נתן ועמוס – אסף ענברי

בנעורי הערצתי את נתן אלתרמן, הכרתי את כל שיריו וציטטתי אותם בכל הזדמנות. רחל מרכוס, אשתו, הייתה מדריכה מלווה בקורס מורות חיילות שבו הכשרתי בצבא. היא זכורה לי כאשה אצילית ומרשימה. מערכת היחסים שלי עם עמוס עוז מורכבת יותר.

אסף ענברי בספרו “נתן ועמוס” מחבר בין שני יוצרים, אנשי רוח שהשפיעו רבות על החברה הישראלית והתרבות. נתן אלתרמן, המשורר, המתרגם, המחזאי, העיתונאי ואיש החברה התל אביבית. עמוס עוז, סופר, מסאי פובליציסט ונואם. שתי דמויות נודעות וידועות שכולם מכירים.

אסף ענברי מפגיש בינהם על רקע אירועים היסטוריים. שתי דמויות שונות בכתיבתן, שונות באידאולוגיה המדינית, מה אם כן מפגיש בינהם? התשובה היא דוד בן גוריון. שניהם תמכו בו, ושניהם התנגדות לו. היתה לי ציפייה לאורך הקריאה שענברי יפגיש בינהם ושניהם ישוחחו, מה שלא קרה, רק בסיום.

אלתרמן היה מתומכי בן גוריון, נפגש איתו והתכתב איתו. אולם לאחר מלחמת ששת הימים, כשבן גוריון אמר שהוא מוכן להחזיר את כל השטחים פרט לירושלים תמורת שלום, אלתרמן לא יכול היה לשאת את הרעיון ומאיש של הצד השמאלי עבר לצד השני והיה בין מקימי  מפלגת ארץ ישראל השלמה.

עמוס עוז גדל בבית ששנא את מפא”י, הוא נשלח לבית ספר תחכמוני, כדי שלא יהיה קרוב לערכי מפא”י. עוז כנער גיבש עמדות הומניות, סבל את סבלם של תושבי ירושלים המזרחית. ולא ראה כל יחס לאבני הכותל. בני האדם היו לפני המקומות. “יש לי חס לכותל, יש לי יחס לאבנים האלה. אבל אם היו מפוצצים היום בדינמיט את הכותל וזה היה מחזיר לחיים את מיכה, הייתי אומר: תפוצצו.” אלתרמן ראה בהם שטחים משוחררים ועוז ראה בהם שטחים מוחזקים או כבושים.

שתי הדעות הללו, המנוגדות, עדיין קיימות בחברה השסועה שלנו גם אם עברו כמעט שבעים שנה.

בספרו מתעכב ענברי רבות על פרשת לבון, על מלחמת ששת הימים והמהלכים שלה. מלחמה שכנראה עיצבה את השקפות העולם של שניהם. נתן מתרגש מ”הר הבית בידנו” ומתלבט באיזה משפט לתאר את רגשותיו והקשר האישי של אדם לאומה. עמוס מזועזע מהשבויים המצרים שנכלאו והם בני אדם כמותו.

שתי הדמויות מסופרות דרך עיני המספר החיצוני שנכנס לתודעת הדמויות. אלו היו חלקים בספר שאהבתי, כניסה לתודעת הדמויות מהווה עבורי ספרות. ענברי מהלך בין שתי הדמויות ושתי הדעות המנוגדות. שתי הדמויות היו שונות באישיות שלהם. אלתרמן מעט לדבר בפני קהל, ואילו עוז היה נואם רהוט, יפה תואר שכבש במות רבות.

הקריאה בספר קולחת, הכתיבה של ענברי טובה והוא מצליח להעמיד היטב את ההבדלים בין שני האנשים הענקיים הללו. הספר והעובדות שבו  כמעט ולא חידשו לי. גדלתי על ברכי שני אנשי הרוח הללו, הכרתי כל פרט של חייהם האישיים ודעותיהם הפוליטיות והחברתיות.

הספר מבוסס על עובדות היסטוריות אמינות. הפריע לי  שניתן דגש רב על חלקים אישיים  קצת צהובים בחייהם. בחלק מהפרטים מביא ענברי את דעתו האישית למשל, כשבן גוריון החליט בליבו שהגיעו מים עד נפש, ונמאס לו להיות שק החבטות של התקשורת, והחליט שהוא מרגיש מבודד ורצה גבר בו הרצון להתבודד.

 ייחודו של הספר בעיני הוא שהוא מרכז ומאחד שתי גישות פוליטיות מנוגדות זו לצד זו. שתי גישות שגם היום מתנהלות בשיח התרבותי ואף מוקצנות ביתר שאת. שתי דעות שהיום אנחנו קוראים להם דעות קוטביות שיוצרות פער. איני יודעת מה היתה מטרת הכתיבה, אולי להראות את הפער בדעות, או אולי להבהיר שניתן לנוע מצד אחד של המפה הפוליטית לצד השני, דווקא בימים כאלו שהקיטוב בעם מחריף.

בספר יש תנועה, התנועה בין שני היוצרים הפוכה. אלתרמן החל דרכו כיוצר, משורר והמשיך בערוב ימיו כפוליטיקאי, עוז בנעוריו שם דגש על הפוליטיקאי שבו ובהמשך פנה להיות סופר יותר מפוליטיקאי, אם כי הביע את דעותיו בפומביי.

הקריאה בספר קולחת, לא החלטתי אם הספר הוא היסטורי, פוליטי, או ספרות. כנראה שהוא כל המרכיבים יחד. אישית חיפשתי את הצד הספרותי, יותר בדיוני, הוא הגיע בפרק האחרון, מאוחר מידי לטעמי.

דעתי אינה אחידה על הספר, מצד אחד הוא כתוב קריא, מעניין, מאידך לי אישית, ממרומי גילי הוא לא חידש מאומה. אני שמחה שקראתי אותו, מצטערת שאיני מצטרפת לשלל המהללים והמשבחים אותו. אולם זו יצירה חשובה לדור הצעיר שאינו בקיא בשני ענקי הספרות שלו, שאינו יודע את כל הפרטים על הדעות הפוליטיות המנוגדות, וגם למי שיודע, שכן הוא מרכז את בעמדות הפוליטיות שלנו גם בהווה.

הקריאה לשיקולכם.

נתן ועמוס, אסף ענברי

עורך: דב אלבוים

עריכת לשון: בני מזרחי

הוצאת ידיעות אחרונות, 2026