הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

זוליכה פוקחת עיניים – גוזל יכינה

זוליכה פוקחת עיניים היא יצירה רחבת יריעה הפוקחת את עיני הקורא על רוסיה בראשית המהפכה.

רומן רחב יריעה המספר את סיפורם של אלו שנעקרו מאדמת מושבם בשם המהפכה ובשם הקולקטיב.

בכפר יולבש, כפר טטרי מוסלמי, דרה זוליכה בת השלושים, היא נשואה מחצית מחייה למורטזה, גבר בן ארבעים וחמש המתייחס אליה כאל חפץ ומתעמר בה. ולא רק בעלה מתעלל בה, אלא גם אמו הזקנה, שהיא כולה רשעות כלפי זוליכה. הזקנה אומרת לה שהיא עצלנית ואינה אשה טובה לבנה, לכן אלוהים לא לוקח אותה כי היא זו שצריכה לשמור על בנה.

בבוקר שבו אנו פוגשים בזוליכה לאחר שפקחה את עיניה, היא מתפללת לאל שיעזור לה לבצע את מה שתכננה. היא מבצעת את כל עבודות הבית כולל טיפול באם הזקנה, האכלת השדים שלא יכבו את האש, כדי שהזקנה לא תכעס עליה.

המשפחה חיה תחת איום מתמיד של לקיחה.  באים ולוקחים מהם הכל. תבואה, זרעים, צאן. היא מכנה אותם מונופולתבואה ,החרמתמזון, מסמצרכים, הצבאהאדום.

עד שיום אחד מגיעים חיילים ולוקחים אותם. לאן? לסיביר, אנשי הכפר, קולקים, נחשבים לא נחוצים למהפכה, לוקחים אותם להקמת קולחוז.

מכאן מתחיל מסעה של זוליכה, דווקא עכשיו ברכבת ובכלל במסע, הצייתנות שהיתה מנת חלקה בביתה עוזרת לה. היא אינה מדברת לא מרגישים בה.

זוליכה צנועה, ענווה, מקבלת הכל לא בהכנעה, אלא בהבנה ובהשלמה. אומרת לעצמה שהמוות נמצא בכל, בעלים בפירות באפרוחים. וכך גם היא מחכה למוות.

שנים יעברו על זוליכה ועל האנשים שהיו איתה ברכבת ובהקמת הקולחוז.

לפעמים לוקח לדמות זמן ואירועים עד שהיא נכנסת ללב שלי. זוליכה היא בין הדמויות הבודדות, שפרצה לא בכוח, אלא בעדינות לנשמתי. ברגע הראשון שפגשתי אותה, כשהיא פקחה את עיניה והורידה את כפות רגליה העירומות לרצפה הקרה, הרגשתי כאילו שהיא ירדה מהמיטה בשבילי. כמו חברה שרוצה לספר לי את אשר על ליבה.

וזוליכה סיפרה לי סיפורים. סיפרה על עברה, על ההווה האומלל בביתה ולקחה אותי למסע כואב של נידוי מהאדמות שעליהן גדלה למען מטרה נעלה, שווין.

ביד אמונה מובילה אותנו המספרת ומתארת את האירועים הכואבים בהיסטוריה של ברית המועצות, על מות אנשים בשם המהפכה, על גזלת אדמה ורכוש ואפילו גזלת הרוח של האדם.

התיאורים הם כמו צילומי מצלמה, הקורא רואה מול עיניו את יופי השדות שמשתנים בהתאם לעונות השנה. כואב את כאבם הפיסי של אנשי הקולחוז. סובל וכואב איתם את מאבק ההישרדות והניסיון לשמור על צלם אנוש ובעיקר לשמור על עצמם כחברה מתפקדת ותומכת.

זוליכה עד לאותו בוקר שבו הגיעו הבולשביקים מעולם לא יצאה מיולבש, אלא רק ליער או לבית הקברות. מוצאת עצמה נודדת קילומטרים רבים. המסע שהיא עושה אינו מסע פיסי בלבד אלא מסע נפשי שבו היא תפקח עיניים, תגלה עולם חיצוני ועולם פנימי עשיר.

זוליכה פוקחת עיניים הוא ספר עב כרס הנקרא בשטף, ספר שבו הקורא שותף לתהליכים הפיסים והנפשיים של הגיבורה ושאר הדמויות. ספר שמביא לקורא תיאור ממשי ומדויק של הקמת קולחוז מכלום, ללא כלי עבודה, איכרים שוורים, רק מכמה עצים וענפים ובעיקר מתושייה.

זו יצירה הכתובה בציורי לשון ותיאורים מרהיבים. תיאורים שמאפשרים לדמויות להתערבל ולהתמזג בטבע ולהיות חלק ממנו.  “ורוד חיוור וכחול רך נוגעים בחולשה בשמי המזרח השחורים.”

חמוטל בר יוסף תרגמה את הרומן מרוסית. תרגום נפלא ופיוטי. חמוטל בר יוסף היא משוררת רגישה מה שניכר בתרגומה. הספר נקרא כמו שירה, היא יצרה צירופי מילים ציוריים כמו “ספטמבר הגיע שטוף שמש. צהוב ואדום נשמו על הגבעות.” או יצירת מילים מעניינות, לדוגמה “איך העריב היום.”

“זוליכה פוקחת עיניים” הוא רומן קריא ונפלא, רומן שנותן לנו פרספקטיבה נכונה על החיים ועל אומללות וכיצד ניתן למצוא קרן אור בתוך הכאוס.

הספר נכתב בהשראת סיפוריה של סבתה של הסופרת. הוא אף עובד לסדרה והוקרן ברוסיה.

ממליצה.

זוליכה פוקחת עיניים,

גוזל יכינה

מרוסית, חמוטל בר יוסף

הוצאת כרמל, 2020

תגובות בפייסבוק