הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

לא אנושיים -על ספרו החדש של פיליפ קלודל

כשילדיי היו קטנים חמותי נהגה להקריא ולספר להם מהעיתון את כל סיפורי הזוועות, רציחות, כלבים שנושכים בני אדם. אני שהייתי מזועזעת אסרתי עליה להפחיד אותם, לימים התברר לי, שהם דווקא אהבו מאוד את ארוחות הפחד והאימה.

הספר “לא אנושיים” הותיר אותי מפוחדת לנוכח כמות הזוועה שבתוכנו.עד כמה אנחנו יכולים להגיע רחוק בהתעללות שלנו בבני אדם. כשסיימתי לקרוא את הספר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, למה? כי פיליפ קלודל מספר אנקדוטות אנושיות שהן כלל לא אנושיות. הוא לוקח את כל המקרים הזוועתיים והמוזרים בעולמנו ומכניס אותם אלינו הביתה לסלון שלנו ולחברים שאנו מתרועעים איתם.

“לא אנושיים” הוא אנקדוטות, או סיפורים קצרים, 25 במספר. כל סיפור מתאר מצב קיומי, מכלול הסיפורים גורם לקורא תחושה של חוסר נחת, תיאור  אירוע שעל פניו הוא רגיל ושגרתי מוביל לביקורת קשה על החברה המערבית. על בגידות  ואיזה עונש צפוי לבוגד, על עוני, הומלסים, זרים שמציפים את אירופה, נישואי תערובת, ניכור בין הורים לילדים בעולם המודרני, זקנים שהמהווים בעיה שכן הם אינם מתרבים, אך מספרם הולך וגדל, חוסר אהבה בזוגיות. אלוהים שמוצא למכירה ואין דורש לו. ילד שאוכל את הלב של סבתו והוריו ולא במובן המטאפורי.

חלק מהדמויות מופיעות בכמה סיפורים, מה שיוצר תחושה של עלילה.

ספר צנום שמצליח להטריד, ספר ששם ללעג את החברה המערבית המתייפה והצבועה. החברה הלא אנושית המתנשאת,  אנחנו אוספים זבל, ממחזרים אותו ואפילו הופכים אותו למיצג אומנותי, כמו אומנות בזבל של ויק מוניז, אז מדוע שלא נאסוף את ההומלס מהרחוב ונציג אותו במוזיאון?

פיליפ קלודל בדרכו המיוחדת והמעניינת, בעזרת הומור שחור, מצבים אבסורדים וגרוטסקיים מצליח להעביר ביקורת על כלל החברה שאיבדה את אנושיותה, על החברה שהפכה לחסרת רגשות .לחברה שבה ההזוי הופך למציאות. חברה שבה אין יותר במה לזעזע, אין גבולות חברתיים ואנושיים. ערכי המוסר וערכי העבר נעלמו מהעולם, כי להתחתן עם בן מין שונה אינה הכוונה להינשא לבעל צבע/דת/מין שונה אלא להתחתן עם דובה. הגיבורים בסיפורים הם אנשים נורמטיביים, הם יכולים להיות כל אחד מאתנו או ממכרנו.

הספר הקטן הזה הטריד את שנתי , לא נתן לי מנוחה, ואני מתכוונת לקרוא אותו שוב.

אהבתי מאוד את עטיפת הספר, עטיפה שנראית נעימה ועדינה אך לא, ממש כמו הסיפורים. עטיפה המחדדת את התחושה שכולנו חיים במוזיאון אחד גדול, כולנו מוצגי לראווה, אין בנו יכולת להימלט מהחשיפה.

“לפעמים אנחנו מוצאים סיפוק בפעולות הפשוטות: רחיצת כלים, כיסוח דשא, צביעת דלת. אנחנו מעמידים פנים שאנחנו נושמים. החיים נעשים נסבלים כשמעמידים פנים. זאת אומרת, כמעט.”

לא אנושיים , פיליפ קלודל

מצרפתית, לי עברון

הוצאת תמיר/סנדיק, ידיעות אחרונות 2017

תגובות בפייסבוק