נשף האמפוזות – אולגה טוקרצ’וק

תפילה לשובם בשלום של החטופים.

נשף האמפוזות –  אולגה טוקרצ’וק

ספר חדש של הסופרת אולגה טוקרצ’וק  הוא חגיגה עבורי וגורם לשאר הספרים שבערימה להידחק. לא טעיתי , אכן ספר חגיגה מחשבתית, רעיונית ומעל לכל חגיגת טבע. “נשף האמפוזות” הוא מסוג הספרים שנכנסים אל הגוף והתודעה לאט לאט  ונשארים בו. אומנם כותרת המשנה של הספר היא סיפור אימה  בבית מרפא, שמזכיר מיד את “הר הקסמים” של תומס מאן ו”בבית המרפא” של פוגל. אך זה  אינו ספר אימה במובן שבו הקורא נבהל  או פוחד באמת, האימה נמצאת בהבנת המצב הקיומי ומצב היקום. אימה שמסתתרת מתחת לפני השטח. האימה שמסתתרת בין הדפים היא אימה פסיכולוגית.

אולגה טוקרצ’וק לא רק נחשבת כסופרת מוערכת שזכתה בפרס נובל, אלא שהיא גם פעילה חברתית נגד פגיעה בטבע, נגד צייד ואכילת בעלי חיים. הספרים שלהם הם בעלי ראייה חברתית. היא רואה ביקום משהו קדוש ואפילו בעל ישות אנושית.

“נשף האמפוזות”, הספר הראשון שכתבה לאחר זכייתה בנובל עוסק בביקורת חברתית בין היתר נגד שוביניזם ומיזוגיניות. מעבר לכך הוא ספר שבו מנסה אולגה להבין מה יש מעבר למה שאנחנו רואים וחווים.

העלילה מתרחשת בשנת 1913. מייצ’יסלב וויניץ’, סטודנט להנדסת מים וביוב מלבוב, גבר צעיר ורזה, בהיר שיער, ועדין פנים. שמתעד כל דבר בפנקסו, מגיע אל בית המרפא לשחפת בשלזיה. שם הוא פוגש באנשים חולים כמותו, כך שהמוות מרחף מעל.

 בבית המרפא הוא פוגש בלונגין לוקאס – קתולי, אוגוסט סוציאליסט מפראג, וולטר פרומר – תיאוסוף מברסלאו, טילו פון האן – סטודנט לציור מברלין. (הנשים אינן נוכחות) בסנטוריום יש הרבה זמן לחשוב ולדבר וזה בדיוק מה שהם עושים. הם דנים במלחמה שקרבה, בטבע ובסתו המאיים. אך מרבית הדיונים שלהם הם על הנשים, הגברים סביב השולחן כולם שוביניסטים מיזוגיניים שמאמינים שנשים הן בוגדניות, בלתי יציבות מטבען, חמקניות, חלקלקות כמו נחש. הן אינן מסוגלות לבנות ארגון ממלכתי או אפילו שבטי, כי מטבען הן נכנעות לחזקים מהם.

תחושת האיום בספר נוצרת משני כיוונים. עיניים שמביטות מלמעלה ואין יודעים מי מסתכל, מי צופה או מי מספר את הסיפור “אנחנו עדות” נאמר בתחילת הספר. והרגלים על הקרקע, נעלים שהולכות ונדחקות לדלת החדר, הנעלים, בתחילה הן נעליו של וויניץ, אח”כ נעליה של אשתו של אופיץ, בהמשך נעלים מתחת לשולחן. שני המימדים האלו יוצרים מתח ואף אימה. המבט מלמעלה מרגיש כאילו יש שדים, רוחות, מכשפות שנמצאות בכל מקום. אכן דברים מפחידים קורים. אשתו של בעל הבית אופיץ נמצאת תלויה, נאמר שהתאבדה, אך בהמשך טילו אומר  “כאן רוצחים אנשים, היא לא תלתה את עצמה אומר לו טילו. כאן בכל שנה מת גבר או שניים, נקרעים לגזרים, נטרפים ביער.” והוא מקשר זאת לפולחן עתיק שנערך ביום ליל כל הקדושים.

אנשי המקום מאמינים באמפוזות, שחיות ביער. אולי הן אלו שמספרות את הסיפור? דיירי הפנסיון יוצאים לטיול ביער ואוספים פטריות שמהם הם מכינים משקה שיכר, הפטריות הן כנראה פטריות הזיה כך שלעיתים לא ברור לקורא מה אמיתי ומה הזיה.

לאחר התאבדות אשתו של בעל הפנסיון כולם עסוקים בפיענוח האם התאבדה או נרצחה.

וויניץ’ החרדתי, פוחד מכך שאולי הוא הנרצח הבא, הולך ומתבגר לאורך הרומן, לומד להבחין במציאות האמיתית.

הרומן “נשף האמפוזות” אינו רומן מתח או בלש למרות האפלולית שקיימת בו, למרות הפחד של וויניץ’ ששומע רחשים וצעדים המגבירים אצלו את החששות שאולי הוא הקורבן הבא. זהו רומן הכתוב באירוניה דקה וביקורת חברתית מתחת לפני השטח. אולגה טוקרצי’וק מעבירה ביקורת על גברים ונשים, על דמוקרטיה ודת, אמונות טפלות ופגיעה בטבע. היא עושה זאת בכתיבה הייחודית שלה, בעזרת תיאורי טבע נפלאים, הרחקת התקופה לתקופה של לפני מלחמת העולם השנייה שלאחריה התגבר התיעוש והמרדף אחר חימוש. שימוש ברוחות רפאים במטרה ליצור תחושת מיתולוגיה, או אגדה אפלה, מכשפות וציד מכשפות. האירוניה נוצרת דווקא בגלל הגברים שרואים את הנשים בעין שוביניסטית ובאמונות מטופשות עליהן.

ספר שמשאיר הרבה חומר למחשבה. סיום הספר נהדר מבחינתי.

קחו אוויר, צללו לתקופה אחרת וקראו על דמות מיוחדת כדמותו של ווינץ.’

ממליצה בחום

נשף האמפוזות, סיפור אימה בבית מרפא. אולגה טוקרצ’וק

מפולנית: מרים בורנשטיין

הוצאת:  אחוזת בית והוצאת כרמל, מקבוצת ידיעות אחרונות, 2025