הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פוסטים – עמוד 32
המלצות לשבוע הספר תשפ”א
חגיגה. חגיגת התרגשות.
אין לי מילת התרגשות גדולה מזו על שבוע הספר השנה.
הוא חוזר אלינו וגורם לי לשמחה. מי שמכיר אותי יודע עד כמה ימי חג הספר מציפים אותי בשלל רגשות. כמעט בכל ערב אני משתתפת בחגיגה, מטיילת בין הדוכנים, פוגשת חברים אוהבי ספר ואת הסופרים שהם מושא הערצתי.
השנה הועתק היריד לשרונה ואני ציפייה לראות את השינוי מהיריד שהורגלתי אליו.
לאחר שנה שלא היתה קלה, אני מאחלת לכל הסופרים לפגוש את הקוראים ולקוראים את הסופרים. במהלך השנה האחרונה בורכנו בספרי מקור רבים.
קראתי ספרים רבים, על הטובים ביותר המלצתי בבלוג במהלך השנה.ועל חלקם גם ברדיו בתוכניתו של זהר נוי “ספרים סופרים ומה שביניהם.”
קשה היתה לי הבחירה על אלו ספרים להמליץ. ברשימה הבאה תמצאו ספרי מקור וגם ספרים מתורגמים.
מאחלת לנו חג שמח, חג של קריאה והנאה.
רשימת ההמלצות אינה לפי דירוג הספר, אלא לפי סדר הקריאה שלי במהלך השנה.
ספר הנשים, שירה פנקס. הוצאת ספרית הפועלים, 2020
שישה עשר סיפורים על שש עשרה נשים. נשים שונות. סיפורן של שש עשרה נשים הכתוב בחוכמה וברגישות פנימית. הצצה חודרת לנפשן של נשים במנעד קולות. נשים השונות אחת מרעותה ולכולן מכנה משותף.
איך ללטף קיפוד, מור אסאל. הוצאת נופך ספרים, 2020
הוא ספר אנושי רגיש ודוקר.
נגה, אמא לצליל, נערה מתבגרת ולשי ילד על סף ההתבגרות, נשואה לברק, על פניו יש לה הכל, בית מטופח, בעל אוהב שנשבע לסדר לה את החיים. אבל בפנים נגה שברירית, מכונסת בעצמה, אינה מגלה את רגשותיה ומבטלת את רצונה, כולה עסוקה בריצוי בעלה וחלומותיו. עד ש….
ערב אחד בחזרה מהעבודה היא עומדת על רציף תחנת הרכבת ולרגע נדמה לה שברכבת החולפת היא מזהה את,אוהד, אהוב נעוריה. המפגש הרגעי הזה מחזיר אותה על העבר.
חמצן, אמיר זיו. הוצאת עם עובד, 2020
ספר שאינו מניח. ספר על כוח שהוא למעשה חולשה. או נכון יותר, חולשה שמסתתרת מאחורי הכוח.
קשה לכתוב פרטים על הספר מחשש לספוילרים.
עלילת הספר מתרחשת במשך שלושה ימים ומתארת שלושה דורות של בני משפחה שבה הכסף הוא הכוח.
שלושה ימים, שלושה דורות, מסיבת יום הולדת וחקירה. כל הפרטים האלו הם השלד של הרומן הבנוי במבנה שיוצר מתח. ותאמינו לי, כשהגעתי לסיום נותרתי ללא חמצן.
ברוכה הבאה לחיים שלך. נטע חוטר,הוצאת, תכלת 2020
ספר מסע של חבורת ילדות אל עברם. ספר המתאר אירועים ומצבים בהומור. מתחת להומור ולקומדית מצבים יש סיפור על חברות, בגידה, אשליה.
שתי חברות טובות, קרובות שהקשר ביניהן נותק לפני 13 שנה. גלי ביקרה את נעמה בבית החולים לאחר שילדה והלכה להביא לה קפה ולא חזרה. בוקר אחד בפתח העלילה, גלי מסמסת לנעמה ומזעיקה אותה למפגש בהול בעקבות הזמנתו של גיא להיפגש.
הבת היחידה, א.ב.יהושע. הוצאת הספריה החדשה, 2021
רקֶלֶה, ילדה יפה, בת למשפחה אמידה, אמה נוצריה ואביה יהודי, שרוצה לשמור על יהדותה ואינו מאפשר לה להשתתף בתפקיד אם האלוהים בהצגת חג המולד בכנסיה. רקֶלֶה אינה מבינה מדוע אין מאפשרים לה, הרי זו הצגה ולא תפילה. מכאן רקֶלֶה, נערה בגיל מצוה עוברת מסע התבגרות, ואנחנו מלווים אותה בכל המקומות הכי יפים של צפון איטליה.
בעדינות וברמזים ללא העברת ביקורת מעלה א.ב.יהושע את כל התהיות של העולם כולו. דת, יחסי הורים וילדים, יחסי עובדים זרים, היחס למבוגרים ובעיקר חיפוש הזהות והשלת המסכות, או גם עטיתן.
חתן הפרס, יעל טבת קלגסבלד. הוצאת,כנרת זמורה, 2020
יעל טבת קלגסבלד טוותה עלילה נוגעת ללב. עלילה שיש בה פרטים ביוגרפים. עלילה מעוגנת במציאות. יעל טבת קלגסבלד בתו של שבתי טבת, עיתונאי, סופר וכותב ביוגרפיות, מביאה את חיי המשפחה בפנינו. שבתי טבת הסופר גם הוא כמו גיבור הספר לקה בשבץ מוחי וקיבל את פרס ישראל לאחר האירוע.
הסיפור אינו רק סיפור ההתבגרות של ענת, אלא סיפורה של משפחה המתמודדות עם מצב שברירי, סיפור של מערכת יחסים בין בת לאב דומיננטי שהשפיע עליה.
איך לאהוב את בתך, הילה בלו. כנרת,זמורה,דביר 2021
איך לאהוב את בתך הוא הספר החכם ביותר שקראתי על יחסי אם ובת. ספר טעון וסבוך ברגשות.
מערכת יחסים הסימביוטית בין האם לבת, מערכת יחסים מקרבת ומרחיקה, מחבקת ודוחה, חונקת ואינה מרפה. מערכת יחסים שנראית מושלמת לכאורה מעלה שאלות, מה קרה שהוביל את הבת לניתוק מהאם, מדוע הרחיקה הבת אל מעבר לים והאם נאלצת לחפשה.
גבר נכנס בפרדס, אשכול נבו. הוצאת כנרת זמורה, 2021
שלוש נובלות חכמות ומתחכמות עם גיבורים שמוצגים כפושעים או בפוטנציאל של פושעים.
שלוש נובלות שאין ביניהן קשר ויש קשר. שלושתן נוגעות בנפש האדם, בבדידות ובעיקר בחידת האדם ונפשו.
מעל לנושא האנושי, זהו ספר ארספואטי, ספר שמתאר תהליך כתיבה, העיסוק בכתיבה משמעותי והוא עובר כחוט בין הנובלות.
חיי השקר של המבוגרים, אלנה פרנטה. הספריה החדשה, 2020
סיפור וידוי אינטימי חושפני של ג’ובנה הגיבורה. תיאור נפלא של חיי הנפש של נערה מתבגרת במשך 5 שנים. הגיל, שבו עליה להתמודד עם עצמה. גילויי שינוי הגוף, יחס המבוגרים אליה כמתבגרת, יחסה לסביבה, לחבריה.
בוקר אחד היא שומעת את אביה אומר לאמה שהיא מכוערת מאוד.
מרגע זה מתחיל מחול שדים עבור ג’ובנה. היא מנסה להבין למה התכוון אביה, באומרו זאת ובעיקר בכך שהוסיף “היא מקבלת את הפרצוף של ויטוריה.” ויטוריה אחותו זו שהם אינם בקשר איתה.
הענק הקבור, קאזואו אישיגורו. הוצאת הספרה החדשה, 2020
הענק הקבור הוא ספר פנטזיה עם דמויות מציאותיות ושאלות פילוסופיות מורכבות בנושא שכחה וזיכרון. ספר שהפנט אותי במשך כמה ימים.
אקסל וביאטריס הם זוג קשישים אוהבים שלא נפרדו מעולם. האהבה שלהם חזקה עד כדי להתקנא.
בוקר אחד מחליטה ביאטריס, לצאת למסע ולפגוש את בנם, שאותו לא ראו שנים רבות, הם אינם זוכרים מדוע בנם עזב ואפילו אינם בטוחים שהיה להם בן.
על הארץ נפלה קללת ערפל השכחה. הם אינם זוכרים והסביבה אינה יכולה לעזור להם כי גם הם אינם זוכרים.
המסע שעוברים אקסל וביאטריס ביער כדי לפגוש את בנם דומה למסעו של אודיסאוס ועוד מסעות של גיבורים, דון קישוט, הקוסם מארץ עוץ. אליהם מצטרפים אדווין, בעל נשמה של לוחם. ויסטאן, לוחם שאותו הם מציגים כשוטה אילם, שקיבלו אותו מבעל חוב. גאווין האחיין של ארתור מאבירי השולחן העגול. בדרכם הם פוגשים יצורים דמויי אדם
זוליכה פוקחת עיניים,גוזל יכינה. הוצאת כרמל, 2020
זוליכה פוקחת עיניים היא יצירה רחבת יריעה הפוקחת את עיני הקורא על רוסיה בראשית המהפכה. רומן רחב יריעה המספר את סיפורם של אלו שנעקרו מאדמת מושבם בשם המהפכה ובשם הקולקטיב.
מתופף אחר, ויליאם מלווין קלי. הוצאת הכורסא, 2021
רומן קצר ועוצמתי, עלילה מצומצמת שמסופרת מנקודת מבט ייחודית ומאפשרת זווית ראיה כואבת על האפלייה בין השחורים ללבנים בדרום ארה”ב.
יום אחד ביוני 1957 בסאטן, עיירה לא מציאותית בדרום ארה”ב קמו ועזבו התושבים השחורים את העיירה. הם לא השאירו אור בבתים להרתיע פורצים, השאירו דלתות לא נעולות, השאירו כל חפץ בבתים. תושבי העיירה הלבנים צפו בהם המומים, לא מבינים כיצד נפל דבר.
נובלת השח מט, שטפן צוויג. הוצאת תשע נשמות, 2021
“נובלת השחמט” היא הנובלה האחרונה שכתב שטפן צוויג. נובלה שבה בפעם הראשונה והיחידה הוא מזכיר את עליית הנאציזם ומתאר חלק ממעשיהם. זוהי נובלה פסיכולוגית המתמקדת בסמליות והקבלה בין המשחק הנפלא לנפש האדם.
ערב אחד במועדון, כריסטיאן גאיי. הוצאת כרמל, 2020
סימון נרדיס היה בעברו נגן ג’אז מפורסם ומוכשר. יום אחד עזב את עולם המוסיקה, את הנגינה, השתייה, הסמים, הנשים, כי היו תערובת קטלנית עבורו והחליט לחיות חיים רגילים. עשר שנים הוא מומחה למערכות חימום, תפקידו לדאוג לחימום מחסנים, בתי מלאכה, לא חימום על הבמה. כיום הוא שומע רק מוסיקה קלאסית. לדבריו הוא ערק מעולמו הקודם.
ערב אחד, ערב שבו עליו למהר לשוב לביתו כיוון שהוא ואשתו מתכננים לנסוע לכמה ימים, הוא התעכב לתת עזרה למהנדס. המהנדס רוצה לגמול לו על כך ומבקש ממנו להצטרף אליו לארוחת ערב במועדון.
וזהו אותו ערב אחד במועדון שיהפוך עליו את כל חיו וחיי הסובבים אותו.
שני ספרים נוספים מאוד חשובים ומשמעותיים לנו כאזרחי המדינה ואוהבי הספר.
ילדה רעה, נעמי לויצקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019
ספרה האישי והמרתק, של נעמי לויציקי. ספר השוזר בתוכו את סיפורה שלה ושל המדינה.
בשליחות הלב, אוֹרי סלונים,הוצאת ידיעות אחרונות, 2019
ביוגרפיה מרתקת של אוֹרי סלונים, מי שפעל למען השבתם של השבויים והנעדרים של מדינתנו, ומי שמקדיש בהווה את כל כולו למען ילדי וראייטי.ספר המתאר לא רק ביוגרפיה אישית של אדם מיוחד ומעניין אלא את הביוגרפיה של מדינתנו.
חג שמח לכל אוהבי הספר.
מה חייל מבקש – ספרו האחרון של דורון שנער
מה חייל מבקש הוא ספר התבגרות רגיש וכואב.
מה לי ולטירונות קרבית? מה לי ולצבא? למרות שאני נשואה לקצין קבע במיל, אני רחוקה מלהתעניין בספרי צבא. אבל, את הספר “מה חייל מבקש” קראתי בנשימה אחת.
הצבא בספר הוא מיקרוקוסמוס לעולם. זעיר אנפין של החיים.
שלושה, רמי, בן מושב, עידו, בן העיר הגדולה ,תל אביב ובן קיבוץ שהוא מספר הסיפור נפגשים בטירונות קרבית. לא זו אינה התחלה של בדיחה, זו התחלה של ידידות קרובה. חברות מיוחדת על כל גווניה.
שלושה חברים שנפגשים לראשונה בטירונות הופכים לחברי נפש שמלווים אחד את השני. שלושה צעירים שונים אחד מהשני מתחברים ומעבירים יחד את ימי הטירונות הקשים.
הספר נפתח באסון.
“האסון התרחש עם בוקר. רמי, מושבניק גדל גוף ובעל קול שנע בין בריטון לבס, צרח. כשצרח, קולו התגבה לכדי סופרנו וקומתו השתוחחה כשיבולים ברוח. זו היתה ראשיתו של אקורד הסיום: הצרחה של רמי.”
מנקודת הזמן הזו נעה העלילה קדימה ואחורה. האסון שהתרחש באותו הבוקר הוא הכוח המניע את העלילה. העלילה נעה מנקודת זמן זו עד להסבר הסיבה לאותו אסון.
לא, זה אינו ספר מתח, זהו ספר על חיילים, או נכון יותר לומר על אנשים צעירים שרק התגייסו, ומה הם בסך הכל מבקשים? אהבה.
“מה חיל מבקש, אהבה, בימיו, בלילותיו, אהבה. על הכל יוותר….אך לא, רק לא, לעולם לא, לא יוותר על אהבה.”
האהבה עבור הנערים הצעירים מקפלת בתוכה את הפגת הבדידות. הגעגועים בטירונות העצימו את תחושת הבדידות. לא כל אחד מתמודד עם הנתק מהבית, השינוי בשגרת היום, המרחק, הקושי הפיסי העצימו את הבדידות.
בפרקים קצרים וקריאים מכניס אותנו דורון שנער למחשבותיהם של חיילים טירונים. בין המסעות, הריצות והטירטורים שזורים חייהם של הטירונים. מצוקות, אהבות וחלומות על בנות. חיפוש עצמי. יתמות. כעסים, הלשנות, הפצת סודות, עיסוק ברכילות.
הפרקים הקצרים יוצרים תחושה של קצב. הקצב של הטירונות אינו קל, הוא שונה ואחר ממה שהיו מורגלים אליו. החיילים מתמודדים עם התאקלמות בצבא מול החיים והאהבות שהשאירו באזרחות. עידו שצוחק בכל הזדמנות וכל הזמן, מאוהב בדפנה, כל דבר מזכיר לו אותה. האהבה שלו אובססיבית וגורמת לקנאה אצל חבריו.
מסע הטירונות של החיילים הם מסע ההתבגרות שלהם. בתקופה קצרה הם עוברים מסלול הכשרה, הכשרה קרבית והכשרה לחיים האמיתיים. המסע יהיה גם משא שאותו הם יישאו כל חייהם.
דורון שנער מתאר תקופה בחיי הטירונים ומתאר תקופה של הווי ארץ ישראל, ימים ללא טלפונים סלולריים, ללא יכולת להתנייד בקלות. הכתיבה של דורון מעוררת רגשות רבים, לי הזכירה את ימי נעורי.
כמו שציינתי הספר קצבי, מרתק ומוביל את הקורא לסיום, סיום שבו מתחברים כל הקצוות, יש הסבר לאותו אסון שבו התחיל הספר, אסון שמרחף לאורך העלילה. הסיום שמשאיר את הקורא ללא אוויר, כמעט כמו המסעות של הטירונים.
דורון שנער מצליח לא רק לרתק, אלא לעורר בקורא רגשות אהדה לכל הדמויות שבסיפור איך? הכתיבה הרגישה שלו, שזירת אירועים מהמציאות וההיסטוריה, ציון מקומות בשמם, יוצר אמינות, לי נדמה שדורון כתב את הספר האישי ביותר שלו.
העטיפה של הספר נפלאה בעיניי, פשוטה ולא פשטנית, מרמזת, מסמלת את כל הנושא של הספר.
ממליצה. ספר שאינו על טירונות צבאית, אלא ספר על הטירונות של החיים.
מה חייל מבקש, דורון שנער
כנרת, זמורה 2021
גבר נכנס בפרדס – ספרו החדש של אשכול נבו
שלוש נובלות שהעניקו לי הנאת קריאה. נובלות חכמות ומתחכמות עם גיבורים שמוצגים כפושעים או בפוטנציאל של פושעים.
אחרי תקופת ריכוז נמוכה הספר הזה בא לי בדיוק בזמן. הוא ריתק אותי, נקרא על ידי בשטף וגרם לי להרהורים רבים.
שלוש נובלות שאין בינהן קשר ויש בינהן קשר. שלושתן נוגעות בנפש האדם, בבדידותו ובעיקר בחידת האדם ונפשו.
מעל לנושא האנושי, זהו ספר ארספואטי, ספר שמתאר תהליך כתיבה, העיסוק בכתיבה משמעותי והוא עובר כחוט בין הנובלות.
הכתיבה של נבו זורמת כמו מוסיקה, מאוד קולחת וגורמת לקורא לרצות לדעת את ועל הדמויות, להבין את המהלכים שלהן. הרצון להבין את הדמויות נמצא גם אצל הגיבורים עצמם. כל אחת מהנובלות כתובה כמו עדות חקירה. כל אחת מהנובלות נפתחת כחקירה משטרתית עם תעלומה והגיבור מתבקש לכתוב את נקודת המבט שלו על האירוע.
אשכול נבו יודע לכתוב, יש לו יכולת לשרטט דמויות ומהלכים, לי אישית פרטים בעלילה לא היו מהימנים, אבל זה לא הפריע לי להמשיך לקרוא בריתוק את הנובלות.
יש בנובלות כתיבה חכמה בעלת תחכום. הנובלות מתכתבות אחת עם השנייה. דמות של הגיבור בנובלה הראשונה מוזכרת בנובלה השנייה. דמות אחרת הופכת לדמות שמופיעה לרגע בנובלה האחרונה.
טכניקת הכתיבה של נבו מיוחדת והיותו מנחה בסדנאות כתיבה ניכר בכתיבה. יש גם קריצה על הסדנאות “המנחה בסדנה אמר שאם אנחנו מפחדים שהאנשים האמיתיים שעליהם אנחנו מבססים את הסיפור ייפגעו…” את הטכניקה המעניינת של הנובלות אני מייחסת לארספואטיקה של הספר. בכל הנובלות הדמויות כותבת את האירוע ,את החוויות, ואת הרגשות. זו ארספואטיקה לשמה.
הדמויות בספר אנושיות, בעלות חולשות, לפעמים קצת מוגזמות. נבו מכיר את הדמויות שאותן הוא כותב, הוא מבין את ההתנהלות שלהן.
בנובלה הראשונה עומרי, גרוש טרי, נוסע לדרום אמריקה לטיול מאוחר של אחרי צבא. שם הוא פוגש ברונן ומור, זוג טרי, שמטייל את טיול ירח הדבש שלו. מערכת היחסים בין מור לרונן מסקרנת אותו ומובילה להתפתחות משונה. בחזרתו לארץ הוא מגלה מודעת אבל, שבה נאמר כי רונן נהרג ב”דרך המוות”. מיד הוא מחליט לנסוע לשבעה לנחם את מור. מכאן העלילה מקבלת תפנית. הסיפור מתפתל כמו “דרך המוות” שבה רכבו מור ורונן. זו נובלה פסיכולוגית רגישה ומרתקת. אישית אהבתי אותה מאוד.
בנובלה השנייה, ליאת מתמחה במחלקה בבית חולים במרכז הארץ הופכת להיות מושא עבור דר קארו מנהל מחלקה, אלמן בן 68. מבלי שהוא מתכוון הוא הופך לגונן עליה ומתייחס אליה באופן אבהי. גם את סיפורו כותב דר קארו כעדות למה שקרה.
בנובלה השלישית, זו שהעניקה לספר את שמו “גבר נכנס בפרדס” הגיבורה היא אשה שמספרת את סיפורה לחוקרת משטרה. הגיבורה ובעלה טיילנו בפרדס, הבעל נכנס לתוך העצים ונעלם. עוברת תקופה ללא מציאת חוט של הסבר. שם הסיפור מיד מעלה איזכור ורמז לביטוי פרדס. כתבי חז”ל מכנים את תורת הסוד הקבלית בביטוי פרדס. פשט, רמז, דרש, סוד. כך גם העלילה גלויה ונסתרת. אין בה הסברים וסיבות או פתרונות. אהבתי את הרעיון שבו אין הסבר, לא תמיד קיימת סיבה או קיים הסבר למה שקרה. לפעמים גם אין פתרון לתעלומה. בדיוק כמו בחיים שבניגוד לספרים אינם בעלי סוף טוב. למה גבר נכנס בפרדס ולא גבר נכנס לפרדס, ההסבר בעלילת הסיפור.
“גבר נכנס בפרדס” הוא ספר קריא שדן בנושאים עכשוויים, הוא פורש בפנינו את החברה שבה אנחנו חיים. זוגות טריים עם מצוקות, זוגות שנשואים שנים רבות ואיבדו את הניצוץ. אלמן המחפש רגש קרוב וחם ולא אינטימי. זהויות כפולות ברשתות החברתיות. מערכות יחסים בין הורים לילדים, רשתות חברתיות והסכנה שבהן.
מבין שלושת הנובלות אהבתי את הנובלה הראשונה, פסיכולוגית, קצבית, מרתקת, מתעתעת, בעל רעננות.
גבר נכנס בפרדס, אשכול נבו
הוצאת כנרת זמורה, 2021
נאום אהבה נגד גבר יושב – גבריאל גרסיה מארקס
מונולוג אהבה כואב במערכה אחת.
גבריאל גרסיה מארקס מצליח להפתיע, לא רק בסיום מונולוג קורע הלב של הגיבורה, אלא גם באופן הגשת המונולוג. זהו מחזה הכולל בתוכו תפאורה והוראות בימוי.
שם הספר מקפל בתוכו את תוכן הספר. “נאום אהבה נגד גבר יושב.”
שם הספר כל כך מוצלח ונכון בעיניי. אם נפרק אותו מילה במילה נמצא בו את תוכן הנובלה ובעיקר את הטון והרגש שלה.
גרסיאלה ובעלה חוזרים מארוחת ערב שבה חגגו את חתונת הכסף שלהם.
“אין בעולם גיהינום גדול יותר מנישואים מושלמים.” אומרת גרסיאלה לבעלה שיושב ושותק. “בסדר. גם שתיקה היא תשובה .מצידי תישאר ככה לנצח נצחים. כי אותי אתה דווקא הולך לשמוע ועוד איך.”
והיא אכן משמיעה את קולה.
מפנייה לבעלה היא עוברת לדבר לעצמה. ומכאן מתחיל מונולוג ארוך ומפורט על אהבתה של גרסיאלה לבעלה. מונולוג שעוקב אחר 25 שנות נישואים שבהם ידעו עליות ומורדות. גרסיאלה למדה והתפתחה, והיא נושאת בתואר דוקטור. מה שלא עובר שינוי היא האהבה העצומה שלה לבעלה.
את בעלה פגשה בחגיגות לזארוס הקדוש, חג שיש בו רמז סמלי. אמה הזהירה אותה מאהבתה אליו. היא הפשיטה אותה מבגדיה לפני השינה, כדי שלא תוכל לברוח אליו. מה שלא הפריע לגרסיאלה והיא נפלה ערומה בזרועותיו.
״ הצלחת לגרום לי להיות מאושרת בלי אהבה, קשה להבין אבל לא חשוב, אני מבינה את עצמי״
יופיו של הטקסט הוא בהוראות הבימוי והתפאורה שהם למעשה טקסט בפני עצמו.
המונולוג כתוב כמחזה עם הוראות בימוי שהן בעלות המטען הרגשי. התפאורה הופכת להיות מטונימית לרגשות. משתנה ומתחלפת בהתאם למקום ולזמנים. כאשר גרסיאלה מספרת על ראשית נישואים החפצים מותאמים לתקופה ולדלות הדירה, לימי העוני שלהם. כשהיא מתארת את ההווה הדירה הופכת למפוארת ובעלת חפצים יקרי ערך.
מי שאינו משתנה בתפאורה הוא בעלה שיושב וממשיך לקרוא עיתון.
לגרסיאלה זה אינו מפריע, היא ממשיכה לגולל את אשר על ליבה. היא מטיחה בו את כעס חייהם המשותפים, את התחושה שהיא ראויה לו והוא אינו ראוי לה.
איני רוצה לפרט על מה היא כועסת ומתלוננת.
המונולוג הקשה שאותו נושאת גרסיאלה נגד בעלה, מדומה בעיני לרכבת הרים, שאי אפשר לעצור עד לסיום המפתיע. סיום שבו עוצמת הרגשות מגיעה לשיא.
אבל, זה אינו רק מונולוג של אשה אוהבת ומיוסרת, זהו סיפורה של החברה שבה בם חיים, גרסיאלה משלבת נושאים רבים : פוליטיקה “המדינה הזו גמורה”, אומנות, ספרות, דת.
את הספר קראתי פעמיים. בפעם הראשונה דהרתי אל הסיום, רציתי לדעת מה יקרה בסוף המונולוג של האשה האוהבת, ובעלה היושב וקורא עיתון. בפעם השנייה קראתי את הרובד שמתחת לטקסט, והתמקדתי בהוראות הבימוי. לדעתי אקרא אותו בשלישית ואפריד בין המונולוג לבין הוראות הבימוי.
זוהי נובלה הכתובה כמחזה על אשה שאוהבת יותר מידי.
״הגורל הקמצן נתן לי הכל חוץ מאהבה.”
כמי שאוהבת את כתיבתו של מארקס אהבתי גם את הנובלה הקטנה והמטרידה.
נאום אהבה נגד גבר יושב, גבריאל גרסייה מארקס
מספרדית, מיכל שליו
הוצאת תשע נשמות, 2021
הסיפור היחיד – ג’וליאן בארנס
אני אוהבת את הכתיבה של בראנס. כתיבה מדויקת, חכמה וחדה.
אהבתי מאוד את ספריו “תחושה של סוף” , “ארתור וג’ורג'”והגעתי בציפיות גבוהות לקריאת “הסיפור היחיד”.
ספר שבתחילתו שואל הסופר את הקוראים לגבי העדפתם:
״מה הייתם מעדיפים לאהוב יותר ולסבול יותר או לאהוב פחות ולסבול פחות?״
בהמשך השאלה הפילוסופית הזו מובילה למסקנה של המספר שאין בידנו בחירה. האומנם? את התשובה לכך יספק לנו פול מספר הסיפור וברור שזה יהיה הפוך על הפוך.
זה סיפור על זיכרונות ומשמעותם. על משמעות האהבה הראשונה ולאן היא לוקחת את האוהבים.
״ אני מקוה שהבנתם שאני מספר לכם הכל מהזכרון״
״ הזכרון ממין ומנפה על פי צרכיו של הזוכר״
שם הספר “הסיפור היחיד” הוא אירוני. השאלה הרטורית המתבקשת היא האם יש סיפור יחיד? האם סיפורו של הגיבור הוא הסיפור האחד והיחיד? האם מרחק הזמן משפיע על הזיכרונות שלנו? או שמא עלינו לקבל את הסיפור כסיפור יחיד בלי תהיות ושאלות.
פול בן ה19 מגיע לחופשה בת שלושה חודשים מלימודיו. בעצת אימו על מנת להפיג את השיעמום הוא נרשם למועדון הטניס. בת זוגו למשחקים היא סוזן, אשה המתקרבת לשנות החמישים של חייה. היא אמא לבנות בוגרות שגילן גדול יותר מגילו של פול.
מבלי להתכוון הוא מתאהב בסוזן והרומן ביניהם מתפתח למערכת יחסים שנמשכת שנים רבות. יש בו עליות ומורדות, נקודות המבט משתנות. רומן שמתחיל כסיפור אהבה וממשיך כטרגדיה ובעיקר הרס.
את סיפורו מספר פול בקולות שונים, החלק הראשון מסופר כולו בגוף ראשון ומתאר את פול בן ה19 והתאהבותו בסוזן. זו נקודת מבט של אדם צעיר שמעריץ את אהובתו, את הידע הרב שלה למרות שלא למדה, את השנינות, את המיניות העדינה שלה. בהמשך עובר המספר לגוף שלישי וגוף שני. המעברים בגופים השונים יוצרים תחושה של תיחכום. לפעמים הרגשתי כאילו הגיבור מוציא עצמו מעצמו על מנת לבחון את האירועים ואת התנהגותו במהלכי חיו.
החלק השני עובר המספר לגוף שני, כאן פול בוגר יותר, ומערכת היחסים עם סוזן משתנה והופכת למעיקה. נדמה כאילו הגיבור עצמו אינו יכול לספר את סיפורו והוא מעניק את קול הדיבור למספר יודע כל. במצבים מסוימים כאשר הוא פונה אל הגיבור ואלינו בלשון “אתה” הוא יוצר הרחקה מעצמו ואפילו נותן תחושה של תוכחה.
עד כאן תחשבו, נו, טוב, כבר קראנו רומנים על צעירים מתבגרים המתאהבים בנשים מבוגרות. גם אני הרמתי גבה ותהיתי מה מיוחד כאן, ובכל זאת המשכתי לקרוא על האהבה של סוזן ופול. אהבה הרסנית וכואבת. אהבה פתלתלה ומעיקה.
לאט לאט נוספים פרטים על סוזן ועל מערכת היחסים ביניהם. פול מספר את סיפורו שלו וגם את סיפורה העצוב של סוזן שלמעשה הופך את חייו לעצובים.
כמעט תמיד איני מעבירה ביקורת על הדמויות, איני מציעה להן מה לעשות, להפך, אני משתדלת לקבל את המידע שנותן לי הסופר ובעזרתו מנסה להבין את הגיבור.
לצערי, “הסיפור היחיד” לא הצליח לשכנע אותי במניעיו של פול להישאר ולהיצמד לסוזן. כקורא שאלתי. מה לעזאזל עושה בחור צעיר שכל החיים לפניו עם אשה מבוגרת בתחילת שנות החמישים? אני יודעת שאסור לי לשאול. כי זו עובדה נתונה בפניי. ובכל זאת הפעם תהיתי, למה הוא נשאר? אולי הנאמנות שלו,אולי המסירות, אולי האובססיביות שבו או אולי התשוקה לעזור?
הסיפור שפול מספר הוא רטרוספקטיבי. במהלך הסיפור העצמי שלו לנו ולעצמו פול חוקר את מהלכיו, מחפש הסבר מדוע נשאר עם סוזן. יש תשובות והבנה להתנהגותו. אותי זה לא כל כך שכנע. מצטערת פול, אומנם אתה טורח העלות שאלות והשערות, מנסה להסביר ולתרץ, שיש עדיין הרבה שעות טובות וימים טובים שבהם השמחה מילאה את הבית.
״ לא היתה לי הגדרה חדשה של אהבה. לא ממש חשבתי לעומק מהי אהבה, פשוט נכנעתי לאהבה ראשונה על כל הבטיה.״
כמו שציינתי, הכתיבה של בארנס משובחת, הוא מצליח להגיע לרגשות העדינים ביותר של גיבוריו. העצב ההרסני של סוזן מרגש את הקורא. הנאמנות והמסירות של פול נוגעות ללב. יחד עם זאת לא יכולתי להבינו.
ואם נחזור לפתיחה, מה עדיף לאהוב יותר ולסבול יותר או לאהוב פחות ולסבול פחות? התשובה היא בידי הגיבור ובידי הקורא.
“הסיפור היחיד” הוא ספר על זיכרונות וכיצד אנו רואים אותם במרחק של זמן. ספר על אהבה ראשונה, נאמנות, ומסירות.
ממליצה בהסתייגות קלה.
הסיפור היחיד, ג’וליאן בארנס
מאנגלית, מיכל אלפון
הוצאת מודן, סדרה לספרות יפה, 2021
אי אפשר שלא להיזכר בשיר מיסס רובינסון של סימון וגרפונקל מתוך הסרט “הבוגר”.
שחפים בסופה – אינר קאורסון
יש משהו קסום בספרות האיסלנדית, עולם ערפילי מסקרן. הכתיבה האיסלנדית מאופקת ועצורה רווויות מיסתורין. כזוהי הנובלה “שחפים בסופה” של אינר קאורסון.
ספר עוצר נשימה. ספר של כפור ואומץ. ספר של התמודדות האדם מול הטבע.
שחפים בסופה היא נובלה קטנה ומצומצמת בעלת עוצמה.
שלושים ושניים אנשי ספינת “השחף” נקלעים לסופה אימתנית. הגלים שנשברים על הסיפון הופכים במהירות לקרח המאיים להטביע את הספינה. בידיים קפואות הם מנסים לשבור את הקרח, אך ללא הצלחה.
כמה ימים קודם לכן יצאה הספינה מהנמל במטרה להפליג לשדות הדיג על מנת לדוג דגים. תיאור עזיבת “השחף” את הרציף הוא כמו תיאור של חגיגה הטובלת בים של אורות, אלא שהחגיגה והשמחה נעלמו כאשר נקלעו לסופה. זה היה בשישה לפברואר, מזג האוויר היה רגוע וכך גם הים. הם תכננו לשוב לביתם, אלא שלמחרת פרצה הסופה.
רב החובל הבין שהם במצוקה, סערה שכזו נמשכת חצי יממה ואילו כעת עברו כבר עשרים שעות. ספינות ששהו בקרבתם ואותתו למצוקה נדמו. למרות שבימים רגילים רב החובל שתוי, ברגעים אלו התגלה כמיומן. היחיד שלקח פיקוד וידע מה לעשות. הוא הגיבור האמיתי ובעל התושייה.
השעות הבאות הן שעות משמעותיות עבור הצוות והספינה. אנשי הספינה עמלו מסביב לשעון, הם נחו רק שעתיים.
זהו סיפורה של הספינה “השחף” וסיפורו של לאורוס אחד מאנשי צוות הספינה. לאורוס, נקרא כשם הספינה שעליה הוא נמצא. ללאורוס, צעיר הספנים, זו ההפלגה השנייה בחייו. הוא נרגש לראות את אנשי הצוות המיומנים, מביט בהערצה ביכולם לאחוז בהגה, להתיר חבלים וכולו חושק להיות הטוב ביותר. במהלך הסופה הוא מבין שעליו להיצמד לרב המלחים על מנת לשרוד.
את סיפורה של כַּמֶּרֶת “השחף” מספר אחד מאנשי הצוות, זהותו מתבררת רק בסיום הקריאה. הסיפור נע בין מספר יודע כל שמתאר את האירועים דרך עיני הספנים לבין תיאור אישי של אחד מאנשי הצוות שאנו איננו יודעים מיהו. זהותו כפי שציינתי מתבררת בסיום.
נובלה מהפנטת ביופיה ובתיאורי הטבע שבה. “היא התערסלה מעלה ומטה בינות לגלים אך פחות ממה שניתן היה לצפות לפי מצב הים והרוח, ”
עוצמת הטבע מול אזלת ידו של האדם. בכתיבה מדויקת ומוחשית מצליח אינר קאורסון להעביר לקורא את איתני הטבע האימתנים. את החרדה מפני הגלים ששוטפים את הספינה ומאימים להטביעה. לי היתה תחושה כאילו אני נמצאת יחד עם הספנים, מרגישה בגלי הכפור השוטפים, מריחה את האוכל המתבשל ועוברת מתא לתא. עומדת על הסיפון ומביטה בשחור הקפוא שמסביב ותוהה אם זה יום או לילה.
לא רק את הטבע החיצוני מתאר אינר קאורסון ,אלא גם את טבעו של האדם ויכולתו לעמוד בתנאים קשים. הספנים שבימי דיג רגילים עסוקים בהפגת השעמום, הופכים במצב זה לגוף אחד מאוחד. כולם דואגים אחד לשני ובעיקר מאוחדים ברצונם לשוב הביתה, לחוף.
התיאורים המדויקים והציוריים ממחישים לקורא את הפחד מפני הכפור והגלים, מה שגורם למתח ותהיות, האם תגיע הכַּמֶרֶת אל הנמל שממנו יצאה. למרות הצימצום במילים, האיפוק ברגשות מצליח הסופר להעביר את הרגשות ולתת לקורא תחושת של המציאות.
ספר מצומצם ומדויק, הייתי בטוחה שאקרא אותו במהירות והופתעתי לגלות שהתמקדתי בכל משפט, התענגתי על השפה וציורי הלשון, דמיינתי את הספינה ומלחיה נאבקים בטבע. בכל תיאור של טיפת קרח הלב קפא לי, החרדות נהפכו לגלידי קרח.
את הספר תרגם מאיסלנדית משה ארלנדור אוקון. תרגום משובח ונפלא. השפה הציורית הופכת את הקריאה לפיוטית. התרגום המדויק ושימוש במשלבי לשון גבוהים ואחידים מעניקים לנובלה את יופיה.
בפתיחת הספר, בהערת המתרגם מסביר משה ארלנדור אוקון את הבחירה במילים מסוימות. הערה שהעלתה חיוך על פניי, “הלשון העברית אינה שפת ימאים: מה לנו ‘לַזְבֶּזֶת’, ‘דָּוִיתוֹת’ או ‘מְגֻלָּה’? לכל היותר מוכרת לנו ספינת המדבר. ואף על פי כן, המונחים קיימים בשפתנו, גם אם לא שגורים, וספר זה הוא הזדמנות להתוודע אל מקצתם.”
משה ארלנדור חי באיסלנד שנים רבות ודובר את השפה. הוא גם קונכולוג (חוקר רכיכות וקונכיותיהן). בשיחה איתו הוא סיפר לי שעבד על כַּמֶּרֶת, לא כמו זו שבנובלה. הכַּמֶּרֶת שבנובלה הוצאה משימוש בשנות השבעים. בַּכַּמֶרֶת שבה משתמשים כיום גרירת המכמורות היא מאחור וכן יש לה ציוד ניווט לוויני משוכלל. הוא שהה על הכַּמֶּרֶת בתוקף עיסוקו כקונכולוג. כך יכול היה להשיג קונכיות מים עמוקים שאין במים רדודים.
בתמונה המצולמת אתם יכולים לראותו על הכַּמֶרֶת. בטוחה שתזהו אותו, הוא השונה מאנשי הצוות. התמונה צולמה בבוקר חשוך וקפוא בחודש דצמבר.
תודה על התרגום המשובח.
“שחפים בסופה” הוא ספר איכותי ומרתק.
ממליצה בחום רב.
שחפים בסופה, אינר קאורסון
מאיסלנדית, משה ארלנדור אוקון
הוצאת לסה 2021
ספר התה – קקוזו אוקקורה
ספר עדין וציורי המביא בפני הקורא את תרבות יפן דרך סמליות טקס התה.
לפני ארבע שנים טיילתי ביפן והתאהבתי בתרבות שלה. תרבות מינימליסטית בעלת משמעויות רבות. תרבות של טקסים וסגידה לארעי, למתחלף ולמשתנה. תרבות המקבלת את ההוויה כמשמעותה. תרבות של חיים ומות, פריחה וקמילה הדרים זה לצד זה בהרמוניה.
אהבתי את חוסר המושלמות באומנות וביצירה. ציור או מבנה חייב להיות בלתי מושלם.
מעל לכל זו תרבות של איפוק.
קקוזו אוקקורה, היסטוריון האומנות היפנית, כתב ספר קטן ופיוטי על משמעות התה בתרבות יפן.
התרגום המשובח של יורם קניוק מצליח ללכוד את הדקויות של פולחן התה המשקף את אומנות ותרבות יפן.
התוצאה שלפנינו היא ספר יפיפה. הכריכה העדינה והמינימליסטית משקפת את תוכנו.
ספר התה הוא ספר המתאר את השקפת העולם הנקראת תהיזים. טקס שהתפתח מטקס הזן.
מי שלא גדל בתרבות יפן לא יבין זאת, האדם המערבי לא יבין את טקס התה.
את הספר כתב קקוזו אוקקורה כשהגיע לאמריקה בראשית המאה ה-20 ומטרתו היתה להביא בפני האדם המערבי את משמעות האומנות והתרבות היפנית.
התה הופך להיות מרכז ההוויה היפנית, לא רק כשתייה אלא כאומנות ודרך חיים. התה הוא סמל, אדם שאין בו תה מסומל לאדם חסר רגישות.
תה הוא יצירת אומנות ונחוצה יד אמן כדי להפיק ממנו את תכונותיו הנאצלות. לכן הספר אינו מדבר רק על התה, אלא על תרבות יפן, על ההיסטוריה, על החברה.
התה הוא דת של אומנות החיים. המשקה נעשה עילה להערצת הטוהר והעידון פעולה מקודשת שבה המארח והמתארח מתאחדים כדי למצות את האושר העילאי של היומיומי.
כל האידאל של התהיזים היא תוצאה של תפיסת הזן שלפיה הגדולה מצויה באירועים הקטנים ביותר של החיים.
חדר התה משקף את תרבות יפן, הכניסה אליו נמוכה מקומת האדם זאת על מנת שהנכנס ירכין ראשו ויחוש ענווה. החדר פשוט ונטול עומס אומנותי. החדר בנוי מחומרים טבעיים וזמנים על מנת להזכיר לאדם השרוי בו את חוסר הקביעות שלו בעולם.
אמני התה תרמו רבות לאמנות. הם חוללו מהפכה באדריכלות הקלאסית ובעיטורי הפנים ויצרו סגנון חדש.
הספר אומנם קצר אך כל משפט שבו מקפל עולם של תרבות. מעביר לנו פילוסופית חיים שלמה. מכניס את האדם המערבי להיכל של התרבות היפנית. ספר שיש בו יופי רב ועדינות.
בשנה האחרונה למדתי קליגרפיה חופשית ואומנות הכתיבה של המזרח. קראתי שירי הייקו רבים. שירים שהאדם המערבי אינו מבין כיצד כמה מילים מעבירות תחושות ורגשות. דרך הכתיבה והציורים הצלחתי להבין מעט ואפילו פחות ממעט את השקפת העולם המינימליסטית של המזרח. ספר התה הוא נדבך נוסף אצלי באומנות.
מומלץ לכל מי שאוהב אומנות, לא רק למי שאוהב ומתעניין בתרבות יפן.
ספר התה, קקוזו אוקקורה
מהמקור האנגלי, יורם קניוק
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021
ראה אור לראשונה בעברית בשנת 1996
אמונה – דרור משעני
לפגוש את אברהם אברהם, מפקד אגף חקירות ומודיעין בפיענוח חקירה חדשה היא כמו לפגוש מכר ותיק.
אברהם בן 43 מתגורר בחולון. הוא שואף לקבל תיקים גדולים וחדשים. הוא רוצה להגשים את החלום שלשמו התגייס למשטרה, להציל חיים, להתנגד לאכזריות ולאלימות ולרוע.
שתי חקירות מקבילות עומדות על הפרק והוא צריך לפענח אותן.
האחת, תינוקת זערורית הושארה בתיק יד מחוץ לבית החולים וולפסון. היא הושארה בכוונה שתימצא ומישהו יטפל בה. החשודה, ליאורה, סייעת לגננת מבת ים נתפסת מיד.
החקירה השנייה היא היעלמותו של תייר שוויצרי שהגיע לארץ. מצלמות האבטחה של בית המלון שבו התאחסן מגלות חשודים שביקרו בחדרו ויצאו עם מזוודותיו. התייר נמצא מת בים.
לי כקוראת היה ברור ששתי החקירות מצטלבות אחת עם השנייה. מרגע זה הפכתי גם אני לבלש שמנסה לאתר מה הן נקודות ההשקה של שתי החקירות.
דרור משעני מצליח לרתק את הקורא לא רק בזכות המתח והסקרנות שהוא מעלה, אלא בזכות האנושיות והאמינות של הדמויות.
ליאורה, הנאשמת בנטישת תינוקת גרמה לי לחייך פעמים רבות. ליאורה בעלת לשון חדה, צינית, מאוד פקחית, מנסה להסיט את השאלות שמופנות אליה. התשובות שהיא משיבה היו מרעננות וחדות. מודה, חיכיתי שיזמנו אותה להרבה חקירות, כדי שאוכל ליהנות מלשונה החריפה.
כמו שציינתי אברהם הוא מעין מכר ותיק שגר בעיר שאינה זרה לי. גדלתי בחולון ועבדתי בחולון שנים רבות. חולון היא גם העיר של דרור משעני והוא גומל לה על כך. (לרגע הצטערתי שלא לימדתי את דרור ). אברהם האנושי, האיש החם, אוהב האדם אינו מוותר ופועל לפי החושים שלו. הוא אינו ממהר לסגור תיקים כדי להמשיך לתיק הבא. הוא חוקר ביסודיות את החומר שמונח לפניו.
״לרגעים הוא חושד בעצמו מרגיש כמי שממציא או הוזה-כמו האביר הגרוטסקי בספר, שמדמה כי הוא נלחם במפלצות-אבל ברגעים אחרים הוא מבין שמה שאחרים חושבים לפרנויה הוא הדרך היחידה להשתחרר מאמיתות שנחשבות מובנות מאליהן.״
בשתי החקירות אברהם מרגיש שקורים לו דברים בפעם הראשונה ושזו תהיה חקירה לא פשוטה. והוא צודק. העניינים מסתבכים.
אבל, דרור משעני יודע להוביל את החקירה, את הדמויות ואת הקוראים ביד מהימנה אל הסיום.
אברהם אברהם יצליח בפיענוח החקירה, ובעיקר יישאר נאמן לעצמו ולאנושיות שבו. למרות הרצון שלו להתקדם מעלה, להגיע אולי לגג הוא מעדיף להישאר בקומת הקרקע, כי מקומת הגג לא רואים פנים של אנשים.
“אמונה” הוא לא רק ספר בלש ומתח, הוא ספר שמעלה שאלות מוסריות על קשר אישי של אנשים המגיעים מרקע דתי שונה. שאלות על דת ואמונה ומהי אמונה. לכל אחת מהדמויות אמונה משלה. ליאורה מאמינה בצדקתה ומתפללת בפסוקים מהתנ”ך שמתאימים לרגעי האירוע. בתו של התייר השוויצרי מאמינה שאביה נרצח. אברהם מאמין בהשערותיו לגבי פיענוח החקירות. הדמות האחרונה שמופיעה בספר היא בעלת אמונה פילוסופית אוניברסלית אשר מחזקת את אברהם באהבת האדם שבו וגם בנו.
התינוקת נקראת אמונה, שם שנתנה לה האחות הדתייה שטיפלה בה.
ספר מרתק, שואב. נדמה כאילו דרור משעני רקח את הפרטים בעלילה במיוחד עבורי, חולון עיר ילדותי ובגרותי, טיול בפריס האהובה עלי וציטוט מהרומן המועדף עלי “דון קיחוטה”.
ממליצה בחום.
אמונה, דרור משעני
עורכת, שירה חדד
אחוזת בית, 2021
מדריך לציור וקליגרפיה – ז’וזה סאראמאגו
ספר מאתגר וחכם. אחד הספרים שמפעילים אצל הקורא את כל החושים.
סאראמאגו, ציור, קליגרפיה. שלוש מילים שהיפנטו אותי לפני שהתחלתי לקרוא.
מה רבה היתה הפתעתי שלאחר קריאת פרקי הפתיחה הבנתי שזהו אינו רומן רגיל עם עלילה. זהו מדריך שאינו מדריך. הוא אינו ספר עם הוראות הפעלה כיצד לצייר או לכתוב קליגרפיה.
הספר הוא מדריך, מדריך את נפשו של האמן, את ההבנה שלו כיוצר ומהי דרכו בעולם האומנותי.
הייתי קוראת לזה במילה אחת החיפוש.
הגיבור, צייר בינוני המתפרנס מציורי פורטרטים מוזמנים. הוא מוזמן לצייר פורטרט של ס’. ס’ הוא מנהל מוכשר ועשיר. דיוקנו יעטר את משרדו. הגיבור מצייר את דיוקנו של ס’ כפי ס’ רוצה שיוצג, כמעט כמו ציירי החצר בתקופת המלכים. אלא שהצייר אינו מרוצה מדיוקן א’ ויוצר בסתר דיוקן ב’, דיוקן נוסף שבו הוא יצייר את ס’ כפי שהוא, הצייר, רואה אותו.
אבל גם בזה הוא מרגיש שהוא נכשל ואינו מצליח, לכן הוא עובר לכתיבה.
מטרת הכתיבה או החקירה כמו שהוא מכנה אותה היא לבדוק מה אבד בין הפורטרט הראשון לשני.
הוא נע בין שני ציורי הפורטרטים, מערכת היחסים אינה בינו לבין הפורטרט, אלא בינו לבין ס’ המצויר. הפורטרט הראשון מציית לתוכנית מקדימה של סכמה ותהליכים. השני דורש חירות, חוסר יציבות.
להפתעתו הוא מגלה שהכתיבה מספקת לו מילוי פערים על דמותו שאינם באים לידי ביטוי בציור. הכתיבה קלה לו יותר.
אומנות הציור ואומנות הכתיבה הן שתי אומניות המתכתבות אחת עם השנייה, שתיהן מספרות סיפור.
העלילה שבספר היא מינורית, שקטה, קטנה. הגיבור הוא גבר בן חמישים, היה נשוי והוא אב. בתחילת הרומן הוא מנהל רומן אינטימי עם מזכירתו של ס’.
הספר כתוב בגוף ראשון. היחיד מבין ספריו של סאראמאגו שנכתבו בגוף ראשון.
״ אילו לא היה הכתוב כאן בגוף ראשון, הייתי מוצא צורה מושלמת לרמות את עצמי, הייתי מדמיין את כל המחשבות וכן את כל המעשים יחדיו הייתי מאמין באמת שבהם אפילו בשקר הכלול בהם כי השקר הוא האמת״
תכונת הכתיבה היא הבדיה ולא ההצמדות לאמת הכרונולוגית. לכן הוא מתעתע בקורא ואומר נולדתי כאן או שם בשנה זו או אחרת. כי בכתיבה הבדיה הופכת למציאות.
זהו ספר מרתק. במהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני נמצאת במבוך ובדרך מלאת הסתעפויות. כל סטיה מהדרך הובילה אותי למקום חדש. מצאתי את עצמי בודקת מה אני אישית חושבת על הנושא שסאראמאגו הביא בפני.
הוא מכיל את כל מחשבותיו והנושאים השונים שבספריו, זהו מעין תרכיז יצירותיו. תרכיז של הספרים שיבואו לאחר מכן.
ספר שברובו הוא דעות, מחשבות, הגות פילוסופית על נושאים רבים. משתף את הקורא בדעותיו על חברות, גאוה, ציירים, כמו רמברנדט, מיכלאנג’לו, סופרים כמו שייקספיר, אידאולוגיה, ציביליזציה, חיפוש אחר סודה של היצירה. לדעתו אפילו כניסה למוזיאון הוא סוג של מסע. על הדת. על ההיסטוריה.
הגיבור בניסיון כתיבתו מעתיק ספרים, כמו שמעתיקים ציורים.
הרומן הוא למעשה רומן מסע, מסע פיסי ומסע נפשי. חיפוש אחר מהות האומנות עבורו, מהות החיים. בסיום הספר הוא מגיע לגילוי מהות חייו ואולי מהות חיינו.
ספר מסע אומנותי מרתק, מעניין וחכם. הגיבור עובר מסע תודעתי ואנחנו איתו. מסע של התבוננות פנימית על היוצר על תהליך היצירה על המחשבות של היוצר מול עצמו ומקורות ההשראה שלו.
ממליצה מאוד לכל מי שאוהב את סאראמאגו, את כתיבתו ואת נושאיו הסיפוריים.
אני אישית, כמי שמנסה למשוך ידי במכחול ובשנה האחרונה מתנסה בכתיבת קליגרפיה חופשית, מצאתי עניין בספר על כל רבדיו.
ספר לכל מי שמחפש אחר האמת האומנותית, משמעות היצירה בחיינו. ומשמעות הקיום.
מומלץ למי שאוהב את סאראמאגו ואת כתיבתו. למי שמוכן להתמסר להגיגים פילוסופים והגותיים על יצירה וייסורי היצירה.
כמו כל ספריו בעברית של סאראמאגו תורגם הספר על ידי מרים טבעון המוכשרת. התרגום משובח וקולח. תרגומה של מרים מעביר את מחשבותיו של סאראמאגו באופן מדויק.
מדריך לציור וקליגרפיה, ז’וזה סאראמאגו
מפורטוגזית, מרים טבעון
הספריה החדשה, 2021
ערב אחד במועדון – כריסטיאן גאיי
נובלה מינימליסטית שממשיכה להתנגן במוחי.
הבית שלנו הוא בית מוסיקלי, ילדי מנגנים, בני הוא נגן פסנתר מוכשר ואף מלחין (אינו עוסק בתחום). הבית תמיד אפוף צלילים. הנובלה השאירה בי צלילים רבים, צלילי מחשבות, צלילי השירים שמופיעים בה ובעיקר תהיות על משמעות האומנות בחייו של יוצר.
סימון נרדיס היה בעברו נגן ג’אז מפורסם ומוכשר. הוא אפילו השפיע על נגנים צעירים שחיקו את סגננו המיוחד. יום אחד עזב את עולם המוסיקה, את הנגינה, השתייה, הסמים, הנשים, כי היו תערובת קטלנית עבורו והחליט לחיות חיים רגילים. “ג’אז לא בדיוק מעודד אנשים להתנהג יפה.” כבר עשר שנים הוא מומחה למערכות חימום, תפקידו לדאוג לחימום מחסנים, בתי מלאכה, לא חימום על הבמה. כיום הוא שומע רק מוסיקה קלאסית. לדבריו הוא ערק מעולמו הקודם.
ערב אחד, ערב שבו היה עליו למהר לשוב לביתו כיוון שהוא ואשתו מתכננים לנסוע לכמה ימים, הוא התעכב לתת עזרה למהנדס. המהנדס רוצה לגמול לו על כך ומבקש ממנו להצטרף אליו לארוחת ערב במועדון.
וזהו אותו ערב אחד במועדון שיהפוך עליו את כל חיו וחיי הסובבים אותו. בכניסה למועדון הוא שומע את צלילי מוסיקת הג’אז המוכרת לו, אפילו הפסנתרן מגנן בסגננו.
את המשכו של הערב הגורלי לא אספר, אתם ודאי מניחים לאן הערב יתגלגל, אבל יש גם הפתעה ושינויים בעלילה המחשבתית של הקורא.
את סיפורו של סימון מספר חברו הטוב של סימון ושל סוזן אשתו. הוא מכיר היטב את הנפשות הפועלות ויודע מה עליו לומר להן, ומה לייעץ. החבר המספר רצה להיות סופר, אך הפך לצייר והנה עכשיו ניצבת בפניו הזדמנות לספר סיפור מוסיקלי, את סיפורו של סימון וסוזן.
הנובלה הקטנה הזו בת 95 עמודים אינה קלה לקריאה. סגנון הכתיבה המיוחד שבה הוא סגנון המזכיר את מוסיקת הג’אז. יש תחושה של קפיצה בין הדמויות והסיפור, אבל הקטעים משולבים זה בזה בדיוק כמו קטע ג’אז. יש בה ריבוי סגנונות כתיבה, אך היא הרמונית. כמו שבהאזנה למוסיקת הג’אז צריך לעקוב אחר הצלילים, להקשיב ולהיכנס לתוך התווים, אחרת השומע עלול לאבד את המנגינה ולחוש קקופוניה באוזניו, כך הקריאה בספר, צריך לעקוב אחר תווי האותיות , אחר הדמויות ודקויות הפעולות שלהן.
וידוי, אני אישית איני אוהבת להאזין למוסיקת ג’אז ובכל זאת נשבתי ביופייה של הנובלה המיוחדת. הסופר הצליח להאיר את עולמו הפנימי של האומן. תחושותיו של סימון לגבי מהותו והאומנות שבו אמינות. סימון שחי כבר שנים ללא המוסיקה ההרסנית עומד שוב מול הפסנתר ומבין שלמעשה חייו לא היו חיים. והוא היה כמעט כמו חי מת. התשוקה לגעת בקלידים שעלולה להרוס אותו בוערת בו. הוא כמו נרקומנים או אלכוהוליסטים. לוח הזמנים של הרכבות אינו מעניין אותו, הלוח והרכבות הופכות לסמל לחייו.
מה יקרה לו לאחר אותו ערב במועדון, כמה רכבות לביתו הוא יפספס ? על כך בנובלה.
“ערב אחד במועדון” הוא ספר בעל אווירה. ברגע שקולטים את סגנון הכתיבה המיוחד שבו אי אפשר לעצור. בניגוד לסימון שפיספס מספר רכבות לביתו הקורא יגיע עד לתחנה הסופית שבה מחכה לו הפתעה.
“הנובלה הזו קטנה עלייך, בשעתיים את בולעת אותה.” כך אמרה לי חברה שהשאילה לי את הספר לקריאה.
צדקה החברה. סיימתי במהירות ועדיין היא בתוכי. איני מפסיקה לחשוב על סימון ואותו ערב אחד גורלי. שאלות רבות מעלה הנובלה, מהי האומנות ומשמעותה עבור האומן, מהו המחיר שעל האומן לשלם, האם ניתן לברוח מהאומנות אפילו שיודעים את המחיר שמשלמים עבורה.