפש המשוררת. שיריה גרמו למקור השראה לציורים.
מוזמנים לקרוא על הספר בבלוג
אדום חזק מאוד, תמר רובין
אדום חזק מאוד הוא ספר עם ביקורת חברתית קשה על עולם המועדונים.
הביקורת אינה רק כלפי המעסיקים, אלא גם עלינו כחברה שצורכת את עבודת הנשים.
בחודש מרץ 2021 ביקרתי במיצג/ מיזם/ תערוכה במועדן החשפנות “פוסיקט” ששכן במבנה הקולוסיאום בכיכר אתרים.
זה היה מיצג שטילטל אותי נפשית. נכנסנו מרחבה שטופת אור, כשבקרע ים כחול אל אולם שחור ואפל שאינו מסגיר את מה שהוא, או נכון יותר מה שהיה – מועדון חשפנות. הכל נשאר כמו שהיה, העמוד שעליו רקדו הבנות, וילונות כהים, חדרי איפור והלבשה. ירדנו אל החניון וראינו את מעלית האחמי”ם, שלקחה את האנשים החשובים הישר אל המועדון. בחניון התגלו חדרים עם מזרונים שלא הסגירו את תפקידם. הסיור לוווה בהדרכה מוקלטת של שחקנית, שהקריאה טקסט המספר על הבנות, המקום, איך הגיעו לעבודה ובעיקר איך לא יכלו לברוח.
הספר “אדום חזק מאוד” החזיר אותי במלוא העוצמה אל המיצג של המועדון.
שָנִי, בעלת תואר שני במחשבים, בחורה עדינה וצנועה בעלת שיער אדמוני משגע שנראה לא אמיתי. שני עובדת במחלקת סייבר של משרד חקירות. היא גרה בדירתה של סבתה שנפטרה וחולמת לנסוע עם שני חבריה, עדו ואופק לטורניר משחקי מחשב בחו”ל.
המשרד מקבל לחקור העלמות של מריה, מלאני, עובדת המועדון, מי שמבקש לחקור את היעלמותה הוא הארוס שלה שהכיר אותה במועדון.
שני מתנדבת להיטמע בין בנות המועדון ולהפוך לחלק מהן על מנת לגלות מה עלה בגורלה של מריה וגם לבדוק מה מסתתר בין חדרי המועדון.
שני מגלה עובדות מזעזעות.
“המבנה נראה כמו אצטדיון. צדקתי. זו לא מאורת סמים ולא שליחות באיראן. זה הרבה יותר גרוע.”
במקום העבודה החדש היא מחליפה את שמה לג’יני ולומדת על הבנות, על חלוקת אזורי המחייה שלהן, “חניון משפחת המלוכה, חניון מטוסים למזרח אירופה, חניון בית הקברות חצי מתות מרוב סיליקון.”
שם המקום הוא יהלום, אולי יהלום למבקרים בו, אך ברור שאינו יהלום לבנות שעובדות בו. הן עוברות ניצול והשפלה. העצוב הוא הניצול המתוחכם של בעלי המועדון. בתחילה הן עובדות ומרוויחות יפה. הכסף שהן מקבלות הוא כסף מודפס של המועדון, אותו הן ממירות לכסף אמיתי. לאט לאט הן נקנסות על איחור של דקה, לעיסת מסטיק, וצוברות חובות, מה שגורם להן לא להפסיק לעבוד, וכך הן הופכות שבויות.
שני משתלבת לאט לאט בין הבנות ולומדת על חייהן ומדוע הגיעו לעבודה הזו. יודעת על התככים ותחומי המחייה של כל את מהבנות. היא גם מגלה מה קרה למריה, אבל משלמת על כך מחיר יקר. תוך כדי האירועים היא עוברת מסע פנימי וחיצוני אל עצמה ומגלה עליה ואת החוזק הפנימי שבה.
הספר הוא מסמך חשוב על ניצול הנשים על הגברים והיחס המשפיל שלהן לבנות. על השימוש בגוף כחפץ, על עליונות הגברים והאדנות שלהם בנשים. על המאבק ההישרדותי של העובדות, לכל אחת צרות כלכליות בבית שבגללן הן חייבות כסף טוב, הרבה, מהר, וזמין.
לא שהן לא ידעו מהי העבודה. אבל אחרי שנכנסו לא יכלו להימלט ומכאן לניצול ולשבי הדרך היתה קצרה.
שני נקלעת רגשית למערבולת וקונפליקט בשתי העבודות שלה.
ספר מטלטל עד כאב עם דמות רגישה ועדינה שעוברת שינוי. ספר שעוסק בכוח וניצול, פיתוי והכוח שלו עד התדרדרות.
תמר רובין, שזהו ספר הביכורים שלה, שאינו ספר ביכורים כלל, כתבה ברגישות ובאומץ על אחד הנושאים שמעט נכתב עליהם בספרות הישראלית והוא עבודת הנשים במועדונים. עולם שאינו מוכר לנו, עולם שאנחנו יודעים עליו מבחוץ, אך לא מבפנים. היא מצליחה לחדור למחשבות הדמות על הנעשה במועדון. מצליחה להעביר לקורא את כל ההתנהלות בחדרי המועדון ועל מערכות היחסים בין הבנות ללקוחות ובינן לבין עצמן.
לטעמי, יש הארכת יתר בתיאור המועדון והנעשה בו, כנראה מהסיבה שהקורא צריך לחוש ולהבין במדויק את ההתנהלות בתוך המועדון.
הספר “אדום חזק מאוד” הוא מסמך חברתי נוקב וחשוב.
מומלץ.
הספר החזיר אותי לספר אחר באותו הנושא “קוקולקה”.
מה חשבתי על קוקולקה תוכלו לקרוא כאן
לצערי, אין לי תמונות מהביקור שלי במיצג, על המועדון והמיצג תוכלו לקרוא בכתבה חלון אחורי
אדום חזק מאוד, תמר רובין
הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית הפועלים, 2021
דם קר ספרו החדש של רוברט ברינדזה
הקריאה בספר “דם קר” גרמה לי לקצב לב מהיר שהעלה לי את חום הגוף.
ספרי מתח אינם מועדפים עלי, אבל הבלשית אריקה פורסטר היא בת בית אצלי. לכן כשהגיע אלי הספר דם קר, החמישי בסדרה פיניתי את כל הספרים וצללתי בקריאה.
אריקה פורסט היא בלשית במשטרת לונדון. הגיעה ללונדון מסלובקיה לפני 20 שנה ועדיין חולמת עליה. היא איבדה את בעלה במהלך פשיטת סמים. ומאז היא עסוקה באופן טוטאלי בעבודתה במשטרה. שקועה כל כולה בחקירות ופיענוח. המסירות שלה אובססיבית, אפילו כשאינה שייכת לצוות החקירה היא תמיד מוצאת דרך להצטרף לצוות.
אוקטובר 2017 גופת גבר מבותרת נמצאה במזוודה על גדות נהר התמזה, לאחר כמה ימים נמצאת מזוודה נוספת עם גופת אשה מנוסרת איברים. אריקה מבינה שיש קשר בין שני המקרים והמזוודות. שתי הגופות הן של אנשים לבנים מהמעמד הבינוני,שלא הוגשו עבורם תלונת היעדרות. התמוהה יותר הוא שבבטנו של הגבר נמצאו שקיות סמים. שאלת השאלות היא למה הן לא הוצאו, אריקה מבינה שיחפשו אחר המטען שבבנו של הגבר.
מכאן העלילה מסתעפת ומסתבכת. אריקה מבינה שמדובר ברוצח סידרתי.
בשלב מסוים של העלילה הקורא יודע את זהות הרוצח, מה שאינו מפריע לשטף העלילה ובהחלט שאינו פוגם במתח. להפך, הידיעה יוצרת מתח נוסף, כיון שהקורא מעוניין וסקרן לדעת כיצד יתפס הרוצח, חסר הרגש שרוצח בדם קר את קורבנותיו.
העלילה קצבית, אירועים רודפים אירועים ודמויות חדשות מצטרפות אליה. אריקה לעומת העלילה מאוד יציבה ונחושה. היא בעלת חושים חדים, דבקה במטרה, קוראת כמה מהלכים קדימה כמו שחקן שח ובגלל עובדה זו היא תמיד צריכה לשכנע את הממונים עליה להמשיך בחקירה. היא אומרת שאפשר לשבור לה את העצמות אבל לא יעצרו בעדה למצוא מי שאחראי לרציחות האלה.
״ את לא נראית כמו שוטרת את נראית יותר כמו שחקנית טניס מזרח אירופאית״.
כמו תמיד תהיה איזו סיבה שבגללה ירחיקו את אריקה מהמשך החקירה, אבל אריקה אינה נכנעת, אם סגרו לה את הדלת היא תיכנס דרך החלון.
העלילה בספר עוסקת אומנם חיפוש אחר רוצח סידרתי מטורף, אבל יש בה אנושיות, הקורא ידהה לא רק עם אריקה, אלא גם עם דמות נוספת שנקלעה לאירועים והסתבכה בגלל תמימותה ועיוורונה.
יש בספר ביקורת על המשטרה, על סמים וכיצד אנשים מתדרדרים לפשע ולהתמכרויות.
הערה , הספרים אינם ספרי המשך ואפשר לקרוא כל ספר כעצמאי.
כמו בספריו הקודמים, פונה הסופר רוברט ברינדזה בדף האחרון של הספר אל הקורא ומודה לו על הקריאה. הוא אף מבקש לנצל את הרשת החברתית למטרה חיובית וליצור איתו קשר על מנת להודות וכן ליידע אותו מה היינו רוצים שיקרה עם אריקה בהמשך. רעיון השיתוף והקירבה של הסופר לקורא מפעימה אותי בכל פעם מחדש.
למי שאוהב מתח וגם למי שאינו אוהב, כמוני, מחכה חווית קריאה של דפים נהפכים מעצמם.
ממליצה.
דם קר, רוברט ברינדזה
מאנגלית ירון פריד
הוצאת רימונים 2021
עין תחת שן ,פרודיה שנונה של ריקרדו סטופאסה
נובלה פרועה. זוהי הגדרתי לנובלה “עין תחת שן”.
בתקופה האחרונה צפיתי בסדרות טלוויזיה שבהן מככבים איברים מנוסרים, שהיו פעם שייכים לאנשים. לא יודעת מה יש לכותבי הבלש עם חלקי גופות שנדחסות בתוך מזוודות, או צפות באגמים, או מונחות על גשר.
חמורבי חשב שאם כולם יענשו לפי תג מחיר של “עין תחת עין ושן תחת שן” יהיה סדר ושלווה בעולם. איך אומרים? אז הוא חשב. גם במקרא קיים העיקרון המוסרי של מידה כנגד מידה. שם הנובלה יוצר פרודיה על הפסוק המקראי.
הנובלה הזו שאיני יכולה למסור עליה הרבה פרטים מפאת ספוילרים, היא נובלה אבסורדית שמשנה את חוקי ההבנה של הקורא. כך הרגשתי במהלך הקריאה.
זה אינו ספר מתח קלאסי למרות שיש בו אמצעים של מתח ובלש.
הבלש נבארו מתכונן לפרוש לגמלאות. תכניות לחוד ומציאות לחוד. חלקי גופה מתחילים להופיע ברחבי העיר, בשירותי מגדנייה, בפח אשפה. לאחר שהושלמה הופעת האיברים צריך היה לזהות למי הם שייכים. מתברר שהחלקים אינם שייכים לאשה אחת, אלא למספר נשים שונות. מובן שהציבור יהיה בפאניקה על רוצח סידרתי שחי בתוכן. ומכאן ברור שנבארו יאלץ לדחות את הפרישה.
נבארו בודק את הספירה של האיברים ומגיע למסקנה על כמות הנשים שאליהם שייכים האיברים. המומחים הפתולוגים טוענים שהוא טועה בספירה,כמה צחקתי ולא הבנתי את הספירה השגויה של הבלש ושל הפתולגים. לדעתו של נבארו מבחינה גנטית שיש כאן אולי משפחה שלמה. או אולי כנופיית פשע מבתרת איברים.
מכאן ועד סיום הנובלה יש מאבק רעיוני על זהות הנרצחות, על הרוצח, או הרוצחים. על הליכים בירוקרטים פרועים ומשונים.
נובלה דחוסה ומרוכזת. הכל בה נהפך ומתהפך. כל השערה מיד משתנה. ההשערות של הבלש מובילות אותו לפתרון. וכשהוא מסביר את השערותיו הצוות אינו מבין וחושש שהוא יצא מדעתו.
תוך כדי קריאה גם אני הפכתי לחוקרת. כמו שקורה לכל קורא או צופה בסרט מתח. התחלתי לחשוב על הפרטים שנאספו והאם הם מתאימים לפרופיל של רוצח, התחלתי לשרטט בראשי את דמות הרוצח.
לא. לא הצלחתי “לעלות” על דמות הרוצח. מסתבר שנבארו, עד כמה שהוא קשיש ולפני יציאה לפנסיה עדיין הוא בעל מוח חד, שיודע לפתור את התעלומה. עדיין יכול לגרום לקורא ולכל מי שסביבו לפעור פה.
נובלה שהיא פרודיה על ספרות הבלש, על החקירות המשטרתיות, על חוקי המדינה, על השופטים. נובלה שמדגישה את הפערים בין המציאות לספרים.
שנונה, חדה, מצחיקה, ונקראת בשטף.
ממליצה.
מוסיפה המלצה על הנובלה ” הסיני שקרא עיתון בדרך לגרדום.” גם היא של ריקדו סטופאסה. נובלה הזויה, מצחיקה, אינטליגנטית עם ביקורת חדה.
מה חשבתי עליה כאן.הסיני שקרא עיתון בדרך לגרדום