כמו בהמות – ויולן ברו

סיימתי לקרוא את הספר הקצר “כמו בהמות” לפני כמה ימים, ועדיין איני מצליחה למצוא את המילים המדויקות שיתארו את רגשותיי ומחשבותיי. זהו אחד הסיפורים המפעימים שקראתי, סיפור שריגש אותי, נגע בדפנות ליבי, אך בו זמנית גם טילטל אותי בכעס.

תארו לכם שאתם, הקוראים, יושבים כשופטים בבית משפט. דמיינו שאתם חוקרים במשטרה, שומעים עדויות ודעות של אנשים, ואין לכם שום זכות דיבור, אף על פי שביניכם לבין עצמכם אתם יודעים היטב מהו פסק הדין. ולנאשם? לנאשם אין יכולת דיבור; ליתר דיוק, אין לו קול.

נשאלת השאלה מול מציאות שכזו, איך תפסקו את הדין? איך תחליטו מה היה באמת?

התשובה נתונה על פי צו מצפונכם, לפי הנורמות החברתיות, ובעיקר על פי השכל הישר שלכם, גם אם לא למדתם משפטים מעולם ולא הוסמכתם כשופטים.

הסיפור הוא סיפור בעל יסודות מציאותיים, הוא הגיוני, אך יש בו יסוד של אגדה (על כך בהמשך). הסיפור מסופר בפסיפס קולות רבגוניים. יש דמויות מאשימות, דמויות חומלות, או אנושיות ומוסריות. כל קול, כל עדות, מוסיפים על מה שנאמר קודם לכן, כך שהקורא משרטט במוחו תמונה שלמה.

אי שם בהרים, במקום הגבוה ביותר, גרים מארייט ובנה המכונה “הדוב”. אדם ענק, מגודל, שאינו מדבר, רק נוהם. לא מזמן נמצאה ברשותו ילדה קטנה שאותה גידל והסתיר במערה. הילדה אינה מוכרת ואינה רשומה במשרד הרישום. היא בריאה ונראית שמחה. עכשיו כל הכפר כמרקחה. מי הילדה? למי היא שייכת?

הראשונה שמספרת ומביעה את דעתה היא המורה של הנאשם, הוא היה תלמיד שלה. דווקא היא שמייצגת את הממסד חינוכי, זו שאמורה להבין את נפש תלמידיה לעומק, מתגלה כבעלת דעות קדומות ובעלת סטיגמות. “תמיד חשבתי שהוא צריך להיות במעקב, במוסד מיוחד היו יכולים לעזור לו.”

בהמשך עולים ומספרים אנשים נוספים: חבר לכיתה, האיש שמכר להם את החלקה, שכן קרוב. כולם נשאלים ומתוחקרים. איננו יודעים מה השאלות שנשאלו, אבל מתוך התשובות אנחנו יודעים ומבינים שמתנהל כאן דו-שיח בין חוקרי המשטרה לאנשים שאותם הם חוקרים. כל אחד מהם רואה וחושב אחרת. המורה בעלת סטיגמות וחושבת שהילד הזה מוזר. השכן חושב שאנשים כמוהם שקטים ולא מזיקים וצריך להניח להם לנפשם. הוא אינו מבין למה עצרו אותו. רובם מספרים את אותו הסיפור. הסיפור מתהדק סביב דמותו של הדוב כמו טבעת.

והקורא? לו ברור שאלו המאשימים את “הדוב” הם אנשים חסרי מצפון, שבויים בסטיגמות, מפחדים מהשונה ואינם מוכנים לנסות להבין אותו. אלו שמצדדים בו הם האנושיים, בעלי הלב המבין, הם נמצאים בצידה של האם ומזדעזעים מהנאום שלה בסיום הנובלה. כשקראתי את דבריה זלגה לי דמעה.

הסיפור דחוס, המילים מדויקות, וכולו בנוי כמו טרגדיה יוונית קורעת לב.

בכפר מסתובבת אגדה, אגדה שמסתירה מציאות כואבת וקודרת. זקני הכפר נשבעים שהיא אמיתית.

בין פרקי העדויות של הנחקרים נשמעים קולות אחרים, עדינים ופיוטיים שמציירים את התמונה באור שונה. אלו קולות שמימיים שצופים על המציאות מלמעלה. קולות שאומנם שייכים לאגדה, אך הם משמשים בתפקיד המקהלה היוונית שבטרגדיה. דבריהם הם כתב אישום וביקורת על החברה.

מי מדבר בין הפרקים ומהי בעצם אותה אגדה? על כך תקראו בנובלה המרטיטה הזו – יצירה שמעלה את השאלה המרכזית והמטלטלת מכולן: מי הן הבהמות האמיתיות שבסיפור?

קראתי באיטיות ורגישות את כל העדויות, ובעיקר את הדעות וההתייחסות אל ה”דוב” ואימו, על ההרים והכפר למטה, על החיות שהקיפו באהבה את ה”דוב”. גיבשתי במוחי מחשבה וחמלה בליבי. אך כלום לא הכין אותי למשפטים האחרונים שגרמו לי לדום נשימה.

ויולן ברו חיה בהרי הפירנאים, מגדלת צאן בחווה, וכותבת את ספריה.

תודה לאריקה מחיה שתרגמה ברגישות אין קץ והוסיפה אחרית דבר מאירה על הספר.

כמו בהמות, ויולן ברו

מצרפתית: אריקה מחיה

הוצאת: תשע נשמות, 2026