מצעד האביב – ריצ’רד ייטס

הספר “מצעד האביב” הוא סיפור אנושי כואב.

“בסופו של דבר, לאף אחת מן האחיות גריימס לא היו חיים מאושרים, ובמבט לאחור נדמה שהכול התחיל להשתבש כשהוריהן התגרשו.” כך נפתח הספר “מצעד האביב”. אני אוהבת פתיחות טובות שמקפלות בתוכן את כל העלילה, ללא אירועים. זה משפט שאינו נוטע בקורא תקוה, שכן ברור  שחייהן של האחיות עד לדף האחרון לא יהיו מאושרים. “מצעד האביב” הוא ספר עצוב וכואב על החמצה, ספר משובח שכתוב בעדינות שורטת את הלב.

סיפורן של האחיות ובעיקר של אמילי, הצעירה מסופר בפשטות. פשטות שגורמת לקורא לא להניח את הספר ולהזדהות עד כאב עם הגיבורה. עצם הידיעה של סיום הרומן בכך, שלאחיות לא היו חיים מאושרת מסיר מהקורא ציפייה שעולמן יהיה כמו סרט דיסני. דווקא מהסיבה הזו יכולתי לחדור אל נפשן של הדמויות ולהזדהות איתן. לראות בכאב את האומללות שלהן מבלי לנסות לשפוט אותן.

הקורא פוגש את שרה ואמילי מיד לאחר גירושי הוריהן, אירוע שאולי זה שניווט את מסלול חייהן האומלל. האם שבנותיה בעידודה קוראות לה “פוקי” אינה יציבה והיא נודדת בין בתים ומדינות. היא זו שמעודדת ומכוונת את שרה הגדולה להינשא לאיש בעל מעמד וכסף. היא נישאת, גרה בבית ענק בפרברים, אמא ל3- בנים, על פניו החלום האמריקאי. אמילי הצעירה עוקבת אחר שרה המחוזרת ובתוככי ליבה מצפה גם היא לגבר החלומות. אמילי היא המוכשרת מבין שתיהן, זו שזוכה במילגה ולומדת בקולג’, כותבת חיבורים מבריקים ועובדת בפירסום. אמילי היא משוחררת מינית. מבלה עם גברים רבים. בעיני הם היו מצעד של גברים נכים, רגשית או פיסית, גברים עלובים שמאמללים אותה. אחותה, שרה, אמרה עליה “אמי היא חופשיה ברוחה”. פיטר הבן של שרה אומר לה שתמיד נראתה בעיניו האישה משוחררת המקורית, משוחררת מכל התפיסות החברתיות הישנות על תפקיד שאישה צריכה למלא.

הספר מתחיל בשנים של מלחמת העולם השנייה עד לאמצע שנות השבעים, כולל מלחמת ויטנאם וילדי הפרחים. ייטס משרטט תהפוכות ושינויים חברתיים בשנים אלו. משמרנות שבה  תפקידה של האשה הוא  להיות בבית, כי כך חונכה, “ככה זה בנישואים” אמרה לה שרה “אם את רוצה להישאר נשואה את לומדת לסבול כל מיני דברים.” עד למתירנות מינית.  בהזדמנות אחרת היא מציעה לאמילי להינשא, כי זו תשובה להרבה דברים. אמילי אינה רוצה להיות כבולה לגבר, היא חושבת שהיא משוחררת, מה שמתברר לה שלא.

בצעירותן צולמו שתי האחיות במצעד האביב בניו יורק ותמונתן פורסמה בעיתון. לרגע קט הן חוו תהילה והיו מפורסמות, אך היה זה רק רגע אחד מתוך תמונת חייהן העגומה. מאז אותו חג הפסחא הן מחפשות את האביב של חייהן. מחפשות את הזוהר האמריקאי המזויף, החיצוני. שתי האחיות מיצגות את האמת, שתיהן אפרוריות, מחכות לתהילה וזוהר, אך מגלות שהחיים אינן כמו החלומות.

תשאלו למה לקרוא?  בזכות הכתיבה, תענוג של יצירת מציאות ראליסטית ואמינה.

למרות הנושא המורכב זה ספר יפיפה, רגיש עד כאב. בשפה פשוטה וקולחת, בתיאורים אנושיים ומדויקים, מצליח ייטס לשרטט את דמויותיו. הוא מצייר ברגישות את אופיין של הדמויות, והשונות בין שרה לאמילי. את אמן הלא מאוזנת, ואת שאר דמויות המשנה.  הוא מתאר את חייהן, מחשבותיהן והפעולות הרגילות שהן עושות ללא תיאורים ססגוניים וצבעוניים, להפך הוא  מניח בפני הקורא את האמת הכואבת. את הכאב ההחמצה. כל אחד נולד עם תקוה לחיים גדולים, לחיים מלאי משמעות, אבל שתי האחיות מגלות עד מהרה שחייהן עוצבו על ידי אומללות הגורל, שלהן היתה חלק בו. לא רק האחיות החמיצו משהו בחייהן, גם שאר הדמויות, האב, האם, בעלה של שרה וחלק מהגברים של שרה  כשאנדרו האימפוטנט מייצג את החידלון של כולן.

אני אוהבת כתיבה ראליסטית, כתיבה כזו שמכניסה את הקורא אל נפש הדמויות. ייטס עושה זאת בהצלחה, הוא פורש בפני הקורא את המניעים הפסיכולוגים והחברתיים של הדמויות ללא הסברים מיותרים, לפעמים ניכר שהוא אינו חס על הדמויות שברא. חושף אותן בחולשתן, הקורא מבין את התנהלות הדמויות, את מציאות חייהן ועומד חסר אונים מול התנהגותם. בזכות הכתיבה הכנה אהבתי את דמותה של אמילי ולא העברתי עליה ביקורת. כשסופר מצליח להעביר את פסיכולוגית ההתנהגות של הדמות, כך שהקורא לא יעצור ויגיד לה מה עליה לעשות, זו אומנות וספרות.

סיפור עצוב, נוגע ללב על החיפוש אחר האושר. סיפור על בדידות וחיפוש אחר אהבה. סיום הרומן, המשפט האחרון שאמילי אומרת נטע בי תקוה, אולי עכשיו למרות שהיא כבר בת חמישים, היא תגיע לשלווה ולאושר  הפנימי שאותו חיפשה.

מצעד האביב נחשב בעיני לפנינה ספרותית. ממליצה בחום.

מצעד האביב, ריצ’רד ייטס

מאנגלית: סמי דואניאס

מו”ל ועורכת ראשית: שרי גוטמן

הוצאת: אחוזת בית, 2026