יומן הרִיק –  אמי יאגי

הספר יומן הריק  הצליח להוליך אותי שולל, לבלבל אותי, לקח לי זמן  עד שהצלחתי להבין.

אני אוהבת ספרות יפנית וכבר כתבתי על אהבתי אליה בהזדמנויות שונות. אולם הספר הזה השאיר אותי מבולבלת.

יומן הריק הוא רומן חכם עם הומור מושחז שונה.רומן שבו מציאות, בדיה, דמיון ומחשבות מתערבבים זה בזה עד שגם הקורא וגם הדמות אינם יודעים היכן הגבולות.

שִיבָּטָה עובדת במפעל לגלילי נייר טואלט, מפעל שכל העובדים בו הם גברים.  בוקר אחד היא מחליטה לא לשטוף את הספלים כמו שעד היום עשתה במשרד, לא מתוך מרד, אלא מתוך ניסוי ובדיקה שאולי פעם אחת מי שהשתתף בפגישה יפנה את הספלים וישטוף אותם. כשפונים אליה בבקשה שתשטוף, היא מודיעה שהיא בהריון וריח הקפה מעורר בה בחילה. מכאן כל עולמה האישי משתנה. היא זוכה ליחס מועדף, אין מבקשים ממנה מטלות, דואגים ומטפחים אותה. שעות העבודה שלה מתקצרות, מה שמוביל לשעות פנאי רבות.

חייה מקבלים שינוי, היא מתחילה לנהל יומן הריוני, זה יומן הריק שלה, האין הריון, תוך כדי ניהול היומן והשבועות ההריוניות שחולפים, היא לומדת על הריון ותהליכים, נרשמת לסדנת התעמלות לנשים בהריון, כשחברותיה ההריוניות מבלות אצל רופא הנשים, היא מבלה על כסאו של רופא השיניים. הקבלה הומוריסטית.

ככל שהיא מתקדמת בהריון היא נכנסת לתהליך הריוני מאוד מדוייק, חושבת על העובר שגדל בתוכה, מחפשת לו שם חושבת איזה תכונות היא הייתה רוצה שיהיה בו.

ההומור בספר הוא שונה, הומור שחור ומדויק, אם בתחילת הספר היא לעגה למגדר הגברי שאינו יודע להכין קפה ומבקש שתערוך מדריך הוראות במחשב להכנת קפה, ההומור בהמשך מתחלף להומור שבו שִיבָּטָה משוחחת עם מריה, האם הקדושה, בערב חג המולד ומדברת אליה כחברה לאותה צרה, היא שואלת אותה האם גם היא הרגישה כמותה כשהיתה בהריון.

שבועות ההיריון מתקדמים, וככל שהתקדמו גדלה סקרנותי איך תצא שִיבָּטָה מהתסבוכת שלה. הרי אפשר להתחפש לאשה בהריון, אבל בסיומו לא תוכל לעמוד מול האין שלה. לקראת סיום הקריאה היו רגעים שאני עצמי התבלבלתי ותהיתי האם קראתי נכון, או אולי פספסתי משהו באחד העמודים.  מודה, אמי יאגי הצליחה לתעתע ולהטעות אותי. בסיום הקריאה חשבתי מדוע, ומה היתה הסיבה של הסופרת.

הסיבה נעוצה בתחילת הרומן. ביקורת חברתית על עולם העבודה הגברי, עולם שרואה באשה כבעלת מעמד נחות, זו שברור שהיא צריכה לנקות את הכוסות המלוכלכות אחרי הבוס. ובהמשך כמו שחברתה מתלוננת, לטפל בילדים, בתינוקות, לא להתלונן על עייפות. יש ביקורת על המציאות החברתית בה מצופה מאשה להביא ילדים לעולם וכן ביקורת כאובה על הבדידות של צעירי טוקיו. בדידות הגיבורה מאופיין במעברים שבין מציאות ודמיון. מתי עובר הגבול בין הבדיה לאמת, מתי אנחנו מאמינים לעצמנו ולסיפור שסיפרנו.

ניהול יומן הריק מקביל למצבה האישי, המהווה מטאפורה למפעל שבו היא עובדת – מפעל המייצר גלילי נייר סביב חור ריק.

ריק מופיע במשמעות כפולה, ריק-אין וריק הוא גם שמים, זו קריצה הומוריסטית שמובנת לה ולנו הקוראים.

הקריאה בספר אינה קלה, המעקב אחר שבועות ההיריון לפעמים משעמם, אך נותן הצצה אל החברה היפנית והתנהלותה. לאורך הקריאה הייתי מלאת סקרנות לדעת איך יסתיים ההיריון? מה תאמר בחברה לאחר “חופשת הלידה.” כאן חיכתה לי הפתעה.

הפתיחה משתלבת עם הסיום, היא משקרת שהיא בהריון, אבל איך תוכל להמשיך בשקר במשך החודשים הבאים, לעומת זאת בסיום הרומן אומרת לה חברתה כדרך אגב שהיא התגרשה. גירושים ניתן להסתיר או לבחור למי לספר, הריון אי אפשר.

אם אתם סקרנים לדעת מה עלה בגורל ההיריון של שִיבָּטָה. ואם אתם סקרנים ללמוד על החברה היפנית הנשית, הגברית והמאופקת. ואם אתם רוצים לקרוא ספר שיש בו הומור מתעתע זה הספר.

ספר אחר, מאתגר שדורש ריכוז.

ממליצה

יומן הרִיק, אמי יאגי

מיפנית: עינת קופר

הוצאת: כתר, 2026