איסטנבול איסטנבול הוא שיר הלל וגעגועים לעיר איסטנבול העיר היפה. שיר הלל  שמלווה בכאב על מה שהפכה להיות. על סמל המשטר.

“איסטנבול איסטנבול” הוא ספר שבסיומו אתה תוהה עד כמה כאב וסבל נתונים בידיו של האדם.  איך יופיו של העולם מושחת על ידי האדם.

הספר “איסטנבול איסטנבול” התפרסם ב2015, שנה אחת לפני ניסיון ההפיכה.

ארבעה אסירים פוליטיים נמצאים בתא מאסר אחד  שגודלו הוא שני מטר על מטר. כל אחד בתורו מוצא לחקירה המלווה בעינויים. על מנת לשמור על שפיות ולהעביר את זמנם, כל אחד מספר לחבריו סיפור, הסיפור מרתק אותם וכך מחשבותיהם מוסתות מעינויי החקירה ומהפחדים לקראת החקירה הקרובה.

במשך עשרה ימים מספרים ארבעה אסירים. דמיטרי, רופא, סַפּר בשם קמו, והדוד קיהלן. את סיפורם. על כלל אחד הם חייבים לשמור כאשר הם מספרים את סיפורם. אסור לספר על עצמם, כי מי יודע מי יישבר ויגלה בעינויים על האחרים.

הסיפורים מסופרים במהלך עשרה ימים, מבנה הרומז מפורשות על סיפורי דקמרון, הרופא אומר לדוד  שהוא מספר סיפורים טובים יותר מדקמרון. הסיפורים הם הומאז’ לסיפורי אלף לילה ולילה.

הסיפורים הכתובים בשפה גבוהה  מסופרים בכמה מישורים ורבדים, יש בהם הומור או בדיחות שכולם מכירים ,כולל אני, בחלקם מסופרת האמת על הסיבה שהגיעו לכלא ובחלקם מומצאת ביוגרפיה שונה של המספר. סיפורים מציאותיים על האירועים שהובילו למעצרם שזורים בתוך סיפורים בדיונים .הסיפורים מורכבים ובעלי רצף אסוציאטיבי. מה שמעורר בקורא רצון להבין את הסיבה או האירוע שהוביל כל אחד מהם לכלא.

לסוג הסיפורים שהם מתארים יש שתי מטרות, האחת לרתק את השומעים, הם הרי סובלים מכאבי ההתעללות וכל רצונם הוא להשכיח את המכות וכאבן. השנייה היא לא להסגיר את הפרטים כיוון שהסוהרים מקשיבים לדבריהם מעבר לדלת. לכן הם שוזרים את האמת בבדיה.

תוך כדי הסיפורים אנחנו לומדים על טורקיה, על השלטון על ההיסטוריה. על הכפר מול העיר, על האדם הפשוט ועל מתנגדי המשטר.

תא אחד, ארבעה אסירים, בחורה אסירה הנמצאת ממול לתאם, עשרה ימים של סיפורים שיש בהם את כל מורכבות החיים.

אבל מעל לכל נמצאת העיר איסטנבול. איסטנבול מתעתעת, דואלית, מקרבת ומרחיקה. מזרח ומערב.

“אתה מתבונן בכיפות הבתים ובצריחים ההדורים כמסתכל על שטיחי קיר התלויים אצלכם בכפר.”

איסטנבול מתוארת על ידי האסירים במלוא צבעיה ,תיאורים ציוריים, מטאפוריים  וחושניים. תוך כדי סיפוריהם היא הופכת להיות מושא הערצה, נחשקת. מתוארת כמו אשה. ״איסטנבול שראשה סחרחר עליה מרוב עוני ובזבזנות פרסה זרועותיה בציפייה.”

הדוד מספר עד כמה ערג אביו להגיע לאיסטנבול, איסטנבול הפכה עבורם לתשוקה קיומית. עיר שכולם חלמו להגיע אליה. עיר נחשקת, כמו ירושלים עבור האדם היושב בגולה. הם חלמו להגיע אליה והיו מוכנים לעשות הכל על מנת לבוא בשעריה.

“אבל הפן המוזר של איסטנבול היה הנטייה שלה להעדיף שאלות על תשובות. היה ביכולתה להפוך בקלות את האושר לסיוט או להפך להתחיל בתום לילה מייאש בוקר שופע שמחת חיים. קראו לכך הגורל של העיר.”

 איסטנבול, זו שאליה הם חושקים, איסטנבול היפה והמהפנטת גוזלת מהם את חרותם. פוגעת ופוצעת את גופם ונשמתם.

שם הספר מרמז  על כפילותה של איסטנבול. איסטנבול של מטה, המסומל כתא האסירים שהיא הגיהנום עבורם. איסטנבול של מעלה, איסטנבול של מחוץ  לכלא ,זו שאליה הם עורגים וכמהים, איסטנבול היפה הנחשקת.

הקריאה בספר “איסטנבול איסטנבול” אינה קלה. לא יכולתי לקרוא את הספר ברצף. הייתי זקוקה להפוגה בין פרק לפרק.

אבל – זהו אחד הספרים החשובים שקראתי לאחרונה. ספר שבו הפוליטיקה גם אם היא מתחת לפני השטח היא זועקת. ספר שהמסר בו הוא, בני אדם יכולים להפוך את חייך לגיהנום או גן עדן.

מציינת לשבח את תרגומו הנפלא של רמי סערי, תרגום משובח בשפה גבוהה.

אחד הספרים המיוחדים שקראתי. ספר שנשאר אחרי הקריאה וחושבים עליו רבות.

ממליצה.

איסטנבול איסטנבול / בוּרְהָן סונְמֶז

מטורקית, רמי סערי

מודן, 2020