הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

אבקועים – ספרה הדרמתי של שירז אפיק

“אבקועים” הוא אחד הספרים המדויקים והאמינים שקראתי. שירז אפיק יודעת לברוא עולם מציאותי אמין עם דמות מעניינת ומיוחדת שאי אפשר לעזוב אותה לרגע, כי היא גורמת לקורא לסקרנות.

אני יודעת שאם אגיד לכם שבספר יש תיאורי נחשים, מיד תעוותו פנים ותגידו, “איכס, אני לא אקרא על החיה המגעילה הזו ,החיה המפחידה עוד מימי גן העדן.”

גם אני חושבת באופן שבלוני  על הנחש, ומזהה בו את כל הסמלים והסממנים שאנחנו נותנים לו. אבל תסמכו עלי ורוצו לקרוא את הספר. לא תתאכזבו ואפילו תופתעו מהקריאה המרתקת בו.

הסיפור מסופר בגוף ראשון וברצף כרונולוגי. לא קל להצליח לרתק את הקורא במונולוג אישי. שירז אפיק פיתחה את הדמות כך שרציתי להבין אותה לעומק, לדעת את המניעים הפסיכולוגיים של התנהלותה.

בועז, או בכינויו ג’ומעה הוא ילד מושב, ילד טבע שכל כולו מחובר לאדמה, לעשבים ולזוחלים שבין העשבים. בועז אינו אהוב על חבריו ובטח לא על המורה לתנ”ך שמוצא תמיד דרך  להתעלל בו. בועז גדל במושב עם אמא יחידנית שאינה חמה, אך מאוד דואגת ואוהבת בדרכה שלה. היא מסרבת לגלות לבועז מיהו אביו. בצל חוסר הידיעה והנטישה גדל בועז כמו האבקועים, והפך להיות עצמאי במהירות. (אבקועים, הוא שם כולל בביולוגיה לצאצאי בעלי חיים, בעיקר זוחלים אך גם פרוקי רגליים, הבוקעים מביצה כשהם דומים בצורתם לפרט הבוגר ומסוגלים לתפקד באופן עצמאי.)

אירוע הכשת נחש מעודד אותו להימשך לחיה השנואה. לאט לאט הוא מוצא את מקומו בעולם בזכות הנחשים, כך שבאופן טבעי הוא הופך להיות לוכד נחשים ומגדל נחשים הטוב ביותר. אהבת הנחשים והיכולת לטפל בהם העצימה את כוחו.

“הייתי היחיד שיכול להציל אותם. זה היה כוח פסיכי.”

ראיתי בבועז דמות של גיבור ואנטי גיבור. מצד אחד הוא גיבור, כי יש בו כוחות ויכולות להתמודד עם הנחשים המסוכנים ביותר, מילד שאינו אהוד הוא הופך לילד ונער מתבגר שכולם רוצים להיות בקירבתו ונשים נמשכות אליו. מצד שני הוא אנטי גיבור, כי אינו יכול להתמודד עם כוחותיו הפנימיים ועם העולם החיצוני, יש בו  ארס פנימי שמחבל בעצמו. ולמרות זאת אהבתי לקרוא את דמותו, דמות אמיתית חיה ונראית מול עיני הקורא. ההתנהגות שלו גורמת לקורא לתהות ולחשוב ובעיקר להבין איך ולמה צמח להיות מה שהוא.

מדויק, זו המילה שאני יכולה להגדיר את הספר.

בניית הדמויות כל כך נכונה ואמינה, הקורא שגם אם אינו מסכים על התנהלות הדמויות מבין בהחלט את התנהגותן והבחירות שלהן. שירז אפיק יודעת לנווט ולנתב את הגיבורים שלה במסלול הכי נכון והכי אמין. היא מצליחה לגרום לנו להבין את הרגשות של הגיבור ואת הבחירות שהוא עושה. לא רק בעיצוב הדמות הצליחה הסופרת, אלא גם בתיאור מקצועו והיחס האוהב שלו את הזוחלים.

אל חיו של בועז נכנסות ויוצאות דמויות רבות, אך  נער ונערה, דניאל ונופר נכנסים ומשנים עליו את כל עולמו הרגשי.

העלילה מתפתחת אל הסיום שאינו ידוע מראש, כשהגעתי אליו אמרתי “ואוו, זה הכי נכון שיכול להיות.” הסיום סגור.

יש בספר תיאורי טבע נפלאים וכל כך ארצישראליים. הספר כתוב בשפה גבוהה ומדויקת (לא ארכאית) ללא משלבי לשון. אני נשבתי בשפה ובדמותו של בועז, הוא כתוב כל כך נכון וחי, סגנון שפת הדיבור שלו כן, יש בו הומור ושנינות לשון מתובלת בעוקצנות קיפודית.

הספר משופע בתיאורים אישיים רגשים מרחיבי לב.

“הלב שלי היה מתרוקן. כל כך שמח וחי היא עשתה אותי בנוכחות שלה.”

ספר מרתק עם דמות מיוחדת. אל תתנו לו לחמוק מכם. מומלץ מאוד.

אבקועים, שירז אפיק

הוצאת פרדס, 2019

ארמון הקרח, ספרו המהפנט והפיוטי של טאריי וסוס

שתי נערות על סף גיל ההתבגרות. ערב אחד משותף כורך את שתי נפשותיהן יחד.

עלילה המתפרשת על פני זמן קצר ובמעט מילים מצליחה ללפות את הקורא בעוצמה בלתי רגילה, הייתי אומרת אפילו עד כאב.

און מגיעה לעיירה של דודתה לאחר שהתייתמה מאמה, סיס נערה מקובלת בכיתתה מוזמנת לביקור אצל און והיא מתרגשת מהביקור כי און מאוד סיקרנה אותה. המפגש היחיד ביניהן בחדרה של און הוא מפגש אינטימי וטעון עם סוד המרחף באוויר. הספיק מבט אחד של שתיהן במראה לחוש קירבה עזה ביניהן.

מאותו הערב המיוחד חייה של סיס משתנים. הקורא נחשף למחשבות ולהלכי הנפש  של סיס תוך כדי תהליך התבגרות כשהטבע מלווה את הגיבורה ואותנו הקוראים.

כיוון שהעלילה קצרה איני מספרת מה קרה לאחר אותו מפגש.

ספר קטן ועוצמתי, מהפנט אפילו, בעל עלילה מצומצמת במילים ובלתי שגרתית.

יש בו, בספר, עוצמה פיוטית לטבע, השלג והקור של נורווגיה שאינו מוכר לנו תופס מקום נרחב בעלילה. בספרים רבים  הטבע הוא תפאורה, ב”ארמון הקרח”  הוא דמות חיה ונושמת. הטבע העוצמתי הוא מטונימיה לדמויות, כמו שהטבע חידה בעיני האדם ובלתי צפוי, כך שתי הנערות, און שומרת סוד מפני סיס והיא מהווה עבורה חידה בלתי צפויה כמו אותו הטבע שבו הן חיות.

און מרמזת על סוד נסתר ובכך מסקרנת מצד אחד את סיס, אך גם הופכת אותה לחברת נפש, חברה שסוד מחבר ביניהן. המפגש של סיס עם און מערער את און ומחזק אותה.

זהו ספר על התבגרות, בחירות וקבלת החלטות  כשהטבע משמש אפיון לחיים,  דרכו  לומדת סיס על השינויים בגופה המתבגר ובנפשה.

עבור און שהגיעה מהעיר הקרח הוא בלתי רגיל. לקור היא רגילה, אך לקרח לא עד שנדמה כי הוא מבעית אותה.

ארמון הקרח  מייצג את הטבע , את יופיו המרהיב של המפל שקפא מצד אחד, ומצד שני את הפחד מאימתו והסכנה הטמונה בו. כמו כן הוא מייצג את עונות השנה, כשהקרח קופא ומתחזק התושבים יודעים שהחורף התגבר ועם בוא השיטפונות  כולם שמחים לראותו נהרס וצונח אל האדמה.

“מבנה הקרח מתנשא מעליהם מלא תעלומה, אדיר, צריחים נעלמים באפלה ובענן החורף השט. נראה הוא נכון לעמוד לנצח, אבל הזמן קצר הוא עד להטעות, ויום אחד, כשיתחילו השיטפונות, יתמוטט ויפול.”

תאורי הטבע הקפוא, השלג הלבן שמפעים את הילדים בעיירה, מסקן אותם ומושך אותם להתקרב לארמון העתיקו את נשמתי. מעט מאוד בחיי ראיתי שלג, וכשראיתי הוא היה חידוש עבורי ולכן התרגשתי, ראיתי בו רק יופי, את הסכנות לא ראיתי.

״והאדמה עשויה סבך שיחים וכשויות של עשב,…מבהיקה ככסף בשכבת הכפור שעליה לאורה האלכסוני של השמש״

הספר “ארמון הקרח” הוא ספר שיש בו שיר הלל לטבע וליקום, שיר הלל לכוחות הטבע ולעוצמתם וכן שיר הלל לכוחותיו של האדם.

מזמן לא קראתי ספר לירי מהפנט ומקפיא כל כך. מומלץ.

 ארמון הקרח, טאריי וסוס

תרגום מאנגלית, אידה צורית (המקור נכתב בנורווגית)

הוצאת עם עובד,1977

בין החומות – ג’ורג’ו בסאני

יש סופרים שברור לי שאקרא אותם, לא חשוב מה הם יכתבו ועל מה. ג’ורג’ו בסאני הוא אחד מהם. די להזכיר לי את הספר  “הגן של פיצי קונטיני” ואני דומעת ונמסה כולי.

לכן כשפורסם ספרו “בין החומות”  לראשונה בעברית שמחתי כל כך. שמחתי שאוכל לקרוא את סיפוריו ולהיזכר בניחוחו של הגן ההוא.

בספר חמישה סיפורים המתרחשים בעיר העתיקה פרארה שבאיטליה, עיר שבה בסאני נולד וגדל. זהו קובץ הסיפורים הראשון שפרסם בסאני וזיכה אותו בפרס.

הסיפורים בעלי נושאים שונים, אך מה שמאחד אותם הוא העיר פרארה.

לינדה מנטובני, אם חד הורית משחזרת את חייה מהרגע שחזרה לבית אמה הצפוף עם תינוקה עד לנישואיה עם אורסטה בעל בית מלאכה לכריכת ספרים.

בסיפור “הטיול לפני ארוחת הערב” מחייה הסופר גלויה מחנות יד שנייה ומעלה בפנינו את הדמויות המצולמות בה. התיאור של הגלויה חי ומוחשי. הדמויות לפתע הופכות לאמתיות. יש להן חיים משלהן עם מחשבות ותשוקות.

“אבן זיכרון ברחוב מאציני” מספר על ג’יאו יוש, ניצול שואה, שחוזר לעיר ומגלה שתושבים היו בטוחים שהוא נספה ולכן שמו מופיע ברשימת המתים. הוא אינו נותן להם לשכוח את מאורעות המלחמה, למרות שהם מנסים לחזור לחיי שיגרה. זהו סיפור עם ביקורת חברתית קשה.

הסיפור האחרון “לילה אחד ב-43” הוא סיפור מתח ופתרון רצח. סיפור שאהבתי בגלל קצב העלילה הדינמי שבו. הסיפור צולם לסרט. וכמו שהבנתי מבוסס על אירוע אמיתי.

העלילה שבסיפורים היא תפאורה נהדרת לגיבורה המרכזית שלהם והיא העיר פרארה. הטבע והעיר הם חלק אינטגרלי של הסיפור ולפעמים מהווים דמות, תפאורה, מַרְאָה לדמויות. למשל, הסולם לבית מהווה כמו סמל לעליות ולירידות.

 בכל הסיפורים יש תיאור מדויק של העיר, הרחובות, התיאטרון, “הבתים נמוכים, ברובם בני קומה אחת,עם גגות רעפים עבים, חומים, כשבקומת הקרקע חנות כלשהי, מעדנייה….”

הסיפורים בחלקם הם שיר הלל לעברה של העיר לפני מלחמת העולם השנייה וביקורת חברתית לעיר שבתקופת המלחמה הפכה לפאשיסטית. כתם העבר הזה פגע בה ובאנשיה ובעיקר ביהודים. העיר מהווה מעין מיקרוקוסמוס לאיטליה בתקופת המלחמה.

תוך כדי קריאת הסיפורים חיפשתי מידע ותמונות על העיר.

הכתיבה של באסיני מאוד מפורטת ומדויקת, היא כמו מצלמה הנעה ומתעכבת על כל פרט בעיר. מה שגורם לקורא להרגיש שהוא נמצא בתוך סרט צבעוני. הדמויות ססגוניות ומותאמות לתקופה שבהן העלילה מתרחשת.

סיפורים בכתיבה של פעם.  סיפורים מעניינים בעלי מגוון אנושי רחב בעיר אחת יפה ומהפנטת.

את הסיפורים קראתי לאט לאט ובפרקי מנוחה בין אחד לשני. רציתי ליהנות מכל אחד מהם.

עבודת התרגום של אריה אוריאל מצוינת, הוא הצליח להעביר לקורא את רוח התקופה ואת הווי העיר.

בסוף הספר מופיעות הערות מפורטות של המתרגם לסיפורים. מה שלטעמי הקשה והפריע לרצף הקריאה בסיפור. אני אישית מעדיפה לקרוא הערה בגוף הסיפור או בתחתית העמוד, על מנת שלא תיווצר אצלי השהייה כשאני עוברת כל כמה עמודים לסוף הספר.

ממליצה.

בין החומות , ג’ורג’יו בסאני

מאיטלקית, אריה אוריאל

הוצאת שוקן, 2019

רעיה צעירה ויפה – טוני וירינחה

שם הספר “רעיה צעירה ויפה” מסגיר את תוכנו.

הספר מתמודד בחן לפעמים בהומור ובעיקר בפחד בסיטואציה ידועה של נישואים מאוחרים עם ״רעיה צעירה ויפה״.

אדוורד, וירולוג נודע בן 42,חוקר איידס ועוד מחלות נגיפיות, רווק מושבע, עד שמבט אחד בבחורה רכובה על אופניים ליד בית הקפה בו ישב מגלה לו מה חסר בחייו.

“חבל שפגשתי אותה בגיל 40 ” אומר לאביה המודאג מפער הגילים.

אדוורד ורות שני אנשים משכילים, נאים, מאוהבים עד טירוף אחד בשנייה. לאחר חודשי חיזור ושיכרון חושים הם נישאים. חודשי החיזור עוררו את אדוורד משגרת חייו שאליה הורגל  ונוטעים בו אשליה שהוא צעיר ויישאר כך גם בעוד שנים.

מה עושה מערכת נישואים ושיגרה לזוג עם פער גילים? מה קורה לגבר שהיה מאוהב עד כלות ברעננות של אשתו כשהיומיום מתגנב לאט לאט בלי שירגשו בו אל חייהם המשותפים?

נקודת המבט בספר היא דרך עינו של אדוורד. אט אט חודרים החרדות והחששות אל נפשו. הוא מנסה לעצור את הגיל בעזרת פעילות ספורטיבית, הוא עוקב אחריה ותוהה  על מה היא מדברת עם בני גילה שהם מתאימים לה יותר ממנו ומחבריו.

בעזרת הומור ציני הוא מנסה לאשש את פחדיו ואומר לעצמו, שגם ליפיפיה מתרגלים. או חושב שהוא ורות לא יזדקנו יחד, כי הוא כבר התחיל להזדקן. החרדות מפער הגילים ובעיקר מהזדקנותו מאיימים על נפשו.

הנובלה עוקבת אחר חיי הנישואים והשינויים שנלווים לזוגיות בהתאם לחייהם, דירה חדשה, ילד, חברים. הקורא שצופה אחר האירועים שהן חווים רואה את הבורות שעומדים בפני בני הזוג וחושש שהם יפלו לתוכם. המספר מצידו מוביל את הגיבור אל התחנה האחרונה  בעדינות ובעקביות וכל זאת בהומור ציני דק. אדוורד חושש מהעתיד שניבא לו אביה של רות. האם אותו עתיד יקרה? או שמא אדוורד יגשים את הנבואה שניתנה לו?

על זה תקראו בנובלה הקטנה והמצומצמת המתארת חיים שלמים בדיוק רב ובהומור עדין.

אהבתי את הכתיבה את הרעננות שבהגשת חיי נישואים שגם אנחנו הקוראים תוהים עליהם. הסופר משתמש בתיאורים מחייכים לאירועים שכל בני זוג חווה אותם. כמו למשל לאחר מריבה בינו לבין רות היא מנסה להיות ידידותית ״כמו פקידת קבלה או מדריכת טיולים״.

יכולתה של הנובלה, או נכון יותר יכולתו של הסופר היא לגרום לקורא, מבלי שהוא נותן את דעתו לכך להיצמד לדמויות, לאהוד אותן, עד ש….. כאילו גם הקורא חווה את חיי הנישואים של הגיבורים.

נובלה קטנה, עם אמירות שנונות הכתובה בחן וגם לפעמים מרגיזה.

רעיה צעירה ויפה , טומי וירינחה

מהולנדית, אירית באומן

הוצאת כתר, הסידרה הקטנה,2020

כל המשפחות המאושרות – ספרה השנון והמרתק של אן פאצ’ט

אירוע אחד מכונן בחיי שני זוגות הוא כמו הטלת אבן למים, והאבן למרות ששקעה יצרה גלים ומעגלים סביבה.

כך קרה בספר הנפלא הזה. ברט, פרקליט מהמחוז, אב לשלושה וילד רביעי בדרך, מוצא עצמו במסיבת הטבלה של בתו של פיקס מבלי שהוזמן. למעשה הוא בורח מאשתו ההריונית ושלושת ילדיהם. בוורלי היפה, אשתו של פיקס, שובה את ליבו. לאחר שנשק לה “התחוור לו מה שידע מרגע שראה אותה, מרגע שרכנה מפתח המטבח וקראה לבעלה. כאן מתחילים חייו.”

אותה הנשיקה מפרקת את שתי המשפחות ומערבבת אותן זו בזו מחדש.

בוורלי וברט שהתאהבו היו עסוקים בעצמם ולא שמו לב לילדיהם, שיצרו חבורה אחת של ששה ילדים פגועים. בקיץ כשהתאחדו הילדים הם היו נטושים, כי ברט היה עסוק בעבודתו ולמעשה זו היתה סיבה עבורו לברוח מחבורת הפרחחים. בוורלי שקיבלה ארבעה ילדים נוספים לשתי הבנות שלה היתה מיואשת ומכונסת בעצמה, כל מה שנותר לה הוא לספור את הדקות של החופשה. והילדים? הם היו חבורה מאוחדת שעשתה כרצונה, שישה ילדים שחוברו בעל כורחם. סדרים והרגלים יומיומיים הופרו והשתנו. אן פאצ’ט הצליחה להפנט אותי בתיאור מעשי הילדים, התנהגותם ותעלוליהם הזכירו לי את “תום סוייר” ואת “אוליבר טוויסט”, כשבוורלי העמידה את הילדים בשורה לפי הגיל על מנת לקבל צלחת אוכל. “בכל קיץ התרחקו הבנות מעולם תרבותי ונכנסו אל סצינת בית היתומים שבפתיחת אוליבר טוויסט.” אותו הפרק של תיאור אותו קיץ הוא פרק תוסס ומרתק שנקרא במנעד רגשות וצבעים.

מה תעשה חבורת ילדים שהנסיבות כפו עליהם אחדות? את כל מה שאסור לעשות.

באותו הקיץ קורה אירוע שיפרק שוב את המשפחות ואין אחד שלא יפגע ממנו.

אן פאצ’ט יודעת על מה היא כותבת. היא יודעת ומבינה פסיכולוגית את נפשם של הדמויות ובעיקר מבינה את המצבים שאליהם נקלעו. יש בה יכולת מיוחדת להמחיש לקורא כמו במחזה את ההתנהלות האישית של כל אחת מהדמויות. להראות את מקומו של כל ילד בהיררכיה המשפחתית, ואת המצוקה של המבוגרים.

העלילה עוקבת אחר הדמויות במשך 50 שנה.  הווה ועבר מתערבבים יחד ויוצרים תמונה שלמה. האם היא נכונה? לאן פצ’אט תשובה מיוחדת שהופכת את הספר לאיכותי. לא אסביר מה הייחוד על מנת לא לפגום בקריאה שלכם. בעזרת המבנה המיוחד היא מעלה שתי תהיות, האחת מהי האמת של כל אחד ואחד, האם מה שראינו בילדותינו זו האמת שאנו זוכרים? או שטרחנו לשנות ולברוא מציאות חדשה. תהייה נוספת היא מה תפקידו של הסופר בבחירת נושאי כתיבתו, מהי האמת עבורו ומהי היצירתיות וכושר ההמצאה שלו.

לא רק ההווה והעבר מתמזגים יחד, אלא גם חלק מהאחים שנכפו אחד על השני מוצאים עצמם בברית אחים וקירבה.

אן פצ’אט  מספרת סיפור אנושי וכואב באופן הכי מרתק והכי מעניין. היא מצליחה לגרום לקורא לחשוב על הדמויות ועל המהלכים שלהן. לא פעם תוך כדי קריאה חשבתי לעצמי, מה היה קורה לולא אותה נשיקה? האם המשפחות לא היו מתפרקות? האם האירוע הטראגי לא היה קורה? מדוע בחרה הסופרת להוביל את הדמויות עד למקום הזה?

“כל המשפחות המאושרות” הוא ספר שמתאר חיי משפחה והורות. ספר שבוחן את משמעות הבית, את משמעות ההורות, מה מקומם של ילדים בבחירות של הוריהם, איך גירושים משפיעים על הילדים באופן הכי קיצוני שיכול להיות.

“כל המשפחות המאושרות” כתוב ביד מיומנת ובכתיבה קולחת ומרתקת. הכתיבה  בעלת נקודת מבט כואבת, לפעמים הומוריסטית ובעיקר אמינה. המעברים מדמות לדמות ומעבר להווה מיוחדים. הבחירות שלה לתאר דמות אחת באופן מעמיק מול דמות שנייה מאוד משמעותית להבנת העלילה.

“כל המשפחות המאושרות” כותרת הספר מעידה על ההפך ממה שבו. ברור שאין כאן משפחות מאושרות. והאם יש משפחות מאושרות כמו שטולסטוי כתב?  לדעתי שמו המקורי של הספר – Commonwealth הוא הנכון והמתאים, אך התרגום לעברית אינו טוב. בתום הקריאה מבינים את המשמעות של שם הספר באנגלית.

ספר שלמרות נושאו הכואב והקשה הוא נפלא ומרתק. קראתי אותו תוך כדי נסיעה בחו”ל ולא יכולתי לעזבו. זה אומר משהו.

 מומלץ ביותר.

כל המשפחות המאושרות, אן פאצ’ט

מאנגלית, עידית שורר

הוצאת עם עובד, 2019

הבת מחוץ לארץ – נָגָ’את אֶל-הַאשְמִי

“הבת מחוץ לארץ” הוא אחד הספרים המצוינים שקראתי על הגירה, זהות ובחירה.

ספר שמצליח להעביר ברגש ובמדיוק את התחושות של מי שעבר ממדינה אחת לשנייה, ומנסה לבדוק מהי המולדת ומה החוץ לארץ עבורו.

הקריאה שלי היתה כמו התבוננות רנטגן פולשנית  בתוך  נפשה וגופה של הגיבורה. התבוננות שנגעה בי עמוק עמוק.

אחרי שנכנסתי אל תוך מחשבותיה תוך כדי תיאור מדויק של כל הפעולות שהיא עושה, הרגשתי כאילו אני מכירה את הדמות והיא מספרת לי, ורק לי את מה שהיא חווה. הצלחתי להרגיש את התנועות שלה, להריח את הריחות שהיא מריחה ולפעמים אפילו ליישר את בגדיה.

גיבורת הספר, ששמה אינו ידוע, מספרת את סיפורה נוגע ללב כווידוי. הבת מחוץ לארץ נמצאת קרועה ואינה מוצאת את מקומה. היא נולדה בהרי האטלס שבמרוקו  והגיעה עם אמה בגיל צעיר לקטלוניה שבספרד. שתיהן מגיעות בעקבות האב, אלא שמתברר שלאב יש משפחה חדשה והוא אינו מעונין בהן. האם  עובדת בניקיון והבת שהתבגרה לומדת. הבת קוראת ספרים, מכירה את ג’ויס קפקא…

הבת קרועה בין שם, הרי האטלס שמיצג את העבר, את המסורת, את התרבות לבין כאן, קטלוניה, ההווה, המודרני, הנאור. הווה שמאפשר צמיחה אישית.

הספר נפתח בתיאור שגרתי של בוקר, בוקר שזהה לימיו הקודמים, אבל עבור הגיבורה הוא הופך להיות לבוקר מיוחד, שכן היא מתכוונת לעזוב את בית אמה ולא לשוב. תוך כדי הפעולות הרגילות שחוזרות על עצמן היא רושמת במוחה את החפצים, הצבעים, הצלילים והריחות.

אלא שהבוקר הזה מתהפך עליה. ההחלטה להסתלק לבלי שוב, החלטה שנבטה בה זמן רב הופכת להחלטה אחרת. הבחירה בהחלטה של הבת היא מעניינת ומסקרנת. למה? כי היא אינה בוחרת במה שאנחנו היינו מצפים שתבחר. הבחירה מוסברת לפרטיה לאורך כל העלילה מה שיוצר תחושה של אמינות וחוסר שיפוטיות מצידו של הקורא. אני כקוראת לא יכולתי להעיר ולומר דבר על הבחירה שעשתה. להפך הבנתי אותה וחמלתי עליה.

הגיבורה מבינה שבבחירתה היא סייעה לאמה להגשים את חלומה שלה  ותפטור אותה מהעול הכרוך בדאגה לה. היא הגשימה את חלומה של האם שהפך לסיוט שלה. היא דמיינה שבבחירתה תגשים חלום וחייה יהיו מאושרים.

בכוונה איני מספרת פרטים על העלילה ומהי ההחלטה והבחירה של הגיבורה על מנת למנוע ספוילרים. אני רוצה להשאיר לכם הקוראים הנאת הקריאה נקייה.

יופיו של הספר הוא בשימוש במילים הערביות והמתורגמות לקטלונית, ולא רק המילים המקוריות והמתורגמות היפנטו אותי, אלא הסמליות שבחרה הסופרת במילה לאורך כל הרומן. המילים משמעותיות לגיבורה, בעזרתן היא קוראת ולומדת והופכת למשכילה, ובעזרתן היא מבינה את ההבדלים בינה לבין אמה והמסורת משם.

השפה היא אבן היסוד של הספר, הגיבורה מתארת את הבדלי השפה המרוקאית מול הקטלונית ודקויות המעבר משפה לשפה, בעזרת השפה היא מתארת את החיים במדינה חדשה. השימוש במילים של האם ותרגומן למילים בקטלונית הפנטו אותי. הבנתי עד כמה לגיבורה המילה משמעותית.

“למשפט יש משמעות רק בשפה זו שבימי החופשה ב״ארצנו״ נהפכה לשפת מחשבותיי, אני שומעת אותה בלבד עמוק בתוכי״

הבדלי משמעות המילים, בשפת האם המשפט “היום הוא היום שלי” ,הכוונה היא למוות. ובקטלוניה זה היה עבורה יום האם, יום שמחה.

המילים הן מטאפורה לאם ולבת. הבת חושבת שאם תיטוש את המילים הגבוהות והמלומדות תהיה כמו אמה, ואולי אף מחשבותיה תהינה מחשבות של אנאלפביתית.

“עלי לנטוש את המילים היפות את המדויקות, את הפיוטיות, את אלה החפצות לבטא דברים מרובים עת ובעונה אחת, את אלה המשתוקקות להביע את מה שאין מביעים, את אלה שאנשים אחרים משתמשים בהן זה אלפי שנים…ככל שאתרחק יותר מן המילים, כך אוכל לדמות יותר ויותר לאמי.״

גיבורת הספר עוברת מסע נפשי ופיסי מטלטל, מסע שיש בו שינויים והתהפכויות. מהי ההחלטה ובמה תבחר הגיבורה בסיום הספר יגרום לקורא להפתעה.

הספר “הבת מחוץ לארץ” הוא ספר מרתק ומיוחד, ספר שמדייק במילים וביכולת המחשת הבדלי הארץ והחוץ לארץ, בין מסורת לחדשנות, בין הגירה וזרות לשורשיות. ספר שמלווה אותי במחשבות כבר כמה ימים. ספר שמצליח להעביר את עושר הצבעים, הריחות והשפה.

ממליצה מאוד לקרוא ולהכיר מקרוב את עולמן של הנשים המוסלמיות בארצן, להבין את המהגרים ובעיקר את הנשים המהגרות.

הבת מחוץ לארץ, נָגָ’את אֶל-הַאשְמִי

תרגם מקטאלאנית, רמי סערי

הוצאת רימונים, 2019

גריי של לאוני סוואן הוא ספר ססגוני ואחר

יש לי חיבה גדולה לתוכים וביחוד לאלו החכמים מביניהם.

הספר “גריי” הזכיר לי את אהבתי לבעל הכנף החכם הזה.

לפני שנים כאשר הכלבה שלנו נפטרה, לא הסכמתי לכלב נוסף. הבן למד וחקר על תוכים והחליט לבחור בקוקטיל אפור עם ציצית צהובה. “הוא לא ילכלך, לא צריך להוריד אותו למטה והוא יהיה בכלוב.” כלום ממה שהבטיח לי הבן לא התקיים. התוכי עף בבית (הבריח אפילו גנבים) לכלך הכל כולל את הרווח של קלידי הפסנתר, אכל מחברות וספרים וכמעט התחשמל מחוט חשמל. אבל מה? הוא שרק נפלא המון מנגינות ובייחוד אזעקה של מכונית.

אליוט, סטודנט באחד הקולג’ים הידועים בקיימברידג’, נמצא מת על המדרכה  מתחת לקפלה של קינגס קולג’. ההשערה המתבקשת היא כי אליוט שהיה מטפס קירות, מעד או התאבד.

ד”ר אוגוסטוס  הף  חוקר הקשרים, אמונות טפלות וחשיבה מאגית היה החונך של אליוט. אוגוסטוס הף  סובל כנראה מהפרעת O.C.D רגל שמאל לפני ימין. נועל 3 פעמים את הדלת.

הספר נפתח באפיזודה משעשעת, מנקת החדרים מגיעה בריצה היסטרית לחדרו של אוגוסטוס ומפריעה לו בכתיבת מאמר, לטענתה רוחו של אליוט נמצאת בחדר שלו. אוגוסטוס בחוסר עניין מגיע לחדרו של אליוט, “רוח רפאים, רוח רפאים” הוא שומע את קולו של אליוט, “מטומטם” ממשיך הקול, לאחר חיפוש הם מוצאים את גריי התוכי האפרורי של אליוט מתחת לשמיכות.

גריי הוא תוכי אפרורי המוכר לנו כג’אקו, תוכי ג’אקו נחשב לחכם בבעלי המקור, הם רגישים, קשורים לבעליהם, ללא חברה הם עלולים להיכנס להתקף חרדה ולמרוט את נוצותיהם. הם מחקים קולות וצלילים בדיוק רב, אוצר המילים שלהם רב והם מדברים עם הסביבה. למה הסבר כזה מפורט? כי גריי של אליוט מתגלה כחכם. כאשר הוא פולט את המילה רוצח, אוגוסטוס מבין שכנראה אליוט נרצח.

מכאן הספר הופך להיות ספר בלש עם גיבור בלשי, אוגוסטוס ועוזר צמוד, גריי היושב לו תדיר על כתפו. התוכי בשבילו כרגע הוא ״עזר מחקר רב ערך לחקר ההתנהגות והדיבור.״

הספר “גריי” בנוי לפי מתכונת ספרי בלש, אוגוסטוס מנסה לדעת כיצד העלילה והגילוי צריכים להתבצע. -דבר אחד יוביל אותו אל העובדות, הקורבן. כלומר עליו לנסות להבין את דמותו של אליוט. מה חיפש ולמה הסתכן בשעת בוקר מוקדמת בטיפוס על חומות הקפלה.

מערכת היחסים של אוגוסטוס וגריי גורמת לאוגוסטוס ללמוד לא רק על אליוט, אלא בעיקר  על עצמו. תוך כדי לימוד ובילוש על אליוט מתחקה אוגוסטוס אל עצמו. אוגוסטוס הקפדן, אוהב הסדר, הכפייתי, והנקי מתחיל להכיר בעובדות אלו. התוכי גורם לו למהפך, חדרו אינו מסודר, ליכלוך ואוכל בכל מקום. מאדם שהיה שקוע בעצמו ובמחקריו הוא הופך להיות אדם רגיש יותר, מתחיל לדאוג לתוכי, מייבש אותו, מדבר אליו מתוך חשש שיכנס לדיכאון.

יעברו כמה ימים עד ששניהם יחד יגיעו לפתרון התעלומה. ואין רק תעלומת רצח בספר, יש אהבה, קנאה, תככים חשדות, גניבות.

לאורך כל הספר  שר גריי  את שירה של ליידי גאגא “גא-גא-או-לה-להה” כשאוגוסטוס  לא ידע מה לעשות הוא הציע לו “שחק את המשחק” וכשהיה בבעיה אמר לו “רומן רע” וכשהתרגז היה אומר בקולו של אליוט “סתום את המקור”.

״התוכי לא היה כלל וכלל מכונה מדקלמת חסר שכל, הוא היה פילוסוף אפור קטן״

 הרצח והבלש שבספר לא עניין אותי במיוחד, מה שאהבתי בספר היא מערכת היחסים והקשר שנוצר בין גריי לאוגוסטוס ולסביבה. גריי החכם ידע תמיד מה לומר, הוא שאל את השאלות הנכונות ובכך הנחה את אוגוסטוס לפתרון. גריי אומנם  לא דיבר משפטים ורעיונות פילוסופים, אך המילים הבודדות שאמר לאוגוסטוס, חיקוי הצלילים והקולות שעשעו אותי מאוד. בכל פרק חיכיתי לדעת מה הוא יגיד ולמי, איזו חוכמה תהיה לו במהלך השיחה. אני פשוט התאהבתי בציפור האפורה והמתוקה. גריי שאינו אפרורי, אלא ססגוני, חכם ועושה הרבה בלאגן ומוביל לפתרון התעלומה.

“קח ענב, קח אגוז” אמר גריי ללא הרף ואוגוסטוס פיצח את אגוז התעלומה.

ספר כיפי’ קריא, מהנה, שהגיע אלי בדיוק בזמן וגרם לי לצחוק.

גריי, לאוני סוואן

מגרמנית, ארז וולק

עריכה יונתן ניראד

הוצאת עם עובד 2019

כי היום עובר, חיי עם יעקב שבתאי – עדנה שבתאי

“כי היום עובר” הוא ספר ממואר הכתוב באהבה, אהבה לאיש ,אהבה לזוגיות, אהבה למדינה, אהבה לאומנות.

כתיבת ביוגרפיה או חיים עִם במרחק של זמן אינה מלאכה קלה. הכתיבה עלולה לסחוף את הכותב לסוג של נוסטלגיה מתרפקת או לחלופין להתחשבנות.

עדנה שבתאי כתבה את חייה עם יעקב שבתאי ברגישות ובכנות וחשפה את אהבתה לצידו של מי שנחשב כאחד היוצרים המוכשרים שהשפיעו על הספרות העברית.

עדנה שבתאי בחרה בשורה “כי היום עובר” מהשיר  “לפנות ערב” לשם ספרה שאותו היא מגדירה חיי עם יעקב שבתאי.

שירו של יעקב שבתאי הוא שיר אהבה וכך גם  הספר. עדנה שבתאי כתבה את חייה עם יעקב שבתאי באהבה רבה, אהבה לאיש, אהבה לזוגיות, אהבה למדינה ואהבה לאומנות הכתיבה.

 בכנות ובישירות, חשפה את חייה עם אהוב ליבה מגיל חמש עשרה.

באוגוסט 1950 כאשר הגיעה לבית הוריה בקיבוץ מרחביה לפנות ערב ראתה אותו, “נער שנראה כגבר-גבוה, רחב כתפיים, ותלתלים שחורים שפוכים לו על מצחו.” הוא עמד נבדל מחבורת הנערים של השומר הצעיר. עדנה הופנטה “מהעוצמה שקרנה ממנו ולכהות האפלה שבפניו”.

זה היה רגע מכונן בחייהם המשותפים, מכאן נקשרו חייהם יחד. שישה ימים בילו עד שחזר לתל אביב.”התזכרי אותי?” שאל. עדנה לא שכחה מאותו היום ועד עתה.

לאחר שחזר לתל אביב שולח לה יעקב שבתאי מכתבי אהבה, אוי, כמה התרונן ליבי לקריאת מילות האהבה האינסופיות ששזר לה יעקב. התפעלתי מיכולתו להביע רגשות חמים ועצומים כל כך בגיל צעיר. הוא כינה אותה “צוציקית” והוא? בשנה גדול ממנה. נדמה לי כי במכתבים אליה נִטע הזרע לכתיבתו הרגישה בספריו.

לאחר שנישאו חיו בקיבוץ מרחביה. באירוע היובל לקיבוץ כתבו והלחינו הוא וחבריו שירים, זו כנראה היתה ההתחלה הספרותית שלו, זו התשובה לשאלתה, “איך צמח אותו נער ספורטאי לסופר ומחזאי שיצירותיו חותרות לפענח את החידות הנצחיות של חיי האדם.”

עשר שנים חיו בקיבוץ עד שגמלה בעדנה ההחלטה לעבור לתל אביב ויהי מה. יעקב היה בתל אביב במהלך השבוע לצורך כתיבה. את הפחד מקשיי קיום וחוסר פרנסה פטרה בכך שהיא זו שתדאג למחייה והוא ישקוד על הכתיבה וכך היה. החלטה שאולי גבתה ממנה את מחיר ההתפתחות שלה.

החיים בתל אביב של ראשית שנות השבעים היו שונים מחיי הקיבוץ, ביתם הפך להיות מוקד התכנסות של אנשי התיאטרון והספרות.

אהבתי לקרוא על תל אביב של פעם של שנות השבעים, שכבר אז נשאתי עיניי אליה, הרחובות הקטנים, העצים, הנוף לים, בתי הקפה ואנשי התרבות.

החיים נראו לשניהם טובים, הם רכשו דירה קטנה מול הים, עדנה עבדה ויעקב כתב, עד שהחיים נחצו. יעקב שבתאי עבר התקף לב שהותיר אותו ללא כוחות ועם פחדים מרובים מהעתיד. סכנה נשקפה לחייו.

בתיאורים רגישים מתארת עדנה שבתאי את התקופה. את הפחדים והלבטים הזוגיים שלהם. היא דואגת לו לשקט פיזי ונפשי מחשש שהוא עלול לקבל התקף נוסף.

מנחם פרי שייסד באותה תקופה את החוג לתורת הספרות הכללית, זיהה בכתיבתו של יעקב שבתאי כתיבה רעננה ומעמיקה ,כתיבה שונה בסיפורת העברית והזמין אותו למסור לו את כתב היד לספרו שייצא לאור בהוצאה שאותה הוא מתעתד לייסד.

מעתה הוא יקדיש 5 שנים לכתיבת הספר “זיכרון דברים” שהתפרסם בשנת 1977ספר שזכה לכינויי, “הספרות העברית לפני “זיכרון דברים” ולאחריה.” כתיבת הספר לוותה בידיעה שימיו שלו הולכים ואוזלים.

אני זוכרת כסטודנטית לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב את ההתרגשות המהולה בהערצה של כל המרצים לַספר. לא היה שיעור אחד שלא דובר בו, עד כמה הוא מהפכני ואחר.

“כי היום עובר” הוא ספר לירי, פואטי על אהבה עוצמתית, אהבה שעדנה טרחה לשמור ולשמר גם ברגעי משבר. היא זו ששמרה על התא המשפחתי באהבה רבה.

הקריאה בספר הותירה אותי נרגשת מול עוצמת האהבה. היא מצהירה שיעקב היה האיש שהכי אהבה בעולם. תהיתי עד כמה היא אהבה אותו ובאילו עוצמות שהיתה מוכנה לוותר על רצונותיה שלה מול אנוכיותו שלו. אפילו על רשיון נהיגה ויתרה, כיוון שאמר לה כי הוא עלול לחטוף התקף לב אם היא תאחר. או ויתור על לימודים על מנת להמשיך ולפרנס את המשפחה. דוחה את  כתיבת הדוקטורט כדי שיתפנה לכתיבת ספרו השני. ״ אני זקוק לך אני זקוק לך ולמידה שלמה של ביטחון בך ובכל מה שנוגע לקשרים שבינינו״.

עדנה שבתאי לא רק פתחה את ליבה וסיפרה על חייה עם יעקב שבתאי, אלא שיתפה אותנו בהבאת מכתבים אישיים שכתב לה. מכתבים מרגשים, שלרגע קינאתי ביכולת ביטויי רגשותיו ואהבתו. שיתפה גם את לבטיו הרבים לגבי עריכת הספרים וכמה מאמץ רגשי נדרש ממנו לשנות, להוסיף, לערוך ולכתוב מחדש.

 היא זו שהיה מתייעץ איתה ומביא בפניה את הטיוטות. היא ידעה לפנות עבורו את כל המרחב על מנת שיכתוב. אני מניחה שרבים יתהו מדוע והאם היום יש נשים שכאלו. אך השאלה אינה צריכה להישאל. מהספר עולה כי עדנה שלמה עם הבחירה שלה.

בספר הזה היא מנסה להעביר לנו את החיים לצד, ליד ענק כריזמטי שסביבו נאספו אנשי רוח. נשים הוקסמו ממנו, סופר בעל יכולת לשזור את הפרטי בלאומי ולהפך. יעקב שבתאי היה מבין הסופרים הנטורליסטים הראשונים, ידע להבליט את האבסורד. מה שהעסיק אותו בכתיבתו הוא תנועת הזמן, משמעות החיים. משמעות החיים לעומת כוחו של המוות. לכן נדמה לי שהחיים לצידו לא היו קלים והיא הצליחה לשמור על משפחה וזוגיות.

ביוגרפיה או ספר ממואר שמרבית פרטי החיים ידועים לנו, יחודו של הספר הוא נסיון למצוא הסבר כיצד צמח לסופר משפיע, או איך חמותי היתה אומרת, “מניין צמחו הרגלים”.

ממליצה.

כי היום עובר, חיי עם יעקב שבתאי, עדנה שבתאי

הספריה החדשה, 2019

הצגה יומית – אדיבה גפן

״הצגה יומית״ – ספר שהוא סרט, תמונות תמונות של אירועים המתחברים לעלילת קולנוע ולסרט כואב. נעמי הגיבורה חוזרת אל שכונת ילדותה 15 שנים לאחר שעזבה ונשבעה שלא לשוב.

מה מחזיר אותה? שיחת טלפון מאהוב נעוריה, שנטש אותה הקורא לה להגיע לבית שעזבה, כי אמה חולה ומצפה לראותה. נעמי אינה נכנעת ונאחזת בשבועתה. אך אירועי ההווה גורמים לה לקבל החלטה מידית ולהגיע לביתה.

נעמי, ילדה שננטשה מספר פעמים חוזרת לבית ילדותה, לכאורה נדמה שהשיבה נכפתה עלייה, אך במהלך הקריאה מבינים שנעמי רצתה מאוד בשיבה. החזרה לביתה והחזרה לזיכרונות העבר הצרובים בה הם לשם תיקון.

נעמי מגיעה לרחוב השילוח 14א בחיפה, בית שעזבה 15 שנים קודם לכן, בית שרצתה להוציא אותו ממנה ללא הצלחה. היום לאחר משבר זוגיות ואהבה לא מוצלחת היא שבה לעברה. העבר כואב, העבר מצחיק, העבר צבעוני מלא בריחות וטעמים.

כשנעמי חוזרת היא רואה את עצמה בכמה גרסאות, כילדה קטנה הננטשת, כנערה מאוהבת, כבת של.

עכשיו היא מהלכת בשכונה שבה גדלה, ״בימים שרחוב השילוח שלי היה עולם ומלואו״.  חזרתה היא בעיקר אל מערכת היחסים שלה עם אמה, לכעסים הטעונים שיש בה על אותה אם נוטשת שלא תפקדה. ״ את יודעת כמה כאב יש לילדה שננטשה?״ אומרת נעמי לאסתר לוי שמבקשת ממנה לסלוח.

אמה, הילדה המוזנחת של הקצב, קראו לה מרים והיא קראה לעצמה מרי, אביה של נעמי קרא לה מרינה. היא היתה הילדה הכי יפה. מרינה התיתמה בגיל צעיר וחייה היו לא קלים, היא גם הוסיפה לעצמה קשיים בהתנהגותה המרדנית והכועסת. סיפור עברה מסביר את הנטישות שלה. אמה היתה אלופה בהכנת קינוחים שלצערה לא המתיקו להם את החיים. מרינה עוזבת את הבית מספר פעמים. נעמי ואביה נותרים מאחור. נעמי אומנם מרגישה זנוחה, אך הימים ללא האם הם ימי חגיגה עבורה. כל השכונה מתאגדת על מנת לטפל בילדה העזובה. היא חופשיה ללכת ולחזור כרצונה, חופשיה להיכנס לבתי השכנים. אנשי השכונה מאוחדים וכמו חמ”ל מתארגנים לטיפול בה.

כל אנשי השכונה מגדלים אותה, וקוראים לה “ילדה של כולנו” והיא? ילדה של אף אחד.

הספר כתוב בשני קולות, קול ראשון הוא קולה של נעמי המספרת את סיפורה וזיכרונותיה, הקול השני הוא קול המקהלה. אנשי השכונה מביאים את סיפורה של נעמי דרך עיניהם כמו שהם צפו בו מהמרפסת.

רחוב השילוח הוא רחוב של פעם, רחוב תוסס שבו הילדים מתרוצצים ברחוב, עוברים מדירה לדירה. השכנים מכירים את כולם, יודעים הכל על כל שכן. שכונה שרובם היו ניצולי שואה. שכונה שבה כל דמות מקבלת כינוי לפי מקצועה, מחלק הנפט הוא אריה נפט, הספרית נקראת שוש ספריי, יוסף הירקן, לרוקחת קוראים סופלה מבית המרקחת.

ונעמי? ילדה שצריכה שכולם יאהבו אותה, שיגידו שהיא טובה, שהיא מבינה, שהיא בוגרת. ״מה רציתי? רציתי רק להיות בתוך הלב של מישהו להתרווח שם, לנשום את הלמותו”. במקום זאת אביה מבקש ממנה להבין את העזיבות של אמה. לנעמי קשה, היא בעצמה מתרעמת מדוע ילדה קטנה צריכה להבין אמא שנוטשת את בתה פעם אחר פעם.

אבא שלה מסריט בקולנוע, חיי המשפחה שלהם יכולים להיות כמה סרטים. תושבי השכונה היושבים המרפסת עוקבים אחר הדיירים ומחכים לפרטים הפיקנטיים של שכניהם.

״לאט לאט התמלאו המרפסות במבוגרים ובילדים כאחד. הדרמה למטה היתה מרתקת מכל ספר או תוכנית רדיו.״

 אחת השכנות ״צמודה למעקה עוקבת מקשיבה ומשם מנהלת את חיי החברה שלה ושלנו רואה הכל יודעת הכל״.

מה אהבתי בספר? אהבתי את שירת המקהלה. כמו בטרגדיה היוונית המקהלה אינה חלק מהדמויות, היא צופה במתרחש ונותנת לקהל רקע, מגבירה את המתח, חוזה את העתיד. גם כאן אנשי השכונה המספרים את סיפורה של מרי, אמה של נעמי, מציירים את האירועים במכחול העבר, הם מַחיים לרגע את התקופה של מדינת ישראל הצעירה, מדינה שבה היה רק רדיו וסרטי קולנוע, מדינה שבה כולם ידעו על כולם, עזרו אחד לשני נתנו עצות. שכונה שבה הירקן הרוקח מוכר הנפט הם השכנים. השכנים לא רק מרכלים ומתעסקים בעניינים של שכניהם, הם גם דואגים ותומכים כמו משפחה אחת גדולה.

כשקראתי נדמה היה לי שאיני קוראת על השכונה בחיפה, אלא על שכונת ילדותי בחולון.

“הצגה יומית” הוא ספר של געגועים, געגועים לאב אוהב, מצחיק, מבין ומכיל, אב שהגן עליה ועל אשתו, כולו היה משפטי חוכמה. געגועים לעבר שלא יחזור, לימים שבהם לא היתה מדיה, טלוויזיה ושאר מסכים. געגוע לימי ההצגה היומית.

הספר “הצגה יומית” היה הפתעה עבורי. העטיפה המתקתקה הרתיעה אותי. כיוון שלא קראתי את ספריה הקודמים של אדיבה גפן לא ידעתי למה עלי לצפות. מהרגע שקראתי את המשפט הראשון נשבתי במילים ובעלילה שהיו בעיני כמו פנס קסם שהחייה את העבר והעלה מול עיני מראות צבעוניים.

ספר נפלא הכתוב ברגישות ותיאורים ססגוניים החיים מול עיני הקורא, ממש כמו סרט בהצגה יומית של פעם.

ממליצה מאוד.

הצגה יומית, אדיבה גפן

עורכת, נעה מנהיים

הוצאת, כנרת, זמורה, דביר 2019

התשוקה על פי ז’.א. ספרה של קלאריס ליספקטור

ספר שהוא דיון פילוסופי פנימי של הסופרת על משמעות הקיום. יצירה מדאיגה, מאיימת, יוצרת חוסר שקט ובעיקר תהיות מחשבתיות של הקורא, שנע יחד עם הסופרת על קיומו ומשמעותו בעולם האינסופי.

א.ז’. פסלת ,יוצרת, לא נשואה ובשל כך היא מרגישה חופשיה ומשוחררת. ז’.א. הן אותיות שמה שנמצאות על מזוודותיה. אותיות שאומרות לה איך העולם ראה אותה. ז’.א. מרגישה שעד אתמול הרגישה שפויה. עד הבוקר ההוא היא היתה מה שאחרים ראו.

ועכשיו, בזמן, כשהיא כותבת לנעלם, אולי לקורא, אולי לאהוב, אולי לאלוהים עצמו. ״אני חוששת להתחיל לחבר טקסט כדי שיבין אותי מישהו דמיוני ״  היא מרגישה שהעולם שבו חיה לא היה היא, ולא היה שלה. לא ממשי כך מגדירה אותו. היא היתה הדימוי של עצמה. עד אותו בוקר היא היתה מה שאחרים ראו. האני הפנימי שלה אבד.

מה קרה לה באותו בוקר ששינה את האני הפנימי שלה?

ז’.א מחליטה לנקות את חדרה של העוזרת שהתפטרה יום קודם. שישה חודשים ז’.א. לא ביקרה בחדר. היא פותחת את דלת הארון ומספרת, שלפני שהבינה מה קורה הלבין שערה והלבין ליבה. היא רואה למול עיניה ג’וק גדול מתנועע ומביט בה.

אותה חיה שמביטה אל תוך עיניה מערערת את שלוותה. מכאן היא מתארת את הג’וק לפרטי פרטים, חלקם לא נעימים וחלקם גורמים לה לפחד ואיום ממשי.

הג’וק אומנם ממשי, והקורא יתהה מה מטלטל אותה כל כך בכך שהיא עומדת מול ג’וק?

״האימה היא אני עצמי מול הדברים״ זו ההבנה שלה.

מראה התיקן ועמידתה בבדידות מוחלטת מול אותו יצור קדמון מעוררת בה מחשבות פילוסופיות אקזיסטנציאליסטיות בסגנון מודרני  של קאמי, סארטר ובסגנון הרהורי מחשבה של קפקא ואפילו “המערה” של אפלטון. אחרי שנים של עצמאות היא מגלה את הבדידות, ולא, זו אינה בדידות מאנשים, אלא בדידות מול העולם והטבע, חוסר האונים בהבנת הממשיות. ההבנה שלה באופן  הכי פשוט, מי היא מול היקום, כמו הג’וק.

יש אנשים שיוצאים למסע פיסי על מנת להבין את עצמם. ז’.א יוצאת למסע מחדר אחד לחדר אחר, ובכך היא מגיעה אל עצמה ואל התובנות שלה. בחדר הזה היא מרגישה כלואה, מחנק, מתגעגעת לבית שלה, למרות שהוא נמצא מחוץ לדלת.

לטעמי מטאפורות הלבנת השיער מראה על הזדקנותה הנפשית בעקבות המפגש עם הג’וק. לא בכדי בחרה הסופרת להביט מול ג’וק – החיה הנחשבת כנחותה, כמעוררת גועל וחרדה אצל אנשים רבים. מפגש עם חיה ירודה יוביל אותה לתהיות ומחשבות קיומיות. היא, אדם, היצור הנחשב לנעלה מבין בעלי החיים עומד פנים מול פנים מול היצור הנחות ביותר. המפגש מעורר בה מחשבות פילוסופיות על האדם הקדמון והחיה הזו.

היא עושה השלכה על הג’וק ומגלה את עצמה בעזרתו.

התשוקה אינה מינית כמו שעלולים לחשוב, זו תשוקה לחיים להבנת האני העצמי שמנהל את חייה. הבנה עד לסיום,

“סוף סוף השתרעתי אל מעבר לרגישות שלי.” “העולם אינו תלוי בי-זה האמון שהגעתי אליו.”

אופן הכתיבה של קלאריס ליספקטור הוא מיוחד ומעניין. הפרקים הקצרים והטעונים מחשבות מסתיימים במשפט שמהווה משפט פתיחה של הפרק הבא. טכניקת המשכיות והרגשה של מחשבות הנעות קדימה, כמעט כמו זרם תודעה.

המחשבות שלה על עצמה ועל העולם והתנהלותה מהוות השלכה של ליספקטור על הקורא. הקורא מהרהר גם הוא בקיומו. הצלחת העברת מחשבותיה יוצרות  חוסר שקט ובעיקר גורמות להרהורים פנימיים.

מברכת על מלאכת התרגום של מרים טבעון. תרגום ספר שכזה הוא אתגר. תרגומה הוא כמו ריקוד, היא מצליחה לשזור משפט למשפט באופן הכי טבעי שיכול להיות.

“התשוקה על פי ז’.א.” הוא ספר  למיטיבי ספר וקריאה. אין בו עלילה, הוא כולו מחשבות מעניינות שנכתבות כמו הבזקי אור צבעוניים על העולם. אי אפשר לקרוא אותו ברצף. הקריאה בו מאתגרת ומתגמלת.

ספר שדרך מחשבותיה של ז’.א לומדים להביט על העולם בעיניים פילוסופיות ויצירתיות.

התשוקה על פי ז’.א. ,קלאריס ליספקטור

מפורטוגזית, מרים טבעון

הספריה החדשה , 2019