הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 32
עם הזרם -נובלה ביקורתית ומתעתעת של ז’וריס קרל הויסמנס
נובלה חכמה ומיוחדת, אני נזהרת מלומר שהיא נפלאה (לטעמי היא נפלאה).
הקריאה בנובלה היא חוויה מיוחדת, חוויה של רגשות מנוגדים, הזדהות וחוסר הזדהות, אהדה לגיבור עד עוינות.
נובלה עם דמות אפרורית מצד אחד וצבעונית מאידך.
סיפור של גיבור אחד ותפאורה מתחלפת. תפאורה שהיא מטונימה לגיבור. תפאורה שאם נחליפה נמצא בה הקבלה לימנו.
ז’אן פולנטן, רווק, עובד כפקיד במשרד כבר 20 שנה, הממונה עליו מתעמר בו. תפקידו להעתיק מכתבים אינסופיים, לשרטט טבלאות וביניהם גם להאזין לעמיתו לעבודה.
פולנטן הוא אדם אפרורי, משעמם ומשועמם, שכל תקוותיו לחיים טובים יותר נגוזו. הוא נולד עני לאם חד הורית שהצליחה להעניק לו חינוך במטרה שיחיה חיים מבוססים. הוא פקיד זוטר שמבין שאין לו יותר אפשרויות קידום, לא כי אינו מוכשר, אלא כי התפקידים הנכספים ניתנים לאחרים המקורבים למקורבים. אומנם הוא נחלץ מהעוני שהיה שייך להוריו, אך חייו אינם מעניינים או זוהרים כמו שחלם. את בדידותו ושעמומו הוא מפיג באוכל. הוא עובר ממסעדה למסעדה, ממסעדת פועלים למסעדה פשוטה יותר, וכל מה שהוא מגלה הוא שהאוכל גרוע, אינו מאכל לבני אדם. השיטוטים שלו בפריס, לאורך הסיין וברובע השישי מתוארים כמשעממים דרך עיניו אך יש בהם הומור. אישית לא הבנתי איך פריס אפרורית בעיני.
הרהוריו על חיים טובים נעים כמו ברומטר. לרגע הוא חושב שנישואים היו גואלים אותו מבדידות, ומיד הוא חושב שאשה זה נחמד, אבל פעולת הרבייה נגמרת בילד שבוכה, מלכלך, מציק תובע. להביא ילד כשאין לך פרוטה זה מעשה נתעב. ומיד הוא מוצא נחמה בחיי הבדידות, המיטה כולה שלו.
מצב רוחו מתחלף לפי עונות השנה והמזון שהוא אוכל. אפרוריות החורף משרה עליו דכדוך, כשמגיע הקיץ הוא מחליט להסתער על דיכאונו בכך שהוא מגוון את המסעדות. האוכל הוא הנחמה שלו. לעיתים הוא פוגש באנשים, הוא מטייל לאורך הסיין בין דוכני הספרים. מטייל ברובע השישי. את הרחובות.
אי אפשר להתעלם מהנושא הפילוסופי שבנובלה, מהקיום ומשמעות החיים, האם לחיים יש משמעות או שאנחנו נותנים להם משמעות. וזאת הרבה לפני התנועה האקזיסטנציאליסטית.
הכתיבה המדויקת של ז’וריס קרל הויסמנס מעמידה מראה מול הקורא, מראה כפולה, האם אנחנו כמו הגיבור, חיים חיים אפרוריים, משעמים? או שיש בידנו לשנות את שיממון ימנו?
האם אנחנו כמו הגיבור? עובדים בשביל להרוויח כסף כדי להתקיים, חיים בבית ותמיד חושקים בבית יפה יותר, מבלים זמננו בשיטוטים, לאורך הסיין או הירקון, בוהים בהצגות, קוראים, מחפשים חוויות וריגושים ועובדים בעבודה אפורה?
יש משהו בספר, הסופר שם לנו מראה מול הפנים לראות עד כמה אנחנו יכולים לחיות חיים משעמים ומצד שני הוא גם אומר לנו לומר לנו או קיי אלו החיים, האם עלי לא להינות מכלום?
הסופר בפיקחותו מצליח לתעתע בנו, מצד אחד דמותו של פולנטן גורמת לנו לדכדוך, אך מצד שני יש בנובלה הומור עדין.
התרגום הרגיש והמדויק של בני ציפר ראוי לשבח. הנובלה כתובה בשפה יחסית גבוהה, שפה שמתאימה לכתיבתו של ז’וריס קרל הויסמנס. הבנתי שהמקור גם הוא כתוב בשפה גבוהה והתרגום מותאם למקור.
למרות שעברו מעל למאה שנים מפרסום הנובלה יש בה רלוונטיות לימנו. ניתן לראות בה ביקורת על החיים בעולם הקפיטליסטי, עולם של צריכה ללא גבולות וחיפוש משמעות ברכישות וקניות.
כבר אמרתי שהנובלה הזו נפלאה. יש בה מכל וכל, כמעט כמו עונות השנה, כמו סוגי המאכלים בעולם. מדיכאון עד הבנת משמעות קיומו של האדם. לא אגזים אם אומר שהנובלה היא יצירת מופת צבעונית מלאת תעתועים ובעלת הומור עדין. ז’וריס קרל הויסמנס מצליח לתעתע בנו ולהטריד.
כל אחד יכול בחור, לעבור את החיים בייאוש או למצות אותם בהבנה.אני בחרתי בהבנה, לזרום עם החיים וליהנות מהם.
ממליצה מאוד .
עם הזרם / ז’וריס קרל הויסמנס
מצרפתית, בני ציפר
הוצאת תשע נשמות,2021
פליאה – צרויה שלו
פליאה של צרויה שלו הוא רומן, שבו חיי הפרט והמשפחה שזורים בתולדות המדינה.
בילדותי הצעירה מאוד הצטערתי שלא לחמתי עם המחתרות. ולו הייתי חיה באותה תקופה ודאי הייתי מצטרפת ללח”י. מכל האירגונים, הלח”י הקסים אותי. בעיני הילדה שלי הלוחמים היו נועזים, חרפו נפשם, נהרגו וסבלו. היו מוכנים לעשות הכל. דמיינתי את עצמי כנערה החובשת מטפחת מתרוצצת בין בתים עם חומרי נפץ, תולה כרוזים.
כשסיפרתי להורי על כך הם השתתקו, ואח”כ הזדעזעו. איך הבת שלהם שגדלה בבית של מפא”י, בית של הורים יוצאי היאחזות עין גדי רוצה להיות בלח”י.
הסיפור הזה חזר אלי באחת תוך כדי קריאת ספרה של צרויה שלו “פליאה”. “פליאה” הוא ספר של ניגודים וקוטביות. ספר שמאגד בתוכו אל כל השונות על שלל גווניה של ארץ ישראל.
שתי דמויות מרכזיות בספר, רחל ועטרה, שתיהן מספרות את סיפור המדינה. רחל בת ה-90 היא לוחמת לח”י לשעבר, כאשר היתה בת עשרים היתה נשואה שנה אחת בלבד למנחם, מנו, שאותו הכירה בשורות הלח”י. הנישואים נקטעו בפתאומיות. רחל לא הבינה מדוע. הספר נפתח כאשר רחל הצעירה עומדת מול דלת ביתו של מנו, בעלה, ורוצה להיפגש איתו. הדלת נעולה, הוא אינו מעוניין לפגוש את רחל. אותה דלת תחזור ברומן מספר פעמים כרמז לסוד והסתרות לאורך חייהם של הגיבורים.
רחל התגרשה, לימים נישאה בשנית ילדה שני בנים מנוגדים באישיותם. כדי לממש את האידאולוגיה הפוליטית שלה, הם עברו מחולון, עיר הפרברים של תל אביב, לשטחי ההתנחלויות. המעבר מנתק אותה מבנה, איש שמאל שאינו מקבל את התיישבותה ומתנצח איתה. לא מוכן לבקר אותה במקום שמנוגד למצפונו. מגלה לה שהוא חי בתחושה שהיא לא אהבה אותם, אלא את הארץ.
בנה השני חזר בתשובה וחי בשלום עם אמונתו ועם העולם, דמותו הנעימה שוזרת בספר סיפורי מעשיות של רבי נחמן.
מול דמותה של רחל העומדת, גם היא מול דלת סגורה, עטרה. עטרה היא בתו של מנו מנשואיו השניים והמאוחרים. עטרה בת החמישים היא אדריכלית שימור בתים. לפני מותו מלמל אביה את שמה של רחל והיא מבינה עד כמה אהב את אשתו הראשונה. עטרה נשואה בשנית, בתה מנשואיה הראשונים חיה בארה”ב, ובנה מנישואיה השניים הוא לוחם סיירת המחפש את דרכו האישית.
לאחר מות האב מחפשת עטרה את רחל. היא מרגישה שעליה לדעת מקרוב את סודו של אביה. אך רחל אינה מתרצה לפתוח את ליבה ומותירה אותה מול דלת סגורה “לא היא לא תפתח, היא תהיה אכזרית כפי שאביה של האשה הזאת היה.”
הספר מסופר בשני קולות, קולה של רחל עם סיפור המחתרת והקמת המדינה וסיפורה של עטרה. שתי דמויות לכאורה שונות, אך בעלות נקודות השקה.
הדמות של רחל מרתקת. היא נושאת בתוכה את הכאב של הבנים המנודים בני המחתרות, היא מרגישה שהם היו השעיר לעזאזל. כאילו היא נושאת את הלב של המחתרת. כל חייה סיפרה לילדיה על אהבת המולדת, עד שבנה הבכור מטיח בה שאת המולדת אהבה ואותם לא.
מתארת כיצד הקריבה את עצמה למען האידאולוגיה שלה למדינה, והמדינה דחתה אותה, לא קל היה ליוצאי המחתרת למצוא עבודה בשנות החמישים, כיצד חייה האידאולוגים התהפכו עליה, בן אחד חזר בתשובה והשני שמאלני שמחרים את התיישבותה מעבר לקו הירוק.
רחל היא הדמות הנושאת את הסודות, סודות עברה ושנת נישואיה עם מנו, הסוד על שם מי נקראת עטרה. כעת, במפגש בינהן כול כולה נתונה להסביר לעטרה לא רק את סוד הגירושים, אלא בעיקר את אהבתה לארץ, את כאבה על אותם לוחמי לח”י שהקריבו עצמם למען המדינה ונותרו מבודדים, בעוד הרוגי ההגנה נקברו ברוב כבוד.
עטרה היא דמות מתפתחת, מאשה קצת שבלונית הופכת לדמות שנוגעת בקורא. רגעי השיא מבחינתי היו כאשר היא חווה אירוע טראומטי וכיצד היא מתמודדת איתו.
בספר שזורים סיפורי רבי נחמן, אולי כדי להזכיר לנו, שהעולם כולו קם ועומד על מילה, זו שנאמרת וזו הנכתבת, כאן רומזת הסופרת לתפקידו של הסופר שהוא לספר סיפור. תפקידה של שלו כסופרת הוא להביא את סיפור ראשית המדינה עד לימנו.
היחסים שלי עם ספריה של צרויה שלו מורכבים. ספרה הראשון “חיי אהבה” הצליח לבלוע לי את הלב. זו היתה כתיבה רעננה ושונה בנוף הספרותי. את “טרה” לא אהבתי, “כאב” מאוד נגע בי.
כתיבתה של שלו טובה, איך אומרים? היא יודעת לכתוב. פתיחת הספר ריתקה אותי וציפיתי לאותה הנאת קריאה בהמשך. מה שלא קרה, דמותה של עטרה היתה חלשה מול דמותה של רחל, עד לאותה חוויה טראומטית ששם הרומן התרומם שוב ונגע בי בכאב עוצמתי.
לעיתים נדמה היה לי שהיא מפרטת יתר על המידה ומעמידה ריבוי של דימויים ומטאפורות. מלבד העומס המילולי והתיאורי, נדמה ששלו העמיסה על הקורא את כל המדינה.
היא דחסה הכל מכל. נכון שכך אנו חיים במדינתנו, אבל שלו הציפה את הספר. דתיים חילוניים, ימין שמאל גירושים, נישואים, אימהות, משפחה, לח”י, פלמ”ח. תל אביב מול הישובים שמעבר לקו הירוק.
החיבורים בין כולם היו לי מאולצים.
צרויה שלו היא סופרת חכמה, לצערי היו מקרים שבהם לא סמכה על הקורא שיבין והביאה את הפירוש בפני הקורא. כמו הבחירה של עטרה לעסוק באדריכלות שימור. “אולי משום כך בחרה לעסוק בריפוי הצלקות ואיחוי השברים של בניינים ישנים מתפוררים כתחרה, ישויות שחוחות ונשכחות, שאיש לא מגן עליהן מפני פגיעות הזמן וגסות הדיירים המגבבים תוספות בנייה מכוערות, מוחקים את היופי ואת המחשבה, את הזיכרון ואת הרוח, עד שלבסוף מופיעים הדחפורים. כי גם הזקנים שבבניינים אינם דועכים”
סיום הספר מהיר מידי, גדוש במחשבות של הגיבורה. יש שיטענו שהוא כתוב כמו זרם תודעה. אני לא ראיתי אותו כזרם תודעה, כי הספר אינו כתוב כזרם תודעה. ראיתי אותו כניסיון להעלות מחשבות והגיגים על שינוי החשיבה של הגיבורה במהירות ללא הדרך שעברה, למרות שחוותה אירוע טראומטי. אירוע שכזה אינו בסיס לשינוי מהיר ופתאומי.
“הצוואה” של בעלה לבנו אינה אמינה בעיניי. נכון יש רמזים, יש התלבטויות, אבל יש הרבה חוסר אמינות. ומה הקורא צריך אם לא הזדהות?
צר לי. לא שוכנעתי.
מי שאוהב את ספריה וכתיבתה של שלו, ומי שחיכה זמן רב לספר נוסף משלה יהנה.
פליאה, צרויה שלו
הוצאת כתר, 2012
נעמי לויצקי וילדה רעה התארחו אצלי בבוקר מרתק בסלון
בוקר חוויתי כפול. שמחה שאחרי שנתיים של קורונה פתחנו את מפגשי הסופרים בסלון ביתי. שמחה גדולה יותר היא שאחרי שנתיים של ציפייה למפגש עם נעמי לויצקי הגענו לרגע הזה. אני שמחה שלא נכנענו לזום והעדפנו להיות ארבעים נשים בסלון ולשמוע את נעמי פנים מול פנים.
נעמי היפנטה אותנו בקולה הבטוח ובכנות שלה. היא סיפרה על ילדותה בירושלים אצל זוג הזקנים. בחיוך הוסיפה ואמרה “אני לא בטוחה שהם היו כל כך זקנים, נדמה לי שהיו צעירים ממני.” משפט שמעיד עד כמה אישיותם היתה זקנה עבור ילדה קטנה שהיתה זקוקה לחום ואהבה.
היא שיתפה אותנו בתעלוליה ובהחלטה להיות ילדה רעה על מנת לשרוד ולצאת מהבית האפל.
כן, היא הצליחה.
סיפרה על ילדותה במלון קינג דיוויד, ועל כך שבין רגע הפכה למוערכת בקרב חבריה לכיתה. אבל המלון היה רק מקום. מי שטיפח אותה ועיצב את אופייה היה אביה אשר לויצקי. הוא שראה אותה כילדה, אך התנהג אליה כאל אדם וראה אותה בגובה העיניים. הוא לימד אותה צדק והנחיל בה לחתור אחר האמת.
לא רק עליה ועל ילדותה סיפרה. נעמי שזרה את קורותיה בהיסטורית המדינה, אירועים משמעותיים בתולדות המדינה עיצבו אותה.חקירת פרשת דב גרונר,שאביה ניסה להציל אותו הפכה אותה לעיתונאית. רצח רבין שאותו ראתה מקרוב הביא אותה לנסות כוחה כסופרת. העיתונאות קירבה אותה לבית המשפט וכך נולד הספר “כבודו” ולאחריו “העליונים”. במהלך הכתיבה היא הבינה שעליה לכתוב את הדבר האמיתי, את חייה שלה.
חמש שנים ארכה הכתיבה של הספר “ילדה רעה” שנכתב בשלוש יבשות.
נעמי הצחיקה אותנו בהומור שלה, ריתקה בסיפורים ובכל פעם שפערנו פינו בצמא היא עצרה, חייכה, ואמרה
“על זה תקראו בספר.” עשתה לנו בוקר של ספר מתח מרתק.
לא רק הומור מלא את הסלון, כנות, אמת ויושרה. היא סיפרה על עצמה ועל הבחירות שלה בכנות הכי אמיתית שיש. על הבחירה להיות עיתונאית, על הצדק, על הוריה.
שיתפה אותנו בכתיבה וסיפרה על אמת ובדיה, על ממואר ולא ממואר. סיפרה על מפגשים מאוחרים עם בני כיתתה מהתקופה שבה הושארה אצל הזקנים.
בעודנו מקשיבות בריתוק, לא שמנו לב איך חלפו להן שעה וחצי מלאות עניין, מלאות הומור וחיוכים שרק נעמי יודעת להעניק.
תודה לך על בוקר חוויתי שלא יישכח.
מחכות לספר נוסף משלך.
למי שלא קרא את הספר ממליצה לרוץ הכי מהר לקרוא אותו. חווית קריאה מרתקת מחכה לכם.
תודה לחברתי לי-את הלר על הצילומים.
מה חשבתי על ילדה רעה, לקריאה כאן
סוף טוב – ספרה הכואב של מורן וורנשטיין
אני מתחילה מהסוף. סוף טוב זו שאלה פילוסופית וסובייקטיבית.
הסוף של מורן וורנשטיין הוא טוב והוא שלה פרטי ואישי, לכן אי אפשר לשפוט אותה.
“חיי הם מוות גדול ובדידות” זועקת מורן ביומנה.
סיימתי לקרוא את הספר “סוף טוב” בתחושת כאב ומועקה מצד אחד, ובהמון חמלה והבנה לסוף הטוב שלה מצד שני.
מורן וורנשטיין נולדה בנס ציונה בשנת 1980 . אבא אמא ואח בוגר ממנה, לכאורה משפחה רגילה, אבל לא. שנתיים לפני לידתה חלה אביה במחלה אוטואימונית קשה ומורן נולדה לבית של כאב, לאב שכבר היה חולה וגווע 12שנים מול עיניה. נוכחות האב הנפקד בחייה הוביל אותה לאחר מותו לחפש דמות אב, שכן למרות שאביה נפטר כשהיתה בת 12 לא היה לה אב מעולם.
את האב החסר היא מוצאת בבן זוגה של אמה, מדריך טיולים שהכירו שתיהן במהלך טיול מאורגן. איציק שעבר לגור בביתם החל לנצל אותה מינית. זמן רב יעבור עד שמורן תפנים את האירועים, וכשהיא תבין אותם חייה יהפכו לסבל וסיוט מתמשך.
מורן היתה ילדה ונערה יפה, ספורטאית והשקיעה בגופה ובטיפוחה, היא היתה תלמידה מצטיינת ומוכשרת. לאט לאט היא איבדה את כוחות הנפש שלה להתמודד עם העולם.
מגיל צעיר כתבה מורן יומן שבו תיארה את חוויותיה בצל מחלתו של אביה, בצל הכמיהה לאב מחבק ואוהב ולצד כאב הנטישה של אמה. היא כתבה את כל תחושותיה על הניצול שחוותה.
במהלך השנים שקעה מורן בדיכאונות רבים תוך כדי פגיעה בגופה בעזרת חפצים עד לניסיונות התאבדות. ניסיונות שלא צלחו והותירו אותה שבורה וחבולה נפשית ופיסית. הכאבים הפיסים הפכו לבלתי נסבלים והיא הבינה, כי עליה להילחם לא על חייה, אלא על מותה. בגיל שלושים ושש נסעה לשוויץ אל מותה.
חייה ומותה של מורן ידועים והופיעו בכתבות שונות. לכן כל מה שסיפרתי אינו ספוילר.
התלבטתי אם לקרוא את הספר, אך הידיעה שהספר יצא לאור בתמיכת משרד החינוך, הידיעה שמורן רצתה שיקראו את מחשבותיה הוביל אותי לקרוא את הספר והשאיר אותי ללא אוויר וללא מילים בסיומו.
הכתיבה של מורן חדה ומדויקת, עדינה ופיוטית מצד אחד, ונוקבת מצד שני. היא אינה מייפה את מציאות, היא אומרת את האמת ומציגה את האירועים שחוותה מנקודת מבט מפוקחת.
הפחד שלה בשנותיה האחרונות הוא שהיא לא תשאיר דבר אחריה, לעולם לא יהיו לה צאצאים ושהיא לא תצליח לפרסם ספר כמו שרצתה.
ידידה הקרוב, יוחאי מיטל, אסף את אלפי עמודי היומן שכתבה, ערך אותם ובכך מילא את הצוואה שלה.
זהו ספר שאינו קל, ספר שמעלה מחשבות פילוסופיות אצל הקורא, הקורא בוחן מחדש מה המשמעות של להילחם על החיים או על המוות. אי אפשר לשפוט את מורן. כל מה שרציתי הוא לחבק אותה ללא מילים מיותרות.
לטעמי זהו ספר חשוב, חשוב שנקרא מקרוב על התוצאות האיומות של הניצול המיני שעוברות נערות. על הפצע המדמם שמלווה אותן עד כדי אובדן.
סוף טוב, מורן וורנשטיין
ליקט, ערך והוסיף אחרית דבר, יוחאי מיטל
ספרית הפועלים, 2021
שבועת אמונים – דומניקו סטרנונה
ספר וידוי על אהבה, שקרים, סודות.
בסיפור וידוי יש איזו קסם מיסתורי, המספר רוצה לגלות לנו את צפוני ליבו, ארועים מהעבר ובדרך כלל יהיה בסיפורו סוד אפל, מעשה שעשה והיום הוא מצטער על כך. זו נוסחה כמעט בדוקה שעובדת היטב על הקורא, הקורא יירצה לקרוא עד המילה האחרונה כדי לדעת מה הסתיר המספר.
כך גם בספר “שבועת אמונים”.
הגיבור מספר לנו הקוראים על אהבתו. המילה אהבה חוזרת מספר רב של פעמים בעמודים הראשונים של הספר.
פייטרו הגיבור הוא מורה, תרזה היתה תלמידת וכבר אז כישפה אותו. היא היתה אחת התלמידות התוססות שלו. שנה לאחר סיום הלימודים היא יוצרת איתו קשר והם הופכים לזוג. מערכת היחסים ביניהם היתה סוערת. שלוש שנים של מתיחות ובעלות מוחלטת.
זמן קצר לפני שידעו שיפרדו הם נשבעו לגלות האחד לשנייה סוד, סוד נורא שלהם. סוד שעלול לרסק ולפגוע בכל אחד אם יתגלה. המטרה היתה מתוך כוונה שהוא ישאיר אותם מאוחדים לנצח. אבל לא. הם נפרדים כשכל אחד יודע על השני רז שמאיים עליו. “אנחנו לא יכולים להיפרד יותר. כל אחד באמת בידיים של האחר.”
הפרידה אינה פרידה. השבועה שלהם מחברת בינהם, מאחדת אותם באזיקי הסוד. שניהם כבולים באותו הסוד, או כבולים באהבתם. נפרדו אבל עדיין מחוברים יחד באותו הסוד המאיים עליהם.
פייטרו מתחתן, אשתו מוותרת על קריירה מוצלחת למען המשפחה ולמען הקריירה של בעלה. פייטרו הופך למורה מוערך שכותב ספרים ומסות על החינוך הציבורי. אהובתו הקודמת, תרזה נמצאת תמיד ברקע ומאיימת על שלמות הנישואים.
זהו סיפור על אהבה על כל צורותיה. סיפור זוגיות, על בגידה, על שקרים, צביעות, נאמנות תשוקה וחוסר אמון, כל זה מקופל בתוך מערכת הנישואים כשברקע ניצבת אידאולוגית החינוך. פייטרו הוא מורה שכתב ספר על החינוך.
החינוך הוא סמל בספר או אפילו פנס המאיר את פדגוגיה החינוכית. החינוך הוא הערך ששומר על הפרת חוקי מוסד המשפחה.
נדיה, אשתו, ותרזה מנוגדות, אולי הן שתי הנשים שכל גבר חולם עליהן. האחת שקטה ועדינה, ביתית, מוותרת על הקריירה ועצמאותה מול האשה הסוערת, הפראית מלאת התשוקה.
הרומן מתחיל בזוגיות מלאת יצרים ותשוקה, כשכל אחד מגלה לשנייה סוד מאיים שעלול להרוס אותו. הרעיון כשלעצמו נראה לי כמו רעיון של מעבדה, כאילו הסופר אמר לעצמו בואו נבדוק מה קורה לזוג הנושא סוד ופרטים אחד על השנייה. הרעיון טוב, אך הביצוע לדעתי חלש. אומנם יש סקרנות, הקורא רוצה לדעת מה כל אחד עשה בעברו. אבל החולשה שלו מבחינתי היא אפיונן הדמויות. הדמויות אינן מצליחות לעורר בי רגש. הן קרות, חסרות תחושות והכתיבה האינפורמטיבית אינה עושה עמן חסד או אינה מטיבה עימן.
איני יכולה להתעלם אולי יש כאן קריצה הומוריסטית לקורא ולכל המבקרים המחפשים את זהותה של אלנה פרנטה. יש הטוענים כי אניטה ראג’ה, אשתו של דומניקו סטרנונה, היא אלנה פרנטה, אולי זה הסוד שכל אחד יודע על השני ואם יתגלה הוא יוביל לאסון. אולי שניהם מחוברים בעבותות הסוד?
לא התכוונתי לקרוא וקראתי לקראת שמיעת הרצאה על הספר. אני יודעת שרבים קראו ואהבו. מי שאוהב את כתיבתו של סטרנונה ייהנה.
הקריאה לשיקולכם.
שבועת אמונים, דומניקו סטרנונה
מאיטלקית,שירלי פינצי לב
הוצאת כתר, הסדרה הקטנה,2021
איפה הכובע שלי? ספר המחזות של נטליה גינצבורג
נטליה גינצבורג, אחת הסופרות המועדפות עלי, אין לי ספק שגם אם היתה כותבת את דפי זהב, הייתי קוראת אותו בשקיקה.
לכן כשהופיע ספר המחזות שלה היה לי ברור, שאקרא אותו, למרות היותו ספר מחזות.
אומנם הספר הוא דיאלוגים של מחזות, אך הקריאה בו היא כמו קריאת נובלה או רומן.
נטליה גינצבורג בשפתה העשירה והמדויקת מציגה בפני הקורא מערכות יחסים בין גברים לנשים. נדמה כי היא מפרקת לגורמים את מושג המשפחה, הזוגיות, האהבה, מערכות יחסים בתוך המשפחה. בדיאלוגים שנונים, שיש בהם הומור היא מעלה בפני הקורא / צופה את העובדה, שכל אחד פגיע, כל אדם, גם אם המעטה החיצוני שלו מטעה, הרי שבתוכו הוא רגיש.
הקומדיה “התחתנתי איתך בשביל השמחה” היא קומדיה קצרה, שנונה, בעלת רובד מעמיק. ג’וליאנה ופייטרו נשואים שבוע לאחר הכרות של פחות מחודש. הם אינם יודעים דבר אחד על השניה. למה נישאו? לאחר ערב שיכרות מצאו עצמם נשואים. ג’וליאנה נערה כפרית שגדלה עם אמה רצתה להיות שחקנית. היא היתה בטוחה שברומא מיד יתפסו אותה ברחוב, אבל לא. פייטרו עו”ד צעיר ואמיד התחתן איתה, כי רצה לחיות עם אשה שמשמחת אותו.
פייטרו מזמין את אמו על מנת שתכיר את ג’וליאנה ותפסיק לחשוש שהיא התחתנה איתו בשביל הכסף והמעמד.
איני צריכה לגלות לכם עד כמה היה משעשע המפגש של ג’וליאנה וחמותה.
במשך יום וחצי של דיבורים כמו שצף של אסוציאציות הם מגלים אחד על השנייה ואחד את השנייה.
בתחילת המחזה הם רבים ומתנצחים כמו זוג שנשוי שנים, למרות שהם נשואים פחות מחודש. תוך כדי מונולגים הם לומדים לדעת על עצמם. “לא נתחיל עכשיו מחדש את הדיון על הנישואים שלנו, אנחנו נשואים וזהו.”
קומדיה שנונה, מהירה, עם דמויות כובשות. ג’וליאנה מפטפטת ללא הפסקה, מגלה פרטים רבים על עברה. פייטרו המקסים מאוהב בה.
המחזה “המודעה” הוא מחזה מינימליסטי שבו מתגלים הפרטים לאט לאט. תרזה מפרסמת שלוש מודעות, באחת המודעות היא מציעה חדר לנערה שתגור בו ובתמורה תנקה ואף תפיג את בדידותה. אלנה נענית למודעה וכך במשך דקות ארוכות שתיהן משוחחות ומגלות אחת לשנייה ולנו את אישיותן ועברן. בהמשך מגיע לורנצו, בעלה של תרזה ומוסיף פרטים.
בניגוד לקומדיה “התחתנתי איתך בשביל השמחה” זהו מחזה כואב עם דמות מיוסרת. הקריאה בו נתנה לי תחושה של “חזרה הביתה”. נטליה גינצבורג מפליאה לתאר את הסבל ואת מערכות היחסים המיוסרות בספריה, והנה במחזה הזה שוב עמדו למולי הדמויות הכל כך אופייניות לנטליה גינצבורג. דמויות בודדות, סובלות, נתונות בסערת רגשות כמעט ללא מוצא.
הכתיבה של גינצבורג מהפנטת ומכשפת. היא יודעת לדייק במילים, במשפטים מינימליסטים בעלי מקצב מצליחה להעביר לקורא את בליל התחושות ואלפי הגוונים של הרגשות.
כמו שציינתי שאני מוכנה לקרוא כל מילה ואות של נטליה גינצבורג, כך אני מוכנה לקרוא כל תרגום של שירלי פינצי לב. תרגומה המופלא מהלך קסם על הקורא ולרגע נדמה שהקריאה היא בשפת המקור. תודה לך שירלי.
ברור שאני ממליצה.
איפה הכובע שלי? כל המחזות, כרך א’ , נטליה גינצבורג
מאיטלקית, שירלי פינצי לב
הספריה החדשה, 2021
גברים במצבי, ספרו האישי והכואב של פר פטרסון
ספר אישי, אולי ממואר של פר פטרסון הזוכר לטוב מספרו “יוצאים לגנוב סוסים”. הגיבור הוא בן דמותו של הסופר עצמו ויש בעלילה יסודות ביוגרפים רבים.
בכנות ובפתיחות פסיכולוגית באמצעות זרם תודעה פורס הגיבור בפנינו את האודיסיה הפרטית שלו.
גברים במצבי הוא ספר שהכותרת שלו היא הכללה שהיא הטעיה לקורא. הגיבור אינו מדבר על כל הגברים, אלא, על מצבו האישי שלו, אומנם יש עוד גברים שנמנים על החוג שלו, אבל בהחלט הוא מתאר אך ורק את אירועיו ומצבו שלו.
ארוויד ינסון, גיבור הספר, הוא סופר, חבריו מכנים אותו, קנט המסון.
ארווין הוא גרוש טרי יחסית. לפני שנה נפרד מאשתו, טוריד, אהבת חיו, היא עזבה אותו עם שלוש בנותיהם ועברה לבית אחר. “אני מוכרחה להציל את עצמי אני מוכרחה לוותר עליך”, כך אמרה לו והשאירה אותו לבד ללא בנותיהם.
הספר נפתח בשיחת טלפון מטוריד אשתו. היא מבקשת ממנו לבוא ולהחזיר אותה לביתה. היא אינה יודעת את הכתובת שבה היא נמצאת ומוסרת לו תיאור נרחב של המקום. ארווין נוסע במכוניתו לפגוש אותה ולהחזירה. כשהוא נכנס לדירה הוא מרגיש זרות, בדירה גרה אישתו שלה היה נשוי שנים רבות. האוויר שבדירה שונה, הכל היה לו זר. נדמה לו שמחקו אותו, לא השאירו זכר ממנו בדירה.
לאחר שאוסף אותה ומחזיר אותה לביתה הוא מרגיש כבדות את הכובד שלו ואת כובד משקלה של אשתו. כשחוזר לביתו עולה במדרגות וחושב שכל סדק באריחים הוא מכר ותיק, הם סמל לסדקים שלו בנפשו ובחיו, הדירה מטונימיה אליו.
מכאן מתחיל ארווין להרהר על השנה האחרונה בחייו, שנה שבה הרגיש חשוף. בפתיחות ובכנות אישית פורש ארווין בפנינו ובפניו את כל חיו. את הטעויות שנעשו בזוגיות עם טוריד, ובעיקר את הבדידות האיומה שאליה נקלע. את הריק הוא ניסה למלא בשיטוטים בעיר אוסלו, במפגשים עם נשים בבארים. התחושה שלו היא של אדם אבוד ותלוש, המשייט בעולם, הוא רואה ומביט מסביבו אך הכל עובר לידו.
ארווין מתאר את אוסלו ומדייק ברחובות ובמקומות שבהם ביקר, עד כי נדמה שאוסלו היא הגיבורה בסיפור.
בתחילת הרומן מספר ארווין על אסון שפקד אותו, רק בסיום אנחנו מודעים במדויק לאסון, אסון שאותו חווה פר פטרסון בעצמו. אסון שארע במציאות חיו של הסופר.
רומן בשל ומדויק. אומנם אינו קל לקריאה. הגיבור מעיק, ייסוריו קשים ובכל זאת לא יכולתי לנטוש לא את הספר ולא את הגיבור, רציתי לדעת מה עובר עליו, אם וכיצד ישקם את חיו. מה קורה לבנותיו. למה רציתי לדעת? כי הכתיבה של פר פטרסון מהפנטת, מושכת, כתיבה מלאת עניין ותיאורים פסיכולוגים עוצמתיים.
ציור העטיפה מתאר את האווירה של הספר, צבעים קודרים וכהים של גבר הישן ולידו מושב ריק, מתאר במדויק את הגיבור שישן במכוניתו לאחר הגרושים.
רומן שמתאר את נבכי הנפש ואת ייסוריו של גבר, שאשתו, אהבת חיו נטשה אותו. גבר שהוא סופר המחפש רעיונות לכתיבה. דמות של גיבור המתאר בכנות את חיו, את נשואיו, את הטוב והרע, הוא אינו מנסה ליפות את האירועים, כדי שהקורא יהיה לצידו. להפך, הוא מביא את האמת שלו וגם את האמת של טוריד ובנותיהם.
רומן אנושי כואב על פרידות, על כאב הגירושים מנקודת מבטו של הבעל.
ספר שאינו קל לקריאה, אינו לחגים, או לקריאה כיפית וקלילה. ובכל זאת ספר פסיכולוגי משובח.
מומלץ.
האם בסיום המסע הוא יגיע למנוחה, להבנה, להשלמה? על כך בספר.
גברים במצבי, פר פטרסון
מנרווגית, דנה כספי
מודן, 2021
ההסבר של ג’ורג’ סילברמן – סיפורו האחרון של צ’רלס דיקנס
ברור שלא אוותר על סיפור של צ’ארלס דיקנס בתרגום חדש של לי עברון המוכשרת.
הסיפור האחרון של צ’ארלס דיקנס הוא מעין צוואה אחרונה שלו, אמירה נוקבת על החברה, סיפור שכולל בתוכו את כל היסודות והרעיונות של ספריו.
צ’ארלס דיקנס אומנם מתאר בסיפוריו את התקופה הוויקטוריאנית. לצערי, התפאורה שהוא מתאר היא זו שמשתנה. הסיפור מתאים גם לימנו.
שם הסיפור “ההסבר של ג’ורג’ סילברמן” מעמיד בפני הקורא את תוכנו.
“הדבר קרה כך – ” פותח ג’ורג’ את סיפורו.
זה יהיה מונולוג של וידוי, מונולוג אישי הכתוב בגוף ראשון, אולי הוא וידוי על חטא, אולי תהיה בו הצטדקות מצידו של המספר על אירועים שחווה, או שמא יש מי שמאשים את הגיבור, והוא צריך להוכיח את חפותו.
ג’ורג’ נולד וחי בבדידות במרתף חשוך. הוריו נפטרו ממגפה והוא נשאר יתום. המרתף הוא סמל שמלווה אותו כל חיו, שנים ראשונות של חיים בחושך, המרתף מסמל את הדחקת הרגשות שלו וקבירתם במרתף.
לאחר מות הוריו הוא מועבר לחווה שבה הוא גדל ואף מקבל חינוך. אותה בדידות שחווה במרתף הוא חווה בהמשך חיו. ג’ורג’ הוא ילד סקרן וביישן, בעל עיניים חדות, הוא מביט סביבו ורואה את צביעות החברה, את צביעות האנשים. אופיו העדין והאנושי אינו מאפשר לו לומר כל מה שעל ליבו. יושרו הפנימי גורם לו להתפתח לאדם בוגר ונבון שאינו מעיר לאיש, אינו מעמיד אף אחד על טעותו.
למרות שהוא מגלה את צביעות הכנסייה ואנשי הכנסייה הוא מחליט להפוך לכומר, הוא יודע שזה מקצוע טוב עבורו. או אולי חשב להיות איש דת שונה, איש דת ישר ולא כמו הכמרים שראה בילדותו.
ג’ורג’ אינו מסוגל ליצור קשר אישי עם האנשים סביבו. “שטן קטן וחמדן” כינתה אותו אימו, ביטוי שהוטבע בנפשו וילוו אותו לאורך כל חיו. כל חיו הוא ידחיק את רגש החמדנות, כל חיו הוא ירגיש שעליו תמיד להיות הטוב ביותר, הצדיק, נקי הכפיים ואל לו לחשוק בדבר. כל חיו הוא ירגיש ששום דבר טוב אינו מגיע לו.
דווקא הוא הצדקן שבעולם. כולם סביבו עוטים גלימות חסד ומציירים עצמם בשם האל והחברה כאנשים צדיקים והוא האיש האמיתי. הוא זה שאינו פוגע בזולת ותמיד הם הופכים את מעשיו ודבריו.
כל חייו התאמץ ג’ורג’ שהזולת יראה את הפנימיות שלו, והם תמיד הפכו את אופיו לאחר.
עכשיו בגיל שישים הוא יושב וכותב את זיכרונותיו. ג’ורג’ משוכנע כי הוא אשם בכל האסונות בחייו, וכעת הוא מנסה למצוא הסבר להתנהלותו בעולם. הוא מנסה להסביר לנו הקוראים מה היו הסיבות והמניעים למהלכים של חיו. כיוון שהכתיבה היא רטרוספקטיבית הוא יגלה (אני מקוה) שאינו אשם. אולי אנחנו נבין אותו, אולי אנחנו נראה אותו כפי שהוא. כפי שרצה שיראו אותו.
זהו סיפור עם ביקורת חברתית על החברה, על הדת שאמורה להגן על החלשים ואינה עושה זאת, על העוני והמעמדות, על החמדנות ובעיקר על כך שאנשים מנצלים אחרים לתועלתם.
תשאלו, למה לקרוא סיפור בין מאה חמישים שנה?
כי נושאי הכתיבה הסיפוריים של צ’ארלס דיקנס לצערי, עדיין רלוונטיים. הביקורת החברתית נשארה אותה ביקורת. אני מצאתי בנוסף שיופיו של הסיפור הוא הרובד הפסיכולוגי שבו. ג’ורג’ מצליח להסביר לנו ולעצמו את מהלכי התנהלותו ואת מניעיו התת הכרתיים. אירועי הילדות וראיית אימו אותו נצרבו במוחו והם הם ההסבר להתנהלותו. כל זאת טרום פרויד והפסיכואנליזה.
פנינה ספרותית שלא נס לֵחה.
העטיפה הגאונית של אריאל טופלר בעלת קריצה וחיבור של העבר עם ההווה. החתול של תשע נשמות מטייל בלונדון של התקופה הוויקטוריאנית.
ממליצה.
ההסבר של ג’ורג’ סילברמן, צ’רלס דיקנס
מאנגלית, לי עברון
הוצאת תשע נשמות, סידרת reserve ,2021
הספר ניתן לרכישה רק באתר החנות של תשע נשמות לרכישה ישירה
ובחנות הפיסית ברחוב גורדון 24 תל אביב.
לדעת ציור, ספרו החכם והמאיר של יונתן הירשפלד
מעולם לא כתבתי על ספר שלא סיימתי לקרוא, הפעם אני חורגת ממנהגי ואומרת:
רוצו לרכוש את הספר. לא תצטערו. באחריות !!!
קריאה אחת בספר אינה מספיקה. זהו ספר שיש לקרוא בו שוב ושוב מכמה היבטים.
לפני שנים שמעתי בפעם הראשונה את יונתן הירשפלד, צייר ומרצה, במוזיאון תל אביב, זו היתה אחת ה- חוויות שלי כמאזינה.
על הבמה עמד בחור צעיר שנע הלוך ושוב והסתבך עם חוט המיקרופון. הוא סיפר בחיוך על תולדות משפחת מדיצ’י. על המסך הקרין תמונה של צטאלאך הכתוב בכתב ידו המתאר את העץ המשפחתי של משפחת מדיצ’י. בחיוך והומור ציני תיאר בפנינו את אנשי המשפחה ומעלליה, בעיקר של נשות המשפחה. אני ישבתי מהופנטת, נשבתי בדבריו ובדעותיו, בקול שלו, בחיוך, בהומור השנון ובעיקר בידע העצום שלו.
איך אומרים? מאז הכל היסטוריה. מאז איני מחמיצה ושומעת כמעט את כל ההרצאות שלו, ולא פעם אחת.
יונתן לימד אותי לחשוב אחרת על אומנות ועל הציורים. לימד אותי לראות בציורים את כל מה ששייך לאומנות, צבע, קומפוזיציה, תקופה שבה חי האמן, אבל יונתן הראה לי שיש משהו מאחורי היצירה, יש איזו נקודה קטנה בפינה שלא שמנו לב אליה והיא היא החשובה. כל מה שמוכר וידוע כבר נדוש. הוא לימד אותי להתבונן מחדש ביצירה, לראות בה משהו נוסף וכך היצירה תחייה מחדש.
כמו להסתכל על חפץ באותה הזוויות, ופתאום לסובב אותו ולראות משהו נוסף. ואז נקודת המבט החדשה הזו גורמת לך להתפעמות והתעלות. אתה נדהם מכך שאתה רואה פתאום משהו חדש במוכר.
יונתן לימד אותי להתאהב בקאראווג’ו, ברמברנט, בורמיר, בגויה, במיכאלאנג’לו. לא אהבה, אלא התאהבות עד כלות באותם אומנים מופלאים.
מה יש בספר שאני כל כולי התלהבות בלתי פוסקת?
הספר הוא אסופת הטורים שכתב במוסף “תרבות וספרים” של הארץ משנת 2013 עד 2020
בספר משובצים הציורים עליהם הוא כותב, או ציורים שמעלים בו מחשבות. אני חייבת לציין את איכות ההדפסה,את העבודה הנפלאה והמופלאה של עיצוב והפקה של יקיר שגב. רק הציורים הם נכס יקר.
הטורים קצרים ומכילים הכל : אומנות, היסטוריה, פילוסופיה. הם מקפלים בין השורות את ההיסטוריה והביוגרפיה והדעות של יונתן עצמו. הקריאה בספר היא כמו נסיעה ברכבת הזמן של יונתן.
יונתן משתף את הקורא במחשבותיו על ציוריו של קאראווג’ו, פונה אל הקורא ומבקש ממנו להתבונן בציור זה או אחר. מדבר על המוות, מתפלמס עם לאקאן. מספר אנקדוטות מחייו, זיכרונותיו. והכל נעשה במינון הנכון ובטוב טעם. הוא מסתכן באומץ להביא דעות שונות, לעיתים אפילו אזוטריות. הוא מעז להביא את ציורו של היטלר כציור קיטש “שמלמד אותנו כיצד נראה הרוע האמיתי ועד כמה מסוכן הקיטש.”
ספר נפלא, כתוב מעניין ומרתק. ספר חכם שפותח בפני הקורא עולם אומנותי יפיפה וצבעוני, עולם שיש בו רבדים רבים וכל אחד יימצא את עצמו בציור או בחשיבה זו אחרת. הכתיבה של הטורים לא רק שיש בה חוכמה וידע, יש בה שילוב של הידע הבסיסי שלנו עם ניסיון ורצון מצידו של יונתן לחשוב אחרת, לחשוב לא כמו שהורגלנו, לחשוב על הצד האחר, לפעמים האפל.
אני עדיין קוראת את הספר, מתענגת על הכל. הקריאה היא כמו קריאה בספר מתח. קוראת טור ועוברת לזה שאחריו, משתוקקת לדעת מה יהיה הטור הבא. על מה הוא יספר לי, מה יחדש לי.
יונתן נולד עם הכישרון האומנותי ויכולת הציור המופלאה שלו. זה בתוכו וזורם ממנו, אבל את אהבתו ליופי הוא ספג מאמו. בטור “יופי מהסוג שמביא את אימי לדמעות” (טור שהקריאה שירה בהשקת הספר) הוא מתאר כיצד בימי שישי כשהיה חוזר הביתה היה מוצא את אימו מאזינה לאופרה ובוכה תוך כדי בישול, “לא כי זה עצוב, אלא מרוב שזה יפה”. את תחושת כאב היופי הוא מעביר לנו בציוריו, בהרצאותיו ובכתיבתו. כל כולו בתוך אהבת האומנות ואהבת יופייה של האומנות.
ממליצה לכם, קנו את הספר לעצמכם כמתנה לחג, לאחרי החג, ליום הולדת, או פינוק לנשמה.
אני ממליצה לרכוש את הספר, לא כי יש לי מניות או רווחים, אלא מהסיבה שלטעמי הוא ספר שיש לקרוא אותו שוב ושוב, יש להתעמק בציורים, לחשוב על הבחירה שלהם, להבין את מה שנכתב עליהם.
הבנתם שאני ממליצה בחום.
בהקדשה כתב לי יונתן. “רחל יקרה, ההתבוננות ביצירת מופת הופכת אותנו ליצירת מופת.”
רק אמן בעל נפש ענקית כמו יונתן יכול לומר זאת.
לדעת ציור, יונתן הירשפלד, טורים מ 2013 עד 2020
עורכים, ד”ר יצחק בנימיני, עידן צבעוני
עיצוב והפקה, יקיר שגב
הוצאת רסלינג 2021
נמר בירושלים, ספרו הנפלא של אורן ולדמן
נמר בירושלים, ספרו הנפלא של אורן ולדמן
עכשיו סיימתי את הקריאה בספר “נמר בירושלים”
ולפני שיעלמו ממני התובנות,
- ספר ביכורים מפתיע.
מצליח לרתק את הקורא בסיפור בגוף ראשון.
רעיון מבריק לחבר בין יצירת מופת שלא שמעתי עליה מהמאה ה-12 לשנת 1972.
סיפור התבגרות והתגברות הכתוב בעדינות וברגישות.
החזיר אותי בהתרגשות לימי נעורי, אני וגיבור הספר בני אותו הגיל.
מה לנער בן 16 בכיתה י’ בשנת 1972, שנה שבה הגשם מאחר לבוא ולספר מהמאה ה 12 ?
התשובה לכך נמצאת בספר “נמר בירושלים”, ספר עדין כמו פנינה.
ערן, ילד שקט, אומנותי, אוהב לצייר, רוצה להתקבל לפנימיית אומנות. ערן חי עם אב שדואג לו בבית מלא בשתיקות. אמו עזבה כשהיה בן שש, ממנה מקבל מכתבים פעם בשבועיים במעטפה כחולה עם ריח הבושם שלה.
ערן אינו מתבלט ולכן מהווה מטרה לנערים החזקים בכיתתו שמקניטים אותו. הוא משובץ במסגרת מחויבות חברתית לשמש מלווה לחולה ערירי באחת המחלקות הפנימיות בבית החולים. בעוד חבריו משובצים למד”א או הג”א, תפקידים “נחשבים” מוצא ערן את עצמו מול אדם ערירי השוכב במיטה ,אינו קם ,אינו מדבר, וכולו מצטנף במיטת חוליו. לאט לאט נרקמת בין השניים מערכת יחסים. ערן העושה את מחויבותו כחובה, מגלה כי האיש השתקן המדבר בעברית גבוהה הוא דב גפונוב, עולה מרוסיה / גרוזיה, שתרגם את יצירת המופת של המשורר הגרוזיני רושתה רוסתווילי.
החיבור בין דמות הנער הבדיוני לדמותו המציאותית של דב גפונור המתרגם היא נפלאה, גאונית ומרתקת. הסופר הצליח ביכולתו המבריקה לגשר בין שני אנשים, האחד בדיוני והשני מציאותי. לכל אחד משלב לשוני מה שיוצר אמינות, דב מדבר בשפה גבוהה וערן מדבר כמו נער בשנות השבעים. הקשר ביניהם מוביל את ערן להתבגרותו, מוביל אותו לנתב ולמצוא את דרכו בעולמו ולקבל החלטות. ויש לערן הרבה החלטות שהוא צריך לממש.
דווקא בבית החולים הוא מוצא אפשרות להביע את מחשבותיו. הוא לומד להקשיב לסיפוריה של חווה, נערה שהכיר במסדרונות בית החולים. להקשיב לדב וכאביו. בית החולים מרפא גם אותו ואת בדידותו.
לכתוב עלילה בגוף ראשון ולרתק את הקורא היא משימה שאינה קלה. כתיבה בגוף ראשון עלולה לעייף את הקורא. ערן מצליח לספר את סיפורו באופן קולח ומרתק, הקורא נשבה בדמותו של הנער העדין והרגיש, שלאט לאט מגלה את כוחותיו ויחד איתו צועד אל התבגרותו. במסע ההתבגרות שלו הוא מתחבר לדמויות נוספות שמהוות אבני דרך במסעו. חווה הנערה מבית החולים וסשה חברו לכיתה, עולה חדש דחוי ומושא להתעללות.
הספר מגיע לשיא ביום השוויון, יום שלאחריו מתחיל האביב.
יופייה של האומנות ואהבתי הרבה לספרות היא, שבאמצעותה ניתן לחוות בעוצמה את החוויות האישיות. הקורא עובר ומזדהה עם הגיבור. כך הרגשתי בקריאת העלילה. ערן ואני בני אותו הגיל, הבדידות שחווה והרצון למצוא את עצמו בחברת הילדים המקובלים, ההתבגרות שלו וההבנה שעליו לעשות את מה שהוא מאמין החזירו אותי לתקופת התיכון. לימים של חברים, חיכוכים, מושאי הערצה והחיפוש העצמי.
היופי הנוסף ביצירה היא יכולתו של הסופר לגרום לקורא להקשר לדמות, לחוות איתה את התחושות והרגשות הפנימיים, לעצור ולקחת אוויר ברגעים הקשים ולעודד אותה. זה מה שקרה לי, חוויתי את ערן כאילו היה לידי, הרגשתי אותו ואת החוויות שלו.
מעבר להזדהות עם הדמות ולבדיקה אישית של הקורא עם העלילה, יופייה הענק של העלילה הוא ההכרות עם הספר “עוטה עור הנמר” ועם דמותו המרתקת והמיסתורית של גפונוב, המתרגם. אורן ולדמן הצליח לחבר בין שתי הדמויות בגאוניות. לא הרחיב, לא העיק על הקורא, סיפר במסתוריות והצליח להקביל בין שתי התקופות, זו של המאה ה-12 וזו של שנות ה-70 בא”י. שמחתי שהחייה יצירה שמעטים יודעים על קיומה, כשסיימתי לקרוא את הספר כל רצוני היה לקרוא את אותו ספר לא מוכר ומסקרן.
יש משהו משמח בספר ביכורים מוצלח. משמח ומרגש יותר ספר ביכורים מוצלח שאינו מורגש כספר ביכורים.
מחכה לספר נוסף.
שמחה על ההוצאה הטרייה “שתיים” הוצאה לאור לספרות מקור בעריכת אורנה לנדאו ומירי רוזובסקי שמביאה לקורא משב רוח רענן בספרות הישראלית.
ספר עדין, רגיש, שנקרא באחת. ממליצה בחום.
לסקרנים, כמוני, מה לאורן ולדמן וליצירת המופת “עוטה עור נמר” מוזמנים לקרוא כאן