הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
מחמוד או ההצפה ספרו הפיוטי והכואב של אנטון ווטרס
תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
מחמוד או ההצפה, אנטואן ווטרס
הספר תורגם לפני התמוטטות סוריה ובריחתו של אסד לרוסיה. נתון זה היה משמעותי עבורי במהלך הקריאה.
מה לסופר בלגי ולסוריה? מדוע סופר שלא ביקר בסוריה המתפוררת והפצועה יכתוב עליה בכאב?
זו התשובה, הכאב של אנטואן ווטרס, סופר ומשורר בלגי יליד 1881 על השסע והמלחמה המתמשכת בסוריה הובילו אותו לכתוב על כך.
התוצאה ספר פיוטי על גבול השירה והפרוזה, ספר רגיש ועדין המתאר את סוריה של חמישים השנים האחרונות באנושיות כואבת.
מחמוד אלמאשי, משורר סורי קשיש, רמז למחמוד דרוויש, מתגורר בבקתה על שפת אגם “אל אסד” מחמוד נותר לבדו לאחר מות אשתו. ים יום הוא יוצא בסירה שלו לטבע על מנת להיזכר בעברו ולדלות זיכרונות. והוא כותב על הכל זיכרונות טובים בעיקר מאשתו האהובה וזיכרונות גרועים מהשלטון והמדינה.
מהמעמקים הוא שומע קולות שמדברים אליו והוא מקיים דיאלוג עם המתים. ולא המתים בני האדם, אלא המולדת שלו שהיתה ואיננה, הטבע שהשתנה.
הוא דולה זיכרונות מחיו המוקדמים שהיו פשוטים ונעימים זכרותיו על הוריו. כמה יפים התיאורים של המשפחה, של האם הכובסת, שתולה תמרים לייבוש, בישול העופות. גם ישראל מוזכרת, מטח של הפצצות כשהתחילו לעבוד על הסכר.
“מחמוד או ההצפה” הוא מסמך היסטורי חשוב.
מתולדות חיו וסיפוריו הקורא לומד מה עבר על סוריה, בעיקר על השלטון הדיקטטורי שהוא חי תחתיו. מחמוד מספר שבכלא הכריחו אותם לכתוב הצהרות בעד השלטון ועד כמה הוא אוהב את הנשיא הטוב, שמושיט יד לעניים, מתנגד לאי צדק לשחיתות.
מחמוד שוזר את קורות חיו באהבתו למולדת ובכאב על מה שהפכה סוריה להיות. היתה בו תקוה להיות חופשי, תקוה שהלכה ונגוזה עם כל שליט ושליט.
כותב ישירות על כל הרוע של השלטון המושחת והרשע. העם תלה תקוות בבאשר שלמד במערב רפואת עיניים. וכשחזר הפך להיות השליט במקום אחיו שנהרג. באשר מאחסן את בגדי הרופא ולומד באקדמיה הצבאית של חומס. בשנה הראשונה לשלטונו ניסה להיות מיטיב לעמו, עד שהפך להיות כמו אביו וגרוע ממנו. ״מפלצות נולדות בלילה״
״מפלצות אוחזות במספרים ארוכים וקפואים, הן נוטלות את חלומותינו וגוזרות אותם לפיסות. כמו אביו הוציא להורג את כל חלומותינו.”
כל התקוה והחלומות לחיי חופש נעלמו או הוטבעו בסכר שבנה אל אסד. הסכר הוא סמל לשלטון עריץ, להטבעת העתיד הטוב שאותו רצו התושבים. השליט עשה זאת לטובתם כך אמר, רצה להסיט את נתיב זרימת הנהר למען הגידולים החקלאיים. אבל לא טובת העם היתה מול עיניו, אלא הרצון להטביע את חותמו ושמו, לכן האגם קיבל את שמו אגם אל אסד. ״ ראינו את בתינו שוקעים בזה אחר זה וסוחפים איתם את זיכרונותינו.״
הספר הזכיר לי ספר אחר גם הוא בהוצאת ספרית הפועלים. “לא אזוז מכאן” בספר זה מפונים תושבים לטובת בניית סכר שלא פעל יום אחד.
מחמוד מדבר לאשתו האהובה. מתענג על הטבע שהוא מנוגד לבני האדם.
חלק מהשירים כותב אלמאשי, חלק מהם נכתבים על ידי אשתו אהובתו. היא מביאה לקורא את מה שהיא רואה עליו איך הוא שט, אוכל, על אהבתו לכתיבה ובעיקר על אהבתו למדינה. היא מתארת עד כמה הכתיבה חשובה לו.
“אני בצד האחר. בעולם הזיכרון, הכל נמצא פה והכל כבר איננו. התחברתי אל הזיכרון, מידי יום אני שוחה עד שאני שב להיות ילד.”
“מחמוד או ההצפה” הוא ספר פיוטי של אזרח שאוהב את המולדת שבה נולד ושונא את השלטון העריץ שהחריב את המדינה. זהו שיר הלל לאהבת האדמה, למורשת התרבותית, לשושלת הדורות ובעיקר לכאב על המלחמה העקובה מדם שאינה מובילה לדבר. כאב על עבר שנמחק כשהסכר מבטא את המחיקה,
“הכל קפא, העתיד, העבר.”
הספר כתוב בשירה שהיא פרוזה. למה לכתוב בשירה?
ראשית, כי אנטואן ווטרס הוא משורר ובכתיבת פרוזה כשירה יש עוצמה. מלבד העוצמה יש גם אמירה, שירה מבטאת רגשות ובאמצעות השירה הוא חודר ללב הקורא שיוצא אל תושבי סוריה האומללים. תושבים שכל רצונם הוא לחיות, ליהנות מהטבע, להתקיים, לאהוב.
״ חיים של כתיבה ,וכל זאת כדי להגיע למסקנה שהמילים אינן אומרות דבר, שאין בהן תוכן מלבד קורטוב של שתיקה.״
״החיים חולפים בלי לספק הבהרות״
מסיים בהגיגים ומחשבות כמו קהלת.הרי זה מחזור החיים של כולנו, תמימות של ילד, להט נעורים חוכמת התבגרות והבנה בזקנה שאין חדש תחת השמש.
ספר אנושי הכתוב ברגישות ותיאורים יפיפיים. ספר שמהווה מסמך כואב על אזרחים שבעי מלחמה ודם. מסמך שמביא בפני הקורא הישראלי את הכאב של המדינה שחלוקת איתנו גבול משותף.
ממליצה מאוד.
מחמוד או ההצפה, אנטואן ווטרס
מצרפתית: רחל ליברמן
הוצאת: ספרית הפועלים,2025