הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

צערו העתיק של הירח – ספר הביכורים נוגע ללב של נעמה דעי

“כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה – אומללה בדרכה שלה.” (טולסטוי)

משפחה אחת, אסון גדול והרבה צער ועצב.

  מה שהיה לא יהיה.

אריאל קהן, בנם של רותי ושלום, רב הישוב הדתי, נפצע בתאונת אופנוע. זה היה בליל שבת חורפי, לילה שבו יצא לחפש את יותם, בן דודתו. לאחר שגילה אותו שוכב שיכור כמעט כמו מת הוא עולה על האופנוע של יותם להזעיק עזרה ואז קורה האסון.

אסון שהופך את כל סדרי המשפחה.

“יותם” היתה המילה הראשונה שאמר אריאל. שלושה שבועות ויום אחד שתק לאחר שהתעורר מתאונת האופנוע. יותם הוא המחבר בין הדמויות לארוך העלילה. יותם הוא האחר והשונה במשפחת קהן. הוא בנה של יעל, אחותה של רותי אמו של אריאל. הוא גדל אצלם לאחר שאביו נהרג בתאונת אופנוע. יותם שונה, לא כי אינו דתי, אלא בהתיחסותו לעולם. וביחסו לשאר בני המשפחה.” כשהכל נעשה מסובך לו הוא תמיד חותך”. אריאל בן ה-15 קשור אליו ומעריץ אותו. כשאריאל אמר יותם לאחר ששבר את שתיקתו אף אחד אינו מבין מדוע.

התשובה תתברר אט אט, אבל לפני שהתשובה מתגלה יש הרבה צער.

 “צערו העתיק של הירח” מתאר את התמודדות בני המשפחה עם אירועי התאונה. אריאל שהיה דברן, חכם, ילד של מילים הפך כעת לממלמל מילים בודדות כמו ילד בן שנה (כמו אחיו הצעיר). אין ביכולתו להסביר את דבריו. האם רותי אינה יודעת מיהי וכיצד עליה להגדיר עצמה. לפעמים היא אמא של, אשתו של שלום, אשתו של רב הישוב. היא נעה ונדה בין עצמה לסביבה. מרים האחות הגדולה אוספת במחברתה את המילים שאומר אריאל כאילו היו קוד סודי לנפשו. איתמר האח הבוגר מאריאל מתמודד עם אריאל הצבא והתאהבותו בנערת השירות הצבאי החילונית. אב המשפחה עומד חסר אונים  עם כעסיו הפנימיים מול חוסר המאבק של בנו בתאונה. דמות שהיה קשה לי להזדהות איתה.

לכל אחד מבני המשפחה יסורי מצפון, כל אחד וסיבותיו שלו. למשל, רותי אינה סולחת לעצמה על כך שבליל שבת, ליל התאונה לא נסעה לבית החולים מחשש חילול שבת.

“צערו העתיק של הירח ” הוא מעין תעלומה קצת בלשית. הקורא והדמויות  רוצים לדעת מה קרה בדיוק ולמה אריאל רכב על האופנוע בליל שבת. התשובה שמוגשת לקורא היא מעין רשומון, כל אחד מספר את סיפורו, אלא שהשניים, שיודעים את האמת אינם אומרים בגלוי. יותם מסובך ומסוכסך עם עצמו. אריאל מוציא מפיו שברי מילים, מחשבותיו כלואות בתוך גופו.

״הם לא חשבו בחיים שיקרה לו משהו מהסוג הזה, תמיד חשבו שיהיה מהנופלים במלחמות…אף אחד לא חשב שיפתח לו המוח בתאונת אופנוע, בטח לא בגיל חמש עשרה. בטח לא בשבת״

הספר בנוי מפרקי מחשבות של מכלול הדמויות. האם, האב, הסבתא, האחות, האח, החברים. כל אחד מביע את מחשבותיו ורגשותיו. הסופרת הצליחה לברוא לכל דמות עולם פנימי עשיר ושפה ייחודית לדמות, מה שיוצר אמינות וראייה כוללת רחבה.

הספר מתאר משפחה השייכת למגזר הדתי לאומי וטוב עשתה הסופרת שלא הביאה בפנינו את הצד הפוליטי או הרחיבה את הצד המגזרי, הדתי. אלא הביאה בפני הקורא את הצער של המשפחה אחרי האסון, כמו רצתה לומר הצער הוא אותו צער ואין לו קשר לדת ולעמדה הפוליטית. למרות שלי היה חסר התנהגויות אופייניות למשפחה דתית, כמו פליטות פה טבעיות לאנשים דתיים.

 מהצער והירח העתיק נשאלות שאלות על נוכחות האל. חלק מהשאלות נאמרות / נחשבות באופן ישיר וחלקן עולות מתוך הטקסט במחשבות.

הכאב והצער של המשפחה מתוארים ברגישות ובאמינות, למרות ריבוי הדמויות והקולות האישיים הצליחה המחברת לבטא את האסון ובעיקר את מחשבות הגיבורים. הקולות כמו נארגים זה בתוך זה ויוצרים פסיפס אנושי של משפחה כואבת.

ובתוך כל הצער יש את  “צער הירח”, צער עתיק מאז בריאת העולם, צער סבלו של האדם. צער שמבטא את הכאב בחסר של כל אחת מהדמויות ושל כל אחד מהקוראים. למרות הכאב והצער ואובדן “מה שהיה” יש בסיום הפיוטי תקוה, השלמה. השלמה של הירח שהולך וחסר ומתמלא.

ספר ביכורים מומלץ.

צערו העתיק של הירח, נעמה דעי

הוצאת עם עובד, 2019

שמיכת פרחים- ספרה האמיתי והמרגש של רותי גאון

“אלוהים לא ישים בפניך מכשולים שלא תוכל לעבור.”

לידה של ילד משלך היא כמו לידה מחודשת של עצמך.

הציפייה לילד היא כמו ניסיון של לידה מחודשת שלנו. אנחנו רוצים שלילד יהיה טוב יותר מאשר לנו, רוצים שהוא יהיה טוב מאתנו ,מוכשר מאתנו וימלא את הציפיות שלנו.

גיבורת הספר, חסרת שם ובעלה, מתן, מצפים לילד שלישי. ילד שיביא שמחה לאחר מותו של אבי,  אביו של מתן. ילד שלישי שישא את שמו. אלא שהילד נולד עם “ג’ייאנט נבוס”, תסמונת נדירה המתבטאת בשומות חומות, שהן נגעים על העור ובתוך הגוף.

האשליה על ילד בהיר עור  שייקרא אביה מתנפצת. מרגע זה חיי בני המשפחה משתנים. אף אחד מהם לא היה מוכן להתמודדות שכזו.

הגיבורה מבוהלת מהילד ומבוהלת מעצמה שוקעת בדיכאון, מתן, בעלה, “תופס את הפיקוד” ומצליח להוביל את המשפחה. הוא זה שמקבל החלטות על הטיפול בילד, כולל החלטות רפואיות. נפעמתי מההתנהלות שלו והאהבה האינסופית לילד ולאשתו. הגיבורה נעה בין סבלה האישי לזיכרונות ילדותה  מהעבר שמציפים אותה.

רותי גאון, פרצה לתודעתנו בפוסט אישי ובתמונה מרגשת. היא סחפה מדינה לקמפיין חברתי. רותי גאון כתבה ספר מרגש רגיש, כואב ומצחיק. אומנם היא שינתה את שמות הדמויות, אך ברור שכתבה עליה ועל בני משפחתה.

בכנות ובאומץ לב היא משתפת אותנו עם כל מחשבותיה מהרגע של לפני הלידה. מהרגע שבו לא רצתה ילד נוסף, כי היתה עסוקה בקריירה. מרגע הלידה שבו כל חייה התהפכו עליה ועל משפחתם. מהתהומות שאליהם הגיעה.

כותבת בכנות אישית וחושפנית על חוסר היכולת להשלים ולקבל תחילה את בנה, את הקשיים הנפשיים שאיתם היתה צריכה להתמודד. אפילו מציינת את הרעיון שהציעו לה להשאירו בבית החולים. רותי גאון כותבת בלי הנחות ובלי התייפייפות על מצבה הנפשי הקשה. על הפחד שלה מהאנשים שיראו את בנה ינעצו מבט או ישאלו או חלילה יתרחקו. על הרגעים שבהם רצתה למות כדי להפסיק את הסבל.

“ידעתי טוב מאוד שאני סובלת, שאני רק רוצה שמישהו ידרוס אותי או שמשהו יעלים לי את הכאב.”

רותי מתארת את הלידה והימים שלאחריה, את השנה וחצי שבהם כמעט ולא תפקדה ובסיום את הכוחות שאזרה והבינה ש”לילד יש נשמה”. קיבלה על עצמה החלטות, אספה את עצמה ואת כל הכוחות וחזרה להיות אותה אשה ואמא לביאה שהיתה. אותה אשה בעלת חוש הומור ויכולת להביט על העולם בעיניים ורודות. לאורך כל הדרך שעשתה היא רצתה שלילד תהיה שמיכת פרחים, כמו השמיכה שהיתה לה בילדותה, שמיכה שתחמם אותו ותגן עליו מפני העולם החיצוני.

אלון הילד לימד אותה מהי חמלה ונדיבות. לימד אותה להפריד בין האדם לַמעשה ולחייך לעולם. לימד אותה לומר “שהוא ילד מיוחד עם הרבה צרכים.”

הכתיבה שלה נכנסת ללב. הכאב שלה מציף מצד אחד, אך מאידך אי אפשר לעזוב את הספר המרתק.

הספר נע בין עברה של הגיבורה, עבר קשה שאותו הדחיקה, לבין הווה קשה יותר.

ספר שכתוב ברגישות מופלאה ובהומור, לא יכולתי שלא לצחוק ולבכות ולצחוק שוב ושוב. כל משפט וכל בדיחה של הגיבורה נכנסו לי ללב ורוממו את רוחי. ממש כך. נתנו לי כוחות. וזו אינה קלישאה. בכל שלב של כאב והתמודדות הגיבורה רציתי לחבק אותה ולהגיד לה תודה.

רותי היקרה,

 זכיתי לפגוש אותך ואת בנך ארז בשבוע הספר בכיכר רבין. את היית מדהימה. כן. אין מילה אחרת. הענקת חיוך לכל אחד והתרגשת מכל מי שרכש את הספר. החיוך החם והענק שלך, עיניי השקד החומות והיפות שלך מלוות אותי. ראיתי את ארז צוחק  כשהוא מוקף בהמון אנשים ובהררי אהבה.

הספר שלך מצליח להביע את כל הכאב של כל מי שסובל, את נותנת לגיטימציה לכל סבל ולכל מחשבה שעוברת בראש מבלי להדחיק. שתדעי רותי, את זו, שנותנת כוחות למי שקורא את הספר ואת סיפורכם.

מודה לך על הכוחות והיכולות שהבאת וחשפת בפנינו. מודה לך על הספר הרגיש והנפלא, המצחיק והאמין שלך.

ועוד על העטיפה.

העטיפה של הספר נפלאה, לא רק בזכות הצבעוניות וטלאי הבדים הפרחוניים. אם תעבירו יד על ציור הכריכה תרגישו בחספוס ובמגע שונה בכל חלק פרחוני. אולי, כמו השומות שעל גופו של הגיבור.

 מה שהטריד אותי הוא שם המחברת הכתוב בפינה תחתונה ובקטן. לדעתי רותי גאון היא ענקית, גדולה ביכולות האדירות שלה להכיל את בנה, ובעיקר את עצמה ולתת לבנה כוחות ואף לשאוב ממנו כוחות. שמה צריך להתנוסס ב-גאון.

שמיכת פרחים, רותי גאון

הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2019

חנות ספרים על גלגלים ” – ספר ממתק לקיץ של ג’ני קולגן “

“עד עצם היום הזה”. היה המשפט האהוב עלי בנעורי כשסיימתי לקרוא אגדות. העלילה תמיד השתנתה והתפתלה והמשפט הזה היה העוגן היציב היחידי.

ועד עצם היום הזה אני אוהבת ממתקים ואגדות.

“חנות הספרים על גלגלים” הוא ממתק ואגדה. “פרנסוס על גלגלים” מודרני.

נינה, עלמה צעירה בת 29 ספרנית שאוהבת את ספרים ואת עבודתה, מוצאת את עצמה ללא מקורות פרנסה. הספרייה שבה היא עובדת נסגרת. נינה צריכה להחליט, האם להגיש מועמדות לקורס בניית צוותים, ובכך להתחרות עם גריפין, החבר לעבודה, או להמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת, להיות בין הספרים.

נינה שמעולם לא אחרה לחזור מהפסקת הצהרים, מעולם לא התלוננה, מחליטה לקבל אומץ ולצאת להרפתקה. בכספי הפיצויים היא רוכשת משאית ישנה מסוג משאית קרור, הופכת אותה לחנות ספרים מכנה אותה “עד עצם היום הזה”, איך לא? ויוצאת לדרך חדשה. היא מגיעה לכפרים הערפיליים של סקוטלנד “באותו הערב נראה כאילו הארץ מתרברבת ביופיה. הערב היה זהוב …בכל מקום שהביטה, כך היה נדמה היו טירות אבן אפורות ונופים יפהפיים שנמתחו על פני האופק…”

ועכשיו “אין לה עבודה אין לה פנסיה אין לה בן זוג אין לה שום דבר חוץ ממסחרית ישנה ומקרטעת ומשום מה היא מרגישה חופשיה”.

נינה עוברת מהעיר לכפר סקוטי הטבול בירק וערפילים, כפר שקט ופסטורלי שבו הכל חדש ושונה לה. “השמים נראו כאילו זה עתה יצאו מכביסה…עם עננים רכים שחצו את הרקיע”.

נינה נוטה לפעמים לשגות בחלומות ודמיונות ומצפה להיות כמו גיבורי הרומנים. לפעמים מתבלבלת וחיה את חייה כמו אחת הדמויות שבספרים. כמו בכל האגדות והסיפורים הרומנטיים שעליהם היא קראה, נינה תעבור תלאות רבות, תתאהב ותגלה את המשולש הרומנטי, תתעמת עם חלק מאנשי המקום, שלא בדיוק מקבלים אותה ואת רעיון המסחרית שלה. תלמד על חיי הכפר, החקלאות ופסטיבל היום הארוך בשנה.

לא רק על אהבת הספרים, אלא גם על חלומות והגשמתם, על אומץ וכוחות נפש לא לשמוע רעשי רקע אלא ללכת עם הלב והאמת הפנימית.

“אילו חשבתם על כל הדברים הקטנטנים שמסיטים אתכם מהמסלול לכאן או לכאן לטוב או לרע לעולם לא הייתם עושים שום דבר”.

יש בספר ביקורת על השתלטות הספרים הדיגיטליים על שוק הקריאה ואולי החשש מהעלמות הספרים הכתובים.

מודה הספר הוא ממתק סכריני, הוא כמו לשבת בתוך מדף של העוגות הכי מתוקות בקונדיטוריה. כל דף הוא מוס שוקולד וכל פיסקה היא עוגת גלידה.

חצי ספר קראתי בהנאה, אחרי כן הוא הפך לי למעט קיטשי, הסוף היה מהיר והכל הסתדר בו,  ולמרות זאת  מצאתי את עצמי מסיימת לקרוא אותו עם חיוך על הפנים.

למה?

הכתיבה מאוד טובה. ג’ני קולקן מתארת בנעימות ובציור את הדמויות ובעיקר את הנוף כמו :”בחוץ ירד גשם,מבול אביבי נטול שמחה שמחק את כל הצבעים בעיר וגרם למכוניות למהר ברחובות הרטובים ולהתיז מים על העוברים והשבים”.
דמותה התמימה של נינה מקסימה וגורמת לך להאמין שיש כמעט ורק טוב בעולם.
כמו כן נינה מזכירה שמות רבים של ספרים שקראנו ואת אלה שלא נרצה לקרוא.

 לדעתי “חנות הספרים על גלגלים” הוא ספר כיפי, בריחה קטנה מהחיים היומיומיים, בריחה מהחום.

זר לא יבין זאת. רק מי שאוהב ספרים וקשר גורלו עם הדפים הכתובים יבין. יבין את הקשר האישי והרגשי לספר כאילו היה אדם.

אהבתי את ההקדשה בתחילת הספר. “הספר מוקדש לכם. הקוראים. כל הקוראים”. לאחר מכן מונה הסופרתבחן ובחיוך את המקומות בהם מתאים לקרוא.

חנות ספרים על גלגלים, ג’ני קולגן

מאנגלית, ניצן לפידות

הוצאת הכורסא, 2019

הילדה שניסתה”- ספר הילדים המקסים של מאירה ברנע- גולדברג “

אי אפשר שלא להתאהב בספר הזה. רק מלהביט בכריכה ולראות את  הילדה המקסימה הלב צוהל ושמח. וכשמתחילים לקרוא אותו ולא יודעים מה מנסה הילדה לעשות מגלים שאנחנו שבויים בין הדפים הצבעוניים וחשים בנחישות של הילדה.

“ירון אמר שאני לא אצליח.” כך מתחיל הספר. משפט שגור ומוכר, שמענו אותו כשהיינו ילדים ולעיתים גם בבגרותנו, ואנחנו חוטאים באמירתו שוב ושוב.

הילדה שבסיפור, שיא המתיקות בעיני, נחושה בדעתה ובהצלחתה ולא מקשיבה לאף אחד. לא נותנת לשדים לאיים עליה ולרפות את ידה. היא מנסה, וכשהיא מצליחה כל אלו שניסו לרפות את ידה אומרים לה, ידענו שתצליחי.

הספר הזה נפלא. אין בו הרבה מלל, להפך, הוא מאוד מינימליסטי והרווח שבין המילים משאיר מקום לדמיון ולמחשבה. משאיר מקום לשאלות והבנה. הבחירה בילדה בעלת מראה “רגיל” ביותר היא בחירה גאונית.   הציורים של רמי טל המוכשר (לדעתי כוכב עולה ) נפלאים. ציורים צבעוניים ובעלי קריצה הומוריסטית הם המספרים את הסיפור שבין המילים. מראים את הנחישות והעקביות של הילדה. בכל ציור מסתתרת חידה והפתעה, חיות אמיתיות ובדיוניות (השדים שבנו).

ספר שלא רק גורם לנו לחייך, אלא גם נוגע בילד הקטן שבנו.

הספר מיועד לילדים מגיל 4  ובעיקר לכל אחד.

בערב ההשקה לספר תוך כדי סיפורם של מאירה ורמי על העבודה המשותפת שלהם על הספר, חשקה נפשי בספר, רציתי שהילדה תמשיך לעודד אותי לנסות. רכשתי את הספר עבור בתי. כשרמי כתב הקדשה לבתי סיפרתי לו על נחישותה ללמוד רפואה ושהיום היא  סטאז’רית בבית חולים גדול במרכז הארץ. רמי הסתכל עלי ושאל “איך נראה סטטוסקופ?”  וכך צייר לה בהקדשה.

הילדה שניסתה, מאירה ברנע -גולדברג

איורים, רמי טל

עורכת, יעל גובר

הוצאת כנרת, 2019

ארבעה אבות , של אמיר זיו

הפוסט על “ארבעה אבות” הוא חוב לעצמי. קראתי את הספר מזמן, לפני שהיה לי בלוג משלי. העברתי עליו הרצאות, אמיר התארח אצלי במועדון הקריאה לשיחה מרתקת ומעניינת. חוויה בפני עצמה.

אז למה עכשיו? לפני כמה ימים פגשתי את אמיר בכיכר רבין בשבוע הספר, לאחר שיחה קצרה איתו על ספרים, ספרות ,בלוג וסקירות, הבנתי שלא אמרתי לכם מילה על הספר הנפלא והמיוחד הזה.

עכשיו אני מחזירה את החוב.

את הספר קראתי לפני שנתיים כשכולי קודחת מחום. לא יכולתי להניח אותו, לא מעלות החום וצמרמורות הגוף יכלו לו, לספר.

“ארבעה אבות” הוא ספר מטריד, לא נוח. ספר על סודות, שקרים, קנאה, בגידה ובעיקר נקמה.

“ארבעה אבות” הוא בעיקר ספר סוחף וחכם הכתוב היטב.

הספר הוא אוסף של 3 עלילות שונות זו מזו, יש בו קווים מחברים,  כל סיפור נכתב בנפרד. הסיפור הראשון נכתב מזמן (לטענת אמיר זיו) ושני האחרים באו אחריו.

יש לנו שלושה חלקים,  הראשון כתוב כמכתבים. השני מסופר בגוף שלישי ,מספר יודע כל, נמצא מחוץ לעלילה. החלק השלישי כתוב כבלוג, יש משמעות לסוגות הכתיבה כבלוג.

3 הסיפורים מתרחשים בזמנים שונים ,1961,1993,2004 הרצף הכרונולגי עוזר לקורא להבין את העלילה ואת מניעיה.

הרצף הכרונולוגי של הזמנים בעיקר בהווה הסיפורי, עוזר לנו ללמוד ולהבין את העלילה ומניעי הגיבורים.

הלשון  הספרותית בכל חלק מתאימה עצמה לכל תקופה, בספר רואים את התפתחות הלשון שמשקפת את התפתחות הלך הרוח וההתנהגות.

הסיפור הראשון מאוד רשמי, חליפת מכתבים בין מר בוכמילר הדייר מרחוב סמולנסקין אל דומני מנהל מחלקת הנדסה. מר בוכמילר מבקש להיקבר בחצר ביתו. חליפת המכתבים הרשמית הופכת לחליפת מכתבים אישיים. החלק הראשון הזכיר לי את באופן הכתיבה את כתיבתו של אהרון מגד.

הסיפור השני הוא סיפור  “נורמטיבי,” גיורא, וטרינר, נשוי לשרון, אשה דעתנית, לשניהם בת, נירה בת החמש. לא אספר על מרכיבי העלילה, מחשש לספוילר, הדמויות הן המחברות בין החלק השני לחלק השלישי. חלק שבו הכאב והכעס משתלט על בני המשפחה.

החלק השלישי מתרחש שנים לאחר החלק השני, הוא כתוב כבלוג שאותו כותבת נירה. זהו חלק שבו היא מתארת את קורותיה בהווה עם חזרות רבות לעבר.שפת הכתיבה היא שפה נמוכה, שפת סלנג המתאימה למתבגרים.

שלושה חלקים לארבעה אבות.שלושת החלקים מקבילים לחיי אדם, המבוגר מייצג את העבר ונירה הצעירה את ההווה.

יש גם שינוי בז’אנר של הכתיבה ובאופן הנסיגה לאחור. בכל סיפור יש הווה סיפורי ונסיגה לאחור, בראשון הנסיגה לאחור קטנה יותר, האחרון יהיה כמעט כולו נסיגה לאחור.

שלושה סיפורים, מִספר דמויות, סודות ושקרים למכביר ובעיקר כאב רב. אני כקוראת הייתי סקרנית לדעת מה יפגיש בין הדמויות ואיך הסופר יאחד ביניהם.

כמו שציינתי, הספר הוא על סודות שקרים בגידה ונקמה. האבות, ארבעה במספר מיצגים דורות והבדלי דורות. נירה הבת מרירה וכועסת. היא מרגישה כמו הקרנף שעליו סיפר לה אביה הוטרינר. החיים הובילו אותה לפתח עור עבה של קרנף. אביה תמיד הוסיף ואמר לה שיש לו, לקרנף, נקודת תורפה.

“ארבעה אבות” ספר סוחף, חכם. אמיר זיו ביד מיומנת הצליח לחדור לעור העבה של הקרנף ולגלות לנו את נקודות התורפה שלו, של כל הדמויות. ספר שבסיומו לא יכולתי להיות שיפוטית וביקורתית כלפי הדמוית. הרגשתי חמלה וצער עליהן.

ספר שלאחר קריאתו יעלו בפנינו שאלות על משפחה, זוגיות ובעיקר הורות, מהי הורות טובה, מיהו הורה טוב.

אז לפני שיסתיים לו שבוע הספר רוצו מהר מהר לרכוש אותו, ואולי תפגשו את אמיר זיו הנעים והחכם בכיכר.

הנאת קריאה מובטחת באחריותי !!

ארבעה אבות, אמיר זיו

עם עובד ,2017

מוזמנים לקרוא על המפגש של אמיר זיו במועדון הקריאה שלי.אמיר זיו אצלי בסלון

מה את יודעת” -ספרה המותח של מעין רוגל”

איני חובבת ספרי מתח או ריגול. אני קוראת מהם מעט מאוד. מבין ספרי המתח מועדפים עלי ביותר ספרי שהמתח בהם הוא שולי ובעיקר ישנה התמקדות בגיבור. (כמו, האלמנה, נעלמת וחלק מספריו של יו נסבו).

“מה את יודעת” גילה לי שאני יכולה להישאב לספר מתח שכתוב היטב, ויש בו את כל המרכיבים שמחזיקים קורא עד לנקודה האחרונה.

הספר “מה את יודעת” מעלה שאלה מה אנחנו יודעים על האנשים הקרובים אלינו ובעיקר מה אנחנו יודעים על עצמנו.

עדי נשואה לעומר. עדי ועומר גרים בישוב שקט טבול בירק. ביתם נמצא בשכנות, ממש מעבר לכביש, עם ביתם של רז, חברו הטוב של עומר. “הבית שלהם עוד לא היה ביתם”. כך מהרהרת עדי בפתיחת הרומן. לא בגלל העובדה שהבית נרכש על ידי עומר לפני החתונה, אלא מהתחושה הפנימית שעדי מרגישה זרה בבית המנוכר. בית זכוכית חשוף לאור, בית נקי בעיצובו. בית שבו לא העיזה להביא את עצמה בעיצובו ושיהיה לה בית חם ומחבק.

הספר נפתח בהודעה על כך שרז נעלם. רז מייסדה של קהילה. בתחילה לא ידוע לנו על מה הקהילה ומי האנשים שפועלים בה, אך ברור שזו קהילה המתנהלת כמו כת.

“קהילה חוקרת. כל סדרת הקורסים והמפגשים נולדה כדי לשמר אותנו במצב של חקירה ולמידה מתמדת, להשיב לנו את מה שאיבדנו”.

עדי תחפש אחר מה שאיבדה.

העלילה בעיקרה היא  חיפוש אחר רז שנעלם. עומר עסוק באופן כפייתי בחיפוש אחריו ומרגיש שאינו עושה דבר עבור החבר שלו. רז ודאי היה הופך את העולם עבורו. עדי מנסה להכיל את רצונו בחיפוש אחר חברו ומשתפת איתו פעולה. היא מצטרפת להרצאות הקהילה, תומכת בנעמה, אשתו של רז.

 החיפוש אחר רז הוא חיפוש חיצוני. לב ליבו של הספר הוא החיפוש החיצוני שהופך להיות חיפוש פנימי וכך אט אט החוץ נכנס פנימה. הבית החשוף כולו  מנוגד להסתרות והסודות של האנשים המקיפים את עדי.

ויש הרבה סודות, הרבה שאלות.

  לא את רז עדי מחפשת, אלא את הסוד הפנימי שלה. הקבוצה היא מעטה חיצוני, מעטה שדרכו תצליח לחדור לאמת הפנימית שלה, לסוד שהדחיקה וטמנה ומעולם לא עמדה מולו. “בתור זאת שלא נמצאת שם הרבה אלא זו שמביטה כמו תמיד בחיים שלה מהצד קצת”. עכשיו עדי מרגישה שאינה מוכנה יותר להביט על עצמה מבחוץ. היא תקח אחריות ותקבל החלטות שיניעו אותה ואת העלילה.

“מה את יודעת” הוא ספר על סודות, שקרים, הסתרות. ספר על מסע פנימי של הגיבורה.

מותחן פילוסופי פסיכולגי השואל שאלה מה אנחנו יודעים על האנשים שאנו חיים איתם ובעיקר מה אנחנו יודעים על עצמנו.

זה הספר הראשון של מעין רוגל שקראתי. הולכת עכשיו להשלים פערים.

מה את יודעת, מעין רוגל

כנרת זמורה, 2019

צִלו של בַּלדור, ספרו הפיוטי של שון

״ראיתי את היקום! הוא עשוי משירה״.

קראתי את הנובלה “צילו של בלדור” והיא עשויה שירה !!

יש משהו בספרות האיסלנדית שמשרה עלי קסם. במעט הספרים האיסלנדיים שקראתי, (כולם היו מצוינים) חשתי באווירת האיפוק, אווירה אפרורית, אווירה שבה האנשים אינם מדברים הרבה. האווירה המאופקת היא רק לכאורה, שכן הכל מבעבע מתחת לפני השטח, אולי כי איסלנד כולה סלעים היושבים על הר געש וגייזרים.

העלילה של “צלו של בלדור” מתרחשת במשך מספר ימים, ימים טעונים שבהם האנשים והטבע משחקים בתפקיד ראשי.

שתי עלילות מקבילות שיש ביניהן קשר. השנה היא 1883

צייד מיומן יוצא לצוד שועלה אדמונית נדירה, השועלה מנסה לתעתע בצייד על מנת להציל את פרוותה. “יצור מרהיב מאוד היה זה. כהה כעין אדמה, שעיר, בעל זנב עצום, תזזיתי למראה”.

הצייד והשועלה מפתחים ביניהם דיאלוג ללא מילים. “ההסבר היחיד הוא שהשועלה חזתה את כוונותיו”.

יומיים קודם לכן נקברה אשה צעירה בשם אבה. היא התגוררה בביתו של פרידריק, בוטניקאי, רוקח, אשר חזר לאיסלנד לפני שנים על מנת לחסל את בקתת הוריו שנפטרו ונשאר בה.

שתי העלילות, שלכאורה אין ביניהן קשר  נפגשות, מה מקשר ביניהם ואיך הן מתחברות ,לא אספר. את זה תקראו ותגלו בעצמכם. הסיום מפתיע ומצמרר.

אבל לא רק העלילה  היא זו שמחייבת קריאה, אלא בעיקר השפה והתיאורים שבספר.

לא אגזים ואומר שכמעט וכל משפט בספר הוא פנינה. צירוף מיוחד של מילים, מטאפורות מעניינות ותאורי טבע עוצרי פעימה.

“השלג הסתחרר סביבו וניתך עליו, והוא נדמה כעת לגדר אבנים חרבה”.

״שמש רפאים הוא השם שהצמידו המשוררים לחברם הירח״

“הערב רד על העמק. ליל חצי היום מתחיל לטפס במעלה ההרים. נדמה שהעלטה שלו נובעת מן הקבר הפתוח …שם מחשיך ראשונה, ואז נאפל העולם כולו”.

זוהי נובלה  אפית רגישה ועדינה. נובלה של קרח וחושך. נובלה שיש בה חושך  אנושי ואטימות חברתית. ביקורת חברתית נוקבת כנגד הכנסייה והפוליטיקאים באותה תקופה. ביקורת על החברה.  לצד הביקורת יש בו יופי עדינות ובעיקר חמלה כלפי האדם באשר הוא אדם. החמלה ואהבת האדם מתוארת באיפוק, אך ברגש רב וגורמת לקורא לשאול שאלות אנושיות מול חוסר הרגש. להזדהות עם הדמות ואפילו עם אותה שועלה נרדפת.

אני מכירה מעט מאוד מתרגמים מאיסלנדית לעברית. משה ארלנדור אוקון תרגם ברגישות לירית רבה את הנובלה הקסומה.

פנו זמן ותשקעו בתוך השלג והקור של איסלנד, הכפור ימס נוכח הכתיבה הלירית והפיוטית.

 לא תצטערו.

צִלו של בּלדור, שון

תרגום מאיסלנדית, משה ארלנדור אוקון

הוצאת לוקוס, 2019

ספרים איסלנדים מומלצים שקראתי,

גן עדן וגיהנום, יון קלמן סטפנסון. סקירה שלי כאן

גן עדן וגיהנום באותו האי. על  “גן עדן וגיהינום” של יון קלמן סטפנסון

 פרפרים בנובמבר,אידור אווה אולפסדוטיר. סקירה שלי כאן

פרפרים בנובמבר”, סיפור מסע ושחרור של אידור אווה אולפסדוטיר”

על שפת הים בקצה העולם, סולוויג אגרז

לגדול על מים, אשרה גרינבלט

 אני מברכת כל ספר ביכורים שנכתב ושמחה על כל אחד שאני קוראת. בכל ספר ביכורים אני מחפשת קול חדש וסגנון כתיבה אחר.

לגדול על מים של אשרה גרינבלט הוא ספר ביכורים  שכתוב באומץ. אשרה גרינבלט מטפלת ברגישות בנושא  התעללות מינית בחברה הדתית.

הכתיבה היא כתיבה ליניארית, הסופרת נעה בין התקופות בחייה  של הגיבורה, שמרית, בעזרת משלבי לשון שונים המתאימים לכל תקופה בחייה. מה שמראה ומחזק את ההתבגרות של הגיבורה. התפעלתי מיכולת המשלב  בתקופות השונות.

שלושה חלקים / שערים לספר. ספירת העומר, שמיטה, בין כסה לעשור .שמותיהם לקוחים מהעולם הדתי היהודי ויש להם משמעות מתאימה לתוכן החלק. שמרית גדלה במושב דתי. היא ילדה צעירה כבת שמונה. החבר הטוב שלה הוא אביב ,בן השכנים, הבית של אביב משמש כבית אומנה לנערים. שמרית נהנית לחמוק מביתה ולשחק עם אביב. עד שיום אחד היא נופלת קורבן להתעללות מינית מצד ילדי האומנה הבוגרים.

בחלק השני, שימרת נערה מתבגרת הלומדת באולפנא. הבנות סביבה מתכוננת לקראת יעודן בחיים: שידוך, נישואים והקמת בית. שמרית נושאת את סודה, היא אינה יכולה לספר עליו מה שמוביל אותה למצוקה נפשית. היא מסתגרת ואינה מעיזה לגלות דבר מעברה.

בחלק השלישי שמרית בוגרת, נשואה ,אם לחמישה ילדים. החלק הזה הוא הבשל מבין שלושת החלקים.  שפת הכתיבה מאוד לוגית. שמרית מתמודדת עם עברה.  האם תוכל להשתחרר ממנו?

הספר פותח בפנינו שער לעולם הדתי והמנהגים הלא כתובים שבו, אך בעיקר זהו ספר שפותח את צפונות הלב של אשה שעברה הכואב מנהל את חייה.

מבין חלקי הספר אהבתי את החלק הראשון של שמרית הילדה, הכתיבה המוחשית הצליחה להעביר לי את מחשבותיה ופחדיה של ילדה קטנה מפוחדת. את רגשות האשמה ובעיקר את הרצון לְרַצות. את החשש מהגילוי והכאב שבו.

כמו שאמרתי, ספר הכתוב על התמודדות עם נושא כואב באומץ ויכולת להסתכל על הפצע בעיניים ישירות. וזאת על מנת להבריא או על מנת “לגדול על מים.”

לגדול על מים, אשרה גרינבלט

ספרות עצמאית, 2019

אבל הלילה עוד צעיר ספר הביכורים המופלא של ליאת אלקיים

ספר ביכורים הכי לא ביכורים שקראתי. ספר בָּשֵל עם קול ייחודי. כתיבה נוקבת, חדה, כנה, מצחיקה. האירועים שבו ליוו אותי ולא יצאו לי מהראש כבר כמה ימים.אני והגיבורה מנהלות שיחות נפש ארוכות.

חכי הלילה עוד צעיר דולקים אורות העיר ואין עוד אפלה. כך שר אייל גולן.

תוספת המילה אבל לשם הספר גורמת לביטוי להשתמע לשני פנים, אפשר להמשיך וליהנות, או מתי יסתיים הלילה והאפלה שבה נמצאת הגיבורה.

שלושה אירועים מכוננים בחיי הגיבורה נפרשים בפנינו בשלושה שערים / חלקים בספר. שלוש נובלת המתארות שלושה מצבים שאנחנו משייכים אותם למצבים מרגשים, ירח דבש, לידה, מועדון לילה. אלא שירח הדבש  אינו כזה דבש, הלידה אינה משמחת, כי התינוקת נולדה טרם זמנה והיא בפגיה, והערב במועדון מזכיר לה שאינה רווקה בת שלושים.

ליאת אלקיים כותבת באומץ רב על החוויות האמיתיות של הגיבורה מאותם אירועים. מי שמתבונן מהצד יאמר “ואוו, אלו אירועים חשובים שהשמחה חייבת להיות נוכחת בהם”. אבל לא. ליאת אלקיים מנפצת את מה שהאחר חושב על האירועים וכותבת אותם בדיוק רב כולל רגשות מעורבים. פעם ראשונה שאני קוראת על מחשבותיה של הכלה לאחר החופה,  על האיפור שנמרח, על תלאותיהם בבית המלון, בחיפוש אחר מפתח החדר, על הרצון לרצות את הבעל ולא לפגוע בו, כדי לא לקלקל את הערב ובעיקר על השיכנוע האישי של הגיבורה, “בעלי, בעלי”. היום הזה שצריך להיזכר כיום מאושר מוצף באירועים בנאלים ואפילו מאכזבים.

הנובלה השנייה “מכונת היונקים” מתרחשת בפגייה בבית החולים. “שניידר אמא של” כך מכונה האמא, מוצאת עצמה אחרי ניתוח קיסרי עם פגה במשקל של קילו וחצי ורגלי גפרורים. לא רק שהאם כואבת לאחר הניתוח ומחפשת מזור, היא עצמה נתונה במאבק על חיי בתה.

לשניידר אמה של אין שם,  רק שיוך, מעכשיו היא שייכת לבתה ובתה אליה, מעכשיו הן מחוברות. שניידר אמה של(הזכיר לי את מעשה שפחה, שבו הנשים הן אמצעי).

אותו דיוק ופירוט מהחלק הראשון ממשיך גם בחלק השני. אמא של מתארת את כל השלבים במהלך הימים שלהן בפגיה, את הצינורות, את ניסיונות ההנקה, השאיבה, הסטריליות שהופכת להיות כפייתית. את הבעל הנוכח נפקד ובעיקר את בדידותה ואפילו חוסר האונים. מטרת הפירוט הדייקני היא להעביר לקורא את כל פרטי הסבל של הגיבורה ובעיקר את התחושה שאנחנו איתה בכל רגע נתון בתוך הסבל המתמשך.

הנובלה “מכונת היונקים” היא נובלה כנה וכואבת. נובלה מרגשת, מי שקורא אותה חש כיצד גופו מצטמרר. מרגיש את הדקות ובעיקר את התיסכול של הורה לילד בפגיה. הנובלה כתובה בעצב מושחז ומתובלת בהומור.

הנובלה השלישית, כתובה כמו משחק מחשב עם הוראות. “אם את רוצה לדעת…דפדפי לעמוד…אם סרבת לדרינק תמשיכי לעמ’…” הגיבורה העובדת בחברת סטארט אפ המפתחת משחקי מחשב מגיעה לבילוי במועדון. הפרק כתוב כמו משחק מחשב ומעלה חיוך. יש בו הומור חד  הפרק המזכיר את דלתות מסתובבות, מה היה קורה לו.

“אבל הלילה עוד צעיר” כתוב בכתיבה אינפורמטיבית. “כאילו” מסירת דיווח של האירועים, אבל רק כאילו, כי מתחת למידע שמוסרת הדוברת יש הר געש של רגשות, הר פועם. רגשות כנים של אשה החיה במציאות שלא תמיד היא שלמה להיות בה. הקורא מתבונן פנימה אל עצמו ואומר בליבו, מעולם לא דיברו על זה, אף פעם לא מצאתי את הרגשות הכנים האלו, רגשות שגם אני הייתי בהם כתובים בספר עם עלילה. ותאמינו לי הכתיבה של אלקיים אמיתית, כנה, כואבת ומצחיקה. היא מצליחה לחשוף את עצמה ואפילו לצחוק על עצמה. זה מה שאהבתי בספר.

ליאת אלקיים כותבת ברגישות לא סנטימנטלית, להפך, הדיוק שלה חד מתובל בהומור לפעמים שחור, לפעמים כואב.

קול ייחודי של סופרת המתארת את ההוויה הישראלית כפשוטה, ללא התנשאות, ובעיקר ללא רחמים.

ממליצה בחום על הספר המעניין והייחודי. ספר עם קול שונה, ספר שמתאר בפרטי פרטים את הרגשות והמצבים הכי הכי אינטימיים ואישיים שלנו.

אבל הלילה עוד צעיר, ליאת אלקיים

הוצאת, כנרת זמורה, 2019

ארכיפלג הכלב /פיליפ קלודל

“ארכיפלג הכלב” של פיליפ קלודל הוא ספר נושך ובועט.

נדמה שפיליפ קלודל לוקח על עצמו את תפקיד הנביא העיוור שבטרגדיה היוונית, או מהווה את קולו של המצפון והמוסר החברתי.

קולו של המספר ב “ארכיפלג הכלב” הוא קול ללא דמות.

 ” אני לא –כלום, וכך אני מעדיף להישאר. לא גבר ולא אשה. אני הקול ותו לא. מתוך הצללים אספר לכם את הסיפור.”

 “בלעתי” את הספר במהלך טיסה. קראתי וקראתי, רשמתי, סימנתי וכתבתי, לא יכולתי להירגע עד שהגעתי לסיומו. בסיום הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן ובפנים.

הסיפור שמסופר הוא סיפור קשה עם ביקורת חברתית נוקבת.

אי לא ידוע אך ידוע, אי שאינו נמצא בשום מקום אבל מוכר, אנשים בעלי שמות מוזרים, קיבורת, פרווה, אמריקה, הם המפתח להבנת משמעות הספר.

אל חוף הים של האי ארכיפלג הכלב הממוקם כנראה בחופי הים התיכון בין אפריקה לאירופה, נסחפות יום אחד שלוש גופות של פליטים אפריקאים. המורה הזקנה שיצאה לגמלאות, דייג בשם אמריקה, ואספדון מגלים את הגופות. מה הם עושים? באופן טבעי הם ממהרים לקרוא לראש העיר. ראש העיר מגיע עם הרופא ומחליט לא לספר לאיש על הגופות, שכן אם  אם ידעו שהשלושה הגיעו אליהם הם יהיו מוקד לעיתונאים ולא יקבלו תקציב לפרויקט המרחצאות. ואם הפרויקט יכשל לא יהיו מקומות עבודה.

ראש האי אומר,” אפשר לומר ששלושת הגברים לא היו קיימים מעולם, שהזרם לא סחף לכאן את גופותיהם”.

 המורה הצעיר, זה שמחליף את המורה הזקנה  שלימדה את כל תושבי האי וילדיהם הוא היחיד  שהתנגד לקבורה החשאית. הוא תוהה ורוצה להבין משהו. המורה הוא הזר, האחר, זה שהגיע אליהם מבחוץ. הוא בעל המצפון. המורה מתחיל לחקור ולתהות מדוע ולמה נפלטו הגופות דווקא אל החוף שלהם. חקירתו של המורה אינה מוצאת חן בעיני אנשי הסמכות של האי, ראש העיר, הכומר, הרופא, המורה הזקנה.

מכאן,כמו בספר מתח או בלש יתווספו לעלילה פרטים ואנשים נוספים שיגלו לנו את התמונה הכללית, בדיוק כמו האיים של הארכיפלג, קבוצת איים שבמבט ראשון לא ניתן להבחין בצורת הכלב.

פיליפ קלודל יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד, ומהי הביקורת שלו. הוא עושה זאת באמצעות הדמויות שמתגוררות באי, דמויות של אנשים מכל הקשת החברתית, אנשים בעלי סמכות המיצגים את הממסד. ראש העיר מיצג את הממסד החברתי, הכומר את הדת, הרופא את המדע, המורה את החוכמה. דייגים את חסרי המצפון, ויש גם את הטיפש של הכפר וילדים מנוצלים.

הביקורת שלו היא על חוסר ההומניות של האדם וחוסר היחס השוויוני לפליטים, לאנשים שאינם בעלי אותה אמונה ואותו צבע עור. הפליטים הם כמו חפץ. הם אינם נחשבים כבני אדם.

“הגברים האלה הם לא חלק מהקהילה שלנו, אנחנו לא יודעים מה אמונתם, …שונה משלנו לכן זה עלבון”.

נדמה שפיליפ קלוקל צולב בכל אמונה. לעג לדת שחומדת רכוש ומספחת שטחי כנסייה. לעג לקיומו של האל. פיליפ קלודל מישיר מבט מול אופיו של האדם ומעיז לומר את האמת הכואבת במערומיה. מעיז לומר שאיבדנו את האנושיות שבנו ואנו סוגדים לאל החדש, אל הכסף.

“העולם הפך למסחר הוא כבר לא שדה של ידע. המדע אולי הנחה את האנושות תקופה מסוימת אבל היום הכסף חשוב”.

“הקדמה זה האלוהים החדש, תמיד היתה שם, האדם גילה את האש והברזל ויצר שלשלאות כדי לכבול אדם אחר או חנית כדי לרצוח אחר”.

אבל האל המודרני של הטכנולוגיה נמצא במרומים ורואה הכל. כמו בטרגדיה היוונית האל ינקום והנקמה תהיה קשה. הר הגעש שעליו יושבים תושבי האי יתפרץ.

אני אוהבת את הכתיבה של פיליפ קלודל, כתיבה מעניינת, נקייה ומדויקת. תרגומו של שי סנדיק הוא איכותי ושומר על הקצב של העלילה.

ספר שנקרא בשטף, ספר מרתק ובעיקר כואב. עלילה פסימית ואירועים מציאותיים שאינם מותירים את הקורא בשלוותו. וזו היתה כוונת המחבר, לדעתי.

פיליפ קלודל כמו בספריו הקודמים, “הנפשות האפורות”, “הדו”ח של ברודק”, ו”לא אנושיים”, שם לו למטרה לבקר את התנהלות החברה במאה הנוכחית.

האם האמנות יכולה לשנות? איני חושבת, תפקידה הוא להתרות ,להזהיר, להאיר באור נוקב את הבלתי מוסרי שבחברה. אין ספק שהספר “ארכיפלג הכלב” מצליח בכך.

ספר חובה!!

ארכיפלג הכלב, פיליפ קלודל

מצרפתית: שי סנדיק

תמיר//סנדיק 2019

 לפני שנתיים, דורית תמיר ושי סנדיק ארחו את פיליפ קלודל.בתמונה,פיליפ קלודל חותם לי על כל ספריו בביקורו בארץ בשנת 2017, בביתה של דורית תמיר.