התמונות, אינס אולנובסקי

הקריאה בספר, התמונות, הזכיר לי את פנס הקסם של ימי ילדותי. תמונות מוקרנות על הקיר וסיפור שמספרים בהתאם לתמונה.

פרט לכך שהספר הזה הוא קסם, הוא גם מסע אישי וקולקטיבי של עם. מסע שבו תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים, הספר הוא אלף מילים שוות תמונה אחת.

פרט לכך שהספר הזה הוא קסם, הוא גם מסע אישי וקולקטיבי של עם. זהו מסע שבו במקום שתמונה אחת תהיה שווה אלף מילים, הספר  הוא אלף מילים המציירות תמונה אחת שלמה.

כל תמונה היתה עבורי הפתעה, כל סיפור לקח אותי להרפתקה שלה הייתי מוכנה אליה.

אינס פותחת את הספר הצנום בתיאור אירוע מכונן שהוביל אותה בהמשך לכתיבת הספר. בילדותה היא גרה מול בניין אימ”ה. ב-18 ביולי 1994 התפוצצה מכונית תופת מול הבניין, וביתה של אינס נפגע. מאז, בכל 18 בחודש יולי, מגיעים כתבים וצלמים לסקור את הטקס השנתי לפיגוע. אינס החלה לצלם את האנשים ופיתחה את סרט הצילום, אך לא הדפיסה את התמונות. שנים לאחר מכן, כשעברה דירה, היא גילתה את הצילומים, באחד מהם הופיע צלם, שהתברר בדיעבד כבעלה, דייגו לוי. באותה עת, היא עדיין לא ידעה שהוא יהפוך לבעלה.

אינס אולנובסקי היא צלמת, מורה וסופרת. במהלך עבודתה היא עבדה בארכיונים מה שהשפיע והוביל אותה לחקור את התמונות.

הספר הצנום הזה מספר סיפורים בתמונות, או תמונות שמספרות סיפורים. התמונות השייכות לסיפור מופיעות בסיום הפרק, כנראה מתוך מטרה שהקורא יקרא את הסיפור ואז יביט בתמונה, כאשר יביט בתמונה הוא יראה את הפרטים הכתובים, אולי תהיה לו הפתעה, או שהתמונה תתאים למה שראה בדמיונו. מודה, היה לי קשה להתאפק מלהציץ במהלך הקריאה בתמונות, אבל ההתאפקות גרמה לי לפעמים להפתעה ולפליאה בין מה שדמיינתי, למציאות שבתמונה.

הסיפורים מגוונים וצבעונים ובעיקר אנושיים. אמה של מאיה נותנת לה תמונה שלה ושל אביה בצעירותם. מאיה מגלה את האמת על מות אביה. הצלם האישי של אוויטה פרון מצלם אותה לאורך שנים, לאחר ההפיכה הוא מבריח את הנגטיבים כמו גנב מבלי שייראו. הנגטיבים עושים מסע הלוך ושוב. בתו אומרת שההיא תמצא להם מקום, לאן שהם הולכים, היא הולכת איתם.

בספר סיפורים אישיים כואבים וסיפורים מטלטלים של המדינה. הסיפורים אינם רק אישיים הם גם קולקטיבים, התמונות  מספרות את סיפורה של מדינה שידעה תהפוכות כואבות. האדם הפרטי סבל ונאנק תחת השלטון שהתחלף. יש בו סיפור על תמונה שפורסמה בעיתון והבן של האב שבתמונה, זהה את אביו שלא הכיר כיוון שנחטף.יש סיפור על הכלא שבו נאסרו נשים ולא הורשו להביט על החלונות.

לפעמים כשאני רואה חפצים ברחוב של דירות שפונו הלב שלי נחמץ, על כך שכעת כל חייהם של הבעלים נזרקים לרחוב. לעיתים כשאני מגלה תמונות מתגלגלות בארגזים או ליד פחי האשפה אני כואבת על הזיכרונות ששייכים לתמונות.

אניס מספרת לאחר שביתם של שכניה פונה וכל החפצים שלהם, שהם למעשה החיים שלהם, פונו לרחוב. היא אספה את התמונות שלהם הסתכלה ואמרה: “התמונות האלה אולי כל מה שנשאר מטיטו ואמה, אני לא הולכת לזרוק אותם, אני מרגישה סוג של אחריות אבסורדית לשמור את הרגעים האלה של אושר זר. הזיכרונות והתמונות דומים זה לזה.”

הצלם דניאל צילם את חייו של אוסקר במשך 18 שנים. אוסקר היה הומלס, מתבודד, שאף אחד לא ידע עליו פרטים. המציאו עליו הרבה דברים, שהוא הפסיק לדבר, שהרג את אבא שלו, שהיה אוכל כלבים, שישן בארון מתים. מרגש היה לחשוב שמישהו רואה את האדם השקוף הזה ומצלם ומנציח אותו. הצילומים הפכו לסרט תיעודי, שבעקבותיו חיו של אוסקר השתנו.

אניס מסבירה את חיבתה לתמונות של הפילים.” לגעת בחומר לראות את סימני כתב היד שנשארו על הנייר לשים לב לגוון שהוא קיבל במהלך השנים זוהי חוויה שלא דומה בכלל לבחינה של תמונה דיגיטלית.”

הקריאה עוררה במוחי מחשבות על תמונות רבות של הורי שהיו ברשותי וזרקתי, כיוון שלא הכרתי את האנשים בתמונה. נזכרתי בגלגולן של תמונות מהעבר, מהכנסת סרט הפילים למצלמה ועד לפיתוח התמונות והציפייה לראות “מה יצא”,חוויה שנעלמה מהעולם. ובכלל מה יעלה בגורל התמונות הדיגיטליות? הן הרי לא תתגלגלנה ברחוב, ואיש לא יאסוף אותן.

ספר קסום שאוסף תמונות, פיסות חיים, תלאות של מדינה.

אינס מסיימת ציטוט של סוזן סונטג, “התמונות הן אולי המסתוריות ביותר מכל החפצים.”

ממליצה בחום.

התמונות, אינס אולנובסקי

מספרדית: טליה הוס

הוצאת: תשע נשמות, 2026