הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

לגדול על מים, אשרה גרינבלט

 אני מברכת כל ספר ביכורים שנכתב ושמחה על כל אחד שאני קוראת. בכל ספר ביכורים אני מחפשת קול חדש וסגנון כתיבה אחר.

לגדול על מים של אשרה גרינבלט הוא ספר ביכורים  שכתוב באומץ. אשרה גרינבלט מטפלת ברגישות בנושא  התעללות מינית בחברה הדתית.

הכתיבה היא כתיבה ליניארית, הסופרת נעה בין התקופות בחייה  של הגיבורה, שמרית, בעזרת משלבי לשון שונים המתאימים לכל תקופה בחייה. מה שמראה ומחזק את ההתבגרות של הגיבורה. התפעלתי מיכולת המשלב  בתקופות השונות.

שלושה חלקים / שערים לספר. ספירת העומר, שמיטה, בין כסה לעשור .שמותיהם לקוחים מהעולם הדתי היהודי ויש להם משמעות מתאימה לתוכן החלק. שמרית גדלה במושב דתי. היא ילדה צעירה כבת שמונה. החבר הטוב שלה הוא אביב ,בן השכנים, הבית של אביב משמש כבית אומנה לנערים. שמרית נהנית לחמוק מביתה ולשחק עם אביב. עד שיום אחד היא נופלת קורבן להתעללות מינית מצד ילדי האומנה הבוגרים.

בחלק השני, שימרת נערה מתבגרת הלומדת באולפנא. הבנות סביבה מתכוננת לקראת יעודן בחיים: שידוך, נישואים והקמת בית. שמרית נושאת את סודה, היא אינה יכולה לספר עליו מה שמוביל אותה למצוקה נפשית. היא מסתגרת ואינה מעיזה לגלות דבר מעברה.

בחלק השלישי שמרית בוגרת, נשואה ,אם לחמישה ילדים. החלק הזה הוא הבשל מבין שלושת החלקים.  שפת הכתיבה מאוד לוגית. שמרית מתמודדת עם עברה.  האם תוכל להשתחרר ממנו?

הספר פותח בפנינו שער לעולם הדתי והמנהגים הלא כתובים שבו, אך בעיקר זהו ספר שפותח את צפונות הלב של אשה שעברה הכואב מנהל את חייה.

מבין חלקי הספר אהבתי את החלק הראשון של שמרית הילדה, הכתיבה המוחשית הצליחה להעביר לי את מחשבותיה ופחדיה של ילדה קטנה מפוחדת. את רגשות האשמה ובעיקר את הרצון לְרַצות. את החשש מהגילוי והכאב שבו.

כמו שאמרתי, ספר הכתוב על התמודדות עם נושא כואב באומץ ויכולת להסתכל על הפצע בעיניים ישירות. וזאת על מנת להבריא או על מנת “לגדול על מים.”

לגדול על מים, אשרה גרינבלט

ספרות עצמאית, 2019

אבל הלילה עוד צעיר ספר הביכורים המופלא של ליאת אלקיים

ספר ביכורים הכי לא ביכורים שקראתי. ספר בָּשֵל עם קול ייחודי. כתיבה נוקבת, חדה, כנה, מצחיקה. האירועים שבו ליוו אותי ולא יצאו לי מהראש כבר כמה ימים.אני והגיבורה מנהלות שיחות נפש ארוכות.

חכי הלילה עוד צעיר דולקים אורות העיר ואין עוד אפלה. כך שר אייל גולן.

תוספת המילה אבל לשם הספר גורמת לביטוי להשתמע לשני פנים, אפשר להמשיך וליהנות, או מתי יסתיים הלילה והאפלה שבה נמצאת הגיבורה.

שלושה אירועים מכוננים בחיי הגיבורה נפרשים בפנינו בשלושה שערים / חלקים בספר. שלוש נובלת המתארות שלושה מצבים שאנחנו משייכים אותם למצבים מרגשים, ירח דבש, לידה, מועדון לילה. אלא שירח הדבש  אינו כזה דבש, הלידה אינה משמחת, כי התינוקת נולדה טרם זמנה והיא בפגיה, והערב במועדון מזכיר לה שאינה רווקה בת שלושים.

ליאת אלקיים כותבת באומץ רב על החוויות האמיתיות של הגיבורה מאותם אירועים. מי שמתבונן מהצד יאמר “ואוו, אלו אירועים חשובים שהשמחה חייבת להיות נוכחת בהם”. אבל לא. ליאת אלקיים מנפצת את מה שהאחר חושב על האירועים וכותבת אותם בדיוק רב כולל רגשות מעורבים. פעם ראשונה שאני קוראת על מחשבותיה של הכלה לאחר החופה,  על האיפור שנמרח, על תלאותיהם בבית המלון, בחיפוש אחר מפתח החדר, על הרצון לרצות את הבעל ולא לפגוע בו, כדי לא לקלקל את הערב ובעיקר על השיכנוע האישי של הגיבורה, “בעלי, בעלי”. היום הזה שצריך להיזכר כיום מאושר מוצף באירועים בנאלים ואפילו מאכזבים.

הנובלה השנייה “מכונת היונקים” מתרחשת בפגייה בבית החולים. “שניידר אמא של” כך מכונה האמא, מוצאת עצמה אחרי ניתוח קיסרי עם פגה במשקל של קילו וחצי ורגלי גפרורים. לא רק שהאם כואבת לאחר הניתוח ומחפשת מזור, היא עצמה נתונה במאבק על חיי בתה.

לשניידר אמה של אין שם,  רק שיוך, מעכשיו היא שייכת לבתה ובתה אליה, מעכשיו הן מחוברות. שניידר אמה של(הזכיר לי את מעשה שפחה, שבו הנשים הן אמצעי).

אותו דיוק ופירוט מהחלק הראשון ממשיך גם בחלק השני. אמא של מתארת את כל השלבים במהלך הימים שלהן בפגיה, את הצינורות, את ניסיונות ההנקה, השאיבה, הסטריליות שהופכת להיות כפייתית. את הבעל הנוכח נפקד ובעיקר את בדידותה ואפילו חוסר האונים. מטרת הפירוט הדייקני היא להעביר לקורא את כל פרטי הסבל של הגיבורה ובעיקר את התחושה שאנחנו איתה בכל רגע נתון בתוך הסבל המתמשך.

הנובלה “מכונת היונקים” היא נובלה כנה וכואבת. נובלה מרגשת, מי שקורא אותה חש כיצד גופו מצטמרר. מרגיש את הדקות ובעיקר את התיסכול של הורה לילד בפגיה. הנובלה כתובה בעצב מושחז ומתובלת בהומור.

הנובלה השלישית, כתובה כמו משחק מחשב עם הוראות. “אם את רוצה לדעת…דפדפי לעמוד…אם סרבת לדרינק תמשיכי לעמ’…” הגיבורה העובדת בחברת סטארט אפ המפתחת משחקי מחשב מגיעה לבילוי במועדון. הפרק כתוב כמו משחק מחשב ומעלה חיוך. יש בו הומור חד  הפרק המזכיר את דלתות מסתובבות, מה היה קורה לו.

“אבל הלילה עוד צעיר” כתוב בכתיבה אינפורמטיבית. “כאילו” מסירת דיווח של האירועים, אבל רק כאילו, כי מתחת למידע שמוסרת הדוברת יש הר געש של רגשות, הר פועם. רגשות כנים של אשה החיה במציאות שלא תמיד היא שלמה להיות בה. הקורא מתבונן פנימה אל עצמו ואומר בליבו, מעולם לא דיברו על זה, אף פעם לא מצאתי את הרגשות הכנים האלו, רגשות שגם אני הייתי בהם כתובים בספר עם עלילה. ותאמינו לי הכתיבה של אלקיים אמיתית, כנה, כואבת ומצחיקה. היא מצליחה לחשוף את עצמה ואפילו לצחוק על עצמה. זה מה שאהבתי בספר.

ליאת אלקיים כותבת ברגישות לא סנטימנטלית, להפך, הדיוק שלה חד מתובל בהומור לפעמים שחור, לפעמים כואב.

קול ייחודי של סופרת המתארת את ההוויה הישראלית כפשוטה, ללא התנשאות, ובעיקר ללא רחמים.

ממליצה בחום על הספר המעניין והייחודי. ספר עם קול שונה, ספר שמתאר בפרטי פרטים את הרגשות והמצבים הכי הכי אינטימיים ואישיים שלנו.

אבל הלילה עוד צעיר, ליאת אלקיים

הוצאת, כנרת זמורה, 2019

ארכיפלג הכלב /פיליפ קלודל

“ארכיפלג הכלב” של פיליפ קלודל הוא ספר נושך ובועט.

נדמה שפיליפ קלודל לוקח על עצמו את תפקיד הנביא העיוור שבטרגדיה היוונית, או מהווה את קולו של המצפון והמוסר החברתי.

קולו של המספר ב “ארכיפלג הכלב” הוא קול ללא דמות.

 ” אני לא –כלום, וכך אני מעדיף להישאר. לא גבר ולא אשה. אני הקול ותו לא. מתוך הצללים אספר לכם את הסיפור.”

 “בלעתי” את הספר במהלך טיסה. קראתי וקראתי, רשמתי, סימנתי וכתבתי, לא יכולתי להירגע עד שהגעתי לסיומו. בסיום הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן ובפנים.

הסיפור שמסופר הוא סיפור קשה עם ביקורת חברתית נוקבת.

אי לא ידוע אך ידוע, אי שאינו נמצא בשום מקום אבל מוכר, אנשים בעלי שמות מוזרים, קיבורת, פרווה, אמריקה, הם המפתח להבנת משמעות הספר.

אל חוף הים של האי ארכיפלג הכלב הממוקם כנראה בחופי הים התיכון בין אפריקה לאירופה, נסחפות יום אחד שלוש גופות של פליטים אפריקאים. המורה הזקנה שיצאה לגמלאות, דייג בשם אמריקה, ואספדון מגלים את הגופות. מה הם עושים? באופן טבעי הם ממהרים לקרוא לראש העיר. ראש העיר מגיע עם הרופא ומחליט לא לספר לאיש על הגופות, שכן אם  אם ידעו שהשלושה הגיעו אליהם הם יהיו מוקד לעיתונאים ולא יקבלו תקציב לפרויקט המרחצאות. ואם הפרויקט יכשל לא יהיו מקומות עבודה.

ראש האי אומר,” אפשר לומר ששלושת הגברים לא היו קיימים מעולם, שהזרם לא סחף לכאן את גופותיהם”.

 המורה הצעיר, זה שמחליף את המורה הזקנה  שלימדה את כל תושבי האי וילדיהם הוא היחיד  שהתנגד לקבורה החשאית. הוא תוהה ורוצה להבין משהו. המורה הוא הזר, האחר, זה שהגיע אליהם מבחוץ. הוא בעל המצפון. המורה מתחיל לחקור ולתהות מדוע ולמה נפלטו הגופות דווקא אל החוף שלהם. חקירתו של המורה אינה מוצאת חן בעיני אנשי הסמכות של האי, ראש העיר, הכומר, הרופא, המורה הזקנה.

מכאן,כמו בספר מתח או בלש יתווספו לעלילה פרטים ואנשים נוספים שיגלו לנו את התמונה הכללית, בדיוק כמו האיים של הארכיפלג, קבוצת איים שבמבט ראשון לא ניתן להבחין בצורת הכלב.

פיליפ קלודל יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד, ומהי הביקורת שלו. הוא עושה זאת באמצעות הדמויות שמתגוררות באי, דמויות של אנשים מכל הקשת החברתית, אנשים בעלי סמכות המיצגים את הממסד. ראש העיר מיצג את הממסד החברתי, הכומר את הדת, הרופא את המדע, המורה את החוכמה. דייגים את חסרי המצפון, ויש גם את הטיפש של הכפר וילדים מנוצלים.

הביקורת שלו היא על חוסר ההומניות של האדם וחוסר היחס השוויוני לפליטים, לאנשים שאינם בעלי אותה אמונה ואותו צבע עור. הפליטים הם כמו חפץ. הם אינם נחשבים כבני אדם.

“הגברים האלה הם לא חלק מהקהילה שלנו, אנחנו לא יודעים מה אמונתם, …שונה משלנו לכן זה עלבון”.

נדמה שפיליפ קלוקל צולב בכל אמונה. לעג לדת שחומדת רכוש ומספחת שטחי כנסייה. לעג לקיומו של האל. פיליפ קלודל מישיר מבט מול אופיו של האדם ומעיז לומר את האמת הכואבת במערומיה. מעיז לומר שאיבדנו את האנושיות שבנו ואנו סוגדים לאל החדש, אל הכסף.

“העולם הפך למסחר הוא כבר לא שדה של ידע. המדע אולי הנחה את האנושות תקופה מסוימת אבל היום הכסף חשוב”.

“הקדמה זה האלוהים החדש, תמיד היתה שם, האדם גילה את האש והברזל ויצר שלשלאות כדי לכבול אדם אחר או חנית כדי לרצוח אחר”.

אבל האל המודרני של הטכנולוגיה נמצא במרומים ורואה הכל. כמו בטרגדיה היוונית האל ינקום והנקמה תהיה קשה. הר הגעש שעליו יושבים תושבי האי יתפרץ.

אני אוהבת את הכתיבה של פיליפ קלודל, כתיבה מעניינת, נקייה ומדויקת. תרגומו של שי סנדיק הוא איכותי ושומר על הקצב של העלילה.

ספר שנקרא בשטף, ספר מרתק ובעיקר כואב. עלילה פסימית ואירועים מציאותיים שאינם מותירים את הקורא בשלוותו. וזו היתה כוונת המחבר, לדעתי.

פיליפ קלודל כמו בספריו הקודמים, “הנפשות האפורות”, “הדו”ח של ברודק”, ו”לא אנושיים”, שם לו למטרה לבקר את התנהלות החברה במאה הנוכחית.

האם האמנות יכולה לשנות? איני חושבת, תפקידה הוא להתרות ,להזהיר, להאיר באור נוקב את הבלתי מוסרי שבחברה. אין ספק שהספר “ארכיפלג הכלב” מצליח בכך.

ספר חובה!!

ארכיפלג הכלב, פיליפ קלודל

מצרפתית: שי סנדיק

תמיר//סנדיק 2019

 לפני שנתיים, דורית תמיר ושי סנדיק ארחו את פיליפ קלודל.בתמונה,פיליפ קלודל חותם לי על כל ספריו בביקורו בארץ בשנת 2017, בביתה של דורית תמיר.

קוקולקה- ספרה המרגש של לאנה לוקס

הקריאה בספר “קוקולקה”, אינה קלה, זו קריאה שגורמת לקורא לצמרמורת וכאב.

“קוקולקה”, סמירה, גדלה בבית יתומים באוקראינה, שערה כהה, עיניה גדולות  וצבע עורה כהה מעט, לכן קוראים לה צוענייה. היא אינה יודעת אפילו מה משמעות המילה צוענייה. בזכות יופייה היא נקראת “קוקולקה”, בובה. התנאים בבית היתומים נוראיים, צריך לישון רק על צד ימין, ללא בגדים בקור, ליכלוך וטינופת בכל מקום. סמירה משוועת לקשר אנושי. היא מוצאת אותו אצל חברתה מרינה. הקשר ביניהם נותק לאחר שמרינה אומצה על ידי זוג גרמנים, מאז סמירה חולמת להגיע לגרמניה ולהתאחד עם חברתה.

לילה אחד היא מחליטה לברוח, היא מגלה עד כמה קלה היתה המשימה, פשוט לפתוח את הדלת ולצאת.

סמירה יוצאת אל העולם. אין מאושרת ממנה. שם בחוץ, אוסף אותה רוקי, הוא מביאה אל ביתו, בית שבו מתגוררים ילדים ובני נוער חסרי בית. סמירה מתיידדת עם לידיה, אחת הנערות הבוגרות. אין יותר מאושרת ממנה, היא זוכה לקורת גג, מעט אוכל, וחברה שמנחה אותה ודואגת לה.

דיירי הבית של רוקי עובדים עבורו בקבצנות. סמירה מגלה את הכוחות שבה לשכנע אנשים לתרום לה נדבות. והיא שמחה בכך.

חייה אינם קלים, הם אפילו קשים, שכן היא עוברת התעללות פיסית, נפשית, הרעבה, התעללות מינית. ניצול וזנות. אבל שוקולד, חיוך, מקלחת חמה משכיחים ממנה את הסבל האיום.

“אחרי חודשים אחדים היה ברור לי שזה הכל עבודה בעיניים. המאזן היה מיועד רק כדי לתת לנו הרגשה שיש לנו סיכוי. לאמיתו של דבר מעולם לא היה לנו סיכוי. הכל היה שקר.”

סמירה מתבגרת, כל שנה שחולפת מחשלת אותה מפני אכזריותו של העולם שבו היא חייה. ככל שהיא מתחשלת היא מתחזקת נפשית ומקוה שתוכל להשתחרר יום אחד מהכבלים הנוראיים של האנשים שלקחו אותה “תחת חסותם.” היא אינה מאבדת תקוה. יש בה עדיין תמימות של ילדה. היא מקוה וחולמת להגיע לחברתה מרינה שבגרמניה. החלום לפגוש אותה הוא זה שמחזיק אותה בתקוה ואמונה.

“דמיינתי לא פעם את הבריחה שלי. לפעמים תיארתי לעצמי איך אני מטפסת החוצה דרך החלון של מלון וקופצת למטה מגובה של הרבה קומות ובורחת עם עצמות שבורות.”

בילדותי קראתי את הספר “אוליבר טוייסט” של דיקנס, לתומי חשבתי שבית יתומים וילדים קבצנים שייכים למאות הקודמות. הספר “קקולקה”, הוכיח לי שגם היום בעולם המפותח קיימת התעללות בילדים.

הספר נקרא בשטף והציף אותי ברגשות. ליבי נכמר על סמירה הקטנה שלא קיבלה הזדמנות לחיים רגילים כמו ילדנו. הספר חשף אותי להתעללות  קשה בילדים. סמירה מספרת את סיפורה בגוף ראשון. נקודת המבט שלה גורמת לקורא להזדהות עם התלאות שהיא עברה. הסיפור שלה מרתק, אומץ הלב וחוסר איבוד התקוה גרם לי להתפעלות ולרצון, שאכן הספר יסתיים על הצד הטוב, עד כמה שיכול להיות טוב לסמירה אחרי התלאות שעברה.

גם אם קשה לקרוא את חוויותיה של סמירה אני מוצאת שהספר חשוב.

חשוב שנדע מה עובר על ילדים הנמצאים בשולי החברה וחשופים להתעללויות. ילדים שהם טרף קל עבור הפושעים. ילדים שהעתיד נגזל מהם וההזדמנות להיות שווים לילדים אחרים נלקחה.ילדים שאינם יכולים להשמיע את קולם. ואין מי שיתבע את ילדותם בחזרה.

“קוקולקה” הוא ספר שמטרתו לא להשאיר אותנו אדישים מול המציאות האיומה שאינה מנת חלקה של סמירה בלבד. אלפי נערות וילדים בעולם (מזרח אירופה,קוריאה) מוצאים עצמם במצבה של סמירה.

קוקולקה, לאנה לוקס

מגרמנית, אברם קנטור

ספרית הפועלים 2019

מפאלדה- הילדה הנצחית הכי רלוונטית

“מפאלדה” – סידרת הקומיקס המדוברת ביותר אצלנו בבית.

מפאלדה הגיע אלינו הביתה לביקור. כיאה לאורחת מכובדת הזמנו אותה לארוחה משפחתית. היא הצהירה ש”מרק זה דוחה וזה הדבר הכי מגעיל”.

שאלנו אותה על הוריה והיא סיפרה ש”אביה כנראה  נולד באמזונס, כיון שבזמנו לא ידע מה זה טלוויזיה, או ניילון, או אנטיביוטיקה”.

כשצפתה במהדורת החדשות  של לפני הבחירות אמרה “שהעולם חולה וכואבת לו האסיה שלו”.

רק צחוק והנאה הביאה לנו מפאלדה, טוב גם כמה ויכוחים פוליטיים, ודיונים פילוסופים על פתיחות, אושר, משפחה.

מפאלדה הארגנטינאית, אוטוטו בת שש. היא סקרנית, משעשעת, חדת לשון, צינית, אוהבת אדם, חוקרת, מבקרת כל מה שאינו לטעמה. חוש הביקורת שלה הוא תמים וחכם כיאה לילדה בת שש. מתייחסת לגלובוס כאילו היה אדם, מסובבת אותו לכל עבר ותוהה האם הוא זכר או נקבה. מבינה בפולקלור אימהי. חושבת שהיא העתיד של האנושות ואולי תשנה אותו.

אצלנו בבית הרצועה הזו היא אמת לאמיתה.

מפאלדה הילדה הנצחית נולדה ב1962 בארגנטינה. אביה הוא  קינו (חואקין סלבדור לבאדו). היא נולדה כדמות לקמפיין פירסומי של חברת מוצרי חשמל. הקמפיין לא יצא לאור. בשנת 1964 החליט אביה מולידה, קינו, לפרסמה כטור שבועי בעיתון. מאז היא חיה וממשיכה להביע דעתה.

אלינו היא הגיעה כעת. באביב, אותו אביב “שהגיע בסנה סעברה.”  אוריאל קון המו”ל של תשע נשמות עשה לה עלייה ובכך חשף אותנו סוף סוף לילדה המקסימה והחכמה.

הספרים תורגמו על ידי יוסי טל ואדם בלומנטל. עבודת התרגום גאונית בעיניי, לא קל לתרגם את האווירה והציניות של מפאלדה לשפה העברית. יוסי טל ואדם בלומנטל הצליחו במשימה מעל ומעבר. ההומור הותאם לשפתנו והעלה חיוך על פני. להם תודה.
תודה לדודי בן הרא”ש על עיצוב ועימוד הספר תוך שמירה על המקור, ובעיקר על מנעד הקולות והרגשות של מפאלדה והסובבים אותה. עבודה לא קלה.

מה מפאלדה חושבת על כלכלה

“אין חדש תחת השמש” אמר קהלת. אני אומרת שמפאלדה אינה מחדשת, היא בסך הכל מרעננת עובדות שהיו ויהיו.

מפאלדה הקטנה היא נצחית. היא חושבת על כל הבעיות והמצוקות. טרדות של ילדה קטנה, בת להורים רגילים מהמעמד הבינוני. טרדות של אחות גדולה, ובעיקר חושבת ומוטרדת מבעיות העולם. “אם יש עולמות מתקדמים יותר, למה הייתי חייבת להיוולד דווקא בזה.”

בתי, ממנה ירשתי את חיבתי לקומיקס, שמחה על צאתה לאור של מפאלדה ומיד ביקשה  שתבוא אלינו. היא הגיעה בתוך שקית בד יפיפייה. מפאלדה נכנסה ללב ויושבת איתנו בשולחן הבוקר, מביעה דעתה על יוקר המחייה, על הפוליטיקה ועל בית הספר.

אי אפשר בלי דעה פוליטית

רוצו לרכוש את מפאלדה היא תשאיר לכם את החיוך זמן רב על הפנים.

מפאלדה, קינו

מספרדית, יוסי טל, אדם בלומנטל.

הוצאת תשע נשמות, 2019

תעלומת אנרי פיק – ספרו החדש של דיויד פואנקינוס

״פריווילגיה של האמנים, הם מערימים על המוות ומשאירים אחריהם יצירות.״

ספר נעים  שמעביר את היום ומעלה חיוך. אתמול כשקראתי אותו היה ערפל שהסתיר את הנוף והאוויר, תחושה כאילו רואים הכל כמו מבעד לחלון מלוכלך. כמה כיף במזג אויר שכזה לצלול לספר צרפתי ולעיירה קרוזון שבבריטן וליהנות גם מהערפל של העלילה.

ספר שמתאר את מאחורי הקלעים של עולם הספרים, את החצר האחורית שלא כולנו יודעים עליה.

ז’אן –פייר גורוק ספרן בספריית העיירה קורזון, הספרים הם אהבתו ולהם הקדיש את כל חייו. גורוק מחליט לאסוף את כתבי היד הדחויים מהוצאות הספרים ולהקים להם ספריה. “ספריית הדחויים” כך מכנה אותם. הוא אוסף ספרים מסוגים שונים. התנאי היחיד הוא שעל הסופר להביא במו ידיו את כתב היד שלו לספריה.

דלפין ,עורכת בהוצאת ספרים ופרדריק, סופר שספרו הראשון נחל אכזבה, מגיעים לעיירה קרוזון שבה מתגוררים הוריה של דלפין. שם בספריה הם מוצאים את כתב היד “שעותיו האחרונות של סיפור אהבה”. שניהם מאמינים בכתב היד ומחליטים להוציאו לאור.

מכאן מתחילה העלילה להסתבך, אנרי פיק , מי שחתום על הספר הדחוי, הוא בעל פיצרייה שנפטר שנתיים קודם.

פרסום הספר הדחוי גורר אחריו אירועים חדשים. כמו אפקט הפרפר. כולם מסוחררים מהספר הנידח והדחוי שהתפרסם והפך לשערורייתי בין לילה, וכל מי שקשור אליו נעשה מפורסם. מדלן, אשתו של אנרי, בעלת חוש הומור ציני  קוראת את הרומן ודרכו מתרפקת על העבר וחיה מחדש את חייה. מרגישה כאילו בעלה אומר לה דרך הספר, אל תשכחי אותי. הבת מוצאת נחמה בפרסום המהיר, אפילו ממציאה עובדות שלא היו.

״וכך נישא שמו של פיק בכל פה וסימל את החלום לזכות יום אחד בהכרה בכישרונך״

ברור שהתהילה היא זמנית.

לא. זה לא ספר מתח, גם לא בלש, למרות שיש בו את המרכיבים לסוגה הזו.

זהו ספר על ספרים ודרכם מרגע הכתיבה עד אלינו הקוראים.

יש בו רעיונות הקשורים לעולם הספרות. משפטים מרתקים וחכמים. איזכור ספרי מופת וקריצה לספרי הסופר עצמו (שרלוטה).

יש בספר  את כל החומרים השייכים לתעשיית הספרים. על מוזת כתיבה ועל דמות מעוררת השראה, על עולם המו”לים, והעריכה. יש בו גם ביקורת על העריכה וההוצאה ובעיקר על הפרסום, פרסום שערורייתי כמקדם מכירות. ספר שנידחה מקבל עניין ומיד הופך להיות הספר המוערך ביותר.

העלילה מרובת דמויות שקשורות כולן לספר ולסופר. לאט לאט הדמויות הופכות להיות כמו הספרים, חלקן מוערכות, חלקן אהובות , חלקן דחויות לעד. מעטים מהם היו בעלי כבוד ונשכחו, ומספר מהם נשכחו ועתה הוחזרה להם העטרה.

“תעלומת אנרי פיק” הוא ספר שכיף לקרוא אותו, רציתי לדעת מה עלה בגורלן של הדמויות הקשורות לספר ומיהו אנרי פיק. נותן חומר למחשבה.

לא יודעת אם אזכור הרבה מהספר אבל בטוח שאזכור את חווית הקריאה הנעימה שהיתה לי.

״ סופרים יכולים לכתוב סיפורים מופרכים ובלתי סבירים ככל שירצו, אך תמיד ימצא הקורא שייאמר להם, זה לא ייאמן! כתבת את סיפור חיי!״    

תעלומת אנרי פיק, דויד פואנקינוס

מצרפתית, לי עברון

הוצאת כתר, 2019

הדברים הראשונים – ספרו המעניין של ברונו ויירה אמרל

הספר הוא כמו טיול בתוך גראפיטי ענק וצבעוני, ציור עם צבעים דהויים על קיר מתפורר.כדי לראות את כל התמונה הכללית יש להתבונן בפרטים הקטנים או להפך. הפרטים הקטנים נותנים את המכלול.

ברונו ויירה אמרל לקח אותי לטיול בשכונת אמליה שבפרוורי ליסבון. שכונת אמליה היא שכונה של  מהגרים מאנגולה. לאחר עצמאות אנגולה חזרו המתיישבים הפורטוגלים והתמקמו בפורטוגל, שמעולם לא הכירו. בשכונת אמיליה שבה התגוררו קראו לרחובות, לבתי העסק ולבתי הקפה בשמות ערי אנגולה.

ברונו ויירה אמרל חוזר לשכונת אמילה. הוא עזב בראש מורם וגאה. כעת, לאחר שמונה שנים, לאחר כישלון נישואיו הוא חוזר אל שכונת ילדותו.

“תקופה מסובכת בחיי. כאילו הורידו אותי מאוטובוס באמצע הנסיעה. האוטובוס היה חיי”

בשיטוט אקראי בשכונה הוא מנסה לשחזר את דמויות נעוריו שליוו אותו. מנסה לחזור אל זיכרונות ילדותו. הוא מחליט לחפש אחר וירז’יליו, צלם, בעל חנות צילום. הוא יודע שוירז’יליו יספק לו תשובות על האנשים והשכונה. תוך כדי חיפושים הוא מגלה שזו דרך להימנע מהצורך להתעמת עם עצמו.

מה הוא מגלה?

חנויות שהחליפו בעלים, בתים שהתחילו להתפורר, “מגדל בבל של חברות סלולר ותפוזים מאלגיר שנמכרים באדישות בידי אנשים שנולדו בסצ’ואן כמו שטח הפקר שנוצר עבור אנשים שלא משתייכים לשום צד.”

לאחר הקדמה ארוכה, שהיא סיפור בפני עצמו. מסביר ברונו שאת הקבצים שכתב סידר בסדר אלפבית וכך מביא את הסיפורים בפנינו.( המתרגם מעיר שניסה לשמור על הסדר ולא הצליח, לכן שמות הפרקים הם בעברית ובשפת מקור.)

ברונו לוקח אותנו לטיול לכל אורכה ורוחבה של השכונה. ונדמה כי הוא לא פסח על אף משבצת או חנות או בית קפה ברחובות. וכך סיפור לסיפור משבצת למשבצת נותנת לנו תמונה מלאה של השכונה.

על מי מספר?

על וורה, נערה שנעלמה, העלמותה ריגשה את השכונה שבוע שבועים וזהו !

על אדוזינה, האשה שגורמת להפלות אצל נשים ונערות,

על אדלברטו, אחד הנערים הגאונים בשכונה, היו רק שלושה, התחיל לשמוע קולות ולבסוף מת ממפרצת. אחר שחולם על אמריקה, אנטוניו הקומוניסט שלא היה קומוניסט.

“אילו ביקשתי לספר על כל השיחות שניהלתי עם וירזיליו, על כמה שהראה לי,על כל מה שלמדתי על שכונת אמיליה ועל עצמי הייתי ממשיך לכתוב אינסוף. כל סיפור היה מוביל לזה שאחריו, כל דמות היתה חושפת משהו על דמות אחרת, ובסוף הייתי מוצא שלא כתבתי את סיפורה של שכונת אמיליה אלא סיפור חייהם האמיתיים של תושביה, את סרט קיומם הרצוף.”

חלק מהסיפורים עצובים וכואבים, ז’וזה אנטוניו שאינו מוכר בשמו, אלא בכינויו השיכור, אנשים שאיבדו מיופים ונעוריהם אבדו בתוך העוני ועליבות הקיום.

לחלקם יש מוסר השכל. כבוד להורים.

אומנם בספר אין עלילה ורצף אירועים אך יש לו ערך ספרותי, ברונו ויירה אמרל מיטיב להביא  תיאורים צבעוניים של השכונה, הסברים על הבתים והאנשים, סיפורי חוויות.

 מספר לנו את סיפורים על אנשים אמיתיים שחיו בשכונה וליוו אותו.  מביא בפנינו את הקול האילם של אנשים קשי יום הנלחמים על קיומם. אנחנו, התיירים, גם אם נטייל בשכונה לא נדע מה מסתתר מאחורי הפנים המחייכים, הבגדים הצבעוניים והשמות האנגולים של התושבים.

״הדעיכה, מספרת סיפור שאינו רק סיפורה של אוה הספרית ואינו גדול כמו סיפורה של שכונת אמליה. זהו סיפור של פיסת חיים, בין הפיסגה לשפל, כאילו הלכה אווה והתפוררה מול עיננו, וכל תועלתה של הפיסה היא להדגים עד כמה העסקים תלויים על בלימה, עד כמה הנסיבות בנות חלוף, עד כמה בני האדם שבירים.״

לא טיילתי בפורטוגל ולא בעיר הבירה ליסבון. לפני שנתיים בתי טיילה על אופנוע לאורך החופים והתאהבה במדינה. בעקבות סיפוריה הצליחה להחדיר בי אהבה למדינה היפה הזו.(טיול בקרוב) לכן שמחתי על הספר “הדברים הראשונים”. “הדברים הראשונים” הזכיר לי סיור  בפאבלות של ברזיל, למרות העליבות והעוני, הכיעור לכאורה, היה בשכונה משהו קסום ומרתק.

אי אפשר שלא לשבח את הסידרה “האדומה” (כך אני קוראת לה ) של ספרית הפועלים-סיפורת בעריכת אברם קנטור ונגה אלבלך. סדרה מעולה, שפותחת צוהר לעלומות ומקומות שלא הכרתי. כל ספר של הסדרה משובח ומוקפד. כל ספר מוסיף מגלה ומלמד אותי עוד.

ממליצה.

הדברים הראשונים, ברונו ויירה אמרל

מפורטוגזית, ארז וולק

ספרית הפועלים,סיפורת, 2019

שריקה באפלה, אמה היילי

ג’ן תכננה שיום אחד כשיהיה לה זמן היא תכתוב רומן. מותחן, חשבה, עם בלשית, בלשית שהיא גם אמנית ואחד הרמזים יופיע במחברת הסקיצה.

מה שג’ן לא חשבה הוא, שיום אחד היא תמצא עצמה בתוך רומן מתח והיא תהיה הבלשית.

ג’ן נשואה ליו ולהם שתי בנות, מג הגדולה, לסבית שיצאה מהארון ועכשיו היא בהריון. לאנה הבת הצעירה בשנים רבות ממג, נערה מתבגרת בעלת מחשבות אובדניות עם ניסיונות התאבדות ופגיעות גופניות.

ג’ן ולאנה יוצאות לסדנת ציור לחופשה. ג’ן מקוה שבימי הסדנה היא תוכל להתקרב לבתה המתבגרת והסדנה תהווה שינוי אווירה עבור לאנה. ערב אחד לאנה נעלמה, לאחר ארבעה ימים היא חזרה פצועה וחבולה. לאנה לא זכרה דבר מאותם הימים “אני לא זוכרת” חזרה שוב ושוב. בימים הבאים ובשבועות הקרובים תנסה ג’ן לגלות מה קרה ללאנה.

ג’ן הופכת לחרדתית ואובססיבית בכל מה שקשור ללאנה. עוקבת אחריה ובודקת דקויות בהתנהגותה. מה אמרה, למה אמרה כך, מדוע לאנה כותבת דבר אחד ברשת ואומרת דבר אחר בבית. “רוב האנשים יוצרים רושם כוזב לגבי החיים שלהם ברשתות החברתיות” מסבירה מג לאמה.

מחטטת בחפצים הפרטיים בחדרה נוברת באינסטגרם ובטוויטר שלה. מה שהיא מגלה מפחיד אותה ומאיים עליה. “אז מה עכשיו? את מתכוונת להמשיך לעקוב אחרי? אני אמורה להמשיך ולהעמיד פנים שאת לא שם?” לאנה מפגינה עמידה נחושה מול אמה, היא אינה מספקת לה את תשובותיה ומצליחה לעמוד מול החקירות בקור רוח.

ליבו של הספר הוא מערכת היחסים בין ג’ן ללאנה, ככל שג’ן מנסה להתקרב, לאנה מתרחקת, ג’ן מחטטת,לאנה הודפת.

ג’ן לא רק נוברת בחפציה של לאנה, אלא גם  מחטטת בעברה שלה בניסיון לגלות היכן היו הזרעים להתנהגותה של בתה. היא נזכרת בעברה כנערה, בלידות של בנותיה ובמערכת היחסים שלה עם בעלה.

היעלמותה של לאנה מפר את האיזון המשפחתי, מציף את כל מה שהיה מתחת לפני השטח. קנאת האחיות על תשומת הלב. מג מקנאה בלאנה שכעת היא במרכז העניינים.

“שריקה באפלה” אינו ספר מתח או בלש, יש בו את הסממנים הללו, אבל זהו ספר על משפחה, על זוגיות, על מערכות יחסים בין הורים למתבגרים וקשר פנימי בתוך המשפחה . הספר עוסק בעיקר בפחדים במשפחה. בחרדות של הורים לילדיהם ושאלות של נכון או לא נכון, שכל הורה שואל ביחס לילדיו.

הספר מחדד את השאלות מה אנחנו יודעים על ילדנו, האם מותר לנו לעקוב אחריהם ולנבור בחפציהם?

הספר כתוב בפרקים קצרים ואפילו קצרצרים. כל פרק מתאר זמן שונה. עבר, הווה, עבר רחוק. כל פרק הוא בעל כותרת. המבנה המיוחד הזה מחדד את הרעיון שג’ן כותבת את הרומן הבלשי שכל חייה חשבה לכתוב.

היה לי קשה בתחילת הקריאה, משהו קצת לא זז, אולי בגלל המבנה של הפרקים שקטע את הרצף. בשלב מסוים הפסקתי לקרוא את הכותרות והתייחסתי לספר כבעל עלילה שלמה ולא מפורקת לפרקים.  ככל שנכנסתי לרצף האירועים ובעיקר לחדירה לנפש הדמויות הספר התקדם ותפס תאוצה. העמודים האחרונים  נקראו במהירות מעצמם.

כמי שעמדה מחוץ לעלילה יכולתי לבקר את התנהלות הדמויות, אך במחשבה שנייה איני יודעת כיצד הייתי נוהגת לו האירוע היה קורה לי, סביר להניח בחלק מהזמן הייתי מתנהלת כמו ג’ן, מוטרדת וסקרנית לדעת מה עבר על בתי, חוששת מהשפעת האירוע על נפשה של ילדתי וחרדה לבאות.

“שריקה באפלה” היא התקוה שנמצאת בכל אחד בנפשו. כשהחושך משתלט עליך, על מנת להיחלץ ממנו צריך להקשיב, לפעמים לעצמך, כדי למצוא את הקצה ולצאת אל האור. את האור או ההארה מוצאת ג’ן בסיום הספר.

שריקה באפלה, אמה היילי

מאנגלית, שי סנדיק

הוצאת , תמיר//סנדיק 2019

ונשיקתי תהיה רוצחת, שיריה מלאי התשוקה פורצי הדרך של ציליה דראפקין

קריאה בשיריה של ציליה דראפקין הותירו אותי פעורת פה. לא יכולתי להאמין שהשירים הארוטיים מלאי התשוקה נכתבו על ידי אשה לפני למעלה ממאה שנים ועוד ביידיש. לא שאיני חושבת שאשה אינה בעלת תשוקה, אלא שבתקופה שבה פורסמו השירים לא העזו להעלות על הכתב מחשבות שכאלה.

ציליה דראפקין נחשבת בעיני לפורצת דרך, לחלוצת השירה הארוטית שאף גברים לא העזו לכתוב בתקופתה.מעין יונה וולך של תקופתה.  שירתה אינה מוקפדת ומובנת כמו משוררים בתקופתה. (רחל )אין בהם חריזה, ואין מבנה שורות מסודר. בשיריה יש  פסיחות רבות  ומעברים משורה לשורה ללא הקפדה על מבנה תחבירי.(אני מתייחסת לשיריה המתורגמים, לא קראתי אותם במקור)

שיריה הם אישיים וכואבים, מלאי תשוקה לאהבה נפשית וגופנית. היא פונה ישירות לאהובה הנעלם, מתארת את תשוקותיה הכמוסות ואת מה שהיתה רוצה שיעשה בגופה. “את שתי ידי מסמר, את רגלי מסמר אל צלב, שרף אותי, את עצמך הבער, את כל גרוי- חיני תשאב.”

השיר “והיה כי ישוב מנודו”, הוא שיר שציליה דראפקין שלחה לגנסין (הנוסח של צליה נקרא “אם יבוא לעירי”) והוא ללא ידיעתה תרגם, עיבד אותו ושיבצו בסיפורו “אצל”. ציליה לא ידעה על כך מעולם.

השיר כמו שמופיע ב”אצל” כתוב בסירבול אופייני לתקופתו של גסין ואילו השיר המקורי של ציליה דראפקין כתוב כשיר מודרני כמו נכתב היום. השיר המקורי לטעמי הוא משובח יותר מעיבודו של גנסין.

שני נוסחים יש לציליה דראפקין  לשיר זה. המקור הראשון שנכתב בהיותה בת 19 הוא נועז, רענן, תמציתי ומרוכז. כמו שציינתי עולה על העיבוד הכבד של גנסין.

שיבוץ שירה של ציליה דראפקין על ידי גנסין בסיפורו קומם אותי. מנין היה לו האומץ ואף החוצפה ליטול שיר של משוררת פורצת דרך וללא ידיעתה לשבצו כתביו.

ציליה דראפקין נולדה ב- 1887, בבלארוס. בבית דתי מסורתי, בנעוריה עזבה את הדת. בשנת 1907 פגשה  את אורי ניסן גנסין והתאהבה בו. בעידודו והשפעתו החלה לכתוב שירים. גנסין שהיה מוקף תמיד בנערות-מכרות, אבל מעולם לא התאים לאהוב אשה, התעלם ממנה. גנסין עשה שימוש באירועים אלו ביצירותיו. לאחר נשואיה היגרה לארה”ב. ציליה, אשה נשואה בנישואים שגרתיים ,אמא לחמישה ילדים(אחד מהם נקרא אורי ניסן על שמו של גנסין) מוצאת ביטוי לתשוקותיה בכתיבת שירי אהבה וסקס. את שירייה כתבה ביידיש, חלקם תורגם לאנגלית.

הספר “ונשיקתי תהיה רוצחת” מחולק לשלושה שערים. בחלק הראשון בוחן מנחם פרי את אישיותה הנסתרת ואופייה הפנימי של ציליה. בעזרת דימויים חושניים מצליח להפוך את ציליה לאשה חיה ותוססת. “היא עצמה הופכת להיות התפוח האדום העסיסי המפתה את הגבר.”

בחלק השני מובאים סיפורה “בלה מאוהבת” וחמישים משיריה של ציליה דראפקין מתורגמים מיידיש ע”י בנימין הרשב ומנחם פרי. הסיפור “בלה מאוהבת” כמו שיריה פורץ דרך בנועזות שלו. הכתיבה האישית של ציליה תאוריה מלאי התשוקה של בלה היו חדשניים לראשית המאה.

החלק השלישי הוא זיכרונותיה של ציליה דראפקין על גנסין מיומנה האישי, מחשבות של ציליה על גנסין והתאהבותה בו, וכן חליפת מכתבים ביניהם, מאמר של בנימין הרשב על ציליה דראפקין ומאמרו של מנחם פרי על שירתה.

הספר הוא ספר חשוב שכן הוא גואל את שיריה המיוחדים של ציליה דראפקין. מביא אותם באופן ישיר אל הקורא הישראלי. השירים הם שירי אהבה מיוסרת, מלאי תשוקה. שירים מדויקים שאינם מותירים ספק בכאבה הגופני וברעבונה לאהבה.

כל מה שנותר לי הוא לצפות שכל שיריה יתורגמו לעברית.

מביאה בפניכם את אחד משיריה  המפורסמים

גברת הקרקס | ציליה דראפקין

אֲנִי גְּבֶרֶת שֶׁל קִרְקָס

וְרוֹקֶדֶת בֵּין פִּגְיוֹנוֹת

הַמֻּצָּבִים בַּזִּירָה

וְחֻדֵּיהֶם מַעְלָה.

גּוּפִי הַקַּל מִתְפַּתֵּל גָּמִישׁ,

נִמְלָט מִמָּוֶת־בִּנְפִילָה,

נוֹגֵעַ־לֹא־נוֹגֵעַ בְּלַהֲבֵי הַפִּגְיוֹנוֹת.

עֲצוּרֵי־נְשִׁימָה מִסְתַּכְּלִים בִּמְחוֹלִי,

וּמִישֶׁהוּ מְבַקֵּשׁ שָׁם עָלַי אֶת אֱלֹהִים.

לִפְנֵי עֵינַי בּוֹהֲקִים

הַחֻדִּים בְּמַעְגָּל שֶׁל אֵשׁ –

וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה אֲנִי רוֹצָה לִפֹּל.

עָיַפְתִּי מֵרְקֹד בֵּינֵיכֶם,

פִּגְיוֹנוֹת פְּלָדָה קָרִים,

אֲנִי רוֹצָה שֶׁדָּמִי יַלְהִיטְכֶם,

עַל חֻדֵּיכֶם הַמְּעֻרְטָלִים

אֲנִי רוֹצָה לִפֹּל.

ונשיקתי תהיה רוצחת, ציליה דראפקין

הספריה הקטנה,הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019

מאחורי כל זה – ספרה האנושי עד כאב של נירית הלבני

 

מה עושים כשקוראים בספר שמציף ברגשות לא קלים מצד אחד ומצד שני סוחף? ממשיכים לצעוד בשביל כמו הגיבורים.

כך אמרתי לעצמי ולא ויתרתי על חווית הקריאה. הספר “מאחורי כל זה” הוא חווית קריאה ארצישראלית. יש בו את כל מה שמרכיב את ארצנו ומדינתנו.

גיורא, חקלאי מצפון הארץ, בעל מטע תפוחים שאותו ירש מאביו, בנו אינו רוצה להמשיכו, חולה ב איי-אל-אס מחליט לצעוד בשביל ישראל. (למחלה אתייחס אישית בהמשך)

עמיחי, צעיר יפה תואר מוצא עצמו מהרהר רבות בתמר, חיילת שהכיר בצבא. גם הוא יוצא אל השביל.

מה מחבר בין שניהם? שביל ישראל שלנו, על נופיו והאנשים הצועדים בו, וספר השירה של המשורר עמיחי.

לא רק השביל והספר, שהם סמל, מחברים ביניהם. הקשר שלהם הם קשר אנושי, ידידותי, יש בו ניגודים של דת וחילוניות, אמונה וחוסר אמונה. בגרות ונערות, בגידת הגוף מול רעננות. זוגיות רבת שנים מול חיפוש אחר קשר אישי.

גיורא מצטייר כאיש נוקשה, שכל כולו נתון לגידול התפוחים שאותם מטפח. הוא מתוכנן ומדויק, מקפיד על כל פרט. מולו אשתו אוהבת ותומכת, מרעיפה עליו דאגה באופן אובססיבי. היא אינה מתכננת, אינה בודקת, אצלה הכל בקלות ושלווה. וגיורא דווקא עכשיו מרגיש שאין לו זמן לפניות מיותרות, הוא חייב להמשיך בשביל. הוא יודע שהמחלה מתקדמת במהירות ועליו להגיע ליעדו – הר צפחות.

עמיחי, מחפש אחר תשובות ובעיקר מחפש אחר עצמו, לכן הוא עושה את שביל ישראל. “אני לא בורח, אני הולך לקראת עד למקום שבו אמצא את עצמי מחדש.”

רב הישיבה שאליה הגיעו במסעם אומר לו : “לך בקצב הנכון. התבונן סביבך. פקח את עינך ואת אוזניך. הקשב לאנשים. שים לב למראות שחולפים על פניך. אתה לא במרוץ. אתה במסע.”

גיורא ועמיחי במסע אישי, האחד צועד לאיכלוב והשני צועד אל עצמו.

ןהדרך? “עודנה נפקחת לאורך” (אלתרמן) ובדרך הם ואנחנו פוגשים ב “ארץ ישראל היפה”. אנשים טובים, שפותחים את הבית והלב, מארחים שביליסטים.ביניהם אנחנו מוצאים גם אנשי משפחה המשמשים כאומנה. לצד כל היופי אנושי יש את הצד האישי של כל אחת מהדמויות על מכלול אנושיותה. פחדיה, לבטיה, אהבותיה.

רומן מרתק עם מסע מופלא, הכתיבה הקולחת של נירית הלבני הפכה את חודשי הצעידה של הגיבורים לקלים ובעיקר למרוממי רוח. המפגש בין שתי דמויות שלכאורה מנוגדות, מעמיד את הרעיון הבסיסי, כל בני האדם שווים הם, כל אחד תוהה על קיומו בעולם, זה שמאמין באל וזה שאינו מאמין.

 אבל “מאחורי כל זה” יש את אהבת הארץ, ובעיקר את אהבת החיים והאדם.

אהבתי את השיחות השנונות על הדת וקיומו של האל בין גיורא המחוספס לעמיחי העדין. שאלתי את אותן השאלות של שניהם. הצטערתי שלא יכולתי להצטרף אליהם לשיחות הפילוסופיות על דת אמונה, גוף ונשמה.

אהבתי את גיורא האמיץ שהסתכל למחלה בעיניים ולא ויתר לה, למרות שידע כי היא תכניע אותו.

“אני את התהליך הזה השלמתי, עכשיו אני מבקש ממך לכבד אותי ולתת לי

להמשיך במסע שלי.”

הערצתי אותו על אומץ ליבו בקבלת ההחלטות. ואהבתי אותו על אהבת האדמה והאנושיות החמה והרגישה, שמסתתרת מאחורי כפות ידיו הגסות של החקלאי.

ממליצה לכם לצאת למסע בשביל ישראל עם גיורא ועמיחי וסופי הכלבה המקסימה שמצאה אותם.

מאחורי כל זה, נירית הלבני

הוצאת דניאלי ספרים,2019

את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לשניים.

  1. לחברתנו חנה שלח ז”ל שנפטרה הקיץ ממחלת ה איי,אל,אס. חנה היתה בעלת לב נדיר ורחב, חכמה, תומכת ובעיקר בעלת מרץ בלתי נדלה שיכלה לרתום את כולם. גם היא כמו גיורא לא נכנעה למחלה, וכשוויתרה לה היא עשתה זאת באומץ.
  2. לליאור זיו ז”ל. ליאור בנה של חברתי, מימי זיו, ותלמיד שלי לשעבר. ליאור נהרג לפני כ-16 שנים בפעילות מבצעית בעזה, אליה התלווה כצלם ביחידת דובר צה”ל. חבריו מתיכון איילון (רפי, אביב ,סתיו, גבי ועמוס) יצאו למסע ב”שביל ישראל” והקדישו אותו לליאור. ביולי 2005 נקבע שלט מעץ זית בהר צפחות שבאילת לזכר ליאור.

חבריו של ליאור ז”ל קובעים את השלט לזיכרו בהר צפחות 2005