גנים בימי מלחמה – תיאודור צריץ’

שם הספר, גנים בימי מלחמה, לא הזמין אותי לקריאה בגלל המילה מלחמה. מי יוצא לגן בימים אלו שטילים מתעופפים בשמים. ומי בוחר כעת לקרוא ספר שהמילה מלחמה היא בכותרתו?

אבל, אל תתנו לכותרת להטעות אתכם. שם הספר מכיל בתוכו את תמצית הספר. מלחמה היא הרסנית, יש בה מוות. ואילו הגנים הם התקוה וההתחברות של האדם לטבע. הספר הנפלא הזה לקח אותי לעולם שכולו יופי, צבע, פילוסופיה ואפילו מחקר.

לאורך הקריאה הדהד בי, סיפורו של חוני המעגל שנטע עץ בגיל שבעים למען הדורות הבאים. האדם מעביר את יופי העולם ופריו לדורות הבאים, הנטיעה היא סמל של שורשיות, קיום והמשך.

תיאודור צריץ’, היה סטודנט לספרות בן 22 כשברח מארצו, סרייבו, בזמן המלחמה ב1992. הוא נדד ברחבי אירופה ללא יעד, ועבד בעבודות מזדמנות. הוא חזר לארצו שנתיים אחרי שזכתה בעצמאות, השתקע בכפר מבודד,  הפסיק לכתוב והחליט לטפח את גינתו. הנדודים של צריץ’ באירופה נכפו עליו, בזמן מסעו הוא חיפש מקום שיש בו רוח, וכך הוא מוצא את הנחמה בגנים במדינות שבהן שהה. נקודת המבט הרגישה  שלו היא אסטטית, פילוסופית, היסטורית ואפילו אנתרופולוגית.

זה ספר שכולו שירה, שיר הלל ליופי, לטבע, לשורשי האדם והאדמה. יש בו זיכרונות, שילוב של עבר והווה עם מבט אל העתיד.

הגן כמקור חיים והגן כבית קברות שזורים לאורך הספר כולו, הן מעל פני השטח והן מתחתם. הגן מייצג יופי וחיוניות, אך בו בזמן הוא טומן בחובו כמילה ונבילה המבטאות את המוות – כחלק בלתי נפרד ממחזור החיים.

הגן הוא יצירת אומנות שמשתנה בכל רגע.

 בראשית הוא יוצא לחקור היה גנו של הבמאי, דרק ג’רמן, שנפטר מאיידס. זה גן שהוא למעשה בית קברות. “הגן שפע חיים, והמוות היה נוכח בו בכל מקום.” אוקסימורון מעניין. ג’רמן שידע כי ימיו ספורים, למרות שגן צריך זמן כדי שהעצים בו יגדלו, הוא טיפח את הגן כאמונה בעתיד, כמו חוני המעגל. בביקור של צריץ’, בגן שנראה עבורו כמו בית קברות, שבו כל אבן הזכירה לג’רמן את חבריו שנפטרו. “אני הולך בגן הזה, יד ביד עם חברי המתים.”

בסיפור המקראי , גן העדן היה אמור לספק לנו חיי נצח, אך הגן הזה הוא גן שלאחר הגרוש, גן שהוא בית קברות. אומנם אלוהים גרש אותנו מאותו הגן, אך נתן לנו אפשרות לברוא חלקת גן עדן שיש בה יופי כמרפא.

שריץ’ מבקר בגנים רבים השונים זה מזה. יש גנים פראיים, גנים מטופחים ומשורטטים, גנים מוסתרים, אך אין ספק, שהגנים כולם מביאים לו שמחה, מעוררים בו את יצר החיים והקיום. הם מעלים שאלות בפניו ובפני הקורא על המשמעות הפילוסופית והקיומית של הגינות, הפרחים ובעיקר עבודת האדמה. הוא הרי ברח ממדינתו, מארצו ומאדמתו, הגנים עוזרים לו להבין את החיבור התמידי של האדם עם האדמה, ההתחדשות ובעיקר מה הוא מותיר אחריו אחרי מותו. כמו אודיל הרווקה הערירית שמתגעגעת לעיר שבה גדלה והיא נעלמה לה תחת הקידמה. אודיל מגדלת גינה בתנאים לא תנאים, בחצר חשוכה שהיא חלק מהדירה. סוגי השרכים הרבים שבגינתה הם כמו ילדיה.

בגני פיינסהיל הוא אינו מבקר אלא עובד כגנן, מה שמאפשר לו להבין מהו גן. כאן הוא מגלה  שזהו “גן שחיבר משורר.” זהו גן שבו בעל המקום החזיק נזיר גן, שאינו נזיר, אלא משמש  כחלק מהנוף והאווירה.

 לפעמים הוא עורך מעין מחקר אנתרופולוגי בגנים שהוא מטפל בהם, למשל בגני טווילרי שבפריז הוא בודק את היחס ההפוך בין הפסלים ויופי הגן לגננים שעובדים בו, גננים קשי יום בעלי פנים קשוחות שאין להם ציפיות גדולות מהעתיד.

הספר הפיוטי והצבעוני הזה. הכתוב בחן ויופי כמו גן אלוהי משרה על הקורא אווירה קסומה. צריץ’ מצליח להעביר את אהבתו לגנים, לפרחים, לאדמה ובעיקר לתכלית הגנים באופן טבעי כל כך, כמו הטבע והיקום עצמו. הגן אינו רק גן פיסי, אלא גן המוצף ברוחניות ונשגבות של יופי ובריאה. גן שהוא אינו געגוע לגן האלוהי של ספר בראשית, אלא גן מוחשי שיש בו שורשים. או כמו שאומר בסיום הספר “האם אין זו תקוותו הסודית ביותר של האדם? לחזור אל האדמה, להיות איתה שוב גוף אחד, ולדבר בשפתה-לא, להיות שפתה. תו בין תווים במנגינה ללא התחלה וללא סוף.”

השיטוט בגנים דרך מחשבותיו של צריץ’, ניחמו אותי בימים אלו, נתנו לי תקוה, המלחמה תסתיים, תמיד המלחמות נגמרות, אולם גנים וערכם הרב כנותני יופי, שלווה והבנה קיומית, יישארו לעד ותמיד יהוו מקור נחמה ורוגע.

תודה להוצאת תשע נשמות שהביאה לנו את הספר הנפלא והפיוטי. ספר כל כך חשוב שעושה מסאג’ ללב וליטוף לנשמה בימים שכאלה.

ממליצה בחום.

גנים בימי מלחמה, תיאודור צריץ’

מצרפתית: אריקה מחיה

עריכה: מרקו מרטלה

איורים: ניקו אריספה

עורך ומוציא לאור: אוריאל קון

עריכת תרגום: מיכל שליו